אוסקר ויילד

אוסקר ויילד
Oscar Wilde

תמונה שצילם נפוליאון סרוני
לידה	16 באוקטובר 1854 דבלין, הממלכה המאוחדת
פטירה	30 בנובמבר 1900 (בגיל 46) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
שם לידה	Oscar Fingal O’Flahertie Wills Wilde
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת, אירלנד, צרפת
לאום	אירי
מקום קבורה	קבר אוסקר ויילד
אירועים משמעותיים	הלוויה (3 בדצמבר 1900)
שם עט	С.3.3., Sebastian Melmoth
עיסוק	מחזאי, סופר, משורר
מקום לימודים	מודלין קולג', טריניטי קולג'
שפות היצירה	אנגלית, יוונית עתיקה, לטינית, צרפתית, גרמנית
סוגה	קומדיה, מעשייה, שירה עלילתית, סיפור קצר, טרגדיה, שירה, דרמה, ספרות גותית, מסה
זרם ספרותי	התנועה האסתטית, התנועה הדקדנטית
יצירות בולטות	כתיבת מחזות ורומנים, בהם תמונתו של דוריאן גריי, חשיבותה של רצינות ומניפתה של ליידי וינדרמיר
תקופת הפעילות	1878–1900 (כ־22 שנים)
בן או בת זוג	אלפרד דאגלס
צאצאים	Vyvyan Holland, Cyril Holland
פרסים והוקרה	Newdigate Prize (1878)
אתר רשמי
חתימה

אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד (באנגלית: Oscar Fingal O'Flahertie Wills Wilde‏; 16 באוקטובר 1854 – 30 בנובמבר 1900) היה סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי.

ביוגרפיה

ויילד נולד בדבלין בירת אירלנד, לסר ויליאם, מנתח אוזניים ועיניים מהטובים באירלנד. לצד עיסוקו ברפואה, עסק אביו בחיבור ספרים על ארכאולוגיה ופולקלור. לאביו היו ילדים מחוץ לנישואים, דבר שבא לידי ביטוי בדמויות במחזות השונים של ויילד. אימו, ליידי ג'יין פרנצ'סקה (ספרנצה), הייתה משוררת שעבדה כמתרגמת, והייתה פעילה מאוד בתנועה לעצמאות אירלנד.

בסיום לימודיו בבית הספר המלכותי "פורטורה" (1864–1871), למד ויילד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין (1871–1874). משסיים בהצטיינות המשיך למודלין קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד (1874–1878). בזמן לימודיו באוקספורד, זכה ויילד בפרס "ניודיגייט" (Newdigate Prize) על הפואמה "ראבנה".

בזמן שהותו במודלין קולג', נודע במיוחד בזכות השתתפותו בתנועות אסתטיות ודקדנטיות. הוא גידל שיער ארוך, קישט את חדרו בנוצות טווס, בחמניות ועוד. בעיקר נודעת מאותה תקופה אהבתו לוורדים ולצבעי השני והארגמן. התבטאותו הראשונה שזכתה לסנסציה לאומית הייתה "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", ונטען נגדו שהוא מביע בכך רעיונות פגאניים.

הוא הושפע מאוד משני מרצים, הסופרים האנגלים ולטר פייטר וג'ון ראסקין (שהיו בעלי דעות מנוגדות), שדיברו על התפקיד המרכזי של האמנות בחיי היום-יום. במהרה הפך ויילד לסניגור התנועה האסתטית ותמך בעיקרון המרכזי של התנועה – אמנות לשם אמנות. את הדוקטרינה טבע הפילוסוף ויקטור קאוזין, קידם תאופיל גוטייה, והביא לידי מימוש הצייר ג'יימס מק'ניל ויסלר.

ב-1879 התחיל ויילד להרצות על עקרונות האסתטיקה בלונדון. לאחר מכן יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובקנדה, וספג שם ביקורות נוקבות. באוקספורד זיכתה אותו תורתו בטבילה במימי הצ'רוול ובהשחתת חדריו. למרות הרדיפה אחריו קנתה לה התורה אחיזה בקרב שכבות מסוימות בחברה.

