יגאל אלון
יגאל אלון (פַּיְיקוֹביץ') (10 באוקטובר 1918, ד' בחשוון תרע"ט – 29 בפברואר 1980, י"ב באדר תש"ם) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל (במשך 19 יום), חבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל.
.jpg)
אלון, יליד מֶסְחָה (כפר תבור), שהגן על שדות המושבה עוד מנעוריו, הצטרף לאחר מכן לקיבוץ גינוסר ולתנועת העבודה, שהייתה עבורו שינוי אידאולוגי מבית גידולו. בימי המרד הערבי התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש ולאחר מכן לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה ומפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה ומגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בהגדלתו של הארגון, בארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת תנועת המרי העברי לאחר המלחמה, תכנן ופעל במבצעים נועזים דוגמת ליל הגשרים ופעולות נגד חסימת נתיבי העפלה לארץ. במלחמת העצמאות פיקד על המבצעים לכיבוש הגליל, לוד ורמלה, עמד בראש חזית הדרום, ופיקד על כיבוש כל הנגב עד אילת. הוא היה טקטיקן מוכשר, ודגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ובלתי צפויות, והיה מוכן לקחת סיכונים לשם כך.
לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, וכשהוא עטור בתהילת המלחמה ונתפס כמייצג בולט של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אלון הגיע עם השנים לתפקידים בכירים כסגן ראש הממשלה, שר החינוך ושר החוץ, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון", והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, ולמרות כל אלה, הוא נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61.
ראשית חייו
עריכהכפר תבור וכדורי (1918–1937)
עריכהיגאל פייקוביץ' נולד במושבה כפר תבור. אביו, ראובן פייקוביץ' (1876–1962),[1] נולד בגרודנו שבאימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה), עלה לארץ ישראל עם משפחתו ב-1890 בגיל 16, ונודע כאיכר חרוץ במושבות הגליל התחתון. אמו, חיה לבית שורץ (1876–1924),[2] הייתה ממשפחת אברכים ותיקה מצפת ואביה, אלתר שוורץ, היה ממייסדי המושבה ראש פינה, שם גדלה ושם הכירה את ראובן. ברצונו להיות איכר עצמאי, קיבל ראובן ב-1908 מיק"א חלקת אדמה להחכרה במסחה, שהיה בזמנו יישוב עני, צחיח ויבש ממים, שסבל מהתנכלויות הערבים, הבדואים והפלאחים בסביבה.
אחרי ארבעה בנים ובת, שעזרו לאביהם בניהול המשק ועבדו עמו בשדה, נולד יגאל, בן הזקונים של המשפחה. כשהיה בן 5, ערב עלייתו לכיתה א', נפטרה אמו, בגיל 48. עד מהרה עזבו האחים הבוגרים את הבית לחיים עצמאיים, ויגאל גדל בצריף דל רק עם אביו הקפדן והסגפן, שלא נישא שוב, ועם אחותו הגדולה דבורה, שמילאה את מקומה של אמו בחייו.[3] מילדותו עבד במשק של אביו והיה ער לבעיות שמירה וביטחון של המושבה. אלה השנים שחינכו אותו לעצמאות והעמידו אותו במצבים לא קלים. במסחה הזדמנו לו מדי פעם חוויות מרדף אחרי כנופיות ערבים שפשטו על שדות המושבה. מנגד, אביו העסיק דרך קבע פועלים ערבים לעיבוד אדמתו, ויגאל נקשר אליהם מאוד.[4]
אחד האירועים המכוננים בימי נעוריו היה בהגיעו לגיל בר מצווה, אז אמר לו אביו שהוא נעשה לאיש ומעכשיו יהיה לו נשק משלו. הוא מסר לו אקדח, ועוד באותו הערב שלח אותו לשמור על חלקה מרוחקת ששמה "בלוּט" (עץ אלון בערבית). כשהבחין יגאל בכמה רוכבי-סוסים ערבים שנכנסו לשדה והחלו לגנוב את התבואה, הוא קרא לעברם, ירה באוויר, וכשהם דרכו את נשקם בתגובה, הניס אותם אביו שהשגיח עליו בהיחבא. לאחר מכן, כששאל את אביו למה לא ירה בהם, השיב לו בדברים שילוו את יגאל כמוטו לחיים: "ירייה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן איתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך".[5] לימים, כשתבע בן-גוריון מאלופי צה"ל לעַבְרת את שם משפחתם ורצה לקרוא לו "הגלעדי", העדיף יגאל את השם "אלון", על שמו של עץ האלון שבאותה חלקת בלוט;[א] אביו היה מרוצה שהשם שבחר בנו נלקח מאדמתו.[7]
ב-1934, בגיל 16, התקבל אלון ללימודים במחזור הראשון של בית הספר החקלאי כדורי שאך נוסד בסמוך למסחה, ואף עסק בבנייתו על מנת לעזור לממן את לימודיו. ב'כדורי' התחוור לו כי השכלתו הייתה מצומצמת לעומת חבריו שבאו מהעיר, אך המורים עודדו אותו כשהרגישו שהוא זקוק לעזרה, מתוך תחושה שטמון בו "יהלום המכוסה אבק". למרות חולשתו בלימודים, שמר על מעמדו החברתי בהיותו בן כפר הבקיא בחקלאות וברכיבה. בשנת 1936 הוזעק עם חבריו ב'כדורי' לעימות עם רועים ערבים שפלשו לשדות מסחה. הם נעצרו על ידי הבריטים אך יצאו זכאים בדין, כשאלון שימש כעד המרכזי במשפט. כבן של איכר שהעסיק עובדים שכירים, השתייך אלון בנעוריו לימין החקלאי המתון, וייסד בכפרו את הסניף של תנועת הנוער ה"בורגנית" "המכבי הצעיר", אך בכדורי החל לנטות מעט שמאלה, והעיד כי "משכמו ומעלה היה שלמה צמח מנהל בית הספר, שקרע בפני צוהר לערכי חברה ואדם ובעקיפין – אל תנועת העבודה".[8][9]
את המעבר המלא לתנועת העבודה הגשים אלון עם הצטרפותו שלו ושל חבריו מ'כדורי' בשנת 1937 לקיבוץ החדש גינוסר. אביו לא עמד בדרכו להגיע לקיבוץ וביקש רק כי עם סיום הלימודים יבוא לעזור לו לסיים את עונת הקציר, אך לאחר מכן התאשפז ונדרש להחלמה ארוכה מחוץ למשק. אלון החליט לחסל את משק אביו ובלי לשאול איש, מכר את בעלי החיים שלו ויצא עם זוג פרדות ועגלה על מנת למסור אותן לאחיו ביישובים הסמוכים. אחיו כעסו עליו מאוד על שחיסל את המשק, אך כששמע זאת אביו, הוא רק העיר להם "ואתם נתתם לו לנסוע לבד בעגלה בימים כאלה?"[10] יש הרואים במעשה זה את תחילת דרכו העצמאית של אלון.[11]
גינוסר (1937–1939)
עריכהלאחר שנה של שירות כנוטר (ראו להלן) הצטרף אלון לקיבוץ גינוסר יחד עם חבריו מ'כדורי'. הוא הסביר את הסיבות להצטרפותו לקיבוץ, השונה מבית גידולו, בכך ש"לא מהפכנים ולא להט המילים הובילו אותי, אלא משמעות הימים ההם – הקיבוץ נתן תשובה נאותה לביטחון, להתיישבות ולתיקון עולם חברתי".[8]
גינוסר באותה התקופה הייתה חצר קטנה באזור מסוכן ומבודד, רוחש כנופיות ערבים. בנוסף לכך, חברת ההתיישבות פיק"א שאפה להורידו מהקרקע בטענה שמדובר בהשתלטות על אדמותיה. באוקטובר 1939, עקב הטיית מי הקיבוץ והתקפה על שלושה נוטרים ששמרו על המים על ידי אנשי הכפר הסמוך אבו שושה, הוביל אלון מספר חברי קיבוץ להתקפה בתוך הכפר הערבי. ההתקפה, שגררה שני נפגעים ערבים, הובילה את הבריטים לפתוח בחקירה ולכלוא את ראשי הקיבוץ, ואלון התמנה במקומם למזכיר המשק. בתפקידו זה, שנמשך כשנה וחצי, הוא קבע עובדות בשטח בסכסוך הקרקעות מול פיק"א, כשהחליט לחרוש שטחים מעוּבּדים הסמוכים לגינוסר ולהגדיל בכך את שטח הקיבוץ, גם תוך עימות עם פיק"א ועם המושבה הסמוכה מגדל. כמו כן, הוא דחף את הקבוצה להצטרף לתנועת הקיבוץ המאוחד, שנראתה לו ולחבריו כמי שתיתן את הגב החזק ביותר לבעיות הקיבוץ; נאם בשם הקיבוץ בכנס התנועה בגבעת השלושה[12] ועשה רושם רב על ראשיה. במיוחד התיידד עם המנהיג ברל כצנלסון, שגם עזר לו ליישב את הסכסוך מול פיק"א. כך השלים למעשה את המעבר הרעיוני והמעשי לתנועת העבודה.[13]
באותה התקופה פגש אלון בגינוסר ברות אֶפּיסדורף, שעלתה מגרמניה ב-1934 והצטרפה לחברת נוער גרמנית בתל יוסף. לאחר רומן קצר נישאו השניים, כנראה ב-1939.[14][15]
בהגנה ובפלמ"ח
עריכהנוטרות ופו"ש (1936–1939)
עריכהבקיץ 1936, עוד בטרם סיים את לימודיו ב'כדורי', החל גל פעולות איבה של הערבים בארץ (המרד הערבי הגדול). בתגובה למאורעות אלה התגייס אלון לנוטרות – כוח הגנה על היישובים העבריים שהוקם באותה עת בחסות בריטית. הוא ביצע הגנה ניידת בלילות באזור הגליל התחתון על גבי טנדרים בפיקודו של נחום שדמי, ועד מהרה התבלט והתמנה למפקד טנדר ועליו צוות נוטרים, שהגן על גוש טבריה. ב-1937 פגש במסחה ביצחק שדה, שגייס באותה עת צעירים לפלוגות השדה (הפו"ש) שהקים במסגרת ארגון "ההגנה", והגיע למסחה לאחר ששמע על מפקד הנוטרים הצעיר. שדה הורה לו לאסוף את חבריו, וכולם יצאו למארב לילי ליד אחד מכפרי הערבים בסביבה. לאחר מכן שטח את מטרתו בפניהם – יציאה למארבים והתקפות בכפרים ערביים בשעות הלילה, על מנת להקשות על הערבים לתקוף את היישובים היהודיים. "אם נשכיל לשנות את התכסיסים, הערבים יעברו למגננה ויצומצם כוח ההגנה שלנו. לא נלך בדרכי רצח ולא נפעיל טרור אישי" אמר להם.[8] רעיון זה הרשים מאוד את הצעירים ובמיוחד את אלון: "רסיסי מחשבה שהתרוצצו זמן רב בראשנו התגבשו לפתע לדוקטרינה שלמה" אמר. מכאן ואילך, הפך שדה לחונכו ומפקדו של אלון למשך שנים ארוכות.
אלון עבר קורס מ"כים של הפו"ש, ובסוף 1937 יצא לקורס מפקדי מחלקות בכפר ויתקין ובג'וערה (שבו השתתף גם משה דיין) והתבלט שם מאוד. במרץ 1938 השתתפו דיין ואלון במבצע העלייה לחניתה במסגרת חומה ומגדל כמפקדי טנדרים של הפו"ש, וכוחותיהם הניסו כנופיה שתקפה פועלים בדרך לקיבוץ (שם גם צולמה התמונה המפורסמת שבה יצחק שדה מחבק את שני "יורשיו" לעתיד, אלון ודיין). אלון הפך למפקד המשמר הנע של גוש הגליל התחתון ונודע בשיטות הפעולה שלו לגירוש ערבים שעלו עם עדריהם על שדות היהודים ובמארבים שטמן לכנופיות שחדרו ליישובים. בתגובה לרציחות שביצעו כנופיות ערביות על יהודים, הוא פיקד על פעולות תגמול שכללו פיצוץ בתים (לאחר שהוצאו מהם האנשים) בכפרים מהם פשטו הרוצחים.[16]
עם פירוק הפו"ש ב-1939, עזב אלון את הנוטרות ונשלח להדריך בקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" ביבנאל. בעקבות גילוי המחנה על ידי שני שוטרים בריטים, הוא תכנן והוביל קבוצה מחניכי הקורס במסע רגלי לג'וערה עם חניית ביניים במסחה. הם הגיעו בשלום, אך הקבוצה השנייה, שהלכה בדרך אחרת ונודעה לימים כ"המ"ג", נתפסה עם נשקה על ידי חיל הספר העבר-ירדני ונכלאה למשך כשנתיים.