"הצרעה" (The Wasp), עיתון מסן פרנסיסקו, פרסם קריקטורה שמציגה את ויילד ואת האסתטיציזם באור מגוחך. גם האופרטה "פיישנס" (Patience) (1881) של גילברט וסאליבן לגלגה על התורה שלו. גיבור האופרטה, בנטהורן, מבוסס אמנם על ג'יימס מקניל ויסלר, אולם כמה מגינוניו וממנהגיו לקוחים ללא ספק מוויילד.

התנועה האסתטית הייתה מיוצגת על ידי האסכולה של ויליאם מוריס ודנטה גבריאל רוזטי והייתה בעלת השפעה ארוכת טווח על אמנות העיצוב הבריטית. כאסתטיקן מוביל, הפך ויילד לאחת הדמויות החשובות בזמנו.

בשנת 1881 פרסם ספר שירים, אך שיריו זכו להצלחה בקרב חוג מצומצם בלבד. בשנת 1882 יצא למסע הרצאות נוסף בארצות הברית ולאחר מכן חזר לאנגליה. בשנת 1884 התחתן עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים, סיריל (1885) וויוויאן (1886). לאחר מאסרו שינתה אמם את שם משפחתם ל"הולנד".

בין השנים 1887–1889 עבד כפרשן בעיתון "פאל מאל גאזט" (Pall Mall Gazette). לאחר מכן הפך לעורך העיתון "עולם האישה" (Woman's World). מכניסתו לתפקיד, זכה העיתון להצלחה רבה יותר מאשר קודם, ובמסגרת זו הגה ויילד לראשונה את רעיון הסיפור בהמשכים, כשבכל גיליון מסופר המשך החלק שפורסם בגיליון קודם, דבר שמשך יותר קוראים. במשך תקופה זו פרסם את ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך המאושר ואגדות אחרות" (1888). הספר אויר בידי וולטר קריין וג'ייקוב הוד. ויילד הוציא ספר המשך בשם "בית הרימונים", והתבטא כי הספר אינו מיועד לילדי בריטניה ולא לקהל הבריטי.

אוסקר ויילד, 1889

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1891, פרסם את הרומן "תמונתו של דוריאן גריי", המתאר את חייו של אדם אשר מבחינה חיצונית נשאר צעיר ויפה לנצח, אך מבחינה פנימית הוא רקוב ומושחת. רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות את השתקפותו שלו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות – בזמן אחר, אולי". "תמונתו של דוריאן גריי" הרשים את הציבור יותר בגלל גישה זו מאשר בזכות האיכויות הספרותיות שלו. בינתיים כתב ויילד מאמרים בנושאי אמנות, וב-1891 הוציא שלושה מהם בספר בשם "כוונות" (Intentions).

הסוגות האהובות על ויילד היו קומדיה ודרמה. משנת 1892 הוציא ויילד יצירה חדשה כמעט מדי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה בקומדיה "מניפתה של ליידי וינדרמיר", שהועלתה בתיאטרון סנט ג'יימס. לאחר מכן פרסם את "אישה ללא חשיבות", "בעל אידיאלי" (1895) ו"חשיבותה של רצינות" (1895).

על יכולותיו הספרותיות והדרמטיות שבאו לידי ביטוי בהצגות אלו לא היו עוררין, על אף הניגוד בין הרעיונות שהביע להתנהלותו בפועל. בשנת 1893 סירב המו"ל שלו לפרסם את יצירתו "שלומית", אך היצירה פורסמה שנה לאחר מכן בתמיכת שרה ברנאר בפריז.

ויילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה ידועה כבר בחייו. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכת יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים לעת מצוא, כמו ג'ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו "תמונתו של דוריאן גריי"), וכן מספר נערים מהמעמד הבינוני והנמוך, חלקם זונות ממין זכר.

הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס, שאותו כינה "בוזי" (Bosie). אביו של לורד דאגלס, ג'ון שולטו דאגלס, המרקיז ה-9 מקווינסברי, שרק שנה לפני כן התעמת ללא הצלחה עם שר החוץ (ולימים ראש הממשלה) הלורד רוזברי על מערכת היחסים שניהל עם בנו הבכור פרנסיס הלורד דרמלנירג, לא יכול היה לשאת עוד את הבושה שאפפה אותו כשנודע לו ששניים משלושת בניו הם הומוסקסואלים, והחליט להילחם בקשר שבין ויילד לבנו. הוא יצא למלחמת חורמה בוויילד, אולם לא רצה להתלונן במשטרה על נטיותיו המיניות של ויילד (שהיו אסורות באותה עת על פי חוק בבריטניה בשל "תיקון לאבושר"). לכן החל למרר את חייו של ויילד ולהטרידו; כך למשל חיכה לוויילד מחוץ להצגת הבכורה של המחזה שכתב, "חשיבותה של רצינות", ונתן לו במתנה צרור של לפת על מנת להשפילו. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1895, הגיע קווינסברי זועם למועדון "אלבמארל" שבו נהג ויילד לשבת, ודרש לראות אותו מיידית. לאחר שהובהר לו שוויילד אינו במקום, נטל קווינסברי כרטיס ביקור ושירבט עליו מספר מילים (בשגיאת כתיב) שעד היום לא ברור בוודאות מהן; ככל הנראה נכתב בו "מר ויילד, סדומאי (ו)מתחזה" ("Mr. Wilde, posing (&) Somdomite"). לאחר מספר ימים, כשהגיע ויילד וראה את הכרטיס, חשכו עיניו; על פי ריצ'רד אלמן, הביוגרף שלו, הוא חשב שכתוב בו "Ponce & somdomite" (סרסור וסדומאי). לאחר מכן התעקש קווינסברי שהוא כתב "Posing as a somdomite" (מתחזה לסדומאי). ויילד המושפל החליט, על פי עצתו של "בוזי" ולמרות תחנוניהם של פרנק האריס ורובי רוס, לפעול נגד המרקיז.

משפטיו של ויילד

פסלו של ויילד בכיכר מריון, דבלין

ויילד הגיש נגד המרקיז תביעת דיבה. הוא פנה לידידו עורך הדין הנודע ג'ורג' לואיס, אולם לואיס נשכר כבר בידי קווינסברי, ולכן נאלץ להסתפק בעו"ד טרוור המפריז, שרובי רוס המליץ עליו. המפריז היה בקיא פחות בענייני פלילים ועסק יותר בתביעות נזיקין. גם קווינסברי לא זכה לבסוף בשירותיו של לואיס, לאחר שזה התפטר מייצוגו כיוון שהיה חברו הטוב של ויילד ולא יכול היה לפעול נגדו. קווינסברי שכר את אדוארד קרסון, עו"ד אירי ותיק (ולימים הלורד הראשון של האדמירליות לאחר התפטרות צ'רצ'יל ב-1915), שהכיר את ויילד עוד מימי לימודיהם במודלין קולג' בדבלין. קרסון לא התרשם מהטריקים של ויילד והביך אותו כשהזכיר לו דברים מימי נערותם. כך, כשנשאל ויילד באיזו שנה נולד, ענה 1856, וקרסון הוכיח מיד שהוא נולד שנתיים לפני כן. לאחר משפט ארוך ומייגע, החליט חבר המושבעים לזכות את קווינסברי מכל אשמה. ויילד הואשם ב"הפקרות רבתי", דהיינו הומוסקסואליות, ונעצר ב-6 באפריל 1895 בידי המשטרה.

ב-10 באפריל נפתח המשפט "הכתר נגד אוסקר ויילד". ויילד שכר את סר אדוארד קלארק שייצג אותו. פרקליט המדינה צ'ארלס גיל פתח ותיאר את ויילד כפושע מועד שהשחית את בני הנוער בכך שהפך את המוסריות למילה גסה, הפך את ההדוניזם לכלי משחית, וגרם למספר רב של נערים לקיים יחסים הומוסקסואליים בהשפעתו. הוא הכריז ש"תמונתו של דוריאן גריי" היא "היצירה המושחתת והנתעבת ביותר שנתקלתי בה בימי חיי ובקושי רב קראתי אותה".