בפלמ"ח (1941–1943)
עריכהבמאי 1941 החליטה המפקדה הארצית של "ההגנה" להקים את הפלמ"ח, מתוך הכרה כי היישוב זקוק לכוח צבאי עצמאי וסדיר המתאמן באופן קבוע, שייטול את היוזמה מאויביו ויהיה בהיכון בעת אפשרית של פלישת גרמניה הנאצית לארץ ישראל. מפקדי שתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח גייסו בעצמם את אנשיהם: אלון נקרא לעמוד בראש פלוגה א' בכפר גלעדי, שאת אנשיה גייס ממושבות הגליל והעמק, רובם יוצאי הפו"ש, ומשה דיין עמד בראש פלוגה ב' שהתאמנה בחניתה.
תוך כדי האימונים, נקראו שתי הפלוגות בראשותם של אלון ודיין לסייע לשתי הבריגדות האוסטרליות שעמדו לפלוש לשטחי לבנון ביוני 1941, כחלק מהמערכה במלחמת העולם השנייה. הן נדרשו לשמש כמורי דרך ולהחזיק בגשרים. עקב הזמן הקצר שעמד לרשותם הם לא הספיקו להתאמן, לא היה ביניהם אנשים שהכירו את סוריה והם נאלצו לגייס ערבים מהסביבה כסיירים. הכוח של אלון הצליח לתפוס את הגשרים על הליטאני באזור מרג' עיון, אך הסתבכותו של הכוח האוסטרלי מנעה את חבירת האוסטרלים אליהם, ולאחר שהחזיקו בגשרים כ-24 שעות, נאלצו אלון ואנשיו לסגת, והצבא הצרפתי פוצץ אותם. דיין החליט לכבוש תחנת משטרה והתפתח שם קרב קשה בו איבד את עינו. זו הייתה ההשתתפות הישירה הראשונה של הפלמ"ח בפעולת מלחמה בחזית, ולמרות תרומתה המוגבלת, היא הפכה למיתוס בפלמ"ח ובסיס לבנייתו ככוח לוחם.[17]
לאחר הפעולה בסוריה המשיך אלון לעמוד בראש פלוגה א', ובינואר 1942 מונה לעמוד בראש המחלקה הסורית, שהייתה יחידת המסתערבים הראשונה של הפלמ"ח. היחידה פעלה בסוריה ובלבנון במטרה להכין תשתית למודיעין ופעולות חבלה למקרה של כיבוש גרמני. אלון פעל לקידום המחלקה בשלושה מישורים: הגדלתה, שיפור מיומנות המסתערבים והכשרתם בהתחזות ובפעילות סמויה מן העין במדינה ערבית, וחתירה לעצמאות המחלקה מפיקוד הבריטים. הוא לא נטה לשתף פעולה עם הבריטים שפיקחו על המחלקה, אותם ראה עדיין בחזקת אויב שלא נטה חסד עם אנשי הארגון (דבר שהרגיז אותם מאוד). עם ירידת הסיכוי לפעילות מבצעית עקב התרחקות הסכנה הנאצית בגזרת הים התיכון וירידת המורל של אנשיה, הוחלט לפרק את היחידה, שלא זכתה להצלחה ממשית.[18]
בפיקוד הפלמ"ח (1943–1946)
עריכה
בשנת 1943, לאחר שדוד נמרי החליט לעבור לתפקיד אחר, מונה אלון להחליפו כסגנו של מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה. מינוי זה התקבל בפלמ"ח כבחירה טבעית ללא עוררין, ושדה נתן לו גיבוי מוחלט. אלון עסק בעיקר בארגון, מנהל ותקציבים, על מנת שהפלמ"ח ימשיך לתפקד בפועל. הוא זה שניהל את ישיבות מטה הפלמ"ח במקומו של שדה, עיבד את רעיונותיו לתוכניות מעשיות בפועל, היה נושא ונותן עם סגל המפקדים בפלמ"ח והשתתף יחד עם שדה בדיונים עם רמטכ"ל "ההגנה", יעקב דורי.
אלון דגל במערכת יחסים בלתי פורמלית בין המפקדים לטוראים בפלמ"ח. הוא הרבה להסתובב בין היחידות השונות, לדבר עם האנשים ולשאוב רעיונות, וביצע שיחות חתך עם המפקדים. לאחר שהבריטים הפסיקו את מימון הפלמ"ח עם הצלחתם בקרב אל-עלמיין השני, ובעקבות זאת הפך הפלמ"ח ל"צבא עובד", שחבריו עבדו בקיבוצים, הטיל אלון את כל כובד משקלו בשכנוע החברים הממורמרים להמשיך לשרת בפלמ"ח למרות חוסר המעש באותו זמן, לאחר שרבים השתוקקו להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. הוא עבר בין אוהלי הפלמ"ח וקרא להם את קריאתו של שדה: "חברים, מי יישא את הרובה העברי?"[ב]
בשנת 1944 דחף אלון להקמת גדודי הפלמ"ח, במטרה שיאגדו תחתם את הפלוגות השונות ויקלו בכך על מטה הפלמ"ח את הטיפול בהן. כמו כן, הוקמה המחלקה הימית על מנת להכשיר ימאים לפעולות ההעפלה שלאחר המלחמה. בסוף אותה שנה התמנה אלון לסגן ראש מטה הסֶזוֹן, קרי, פעולות של "ההגנה" שנועדו לשבש ולבלום את מחתרות האצ"ל והלח"י שפתחו במרד נגד הבריטים. עד מהרה, משהוחלט לשתף פעולה בעניין זה עם הבריטים, הודיע שהוא מתנגד לשיתוף הפלמ"ח בפעולות של חטיפות ופרש מתפקידו זה.[19] היה מי שטען שאלון פרש מהמבצע לא מטעמים הומניים אלא פוליטיים, כשלא רצה "ללכלך את הידיים" בעניין לא נעים מבחינה חברתית.[20]
עם תום מלחמת העולם השנייה תמך אלון ביציאתו של הפלמ"ח למאבק חמוש וגלוי בבריטים, כנגד המגמות שהנהיג הממשל נגד היישוב היהודי באותה עת, שכלל בין היתר את צמצום העלייה. ב-1945 הוקמה תנועת המרי העברי, שהפלמ"ח היה שותף לו יחד עם האצ"ל והלח"י. הוא הקפיד עם זאת, שהפלמ"ח לא ישפוך דם של חפים מפשע, הן בקרב הערבים והן בקרב הבריטים, ואף היה מוכן לקחת סיכונים מבצעיים לשם כך. הפלמ"ח, שמשנת 1945 היה תחת פיקודו המלא של אלון (לאחר שיצחק שדה מונה לרמטכ"ל "ההגנה"), התמקד במסגרת תנועת המרי בפעולות התקפיות למען ההעפלה לארץ – בהן בין היתר פריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים שנכלאו בו באוקטובר 1945; התקפה על תחנות משטרת החופים הבריטית; ופיצוץ תחנות הרדאר שעל הר הכרמל, שאיתרו את ספינות המעפילים, בינואר 1946 – וכן בפעולות למען ההתיישבות כמו העלייה לביריה. הפעילויות הללו סיפקו לפלמ"ח ניסיון מבצעי רב, ולאלון – הזדמנות לפעילות צבאית רחבת היקף כמפקד בכיר. הפעולה הגדולה והמסובכת ביותר של אלון כמפקד הפלמ"ח הייתה ליל הגשרים ב-16 ביוני 1946, שבמהלכו פוצצו מאות אנשי פלמ"ח בו-זמנית 11 גשרים בכל גבולות הארץ. אלון תכנן את המבצע, שהצריך תיאום והכנה דקדקניים, ירד לכל פרטי הפעולה מבחינה טקטית ותרם בסופו של דבר להצלחתה.[21]
לאחר התפרקות תנועת המרי, החליטה הנהגת היישוב על הפסקת המאבק המיליטנטי בבריטים והעברתו לפסים המדיניים תוך המשך ההעפלה, למורת רוחו של אלון, ששאף להמשיך במאבק הצבאי והתבטא כי ההנהגה בראשות בן-גוריון לקתה "בעודף רגש אחריות, הגובל בחוסר אחריות". הוא אף ננזף על ידי משה שרת על שכתב אליו מכתב ברוח זו.[22] אלון הורה למפקדי ספינות המעפילים לבצע התנגדות לא חמושה של המעפילים עצמם, כמו סירוב לרדת מהספינות אם הן נתפסות, על מנת לאותת לבריטים לא לגרשם לארצות המוצא שלהם. דבר זה גרר את הבריטים להשתמש בנשק ובזריקת פצצות גז מדמיע על המעפילים, אך אלון לא נרתע מכך, גם מול הביקורת על כך שתינוקות המעפילים סובלים מן הגז.[ג]
המסע באירופה (1946–1947)
עריכהבדצמבר 1946 נסעו יגאל ורות לאירופה. רות נסעה למשך שנה בשליחות לגרמניה ובתם נורית בת השש, שהייתה על הספקטרום האוטיסטי, נמסרה לטיפול במעון.[24] אלון ובכיר "ההגנה" ישראל גלילי ערכו סיור באירופה לצורך השתתפות בקונגרס הציוני ה-22 בבזל. הם ביקרו בין יחידותיהם ביבשת ופגשו את פעילי הבריחה וההעפלה וגם את שורדי השואה ששאפו לעלות לארץ ישראל. המסע באירופה נמשך כארבעה חודשים. בבזל פגש אלון את אנטק צוקרמן והשתתף בוועידה זוטא של אנשי ההגנה, שהשתתפו בה משה סנה, שאול אביגור, גלילי, יעקב דורי ונחום שדמי. מבזל נסעו אלון וגלילי דרך אוסטריה לגרמניה. מאינסברוק לגרמניה נסעו במכוניתו של שמעון אבידן. בגרמניה נסע אלון לבקר את רות במחנה העקורים לנדסברג, לשם נסעה כשליחה לבית ילדים יתומים ניצולי השואה. אלון וגלילי חצו בהדרכת צבי נצר את הגבול לצ'כוסלובקיה ובתחילת ינואר 1947 חצו את הגבול לפולין, בעזרת תעודות מזויפות של אזרחים פולנים, ושהו בה כעשרה ימים. הם נסעו ברכבת לקיבוץ הכשרה בקטוביץ ושוחחו עם הפעילים. פעילי הבריחה המקומיים היו נרגשים מן המפגש עם מפקדי ההגנה. אלון וגלילי נסעו מקטוביץ לאושוויץ ולבירקנאו. אלון הזדעזע לנוכח המראות ולא חדל לומר שזה מעבר להשגת אנוש. במכתביו לרות מאותה תקופה, כינה את אירופה "היבשת הארורה". לאחר מכן חזר אלון לצרפת ויצא ממנה לסיור בנמלי היציאה של אניות המעפילים.[25] הוא שב מאירופה במרץ 1947 אך לא השיב את נורית בתו מהמעון. עם זאת הוא הקפיד לבקרה לעיתים תכופות. לרות כתב: "ביקוריי אצלה גורמים לי תמיד עונג רב וקורת־רוח, אך לא אכחד ממך ששמחתי מהולה תמיד בטיפת יגון על גורלה של יקירתנו".[24]
במלחמת העצמאות
עריכה | |
| לידה | כפר תבור |
|---|---|
| פטירה | עפולה |
| מדינה |
ישראל  |
| כינוי | סאשה (כמפקד הפלמ"ח) |
| השכלה | |
| בן או בת זוג |
רות אלון |
| השתייכות |
 ההגנה פלמ"ח צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1937–1950 (כ־13 שנים) |
| דרגה |
 אלוף |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הפלמ"ח | |
| פעולות ומבצעים | |
המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות | |
  | |
עם פרוץ מלחמת העצמאות עמד אלון בראש הכוח העברי הסדיר הגדול והחזק ביותר שעמד לשימוש מנהיגות היישוב. תחילה עסק בשילוב יחידות הפלמ"ח בצבא ההולך ונבנה, פיקח על גיוס הרזרבה (המילואים) של הפלמ"ח ועל הכפלת כוחו ובארגון הגדודים, אולם הפלמ"ח לא הופעל כגוף אחד במהלך המלחמה, וגדודיו פוזרו בין החזיתות השונות לפי הצרכים המבצעיים. מטה הפלמ"ח החל לאבד את משמעותו לטובת המטכ"ל, ואלון ביקש לצאת לחזית.