כהמשך לתיאורו של ויילד כגורם משחית הקריא צ'ארלס גיל שיר שכתב הלורד אלפרד דאגלס (מאהבו של ויילד הידוע בכינוי "בוזי") בעזרתו של ויילד, בשם "שתי אהבות". הראיה שהכריעה את הכף בנוגע למשפטו של ויילד.

להלן השורות האחרונות בשיר:

"נער יקר, אמור לי מדוע עצוב ונאנח הנך משוטט בעולם אכזר זה? מפציר אני, אמור לי אמת, מה שמך? הוא אמר: שמי הוא אהבה. מיד הראשון הסב עצמו אליי וזעק: שקרן הוא! כי שמו בושה, אך אני אהבה ונגזרה עליי בדידות בגן נאה זה, עד שהגיע ללא הזמנה עם ליל. אני אהבת אמת, אני מלבה את לבבות הנער והנערה באש הדדית. ואז השני באנחה אמר: כרצונך ייעשה, אני האהבה שלא תעז לנקוב בשמה."

— משפטו השני של אוסקר ויילד, 1895

קברו של אוסקר ויילד בפר לשז, פריז

ויילד, שהדבר קומם אותו, פתח בנאום חוצב להבות על "האהבה שלא תעז לקרוא בשמה", תיאר את אהבת אפלטון המבוגר לתלמידיו הצעירים, והכריז שהסיפור על דוד ויהונתן זה הסיפור "היפה והטהור ביותר שכתוב בתנ"ך".

להלן תכתיב נאומו של ויילד:

הקטגור: "מהי 'האהבה שלא תעז לנקוב בשמה?'"
ויילד: "'האהבה שלא תעז לנקוב בשמה', במאה הזאת, היא החיבה העמוקה שבין איש מבוגר לבחור צעיר ממנו בשנים, כמו זו ששררה בין דוד ליונתן, זו שאפלטון ביסס עליה את כל הפילוסופיה שלו, וכזאת שתמצא בסונטות של מיכלאנג'לו ושייקספיר. זו חיבה עמוקה ורוחנית, מושלמת כשם שהיא טהורה. במאה זו היא מסולפת, מסולפת עד שניתן לתארה במילים 'האהבה שלא תעז לנקוב בשמה' ואשר בגינה אני נמצא פה כיום. אך היא יפה, היא טובה, היא החיבה בצורתה הנעלה ביותר. אין בה דבר שאינו כדרך קבע. היא אינטלקטואלית והיא שבה ומתקיימת בין גבר מבוגר לבחור צעיר, כאשר הגבר המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר בכל השמחה, התקווה ובזוהר של החיים הפרושים לפניו. העולם אינו מבין שכך צריך להיות. העולם לועג לה ולעיתים מוקיע את האדם על עמוד הקלון בגינה."

— משפטו השני של אוסקר ויילד, 1895

הקהל באולם הריע לו ממושכות, עד שהשופט איים לפנות את האולם ולהמשיך את המשפט בדלתיים סגורות. חבר המושבעים לא הגיע להכרעה ולא הצליח להרשיע או לזכות אותו. ויילד שוחרר, לפיכך, מהמעצר, אך נדרש לשלם ערבות של 5,000 ליש"ט.

ב-16 במאי נפתח משפטו השני של ויילד ושוב חזרו עורכי הדין על טיעוניהם, הפעם בפני שופט אחר שהנחה קו נוקשה יותר בחקירה הנגדית של קלארק כך שלא היה יכול להגן כיאות על ויילד.

ב-25 במאי 1895 הורשע ויילד ב"מעשי סדום והפקרות רבתי" (gross indecency) ונשפט למאסר של שנתיים עם עבודת פרך בבית הסוהר של לונדון. השופט סר אלפרד ויליס אמר שבכל ימיו בשבתו על כס השיפוט לא נתקל במקרה מזעזע ומחריד שכזה. הוא הוסיף שהעונש שהטיל היה המרבי בחוק, ואם רק היה יכול היה משליך את "המושחת הזה לכפל כפליים ממה שגזרתי עליו". בתחילה מנעו ממנו אפילו כלי כתיבה, כך שלא יכול היה לכתוב. במשך שהותו בכלא, כתב ויילד מכתב ארוך לדאגלס. הוא נתן אותו לרוס, ששלח העתקים שלו ל-30,000 איש ששם משפחתם הוא דאגלס. המכתב פורסם ב-1905 (כחמש שנים לאחר מותו של ויילד), תחת הכותרת הלטינית "ממעמקים" (De Profundis), שנתן לו ויילד עצמו. בשנת 1949 פרסם אותו ויוויאן הולנד בשנית, בתוספת חלקים שלא פורסמו במקור.

כתבי היד של "הטרגדיה הפלורנטינית" ומאמר על סונטות של שייקספיר נגנבו מביתו ב-1895. ב-1904 הועלתה בתיאטרון בברלין, בתרגום לגרמנית, הטרגדיה בת חמשת החלקים, "הדוכסית מפדואה", שכתב ויילד ב-1883 עבור מארי אנדרסון, שלא שיחקה בה בסופו של דבר.

בריאותו של ויילד התערערה מאוד בכלא, ולאחר שחרורו ב-19 במאי 1897 בילה את שארית ימיו חסר כול ביבשת, בשם הבדוי סבסטיאן מלמות', תוך שהוא גוזר על עצמו גלות מרצון מהחברה ומחוגים ספרותיים. על ערש דווי המיר את השקפתו הדתית מהנצרות האנגליקנית לקתולית, שהעריץ זה זמן רב.

ויילד נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900, בבית מלון בפריז. למחלתו ניתנו סיבות שונות. הביוגרף ריצ'רד אלמן טען שמדובר בעגבת. מרלין הולנד, נכדו של ויילד, חשב שאין זה נכון היות שמחלתו של ויילד לוותה בניתוח. רופאיו, ד"ר פול קלייס וא'קורט טוקר, דיווחו שמצבו החמיר עקב זיהום באוזן. מסופר כי בעת מחלתו אמר ויילד בציניות – "אנוכי והטפט שעל הקיר מנהלים דו-קרב, אחד מאיתנו יצטרך ליפול ראשון".

ויילד נקבר בבית קברות "סימטייר דה באנייה" (Cimetiere de Bagneux) מחוץ לפריז, אך לאחר מכן הועברה גופתו לבית הקברות "פר לשז" (Père Lachaise) שבפריז. ב-1950 הועבר אפרו של רוס, ידידו הנאמן, לקברו של ויילד, במלאת יובל למותו. בקרב חובבי ויילד קיימת מסורת שלפיה נוהגים לנשק את מצבת הקבר בשפתיים מרוחות בליפסטיק.

בשנת 2017 נמנה ויילד עם כ-50,000 גברים שזכו לחנינה בגין מעשים הומוסקסואלים שלא נחשבו עוד לעבירות.

הנצחה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-14 בפברואר 1995 הונצח ויילד בחלון ויטראז' בפינת המשוררים בכנסיית ווסטמיניסטר. נכדו, מרלין הולנד, הסיר את הלוט בטקס חגיגי לציון האירוע.

ב-1997 הוקם בעיר הולדתו דבלין בכיכר מריון פסל לזכרו על גבי גוש אבן מהרי וויקלו.

ב-2004, הוקם פסטיבל התיאטרון הבין-לאומי הגאה בדבלין, שבא לציון 150 שנה ליום הולדתו של ויילד.