בדצמבר 1947 הוקמה "ועדת הנגב", שהייתה אחראית על ביצור יישובי הנגב וציודם, ואלון מונה לאחד מחברי הוועדה. ב-27 במרץ טס לגוש עציון כדי להיות קרוב לקרב של שיירת נבי דניאל. בגלל ירידת גשם על מסלול הנחיתה בגוש הוא לא הצליח לחזור עד 2 באפריל 1948, ובעקבות זאת מונה שמעון אבידן למפקד על מבצע נחשון במקומו.
במבצע יפתח (1948)
עריכהלאחר פינוי מצודת נבי יושע על ידי הבריטים, העברתה לידי הערבים וכישלון הגדוד השלישי של הפלמ"ח לכובשה, עלה אלון לאצבע הגליל ב-25 באפריל 1948, על מנת לפקד על מבצע יפתח (שם שניתן לו על ידי יגאל ידין – ראשי תיבות של יגאל פייקוביץ' תל חי). כצעד ראשון, כינס את נציגי היישובים באזור וביקש מהם, וגם נענה, לתת לו את הנשק שנמצא ביישוביהם וכן כוח אדם, על מנת לרכז את כל הכוח ליציאה להתקפה במקום פיזורו.
על מנת להצליח לכבוש את צפת, החל אלון לנהל לוחמה פסיכולוגית נגד ערביי האזור, שנחשבו בעיניו "מהעזים והמחוצפים ביותר". הפעולה הראשונה הייתה העלאת הגדוד הראשון של הפלמ"ח לגליל המזרחי על נשקו לאור היום, בשיירה שהתפרשה על פני קילומטרים. תחילה נכבשה עין זיתון אחרי קרב קשה, ובתיה פוצצו לנגד עיני ערביי צפת על מנת לזרוע בהם בהלה. כאשר החלו ההפגזות על רמות נפתלי ב-1 במאי 1948, הוא לא שעה להפצרות לשלוח אליהם תגבורת, מכיוון שרצה לרכז את הכוחות לכיבוש העיר ולא לשחק לידי האויב הערבי, שנאלץ בשל כך לשנות את תוכניותיו. מגיני רמות נפתלי שלחו לו מברק ובו אולטימטום, שאם לא ישלח תגבורת בהקדם, הם יפנו את היישוב עם רדת החשכה. אלון שלח אליהם מברק ובו הודיע שבקצה השביל היורד מהיישוב תמתין חוליה עם מקלע לעצירת המתפנים, אך הוא דאג גם לשלוח אליהם תגבורת מאנשי המשקים בסביבה ומטוס פרימוס, מה שעצר את ההתקפה.[ד] ב-6 במאי תקפו כוחותיו של אלון מחטיבת יפתח (הגדודים הראשון והשלישי של הפלמ"ח יחד עם גדוד חי"ש) את צפת, אך ההתקפה נכשלה. אלון שינה טקטיקה והחליט קודם כל לתקוף את המשטרה וה"מצודה" הגבוהה בצפת – נקודות המפתח שהכשילו את ההתקפה הראשונה על העיר – וב-10 במאי הצליחו כוחות הפלמ"ח לשחרר את צפת. בעקבות הבהלה העצומה שפשטה ברובע הערבי של העיר, החלה מנוסה המונית וזרם של פליטים פנה אל הדרך של ואדי עמוד לכיוון מירון-סעסע שנשארה פתוחה. לדברי אניטה שפירא, אלון "דאג תמיד להשאיר דרך פתוחה לבריחת הערבים". למחרת נכנסו אנשי הפלמ"ח אל הרובע הערבי ומצאו "עיר רפאים".[27]
אלון ניהל לוחמה פסיכולוגית גם כלפי אלפי הבדואים שישבו מצידי הכבישים באזור גינוסר ועמק החולה, נפגש עם מוכתרי הסביבה ויעץ להם שמוטב להם להתפנות עקב כניסת כוחות יהודיים עצומים לאזור. אלפים נסו על נפשם וכך הצליח לכבוש את השטח ללא קרב (עם זאת, הוא כרת ברית עם שבט הבדואים אל-הייב מטובא, השאירוֹ במקומו ואף גייסו לפלמ"ח[ה]). על מנת לכבוש את מאלכיה, כפר ערבי שכוחותיו הקיזו ממנו דם בזמן המבצע ולא הצליח לכובשו, ביצע אלון פעולת הסחה כאילו נערכת התקפה על חזית הכפר, וכשהערבים הפנו אליה את כוחותיהם, הוא ביצע איגוף רכוב עם כוחותיו, נכנס מאחורי היישוב תוך הפתעת מגיניה הערבים והצליח לכובשו. כמו כן, נכבשו חלקים מהגליל העליון המזרחי, ולצורך כך חדר הפלמ"ח זמנית לשטחים בדרום לבנון. אלון תכנן לאגף את הסורים בעורפם, אך הכוח שעמד לרשותו לא הספיק והדבר נכשל לבסוף.[28]
בחזית המרכז (1948)
עריכהבסוף מאי 1948 הוחלט להעביר את חטיבת יפתח מהצפון לגזרת לטרון, ואלון הועבר להיות סגן מפקד חזית ירושלים, כסגנו של האלוף דוד מרכוס ומפקד מבצע יורם ב-3 עד 9 ביוני 1948. במסגרת מבצע יורם עשה צה"ל את ניסיונו השלישי לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, אך המבצע לא צלח, בין היתר בגלל מחסור במודיעין יעיל. לדברי יצחק רבין, כאשר נשלח על ידי מפקדי החזית, דוד מרכוס ואלון סגנו, לבשר לדוד בן-גוריון על כישלון המבצע והמלצתם לוותר על כיבוש לטרון לטובת השתלטות על דרך אלטרנטיבית לירושלים, צעק עליו בן-גוריון: "צריך לירות ביגאל!".[29]
בפרשת אלטלנה (1948)
עריכהבזמן ההפוגה הראשונה, בצהרי 22 ביוני 1948, מונה אלון לפקד על כוחות צה"ל שפעלו מול כוחות אצ"ל חמושים שהיו בחוף תל אביב ובסביבתה, כחלק מפרשת אוניית הנשק "אלטלנה".[30][31] בשלב זה בפרשה כבר היו הרוגים ופצועים לשני הצדדים, בקרבות שונים ברחבי הארץ, כולל בחוף מול כפר ויתקין. הממשלה דרשה מאנשי האצ"ל להכנע ללא תנאי, ולמסור את הנשק לידי צה"ל, אולם למרות הוראות מפורשות וניסיונות משא ומתן ארוכים בין נציגי הממשלה לאנשי האצ"ל, אנשי האצ"ל סירבו לשמוע לפקודות הצבא. לדברי אלון הוא מונה לפיקוד זמני על מבצע שנועד "להדביר את התמרדות האצ"ל ולמנוע השתלטותו על תל אביב."[31]
החל משעות הבוקר של אותו יום, היו מטה הפלמ"ח ומטה חיל הים בחוף נצורים על ידי כוחות גדולים של אנשי אצ"ל, והתקיים ירי, כולל שימוש במקלעים, רימונים ומטולי פיאט, בין אנשי אצ"ל לחיילי צה"ל סביב מטה הפלמ"ח. אלון העריך שבלי תגבור כוח צה"ל, הוא לא יצליח לגבור על כוחות אצ"ל. הוא הורה להעביר כוח מחטיבות יפתח והנגב לתל אביב. כוח זה טיהר את הרחובות והסיר את המצור משתי המפקדות. בנוסף שלח אלון גדוד נוסף של צה"ל, לעצור ולפרוק את הנשק של כוח של אנשי אצ"ל שערקו מיחידותיהם בצה"ל והתקדמו מכיוון צריפין אל תל אביב.[31]
אלון העריך שהיו לו שלוש אפשרויות - לפתוח באש כבדה על "אלטלנה" ולגרום אבדות כבדות, להניח לאנשי האניה לרדת לחוף עם עוד נשק, דבר שהוא העריך שיגרום עוד קרבות רחוב עקובים מדם. במקום שתי אפשרויות אלה, הוא פנה למטכ"ל של צה"ל וביקש שיטיל על חיל התותחנים - שלא היה נתון לפיקודו, לירות כמה פגזי אזהרה לקרבת האלטלנה, לפני הגשת אולטימטום לכניעה. ההפגזה בוצעה בשעה ארבע. לטענת אלון, פגז פגע בטעות באלטלנה וגרם בה לדליקה. מרגע שנודע לו, הוא פקד על חלק מאנשיו להניח את נשקם, לקפוץ לים ולהחיש עזרה לאנשי האניה. לאחר מכן התקשר למטכ"ל לבקש מהם שיורו להפסיק את אש התותחים, וכן להזעיק את חיל הים לפעולות הצלה של אלטלנה. בו בזמן, כוחות צה"ל השתלטו על אנשי אצ"ל שנמצאו במבואות העיר ובתוכה.[31]
במבצע דני (1948)
עריכהלקראת סיום ההפוגה הראשונה, ביולי 1948 ביקש יגאל ידין למנות את אלון למפקד חזית המרכז, אך דוד בן-גוריון סירב והעדיף את מרדכי מקלף, יוצא הצבא הבריטי. הסירוב הביא להתפטרות של ידין ושאר המטכ"ל ולהתפטרות של בן-גוריון. בסופו של דבר הושגה פשרה שאלון יפקד על מבצע דני אך לא יהיה מפקד החזית, וכל המתפטרים שבו לתפקידיהם.[32]
במבצע דני, מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי, פיקד אלון על כיבוש רמלה ולוד והכפרים הערביים בשפלה, ניצח את הכוחות העיראקיים שהתמקמו באזור וכוחות ערביים מקומיים, ואף הביא לגירוש תושביהן הערביים של הערים הכבושות. בכך הסיר את האיום מעל תל אביב. המבצע הצריך מאלון ללמוד בזמן קצר ותוך כדי לחימה, על מורכבות ההפעלה של עוצבה בעלת ארבע חטיבות יחד עם כוחות מסייעים, ולדעת לתאם ביניהם. על גירוש ערביי לוד ורמלה אמר, שלא הייתה ברירה אחרת אלא לפנות את הערבים מהערים האלה: "לא יכולתי להרשות שאלפי ערבים יישארו מאחורי קווי החזית שלי",[33] ושפיקוק הצירים בפליטים ימנע התקדמות אפשרית של הלגיון הערבי מערבה. עוד טען, כי זוהי תוצאה כפויה של מלחמה שלא אנו בחרנו בה.
מפקד חזית הדרום (1948–1949)
עריכהבאוגוסט 1948, עם העתקת כובד המערכה מהמרכז לדרום, מונה אלון למפקד חזית הדרום בדרגת אלוף, והוא כבן 30 בלבד. למטהו מינה בעיקר קציני פלמ"ח שהיו תחת פיקודו במבצעים הקודמים, ובראשם יצחק רבין כקצין המבצעים. אחד ממפקדי חטיבותיו היה מפקדו לשעבר, יצחק שדה.