רשימה חלקית של יצירותיו

• תמונתו של דוריאן גריי (The Picture of Dorian Gray) – תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
• מניפתה של ליידי וינדרמיר (Lady Windermere's Fan) – תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
• אישה ללא חשיבות (A Woman of No Importance)
• חשיבותה של רצינות (The Importance of Being Earnest) – תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
• בעל אידיאלי (An Ideal Husband)
• שלומית (Salomé) – תורגם לעברית, ראו רשימה למטה.
• הדוכסית מפדואה (The Duchess of Padua)
• הנסיך המאושר ואגדות אחרות (The Happy Prince and Other Tales)
  • הנסיך המאושר (The Happy Prince) – תורגם לעברית, ראו למטה.
  • הזמיר והשושנה (The Nightingale and the Rose) – תורגם לעברית.
  • הענק וגנו (The Selfish Giant) – תורגם לעברית.
  • הידיד המסור (The Devoted Friend)
  • הזיקוקית שאין כמותה (The Remarkable Rocket) – תורגם לעברית.
• בית הרימונים (The House of Pomegranates)
  • המלך הצעיר (The Young King)
  • יום ההולדת של האינפנטה (The Birthday of the Infanta)
  • הדייג ונשמתו (The Fisherman and his Soul)
  • בן הכוכבים (The Star-child)
• פשעו של לורד ארתור סאביל ועוד סיפורים (Lord Arthur Saville’s Crime and other Stories)
  • פשעו של לורד ארתור סאביל (Lord Arthur Saville’s Crime)
  • הספינקס ללא סודות (The Sphinx without a Secret)
  • מיליונר לדוגמה (The Model Millionaire)
  • הרוח מטירת קאנטרוויל (The Canterville Ghost) – תורגם לעברית.
  • דיוקנו של מר ו.ה. (The Portrait of Mr. W. H.)

ספריו שתורגמו לעברית

• ספר האגדות, תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, ציירה אותו בינה גוירץ, ש. זק, ירושלים, 1958
• אגדות, תרגם מ’ בן-אליעזר, אמנות, פרנקפורט, 1924
• אגדות וסיפורים, תרגם ח’ תרסי, משרד הביטחון, תל אביב, 1974
• ארבע יצירות מופת, תרגם מאנגלית בן-ציון בן-משה, חנות הספרים, תל אביב, 1998
• הבלדה מכלא רדינג, תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, עקד, תל אביב, 1977
• בלדה על בית כלא רידינג, תרגום גוסטה ליבנשטיין, אלף, תל אביב, 1975
• הבלדה של בית הכלא ברדינג, תרגום יוסף נדבה, בתוך: אדמומית של סתיו, רשפים, תל אביב, 1982.
• הזיקוקית הנעלה, תרגום אהרון בר, מודן, תל אביב, 1988
• הזמיר והשושנה, אגדות וספורים, תרגום אוריאל אופק, איורים טטיאנה קופיאן, עם עובד, תל אביב, תשמ"ט 1989
• חשיבותה של רצינות, מחזה, תרגום דוד שטיינברג, אור עם, תל אביב, 1988
• חשיבותה של רצינות, מחזה של קלות ראש לאנשים כבדי ראש, תרגם מאנגלית י"ח טביוב, שטיבל, ורשה, תר"ף 1920
• הידיד המסור, ציירה ליאת בנימיני אריאל, תרגם אהרן בר, מודן, תל אביב, 1988