ב-15 באוקטובר פיקד על מבצע יואב לפתיחת הדרך לנגב הנצור, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי חוליקאת, ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. אלון נכשל בהתקפה הראשונה, שינה את התוכנית והצליח בשנייה. הדרך לנגב נפתחה, ובמקום התקפה ישירה, העדיף לכתר אלפי חיילים מצרים בכיס פלוג'ה. הוא ביקש להמשיך בתנופה לניצול ההצלחה מול המצרים הנסוגים, כשלחץ על המטכ"ל לכבוש את באר שבע, שלא נכללה בתוכניות המבצע. למרות הסתייגותם של בן-גוריון וידין, ניתן לבסוף האישור והעיר נכבשה בידי חטיבת הנגב בפיקודו של נחום שריג. לדעת אלון, "יואב" היה המבצע החשוב ביותר בקרבות הנגב, והוא סימל לראשונה את המעבר ממגננה למתקפה באזור.[34]
בין המבצעים השונים הורה ראש הממשלה בן-גוריון ב-10 באוקטובר על פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות לצה"ל. אלון שיגר באותו יום מכתב חריף לבן-גוריון, בו טען כי צעד זה "מזיק ביותר למאמץ המלחמה" ודרש ממנו לפרסם פקודה "על דחיית הפירוק עד לעיון מחדש". לאחר מכן העלה אלון את הנושא בפני "מועצת הקיבוץ המאוחד". בתגובה לצעד זה, דרש ראש הממשלה כעבור חודש מהרמטכ"ל יעקב דורי "לתת אזהרה לאלוף יגאל אלון" על כך שתקף פקודות צבאיות בהיותו קצין בצבא.[35] ב-7 בנובמבר מימש בן-גוריון את מהלך פירוק מטה הפלמ"ח. אלון ניסה להיאבק בהחלטה זו, אך ללא הועיל. בנובמבר נולד לאלון בנו יפתח.[36]
ב-22 בדצמבר פיקד על מבצע חורב, במטרה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב. במסגרת המבצע החדיר אלון טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני שהגיע עד לאל עריש כמהלך עוקף, שמטרתו הייתה להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו ולפצל את כוחותיו על מנת להקל על המערכה, או לחלופין, לכתר אותו ברצועת עזה. ארצות הברית דרשה מבן-גוריון שישראל תיסוג מהמובלעת בסיני. אלון נסע במיוחד לטבריה לנסות להניא את בן-גוריון מכניעה ללחץ האמריקני, אך דעתו לא התקבלה והוא החזיר את כוחותיו אל הנגב.[37]
עוד בסיום מבצע יואב, האיץ אלון במטכ"ל לנצל את ההזדמנות לכיבוש אילת. בן-גוריון, שחשש מהתערבות בריטית, אישר לבסוף את מבצע עובדה להשתלטות על האזור, רק לאחר מבצע חורב ולאחר שאילץ את אלון ואת מפקדי חטיבותיו להתחייב בכתב שלא יגררו לעימות עם הלגיון הירדני. ב-10 במרץ הגיעו כוחותיו לאילת. אלון ניסה לשכנע את בן-גוריון לא לסיים את המלחמה ללא כיבוש יהודה ושומרון.[38] הוא סבר כי הרחבת השליטה בה ובמערב סיני נחוצה הן לצורך ביטחוני והן לצורך מדיני.[39] אולם דעתו לא נתקבלה עקב שיקולים מדיניים. הוא ראה בהסכם שביתת הנשק עם עבר הירדן טעות היסטורית ואבדן הזדמנות חד-פעמית, ולאחר שחרורו מהצבא טען: "ניצחנו במלחמה, אך הפסדנו את השלום".[40]
הדחתו (1948–1952)
עריכהעוד בינואר 1948 היה אלון שותף להקמת מפ"ם.[41] בעודו בתפקיד אלוף פיקוד דרום, לקח חלק פעיל מאוד במערכת הבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949 והופיע באסיפות בחירות לבוש מדים.[42] במהלך מערכת הבחירות, הציג בפני הציבור את עיקרי הוויכוח על כיבוש יהודה ושומרון. בתגובה לכך, כתב ראש הממשלה לרמטכ"ל ב-17 בינואר, כי אין מפקד צבאי רשאי לדון באספות "על פקודות צבאיות שניתנו לו", ולמחרת כתב הרמטכ"ל לאלון: "חרגת מהמסגרת המותרת לקצין בצבא הגנה לישראל". באספת בחירות של מפ"ם ב-21 בינואר, השיב על כך אלון, כי הלוחמים עצמם "זכאים וחייבים לחוות את דעתם, באשר יודעים הם ורוצים לדעת על מה הם נלחמים".[43] מערכת הבחירות נמשכה שלושה שבועות ואלון היה בה מאוד פופולרי, אולם הוצב רק במקום ה-58 הסמלי ברשימת מפ"ם, מקום אחד מתחת ליצחק שדה.[44] במרץ 1949, בעקבות הישארותה של מפ"ם באופוזיציה, התעמת אלון באופן פרטי עם ראשי המפלגה בצריף של טבנקין בעין חרוד. הוא ביקר קשות את חבריו לתנועה, בשל אחיזתם באידאולוגיה פרו-קומוניסטית, והודיע להם על החלטתו לפרוש מהמפלגה.[45]
לאחר סיום מלחמת העצמאות, המשיך אלון לשרת כמפקד פיקוד הדרום עוד מספר חודשים. בספטמבר 1949 הפקידו יגאל ורות את בתם נורית במוסד חינוכי באברדין, סקוטלנד.[46] משם המשיך אלון לסיור הכרות מקצועי בלונדון ולאחר מכן לסיור צבאי בפריז, ובין היתר סייר גם ביחידות הצבא הצרפתי באלג'יריה.[47] ב-10 באוקטובר, בזמן שהותו בצרפת, נודע לו על מינוי משה דיין במקומו למחליפו כמפקד פיקוד דרום. הייתה זו הדחה שהגיעה ישירות מבן-גוריון.[48] ב-14 באוקטובר התקיים כינוס המוני שנכחו בו כ-25,000 אזרחים, שחלקו כבוד לכ-6,000 אנשי פלמ"ח, שהגיעו בעצמם לכינוס, בניגוד להוראתו המפורשת של ראש הממשלה ושר הביטחון, בן-גוריון. יצחק שדה, לעומת זאת, דרש מאלון לחזור לישראל ולהשתתף בכינוס, אולם אלון בחר להמשיך בביקורו הרשמי בצרפת.[45]
בסוף נובמבר חזר אלון לישראל. הוא התלבט אם לעזוב את הצבא, ובשתי פגישות שקיים עם בן-גוריון בסוף דצמבר, הובהר לו, לטענתו, שראש הממשלה חושד במפלגה שהשתייך אליה, מפ"ם,[ו] ב"אי-נאמנות למדינה" וכי עליו להתנער ממנה אם ברצונו להמשיך בצבא. אלון העדיף לפרוש מהצבא מאשר להתנכר לאנשי הקיבוץ המאוחד. בן-גוריון העריך מאוד את יכולותיו הצבאיות של אלון, אך גם ביקר אותו על כך שלא תמיד קיבל את מרותו ואת מרות המטכ"ל, ולפעמים "עשה דין לעצמו". אלון התעמת עמו לא פעם, למשל בהגנתו על כמה ממפקדי הפלמ"ח שבן-גוריון ביקש להדיחם. בן-גוריון גם חשד בו שלא תמיד שיתף את הפיקוד העליון בתוכניותיו הצבאיות והעדיף לדווח לאנשי מפלגתו על פניו, וכן חשד שהוא קידם מפקדים בהתאם להזדהותם הפוליטית עם מפ"ם. צמרת הצבא הפכה למורכבת מאנשי מפא"י (כגון דיין) ומאישים בלתי-מפלגתיים.[47] ב-26 בדצמבר 1949 שלח אלון לרמטכ"ל יגאל ידין מכתב התפטרות מהצבא, ועם שחרורו מצה"ל, שב לגנוסר.[49]
בתחילת אוקטובר 1950 החל אלון ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד. בשנת הלימודים הראשונה התגורר בלונדון ובשנה השנייה עבר לאוקספורד עצמה. בתקופה זו גם כתב את חלקו ב"ספר הפלמ"ח".[49] בתום השנה הראשונה, קבעה האוניברסיטה את מעמדו כ"סטודנט בכיר".[50] את השנה השנייה סיים בהצטיינות, אולם בספטמבר 1952 שב לישראל.[51]
קריירה פוליטית
עריכהמאבקים פוליטיים (1952–1955)
עריכהמלחמת העצמאות הקנתה לאלון פופולריות רבה בציבור, בייחוד בקרב בני הדור הצעיר של שנות המדינה הראשונות, "דור תש"ח", שרבים מהם ראו בו את נציגם בהנהגה הפוליטית וציפו ממנו לגדולות. הוא חזר לגינוסר והשתלב בפעילות פוליטית במוסדות הקיבוץ המאוחד ובפטרונו הפוליטי, "אחדות העבודה", שהייתה אז חלק ממפלגת מפ"ם. אלון הצטרף למזכירות הקיבוץ המאוחד,[52] איתו הזדהה עוד כשהוביל לצירוף גינוסר אליו ב-1939 ולאורך שנותיו הביטחוניות, ובייחוד הזדהה עם ראשיו, יצחק טבנקין וישראל גלילי (שאלון היה תחת פיקודו בהגנה לאורך שנים רבות).
אלון ומרבית אנשי "אחדות העבודה" התקשו להתיישר לפי הקו היוני של מפ"ם. הם לא אהדו את ברית המועצות, היו אקטיביסטים מבחינה ביטחונית, הטיפו למדיניות של נקיטת יד קשה כנגד מדינות ערב בנוגע לאיומים על ישראל ועל גבולותיה, ולמדיניות של אי-התערבות במאבק בין הגושים, צעד שימנע מישראל הסתבכות במלחמה הקרה. בכלכלה הם היו קרובים למפ"ם בתמיכה בקו סוציאל-דמוקרטי מלא. כאשר אלון הגיע למסקנה כי אין הצדקה לקיומה של מפ"ם המאוחדת, היה בין יוזמי התפלגות "אחדות העבודה" ממנה.[53]
ההגמוניה של "השומר הצעיר" בעיתון המפלגתי המשותף "על המשמר", הביאה להחלשת קולה של "אחדות העבודה" בו. בעקבות זאת, החליטה מזכירות "הקיבוץ המאוחד", בהובלתו של אלון, להוציא ביטאון פוליטי סדיר של "אחדות העבודה" ובאפריל 1954 הוא החל בהכנות המעשיות להוצאת "למרחב". צעד זה גרם להגשת אולטימטום מצד יריביו במפ"ם. ב-20 באוגוסט כתב אלון במאמר מערכת כי "נפל הפור" והטיל את האחריות לפילוג על "השומר הצעיר".[54] ב-1954 היה אלון ממובילי פירוק מפ"ם הגדולה, לטובת הקמתה המחודשת של אחדות העבודה - פועלי ציון,[55] שהפכה למפלגה עצמאית ואלון שימש כמזכ"ל שלה.
לאחר "פעולת עזה", פרסם אלון ב"למרחב" ב-4 במרץ 1955 את עקרונותיו הצבאיים-מדיניים: מדינות ערב נמצאות "במצב לחימה" עם ישראל, ומצב זה הופך כל פעולה צבאית ישראלית ללגיטימית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת המשפט הבינלאומי. בניגוד לאומות אחרות, לעם היהודי בישראל אין את האפשרות להיות מובס במלחמה, משום שמשמעותה של תבוסה תהיה כיליון. המסקנה מכך היא שעל ישראל ליזום מלחמה ולא להסתפק ב"התגוננות פעילה" כפי שצה"ל נקט בפעולה בעזה.[56]
חבר הכנסת (כהונה ראשונה) (1955–1960)
עריכהבשנת 1955 נבחר אלון לכנסת השלישית מטעם "אחדות העבודה" ושימש כחבר בוועדת החוץ והביטחון. לאחר פרסום עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955, החל הציבור הישראלי לתרום מכספו למען קניית נשק לישראל. כדי לארגן ולעודד את זרם התרומות, הוקם "הוועד הציבורי לקרן המגן", ואלון היה אחד מ-16 אישי הציבור שהובילו אותו.[57]
בכנסת פעל אלון בוועדת הכלכלה, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת חוקה, חוק ומשפט. הוא היה נואם מבוקש לאספות בחירות והביא אליהן קהל רב, אם כי הומוגני יחסית. הוא זכה לפופולריות רבה בקרב ילידי הארץ, אך למרות ניסיונותיו, לא הצליח לחדור ללבם של העולים החדשים יוצאי מדינות ערב, שפחות הכירו אותו כאיש צבא, או שלא הזדהו עם האידאולוגיה שהציג.