• כל השירים, תרגום בן ציון בן משה, חנות הספרים, 2003
• מבחר הסיפורים, תרגום גילה אוריאל, עידית, תל אביב, תשי"ד 1954
• ממעמקים, תרגם מאנגלית דוד פרישמן, שטיבל, ורשה, תר"ף 1920
• ממעמקים ; הבלאדה מכלא רדינג, תרגום נוסף, מאנגלית – בן-ציון בן-משה, חנות הספרים, כפר סבא, 2003
• ממעמקים, מאנגלית: ליה נירגד, הוצאת מודן, 2014
• מניפה של לידי וינדרמיר, מעשה באישה הגונה, מחזה בארבע מערכות, תרגם מאנגלית – י"ח טביוב, שטיבל ורשה, תר"ף 1920
• מעשיות: א. הזמיר והשושנה ב. הנסיך והדרור ג. הענק רע הלב, תרגום נוסף, תרגם [מאנגלית] בן אברהם, לפיד, ורשה, 1921
• הנסיך המאושר, איירה: זהבית כרמל ; תרגמה: סיגל אדלר, כרמל, ירושלים, 2008
• הנסיך המאושר, ציירה ליאת בנימיני-אריאל ; תרגם אהרון בר, מודן תל אביב, 1988
• הנסיך המאושר, תרגום קודם, אגדות וספורים, עברית – רפאל אלגד, ציורים – צ’ארלס מוזלי, יבנה, תל אביב, 1982
• הנסיך המאושר , עברית – שלמה סקולסקי, הציורים – צבי מלבנצ’יק, אל המעיין, תל אביב, תש"ט 1949
• תמונת דוריאן גרי, תרגום ראשון, תרגם מאנגלית י"ח טביוב, מוסקוה, א"י שטיבל, תרע"ח 1918
• תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, תרגם מאנגלית – מ' בן-רפאל, עידית, תל אביב, תשי"ט 1959
• תמונת דוריאן גריי, תרגום נוסף, תרגם מאנגלית – אברהם בירמן, ספרי גדיש, תל אביב, 1960
• תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, מאנגלית – טלה בר, אור עם, תל אביב, 1984
• תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, מאנגלית – בן-ציון בן-משה, חנות הספרים, תל אביב, 1998
• תמונתו של דוריאן גריי, תרגום נוסף, מאנגלית – ליה נירגד, הקדמה והערות – קאמיל קוטי, פן, תל אביב, 2006
• שלומית, טרגדיה במערכה אחת, תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, קריית ספר, ירושלים, 1941
• סלומה, שלומית, מחזה, כרוך עם "סיפורם של ונוס וטאנהאוזר" מאת אוברי ברדסלי, תרגמה בשמת אלון, אסטרולוג, 1999
• על טיפשים וחכמים, שיחון של אוסקר ויילד, עברית – מיכאל הנדלזלץ, טרקלין, תל אביב, 1971
• הענק האוהב את נפשו, מעשה, תרגום על ידי אליהו מיטוס, כנרת, אודסה, 1918
• הענק וגנו, תרגום נוסף, ציירה ליאת בנימיני-אריאל, עברית – אהרון בר, מודן תל אביב, 1988
• הרוח מטירת קאנטרוויל, תרגום – שלי מרון, נוה מונוסון 2001
• הרוח מטירת קאנטרוויל, הדייג ונישמתו, תרגם אליעזר כרמי, משרד הביטחון, 1974
• חטאו של לורד ארתור סביל וסיפורים אחרים, תרגמה סיגל אדלר, אחרית דבר מאת עמרי הרצוג, כרמל, 2006
• נפש האדם בסוציאליזם, תרגם דותן ברום, אחרית דבר מאת יפתח גולדמן, הוצאת נמלה, 2023
• קמילת השקרים, תרגמה שולי ספיר, דחק, סדרת 'דרש' לכתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2024