באוקטובר 1955 יצא אלון לסיור של חודש במערב אירופה. אנשי "המגבית המאוחדת" סברו שאלון חזק בהסברה מדינית לצורך דיפלומטיה וגיוס כספים. בפברואר 1956 הוא השתתף בצילומי סרט תיעודי על ישראל, של העיתונאי האמריקאי המפורסם, אד מורו, ומספר ימים לאחר מכן, יצא לביקורו הראשון בארצות הברית. במהלך ביקורו, השתתף בראיון טלוויזיוני בהנחיית אד מורו, בו התעמת, באמצעות שני מסכים, עם מוחמד חסנין הייכל, עורך העיתון המצרי "אל-אהראם". הסיור בארצות הברית נמשך כחודשיים, עד תחילת מאי, ומשם המשיך למשימות הסברה והתרמה בדרום אפריקה וביוני 1956 שב לישראל.[58] באוקטובר 1956, שבוע לפני פרוץ מבצע קדש, הצטרף למשלחת חברי כנסת ליוגוסלביה, שנפגשה בין השאר עם טיטו. מיד עם שובו בנובמבר, לאחר תום המלחמה, יצא בהוראת שרת החוץ גולדה מאיר בשליחות מדינית לאנגליה, בשל הקשרים שפיתח עם מפלגת הלייבור, ועסק בהסברה ובגיוס כספים ל"מגבית החירום".[59] בלונדון הציע להבדיל בין מדבר סיני לרצועת עזה וטען כי "אין היא פחות אדמת ישראל מאשר תל אביב עצמה". בתחילת דצמבר טען בכינוס מועצת ההסתדרות כי מבצע סיני "לא היה מלחמת מנע ואף לא מלחמה יזומה", אלא "מבצע התגוננות מובהק".[60] כנץ פוליטי, התנגד אלון יחד עם אנשי מפלגתו לנסיגת צה"ל מסיני[55] והיה ממובילי הפגנת המונים ב-1957 כנגד הנסיגה, אולם למרות התנגדות זו, החליטה מפלגתו להישאר בממשלה.[61]
ביולי-אוגוסט 1957 השתתף אלון בסמינר קיץ של "בית הספר הבין-לאומי של אוניברסיטת הרווארד" בארצות הברית, בניהולו של הד"ר הנרי קיסינג'ר. בסמינר השתתפו עשרות מנהיגים צעירים מרחבי העולם.[62] באוקטובר 1958 הוקמה "מפלגת העבודה הערבית", שהוגדרה כמפלגת-אחות של "אחדות העבודה", אך בפועל מפלגה גרורה שלה. באופן בלתי רשמי, היה אלון אחראי למפלגה הערבית מטעם הנהגת "אחדות העבודה".[63] בתחילת ינואר 1959 הגיע אלון לביקור בהודו. הוא קיים בה פגישות רבות, שהחשובות שבהן היו עם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, מספר שרים בכירים, הרמטכ"ל, סגן הנשיא, יושב ראש הפרלמנט, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ועם אינדירה גנדי, בתו של ראש הממשלה. העיתון הקומוניסטי בהודו הציג את אלון כאחראי לליבוי המלחמה עם הערבים ב-1948 וכחבר בהנהגה הסודית של הפרוטוקולים של זקני ציון.[64]
בשנת 1960, רק מספר חודשים לאחר שהכנסת הרביעית החלה לפעול, הודיע אלון על פרישתו ממנה ויצא שוב לאוניברסיטת אוקספורד,[65] שם למד פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה.
שר העבודה (1961–1968)
עריכהבשנת 1961 שב אלון לישראל.[58] בבחירות בנובמבר שנה זו, קיבלה מפלגת אחדות העבודה 8 מנדטים בלבד, ואלון חזר לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגתו. הוא הצליח לחבור לאשכול ולהצטרף לממשלת בן-גוריון בתור גורם משמעותי, זאת בניגוד לרצונו של בן-גוריון ליצור קואליציה עם הליברלים. אלון מונה לשר העבודה. המשרד, שהיה מופרד ממשרד הסעד, התמקד בזכויות עובדים, כמו מתן פיצויי פיטורים, ובמציאת עבודה לעולים החדשים. כמו כן, מונה אלון לחבר בוועדת השרים לענייני ביטחון,[66] שהנושא המרכזי שעמד על סדר יומה היה התווית מדיניות הגרעין הישראלית, זאת לאחר חשיפת פרויקט דימונה על ידי האמריקנים בדצמבר 1960. בדיון חשאי, התנגד יחד עם גלילי להצעת דיין ופרס להעדיף את תקצוב הכור הגרעיני על חשבון התעצמות הצבא, בטענה שהכור לא ימנע מלחמות וכי יש לחזק במקום זאת את צה"ל.[67] מלבד זאת, היה חבר גם ב"ועדת השרים לענייני פנים ושירותים" וב"ועדת השרים למינויים בשירות חוץ".[68]
אלון לא השלים עם היותו חבר במפלגה קטנה יחסית, וחשב שהשפעה אמיתית על המדינה והחברה הישראלית יכולה להיעשות רק כחלק ממפלגה גדולה, שתאחד את כל מפלגות הפועלים הציוניות.[8] אחרי פרישת בן-גוריון מהממשלה ביוני 1963, המשיכו אלון וישראל גלילי את המאבק בתוך מפלגתם לאיחוד הסיעה עם מפא"י לקראת ריצה משותפת לכנסת לקראת בחירות 1965. מאמציהם נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת ותיקי המפלגה בראשות יצחק טבנקין, שהציבה תנאים מוקדמים לאיחוד שכזה. מאבק זה כמעט ופילג את המפלגה, עד שבשנת 1965 אכן התבצע האיחוד (במקביל להקמת מפלגת רפ"י ופרישת אנשיה ממפא"י) והוקמה סיעת המערך (אז הוא נודע בשם "המערך הזוגי"), שהשתתפה באותה שנה בבחירות לכנסת השישית.[53] בממשלה שהוקמה לאחריהן, בראשותו של לוי אשכול, המשיך אלון לכהן כשר העבודה. הוא גם תפקד על תקן הביטחוניסט של הממשלה, היה שותף לוועדת השרים לענייני ביטחון, וקולו בתחום המדיני-ביטחוני תפס מקום חשוב בישיבות הממשלה.
אלון כיהן כשר העבודה בשנים 1961–1968.[69] ביולי 1965 הניח הצעת חוק בנושא ה"קואופרציה" – אחריות משותפת לתעשייה ולעבודה, אולם היא נתקלה בהתנגדות מצד תנועת המושבים ולא התקבלה. אחד מהישגיו כשר העבודה היה הסכם העבודה הקיבוצי בין ההסתדרות הכללית להתאחדות התעשיינים, שנחתם בינואר 1967.[70] בשנת 1968 הגיש כשר העבודה את הצעת חוק בתי הדין לעבודה וזו אושרה בתחילת 1969.[71]
מלחמת ששת הימים (1967)
עריכה_-_P.M._Levy_Eshkol_and_Major_Generals_in_the_Negev.jpg)
ב-10 במאי 1967 הגיע אלון לביקור בברית המועצות, בראש משלחת לכנס של "ארגון הביטוח הסוציאלי העולמי" שהתקיים בלנינגרד כחלק מאירועי ציון 50 שנה למהפכה הקומוניסטית. אלון הגדיר את הביקור כ"אחת מחוויות החיים העזות" שלו. הוא נפגש עם יהודים מקומיים, שקראו לעברו "יחי הפלמ"ח" ו"תחי מדינת ישראל", הוא ערך ביקורים בבתי הכנסת ונתכבד בפתיחת ארון הקודש. ב-18 במאי ביקר עם אשתו בטביליסי, בירת גאורגיה, בה נערכה תערוכה חקלאית, ב-20 במאי ביקרו במוסקבה, שם נפגש עם סגן שר החוץ הסובייטי, ולדימיר סמיונוב, ולמחרת ביקרו בריגה. ב-24 במאי, בעקבות מברק בהול שקיבל מהשר גלילי על רקע ההידרדרות במצב הביטחוני, שב לישראל ולמחרת ערך סיור ביחידות צה"ל בדרום הארץ יחד עם ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין.[72]
בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, עם עליית המתיחות הביטחונית בעיקר מול מצרים, רבו גם הגישושים הפוליטיים. רבים במערכת הפוליטית סברו שראש הממשלה לוי אשכול צריך לפנות את תיק הביטחון, שאותו החזיק, לאישיות ביטחונית, שתוכל לעמוד בפרץ אם וכאשר תפרוץ מלחמה. אלון שהה באותו זמן בברית המועצות, וישראל גלילי הפעיל את השפעתו למנות אותו לתפקיד, ואף נפגש בעניין זה עם אשכול. ואולם מינויו של משה דיין, רמטכ"ל הניצחון של מלחמת סיני, נראה נכון יותר בעיני ראש המפד"ל, משה חיים שפירא, שאיים בפרישת המפד"ל אם לא תקום ממשלת אחדות הכוללת את מינויו של דיין לשר ביטחון. אליו הצטרפו סיעות רפ"י, גח"ל ול"ע, שעמדו להצטרף לקואליציה ותמכו בדיין, אשר זכה גם לתמיכה ציבורית גדולה. למרות זאת, שרי מפא"י החליטו על מינוי של אלון לשר ביטחון ושדיין ימונה כבכיר בפיקוד דרום. אולם הלחצים להקמת ממשלת ליכוד לאומי הכריעו לבסוף את הכף במזכירות מפא"י לטובת דיין, ואלון נאלץ להסיר את מועמדותו לתפקיד שבו חשק.[73] בימים שקדמו למלחמה, לקח חלק פעיל בפעילות ההסברה הרשמית של הממשלה לציבור.[74]
במהלך המלחמה, היה אלון חבר ב"וועדת השלושה", לצד יגאל ידין ומשה דיין, שתפקידה היה לשמש "ועדה מייעצת לראש הממשלה" והיא אפשרה לו גישה חופשית ל"בור" ולמטה הכללי של צה"ל.[75] במהלך המלחמה, אלון האיץ בממשלה, יחד עם מנחם בגין, להחלטה על כיבוש מזרח ירושלים בפריצה מידית אל העיר, בניגוד לעמדת דיין, שרצה לעשות איגוף דרך רמאללה או יריחו עד להפלת העיר.[76] לאחר המלחמה טען כי אלמלא היסוסי הדרג המדיני, ניתן היה לקצר את המלחמה ולהגיע להישגים טובים עוד יותר, בעיקר באמצעות מתקפה מידית בחזית הסורית.[77]
בזמן המלחמה סבר אלון כי מדובר בהזדמנות מצוינת לשינוי יסודי של הגבולות המדיניים, באמצעות תמיכה בהקמת מדינה דרוזית שתקום בהר הדרוזים ו"תהווה מעין מדינת חיץ בין סוריה, ירדן וישראל".[78] לאחר סיום המלחמה, ב-19 ביוני 1967, הצביע בעד "ההחלטה הסודית" שקיבלה ממשלת ישראל, שהציעה חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי. החלטה זו לא נועדה לשרטט את גבולות מדינת ישראל, אלא להוות תשובה ללחץ אמריקאי עתידי. מאוחר יותר, ב-1979, כינה אותה אלון "אווילית". על אף שתמך בהחלטה זו, המליץ לאשכול לאחר המלחמה "להחיל את המשפט הישראלי על רמת הגולן". הוא הסביר כי בחר במילה "משפט" ולא "ריבונות", מתוך רצון להפחית את ההתנגדות הצפויה בממשלה. להצעתו זו התנגדו שר החוץ אבא אבן ושר הביטחון דיין.[79] כעבור שנה הציע זאת רשמית במכתב לראש הממשלה, שבו ביקש להעלות את הנושא לדיון ולהצבעה בממשלה. לוי אשכול סירב אפילו לקיים דיון, מכיוון שחשש שדיון על ריבונות יחבל במאמץ ההתיישבותי.[80]
מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הציע אלון לרכוש שטחים במזרח ירושלים, כדי שלמדינת ישראל יהיו בה "גם ריבונות וגם בעלות".[81] זמן קצר אחרי המלחמה, החליטה ממשלת ישראל לשקם את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ולהקים בו יחידות דיור במהירות האפשרית. בין היתר קודמה תוכנית להקים מספר דירות שרד לשרי הממשלה.[82] בפועל, אלון היה הפוליטיקאי היחיד שעבר לגור ברובע, בבית שתוכנן ועוצב עבורו.[83][84]
תוכנית אלון (1967–1977)
עריכה
ערך מורחב – תוכנית אלון
בישיבת "ההחלטה הסודית" של ממשלת ישראל ב-19 ביוני 1967, טען אלון כי לא רק אסטרטגיה צבאית אלא "גם מדיניות חוץ חייבת להיות דינמית" וכי יש לקבוע בשטחים שנכבשו "עובדות חוקיות והתיישבותיות". בהתאם לכך, הציע "לחבר למדינת ישראל, נוסף לירושלים רבתי, את כל הר חברון לרבות הערבים שבה, במעמד דומה לערביי הארץ". הוא טען כי הדבר נחוץ "כדי להרחיב טריטוריה" ולהבטיח את עתידה של ירושלים, כמו גם את "השליטה על חוף ים המלח, עד צפון ים המלח". כמו כן, הציע להכליל "את בקעת הירדן מעמק בית שאן ועד ים המלח", כדי ליצור "רציפות טריטוריאלית בין צפון הארץ ודרומה לא רק לאורך החוף אלא גם בבקעת הירדן, ברוחב סביר שיהיה בו מספיק כדי להוות חגורה ביטחונית". הוא טען שעובדות התיישבותיות נחוצות, "כי עוד לא החזקנו בשטח אם לא יישבנו אותו".[81]
ב-13 ביולי 1967 הציג אלון לממשלה תוכנית מדינית לעתיד השטחים, שנודעה בשם "תוכנית אלון".[85] התוכנית הציעה שחלק מהאזורים שנכבשו במלחמה – ירושלים, גוש עציון ובקעת הירדן – יסופחו לישראל ויוקמו בהם יישובים יהודיים, ואילו בשטח צפוף האוכלוסין בשדרת ההר, הכולל את הערים הפלסטיניות הגדולות, יקום ממשל שייקבע על ידי תושביהם הפלסטינים או יוחזר לירדן. אף על פי שתוכנית זו לא דיברה על מדינה פלסטינית אלא על אוטונומיה, כמעין פשרה בין הדוגלים בארץ ישראל השלמה לבין הדוגלים בהחזרת כל השטחים, היא סימנה שינוי מדיניות אצל אלון, שנחשב עד אז כאקטיביסט וכנץ פוליטי. התוכנית נועדה, לדבריו, לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל תוך הבטחת הירדן כגבולה המזרחי, והוא גרס שהממשלה צריכה לאמצה על מנת להשפיע על שיקולי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, כשירצו לכפות הסדר מדיני באזור, וכמעין משקל נגד למדיניות ה"אף שעל" של רבים מאנשי מפלגתו בעבר, כמו יצחק טבנקין, ושל אישים בכירים כמו דיין, שטען שאין מה למהר להיפרד מהשטחים.
בדצמבר 1967 פנו אל אלון חברי תנועת הנוער "המחנות העולים" בבקשה ליישב מחדש את "בית הערבה", שפונה ב-1948, אולם אלון התנגד להתיישבות באותה נקודה, משום שזו הייתה מביאה ל"חסימת הפרוזדור" המתוכנן (בתוכנית אלון) שבין עמאן לרמאללה. ואכן, חברי בית הערבה לא שבו לנקודה שננטשה ב-1948.[86] זמן מה לפני חג הפסח תשכ"ח (1968), פנה אל אלון הרב משה לוינגר בבקשה לאשר לקבוצת יהודים לערוך את החג במלון פארק בחברון. אלון הסכים לכך בתנאי שיסכים לכך גם המושל הצבאי. לאחר קבלת ההסכמה, סייע אלון לקבוצה בעזרת תקציב משרד העבודה וגם ביקש מחנן פורת לצייד אותה בנשק.[87] הייתה זו תחילתו של חידוש היישוב היהודי בחברון.
בדצמבר 1968 הציע אלון להקים יישובים כפריים לאורך הבקעה ובגוש עציון, להקים בין יריחו לרמאללה את "יריחו עלית" ובין ים המלח לחברון את "קריית חברון", וליצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים לגוש עציון. כמו כן, הציע להקים יישובים ישראלים בסיני ולהקים בגולן עיר ישראלית. אלון סבר כי ירושלים זקוקה ל"הינטרלנד", יישובים יהודיים "המתחברים עם ים המלח ומדבר יהודה".[81] הוא היה מתוסכל מאוד מאי קבלת תוכניתו בממשלה, ואף רצה ב-1968 להתפטר מתפקידו ולחזור לגינוסר, בטענו: "לא הצלחתי לכבוש את המפלגה והקיבוץ המאוחד לדעותי. נכשלתי ברכישת האמון של שותפינו למערך", אך חזר בו לבסוף.[88] למתנגדיו הפוליטיים נהג לומר: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון". אלון לא הצליח לגבש לתוכניתו רוב בממשלה והיא לא הובאה לאישורה, אך הייתה לה השפעה על מיקום ההתנחלויות בשטחים, שנפרסו בתמיכת אלון על פי גבולות תוכנית זו, עד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977.
שר הקליטה וסגן ראש הממשלה (1968–1969)
עריכהלאור הצלחת האיחוד הפוליטי של "המערך הזוגי", פעל אלון במרץ לאיחוד המערך עם רפ"י להקמת מפלגת העבודה בינואר 1968 ונמנה עם ראשיה.[53] ביוני אותה שנה הוקם משרד הקליטה ואלון כיהן כשר הקליטה מ-1 ביולי 1968 ועד 15 בדצמבר 1969.[89] ביום מינויו לתפקיד זה, מונה גם לתפקיד סגן ראש הממשלה.
ב-9 בספטמבר 1968, במהלך ביקור בארצות הברית, נפגש אלון עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, ולמחרת נפגש עם מזכיר המדינה דין ראסק.[90] ב-27 בספטמבר 1968 השתתף לראשונה בלונדון במפגש של בכירים ישראלים עם חוסיין, מלך ירדן וראש ממשלתו, זיד א-ריפאעי. בפגישה זו, בה החזיק על גופו מכשיר הקלטה, הציג אלון את עיקרי תוכניתו, אולם על פי עדותו של חוסיין, הוא דחה את התכנית "על הסף". עד מותו, נפגש אלון עם המלך שמונה פעמים.[91]
ראש ממשלת ישראל בפועל (1969)
עריכה
לאחר מותו של ראש הממשלה לוי אשכול ב-26 בפברואר 1969, כיהן אלון למשך 19 יום בתפקיד ראש הממשלה בפועל, עד הקמת ממשלת ישראל הארבע עשרה ב-17 במרץ 1969. הייתה ציפייה הן בציבור הרחב והן בתוך מפלגת העבודה, כי תפקיד ראש הממשלה יאויש על ידי אחד משני היריבים הפוליטיים הבולטים מדור הביניים של המפלגה: משה דיין או יגאל אלון. כל אחד מהם אף גיבש מחנה סביבו, אך שניהם נאלצו לדחות את מאבק הירושה. אלון לא הצליח לגבש אחריו את ותיקי מפא"י, בין היתר מפני שעדיין נחשב נטע זר שלא צמח במפלגה, וכן הייתה צפויה לו התנגדות תקיפה של אנשי רפ"י. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה והצליח לשכנע את אנשי המפלגה לתמוך בה.
שר החינוך (1969–1974)
עריכהלאחר הבחירות לכנסת השביעית באוקטובר 1969, התמנה אלון לתפקיד שר החינוך בממשלת גולדה מאיר ושמר על תוארו כסגן ראש הממשלה.[92] בדצמבר 1969 העמידה אותו הממשלה בראש ועדת השרים להתיישבות, אולם כעבור ארבעה חודשים פרש מתפקידו זה וישראל גלילי תפס את מקומו.[93] כשר החינוך, דגל אלון בהעמקת האינטגרציה בקרב תלמידים מאוכלוסיות שונות, ולשם כך הרחיב מאוד את גני הילדים בגיל הרך, תמך בפתיחת חטיבות ביניים ובהרחבת אפשרויות הבחירה של התלמידים לבחירת מקצוע לימוד לבחינות הבגרות. הוא היה שותף ליוזמתה של אורנה פורת להקמת תיאטרון לילדים שיופיע בפני בתי הספר וינחיל לתלמידים את אהבת התיאטרון, ובתחום הלימודים הגבוהים הוא הקים את האוניברסיטה הפתוחה, מהלך שנועד לפתוח שערי האקדמיה גם לאוכלוסייה שלא יכלה ללמוד בה בעבר, וכן ייסד את הוועדה לתכנון ולתקצוב, שתתקצב את המוסדות להשכלה הגבוהה על פי קריטריון מקצועי.[94] כמו כן, קידם באופן משמעותי את מפעל המתנ"סים שראשיתו הייתה בימי קודמו, זלמן ארן.[95] ב-20 במרץ 1973, ניהל אלון את ישיבת הממשלה עקב נסיעת ראש הממשלה לארצות הברית, והתקבלה ההחלטה שהציע על הקמת "השירות לשמירת איכות הסביבה", שתפקידו היה לרכז מידע, לייעץ למשרדי הממשלה ולגופי התכנון ולהגיש דו"ח שנתי לממשלה על מצב איכות הסביבה.[95]
בקיץ 1973 אירח אלון, לבקשתה של ראש הממשלה, את קנצלר גרמניה, וילי ברנדט, בגנוסר. אלון, שהעיד על עצמו שחש עוינות כלפי גרמניה, סיפר מאוחר יותר כי בביקור זה "עבר את הרוביקון" בנוגע ליחסו והתנהלותו כלפי גרמניה. לאחר מכן, בתקופת היותו שר החוץ, כבר היה מנוע לגמרי מ"להחרים את גרמניה".[96]
מעמדו הפוליטי של אלון התחזק בממשלה, וגולדה מאיר הרבתה להתייעץ איתו ועם גלילי בענייני ביטחון. הוא הפעיל את השפעתו על מהלכים שונים, כמו בחירת הממשלה בדוד אלעזר לרמטכ"ל בניגוד לרצון שר הביטחון דיין, וכחבר בקבינט הביטחוני, השתתף בכל ההכרעות הביטחוניות שקדמו למלחמת יום הכיפורים ואלה שהתקבלו בזמן המלחמה.[97] עוד לפני המלחמה, היה אלון ער לסכנה שהפסקת האש עם מצרים היא זמנית וקרא ב-1972 לפתוח במשא ומתן עמה בשני ערוצים מקבילים, להסדר חלקי ולהסדר כולל, אך כמו דיין ואחרים, גם הוא חשב שאין למצרים אופציה צבאית מיידית לפתוח במלחמה.[98]
אלון לא צבר לעצמו בסיס תמיכה חזק במפלגתו, ובמאבק הירושה שהתפתח עם התפטרותה של גולדה מאיר ב-1974 הסתבר שוותיקי המפלגה העדיפו לתמוך ברמטכ"ל הניצחון של ששת הימים, יצחק רבין, ולא בו. הדבר היווה מכה קשה עבורו, בייחוד עקב היותו של רבין בן טיפוחיו בפלמ"ח, אך הוא נרתם לסייע לרבין במרכז המפלגה.[99]
שר החוץ (1974–1977)
עריכהלאחר היבחרו של יצחק רבין לראשות הממשלה, הִתנו אנשי רפ"י לשעבר את תמיכתם בממשלה במינויו של שמעון פרס לשר ביטחון, ואלון שוב נאלץ לוותר על תפקיד זה והתמנה לשר החוץ.[100] ב-3 באוקטובר 1974 נשא אלון בפני עצרת האו"ם את נאומו הראשון כשר החוץ, בו אמר כי "ישראל תהיה מוכנה לשקול בחיוב פשרה טריטוריאלית משמעותית".[101][102] ב-1975 מינה את חיים הרצוג לשגריר ישראל באו"ם, וב-1976 מינה את שלמה אבינרי למנכ"ל משרד החוץ – מינוי שעורר התנגדות חריפה בציבור ובממשלה, בשל השקפותיו ה"יוניות" של אבינרי.[103]
כשר חוץ, ניהל אלון יחד עם רבין את המגעים עם מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, להסדר ביניים עם מצרים, שהובילו בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים בשנת 1975, שאִשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך ביניהן, וכלל נסיגה של צה"ל מרצועה צרה לאורך מפרץ סואץ. ההסכם היווה נקודת מפנה במערכת היחסים עם מצרים.[104] אלון העיד שההסכם חשוב כשלעצמו, אך עיקר חשיבותו הוא בתרומתו הגדולה ליחסי ארצות הברית–ישראל, וכי הצליחו לסכל את הלחץ האמריקאי לוויתורים נוספים מצד ישראל (כנראה בנושא הגרעין) במסגרת הסכם הביניים.[105] אלון התנגד לביטול מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל וכשר חוץ שיבח בינואר 1976 את "האמנה לפירוז" וכעבור זמן קצר הגיש למזכ"ל האו"ם הצעה ישראלית "לפירוז גרעיני של האזור".[106] מראשית כינון הממשלה העלה אלון על סדר היום את הבעיה הפלסטינית ותמך בהסדר הסיפוח החלקי עם ממלכת ירדן בהתאם לתוכנית אלון. לאחר שהמלך חוסיין דחה את הצעתו להסכם ביניים עם ירדן ברוח זו, הוא חזר לתמוך בישות פלסטינית עצמאית באזורי הערים על מנת להרחיק את אש"ף מיהודה ושומרון, אך הממשלה לא אישרה זאת.[107] יחסיו של אלון עם רבין בתקופה זו ידעו עליות וירידות, לא תמיד התנהלו על מי מנוחות ואף לוו בהתנצחויות בדיוני הממשלה.[108]
לאחר פלישת טורקיה לקפריסין ביולי 1974, התנגד אלון למכירת נשק ליוון, בנימוק שבכוונת היוונים למסור אותו לידי קפריסין.[109] בספטמבר 1974 ביקר בישראל שר החוץ של רומניה, גאורגי מקוביסקו (אנ'). במהלך הביקור, אירח אותו אלון בגנוסר וגם בדירת השרד שלו בעיר העתיקה.[110] באוקטובר אותה שנה, התארח בישראל שר החוץ של צרפת, ז'אן סובאניארג, וגם אותו אירח אלון בגנוסר ואף ערך עמו שיט לילי על הכנרת.[111] בסוף פברואר 1975, לאחר שהשתתף עם גולדה מאיר בכנס של "האינטרנציונל הסוציאליסטי" במערב ברלין, ביקר אלון בבון, בירת גרמניה המערבית. במהלך ביקורו, נפגש עם שר החוץ הגרמני, עם השר הגרמני לשיתוף פעולה כלכלי, אגון בר, עם שר האוצר, עם ראש האופוזיציה, עם נשיא גרמניה ועם הקנצלר הלמוט שמידט. כמו כן, ביקר במחנה הריכוז דכאו. בהמשך כהונתו כשר החוץ, ביקר אלון בגרמניה עוד מספר פעמים.[112] הביקור המוצלח של שר החוץ הצרפתי בגנוסר, הביא להזמנתו של אלון לצרפת באפריל 1975 ולפגישה עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, ועם ראש ממשלת צרפת.[111] ב-11 במאי 1975 חתם אלון על הסכם סחר חופשי עם השוק המשותף, שקירב את ישראל לאירופה מבחינה כלכלית.[113] כחצי שנה לפני מותו, הגדיר אלון את ההסכם כ"אחד ההישגים הגדולים" של חייו. בתקופה זו נערכה סדרת ביקורים של שרי חוץ אירופיים בישראל.[111] בסוף מאי 1975 ביקר אלון ברומניה, שם שיבח בנאומו את "מדיניות החוץ העצמאית" שלה, נפגש עם היהודים המקומיים בבית הכנסת המרכזי של בוקרשט, ונפגש לשיחה ארוכה עם שליט המדינה, ניקולאה צ'אושסקו.[110]
כבר מספטמבר 1974 פעלו הערבים בעצרת האו"ם להשעיית ישראל מהארגון. בספטמבר 1975 שוב נאם אלון בעצרת. הוא דיבר נגד השעיית ישראל, תקף את המזכ"ל קורט ולדהיים, ואמר: "רק אמריקה ולא האו"ם יכולה להביא שלום".[114] ב-10 בנובמבר 1975, התקבלה החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". בנובמבר 1975 חתם אלון על הסכם תרבות עם הולנד, שנועד להרחיב את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומי החינוך, התרבות והמדע. במהלך מסעותיו באירופה, נפגש גם עם מפקד נאט"ו והציע לו להקים בישראל מחסנים שישמשו את כוחות המערב במקרה הצורך. אלון ניסה, ללא הצלחה, לבסס קשרים גם עם ספרד. ניסיונות אלו כללו ביקור חשאי שלו במדינה זו, במהלכו היה מחופש.[115]
באוגוסט 1975, ביקר בישראל נשיא מקסיקו, לואיס אצ'ווריה אלווארס, ובין היתר ביקר את אלון בגנוסר וערך עמו שיט על הכנרת. על אף ביקורו החגיגי, רק שלושה חודשים מאוחר יותר הצביעה מקסיקו בעד החלטת האו"ם שקבעה כי ציונות היא גזענות. ב-1976 ערך אלון מסע במדינות הצפוניות של אמריקה הלטינית, שהחל במקסיקו, שם הקפידו מנהיגי הקהילה היהודית לענוד במפגשים עמו את הכיתוב "We are Zionists" ("אנחנו ציונים"). מסעו נמשך בגואטמלה, קוסטה ריקה, הונדורס וניקרגואה. בקוסטה ריקה נאם אלון בפרלמנט, ולאחר שובו לישראל, אירח בגנוסר את נשיא קוסטה ריקה, דניאל אודובר.[116] באפריל 1976 נפגש אלון בישראל עם ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'ון פורסטר, ועם שר החוץ שלה, הילגרד מולר, לו הסביר כי על פי "התפיסה הציונית" הדרך הנכונה לפתור את הבעיה הגזעית בארצו היא "חלוקה". במהלך הביקור, הבהיר אלון לתקשורת כי "ישראל מתנגד למדיניות האפרטהייד".[117] בספטמבר אותה שנה ביקר בקנדה ובארצות הברית, ונאם שוב בעצרת האו"ם.[114] במהלך כהונתו כשר החוץ, ביקר אלון שלוש פעמים באיראן. ב-1976 ביקר בה במטרה להבטיח את המשך אספקת הנפט האיראני לישראל, כאשר הוא מחופש וללא ידיעתו של עמיתו האיראני.[118]
באופוזיציה (1977–1980)
עריכהלאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 המשיך אלון לשרת כחבר הכנסת והיה חבר ועדת חוץ וביטחון, במקביל לעבודה במפעל האלקטרוניקה בגינוסר.[119] ב-15 בפברואר 1978 נבחר לתפקיד יושב ראש תנועת העבודה הציונית העולמית (תע"צ). בנאומו בפני ועידת התנועה, קרא שלא להשלים עם ה"גלות מרצון" של "יהדות הרווחה המשלה־עצמה" בארצות המערב, וטען כי "כל השואף להבטיח את יהדות צאצאיו, ורבים היהודים הרוצים בכך, מוטב כי יקדים ויעלה". בתוקף תפקידו זה, ביקר במאי 1979 בארגנטינה ובאורוגוואי וקרא ליהודים לעלות לישראל. בארגנטינה ביקר בביתו של העיתונאי היהודי חקובו טימרמן, שנרדף על ידי השלטון וישב במעצר בית.[120]
בפברואר 1978 נמנה אלון על מספר חברי כנסת שחתמו על הודעה הקוראת לממשלת ישראל להכליל את פתחת רפיח בריבונות ישראל במסגרת הסכם השלום עם מצרים. באפריל אותה שנה הוא העניק גיבוי פומבי ל"מכתב הקצינים" שממנו צמחה תנועת "שלום עכשיו", אך כתב: "לא היישובים עומדים למכשול בדרך לשלום. סירוב הצד הערבי... להכיר בזכותה של ישראל לגבולות שניתן להגן עליהם בכוחות עצמה... הוא המכביד על השגת השלום". בספטמבר אותה שנה נחתמו "הסכמי קמפ דייוויד" ואלון נמנע בהצבעה בכנסת על אישורם, בשל סירובו של ראש הממשלה מנחם בגין להוסיף להצעת הממשלה סעיף בנוגע ליישובי פתחת רפיח.[121]
בשנת 1978 נוסדה "העמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים ראש פינה", במלאת 100 שנה לייסוד המושבה. אלון נבחר לעמוד בראש העמותה ובטקס ייסודה, אמר את המשפט: ”עם שאיננו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל”.[122] בספטמבר 1978 כיהן אלון כיושב ראש "ועדת המשנה לענייני לבנון ליד ועדת החוץ והביטחון של הכנסת", אולם באוקטובר התפטר מהתפקיד. בסוף נובמבר הביא לדיון בכנסת תוכנית פיתוח גדולה לבקעת הירדן, שעיקרה כריית תעלה מהים התיכון דרך העמקים הצפוניים אל נהר הירדן, כדי למנוע את ייבושם של הנהר ושל ים המלח, תוך הפקת אנרגיה הידרואלקטרית ובדיקת אפשרות בניית נמל ליד בית שאן. כחודש לאחר מכן, הוצב אלון בראש ועדה מיוחדת של הכנסת לבחינת תוכנית זו, שנקראה "תוכנית גאון הירדן", ובפברואר 1979 הציגה הוועדה שלוש חלופות למיזם.[123]
במרץ 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים. אלון סבר שישראל יכולה הייתה להשיג הישגים טובים יותר במשא ומתן וויתרה על כמה נכסים ביטחוניים חשובים, וכן הסכימה לפינוי כל היישובים בסיני שיכול היה להיות תקדים ביחס ליישובי הגולן במשא ומתן העתידי עם סוריה. למרות זאת הצהיר, שטוב שההסכם נחתם.[119]
התמודדות על ראשות מפלגת העבודה (1980)
עריכהב-11 בינואר 1980 הודיע אלון רשמית בריאיון לטלוויזיה, כי בכוונתו להתמודד על ראשות הממשלה.[124] בריאיון לניסים משעל, אמר: "אילו הייתי ראש ממשלה, הייתי יכול להגשים כמה וכמה חלומות חברתיים ופוליטיים. אני מרגיש שיש ברשותי שליחות סגולית מיוחדת לתרום למשרה הזו".[8] ההצבעה על תפקיד יושב ראש מפלגת העבודה אמורה הייתה להיערך בוועידה החדשה שלה, בהמשך השנה, אולם שמעון פרס דרש לקיים מיד הצבעת אמון במרכז הישן של המפלגה. פרס סירב לקיים עימות טלוויזיוני עם אלון ובהצבעה שנתקיימה ב-20 בינואר תמך בו רוב ברור של קולות חברי המרכז. אף על פי כן, הודיע אלון כי לא יפרוש מהמרוץ. חודש לאחר מכן החליטה המפלגה לכנס את ועידת המפלגה בסוף יולי אותה שנה.[124] אלון דרש לקחת חלק במוסדות המפלגה והצטרף ל"ועדת הארבעה", שתפקידה היה להכין את הוועידה ואמורה הייתה להתכנס בשבוע הראשון של מרץ.[125] אולם בסוף פברואר הוא נפטר.