מחזותיו בעברית

• שלומית, טרגדיה במערכה אחת, תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, קריית ספר, ירושלים, 1941
• ההצגה "שלומית", בתרגום פנחס שדה, עלתה ב"הבימה" ב-29 באוגוסט 1982; בימוי: מיכאל גורביץ, תפאורה: משה שטרנפלד; מוזיקה: יוני רכטר
• מניפה של לידי וינדרמיר, מעשה באישה הגונה, מחזה בארבע מערכות, תרגם מאנגלית – י"ח טביוב, שטיבל ורשה, תר"ף 1920
• חשיבותה של רצינות, מחזה של קלות ראש לאנשים כבדי ראש, תרגם מאנגלית י"ח טביוב, שטיבל, ורשה, תר"ף 1920
• חשיבותה של רצינות, מחזה, תרגום – דוד שטיינברג, אור עם, תל אביב, 1988
• הטרגדיה הפלורנטינית, תורגם בידי ימימה מילוא פסובסקי, הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשנת 1944, הבמאי היה יוסף מילוא פסובסקי.

ראו גם

• חנות הספרים אוסקר ויילד
• משפטי אוסקר ויילד – סרט קולנוע ביוגרפי

לקריאה נוספת

• ג'ונתן פרייר, אוסקר ויילד: מפורסם ידוע לשמצה, הוצאת מפה, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
• ריצ'רד אלמן, אוסקר ויילד, הוצאת דביר, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
• פרנק האריס, חיי אוסקר ויילד, הוצאת אסטרולוג, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• Katherine Brown Downey, Perverse Midrash: Oscar Wilde, Andre Gide, and Censorship of Biblical Drama, Continuum Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• Nicholas Frankel, Oscar Wilde: the Unrepentant Years, Harvard University Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
• Kimberly J. Stern, Oscar Wilde: a Literary Life, Palgrave Macmillan, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
• J. Robert Maguire, Ceremonies of Bravery: Oscar Wilde, Carlos Blacker, and the Dreyfus Affair, Oxford University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Linda Stratmann, The Marquess of Queensberry: Wilde's Nemesis, Yale University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Michele Mendelssohn, Making Oscar Wilde, Oxford University Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
• Melissa Knox, Oscar Wilde: a Long and Lovely Suicide, Yale University Press, 1994 (הספר בקטלוג ULI)
• John Stokes, Oscar Wilde: Myths, Miracles, and Imitations, Cambridge University Press, 1996 (הספר בקטלוג ULI)
• Barbara Belford, Oscar Wilde: a Certain Genius, Random House, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
• Michael S. Foldy, The Trials of Oscar Wilde: Deviance, Morality, and Late-Victorian Society, Yale University Press, 1997 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אוסקר ויילד (באנגלית)

• "שקיעת השקר", דיאלוג מאת אוסקר ויילד, תרגם מאנגלית בועז טרינקר באתר האדם המשחק
• כתבי אוסקר ויילד בפרויקט בן-יהודה
• "הדייג ונשמתו", אגדה מאת אוסקר ויילד, תרגם מאנגלית ראם בר באתר סנרק
• ציטוטים מפורסמים של אוסקר ויילד באתר בין המירכאות
• "משפטיו של אוסקר ויילד – דיווח" מאת דאגלס לינדר, תרגם זיו מגן
• הקלטות של סיפורי אוסקר ויילד באתר LibriVox
• חשיבותה של רצינות והנסיך המאושר – פרקים אודות ווילד ויצירתו בפודקאסט האחיות גרים (נועה מנהיים ואיילת טריאסט)
• The Ballad of the Man Who Dared to Be Wilde שיר שנכתב אודות מאסרו של אוסקר ויילד (מתוך GoGay.co.il)
• מאיה שני, הוותיקן 'עושה שולם' עם אוסקר ויילד, באתר News1 מחלקה ראשונה, 19 ביולי 2009
• שגיא גרין, רעיונות ודעות, ויילד, מיני מיינור ואנג'לינה, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2009
• הספרים של אוסקר ויילד, באתר "סימניה"
• אוסקר ויילד, פותחים ספר: דה-פרופונדיס, באתר הארץ, 6 ביולי 2009
• דפנה עבר-הדני, אוסקר ויילד: קביעותה של צביעות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• רבקה איילון, אמן המסכה, באתר ynet, 16 בינואר 2010
• רשימת תרגומים לשירים של אוסקר ויילד באינדקס "פואטרנס" לתרגומי שירה
• סהר שלו, אוסקר ויילד: הדנדי בלבוש המוגזם שהסתיר קלאסיקן אוהב פשטות, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2013
• אביעד שטיר, האם אוסקר ויילד ראוי להיות סמל של הקהילה הגאה, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2014
• אריק גלסנר, על "ממעמקים", של אוסקר ויילד, המדור לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 31 באוקטובר 2014
• עופרה עופר אורן, על נאומו של אוסקר וילד במשפטו, בבלוג "סופרת ספרים", 27 ביוני 2018
• ניצן צבי כהן, ‏"הרכוש הפרטי הוא שעמום גדול": ספרו של אוסקר ווילד 'נפש האדם בסוציאליזם' פורסם לראשונה בעברית, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 1 במאי 2023
• אוסקר ויילד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אוסקר ויילד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אוסקר ויילד בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אוסקר ויילד (1854–1900), דף שער בספרייה הלאומית

• אוסקר ויילד, ברשת החברתית Goodreads