מותו והנצחתו
עריכה
יגאל אלון נפטר ב-29 בפברואר 1980, בגיל 61, מדום לב פתאומי. יום קודם לכן אירח בגינוסר את שר ההגנה המצרי כמאל חסן עלי, אך במהלך הביקור חש שלא בטוב והוא אושפז בבית החולים העמק בעפולה. למחרת בבוקר, חלה החמרה במצבו, ומספר שעות אחר כך נפטר.[126] הוא נקבר בהלוויה בקיבוץ גינוסר בנוכחות ראשי המדינה.
בהספד שפרסם נשיא המדינה, יצחק נבון, הוא הזכיר את הדמות התנ"כית שאלון העריץ משחר ילדותו: ”בתחנות השונות בחייו, עלה בחלקו של יגאל אלון מה שנאמר על שאול המלך, שמלכותו לא התקיימה בידו, משום שלא היה בו דופי. חבל על יגאל וצר גם עלינו”.[127]
ב-26 בנובמבר 1978 נחגג בכפר תבור יום הולדתו ה-60 של אלון. האירוע צולם לטלוויזיה ונערך בסגנון "חיים שכאלה", אולם שודר רק ביום "השלושים" למותו, אז גם נערכה עצרת לזכרו בהיכל התרבות.[128]
לזכרו והנצחתו הוקם בגינוסר המוזיאון לתולדות הגליל והמרכז החינוכי בית יגאל אלון. על שמו נקראו היישובים אלון וקלע אלון, בסיס צה"ל מחו"ה אלון, וכן שכונות (בהן רמות אלון בירושלים, קריית אלון בפתח תקווה ורמת אלון בחיפה), רחובות ובתי ספר בערים רבות בישראל. ב-2016 נחנך פסל ברונזה בדמותו בכיכר "יגאל אלון" שבכפר תבור, מעשה ידיו של הפסל אסף ליפשיץ. נוסף על כך, קרוי על שמו רחוב ארוך ומרכזי המחבר בין העיר גבעתיים ובין תל אביב. כמו כן, המרכז הקהילתי בכפר תבור קרוי על שמו "בית יגאל אלון". מדי שנה מחלקת עמותת דור הפלמ"ח את פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.
המרכז האולימפי לקליעה בהרצליה קרוי על שמו.
הערכת דמותו
עריכהכמפקד
עריכה
אם יצחק שדה התווה את דרכו של הפלמ"ח, הרי שיגאל אלון היה המוציא לפועל של תורתו. הוא נטע בפקודיו הרגשת ביטחון שכל אחד מהם ממלא תפקיד חשוב, והטמיע בפועל את הדוקטרינה של שדה, לחנך את המפקד הצעיר לא להיות רק מפקד כיתה אלא גנרל-מפקד כיתה, שכל מפקד ידע לתפקד גם כסמכות עליונה בשטח. הוא התבלט ביחסו האישי והחברי לפקודיו, והשתמש במערכת היחסים האישית שפיתח עמם, כדי להקנות להם מוטיבציה ואחריות וגם כדי לגייסם לפעילות.[129][8] תרם לכך ההווי החברתי המיוחד שהתפתח אצל הפלמ"חניקים, אשר ראו באלון ידיד-מפקד והרבו לספר שיש להיזהר מיגאל, כי "אם הוא טופח לך על הכתף - אתה נשאר בפלמ"ח עוד שנתיים. לחץ לך את היד – אתה נשאר שלוש".[130]
אלון היה לאחד האישים המשפיעים ביותר על קביעת קווי הפסקת האש ועיצוב גבולות המדינה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה התגלה כמצביא וטקטיקן רב-תחבולות ונחוש, המבכר את היוזמה ההתקפית והגישה העקיפה; הללו אפשרו לו להשיג את המטרות הצבאיות בכוחות שהיו לרוב, ובעיקר בהתחלה, נחותים במספר הלוחמים, באמצעי לחימה ובציוד – מול כוחות של צבאות מדינות ערב הפולשים וערביי ארץ ישראל. אלון העדיף בדרך כלל את התחבולה, ההפתעה והלוחמה הפסיכולוגית על פני ההתקפה החזיתית בלחימה, בוודאי עבור יחידות צה"ל הצעירות, שעדיין לא התגבשו לצבא מאומן וחזק דיו. ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג באזיל לידל הארט ראה במבצעיו של אלון, כדוגמת מבצע יואב, הגשמה של אסטרטגית הגישה העקיפה שלו.[131] הוא גם שאף תמיד לנצל את ההצלחה עד תום, גם תוך לקיחת סיכון מדיני וצבאי, כך למשל כשדחף לכיבוש מיידי של באר שבע ואילת (שהתבצע) או מצד שני, כשלחץ לכיבוש יהודה ושומרון (הצעה שלא התקבלה).
כפוליטיקאי ומדינאי
עריכהאלון הצליח להגיע לצמרת מפלגת השלטון בישראל ולשרת בהצלחה במשרדים חשובים כמו החינוך והחוץ, לפרסם תוכנית מדינית לעתיד השטחים שהייתה ראשונה בזמנה, ולהיות שותף להסדרים הראשונים מול מצרים ב-1975. עם זאת, אנשים רבים, גם מתומכיו, הודו שפעילותו הפוליטית הייתה למעשה החמצה.[132][133] עקב חולשה פוליטית בתוך מפלגתו, הוא לא התמנה לשני התפקידים שחשק בהם: שר ביטחון וראש הממשלה, על אף שרבים בציבור ובתקשורת ראו בו את ממשיך דרכם של אשכול וגולדה מאיר.
הכריזמה של אלון וההערצה שנלוותה אליו עם כניסתו לפוליטיקה הלכה ודעכה עם השנים. הילת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות נמוגה, והוא לא הצליח לסחוף אחריו תומכים מאוכלוסיות חדשות. אלון היה לדעת רבים ישר, נאמן למפלגה ולחברים, תמים מדי וותרן מדי בכל הנוגע למעמדו, ולא יכול היה להתחרות בכריזמה הגדולה ובהערצת ההמון בעמיתו-יריבו, משה דיין. יגאל ידין תיאר אותו כ"שתיל שצמח בערוגה - שתיל בריא וחזק לתפארת, אבל נשאר חלק מן הערוגה" לעומת דיין, שהומשל לעץ בודד שצמח מחוץ לערוגה.[133] אלון ודיין נחשבו בזמנו ליורשים הפוטנציאליים לראשות הממשלה, והיריבות הסמויה-גלויה ביניהם השפיעה רבות על הפוליטיקה הישראלית למשך למעלה מעשור, למשל באי ההסכמה ביניהם על עתיד השטחים וההסדרים המדיניים.[ז]
אלון החל את פעילותו הפוליטית כנץ מדיני בתוך תנועת העבודה ועם השנים פנה מעט שמאלה, בעיקר לאור הצעת הפשרה המדינית של תוכנית אלון, אך לא הפך ליונה פוליטית (תוכניתו כללה למשל סיפוח חלק מהשטחים), לצד היותו איש שמאל מובהק מבחינה כלכלית-חברתית. לדברי אודי מנור (שכתב עליו ביוגרפיה פוליטית), אלון, כמו אשכול וגלילי, היה חסיד התפיסה של יצירת תהליך מדיני מול הערבים, בניגוד לבן-גוריון, פרס ודיין שתמכו בזמנו בשמירה על סטטוס-קוו בטענה ש'אין עם מי לדבר'. אלון חשב שכיבוש שטחים במלחמה מהווה פתח למשא ומתן לשלום ולקבלת תמורה מדינית. תמיכתו בכיבוש יהודה ושומרון במלחמת העצמאות ובששת הימים היה להשגת שתי מטרות: גבולות בני הגנה שיפרידו בינינו לבין מדינות ערב, ויצירת תהליך מדיני שיוביל לשלום שיושג משילוב של אינטרסים הדדיים. זה גם מה שהוביל אותו בהסכם הביניים עם מצרים.[134]
בניגוד לאלון הפוליטיקאי, אלון האדם היה דמות מקובלת הן בציבור הרחב והן במערכת הפוליטית. אנשים משני צידי הקשת הפוליטית נטו לאהוב אותו בזכות דימויו כסמל הצבר "יפה הבלורית והתואר", אופיו הנוח ונועם הליכותיו. כך למשל תיארה אותו גאולה כהן: ”עם כל חילוקי הדעות, לא גיליתי בו ולו אבק של שנאה. יתר על-כן, נמשכתי אל האש השקטה והעצורה של אחוות הלוחמים על ארץ-ישראל, שהייתה בו”.[135]
יחסו לערבים
עריכהעוד בנעוריו התייחס אלון לערבים בחשדנות ובקשיחות, בהגנתו מפני פשיטות הכנופיות על שדות מסחה. המרדפים והפשיטות על היישובים הערביים כמפקד בפו"ש, בפלמ"ח ובצה"ל, ותמיכתו בבריחת הערבים ביישובים שכבש במלחמת העצמאות תוך השארתו נתיב מילוט בשבילם, הראו על מפקד קשוח וחסר רחמים.[136] אולם, הוא תמיד התייחס לערבים בכבוד, גם כשניצב מולם במערכה, ולא המעיט בערכם.
יחסו לערביי ארץ ישראל היה יחס של בן הארץ, המכיר אותם היטב ואף אוהד אותם במישור האישי, אך עם זאת מודע למציאות של העימות הלאומי. אף על פי שהיה מודע לטרגדיה של ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות, לא הביע אלון חרטה: "אני לא מציע לעצמנו להלקות את עצמנו על התופעה הזאת. מלחמה היא מלחמה. במלחמה יש למדוד את העניינים לפי אמת־מידה של מהפכה. זו הייתה אחת המהפכות שלנו. זו הייתה מהפכה לאומית". ב-17 ביוני 1950 נשא אלון הרצאה על מלחמת העצמאות, בה התייחס לתופעת ההגירה ההמונית של ערביי ארץ ישראל בזמן המלחמה והסביר אותה ב-3 גורמים. הגורם הראשון היה אימת היהודים: "היה כאן משהו שנבע מהרהורי לבם הם: הם חשבו מה הם היו עושים אילו כבשו יישוב שלנו". הגורם השני היה עידודם על ידי מנהיגיהם ועל ידי הבריטים להתפנות מהמקומות בהם הייתה ידם על התחתונה, כדי שלא ישמשו בני ערובה אצל היהודים, בהנחה שישובו למקומותיהם עם ניצחון צבאות ערב. הגורם השלישי: "היו תופעות די רבות וגדולות של גירוש האוכלוסייה הערבית". אלון ראה בפינוי האוכלוסייה הערבית את הגורם לבלימת התקפות הלגיון הערבי: "כל זמן שהערבים היו בלוד ורמלה, הלגיון לא פסק מערוך התקפות-נגד על המשלטים שלנו במגמה להתחבר מחדש עם הערבים בלוד ורמלה... אולם מרגע שחל הפינוי... נחלשו התקפות הלגיון".[137] אלון טען שאי אפשר להשאיר בזמן מלחמה ריכוזי אוכלוסייה עוינים, "אפילו אם הם מעמידים פני נכנעים זמנית", משום שהם עלולים לשמש "מכשיר לפעולות חבלה, לפעולות ריגול ואפילו לפעולות מתואמות עם צבאות הפולשים". בהתייחסו לבריחת הערבים באופן כללי, אמר: "אני סבור כי תהליך הבריחה הערבית היה תהליך חיובי... פעילותנו לפינוי שטחים גדולים בעלי ערך צבאי מאוכלוסייה ערבית עוינת, גם היא הייתה אין-ברירה שיש לה הצדקה, לא רק לשעה אחת, שעת הקרבות, אלא הצדקה לאורך ימים". אלון התייחס גם לאפשרות של כיבוש הארץ עד לירדן: "אילו קרה שעל ידי השלמת שחרור הארץ בגבולות עבר הירדן המערבי, הייתה מתפנה אוכלוסייה ערבית נוספת ועוברת לארצות ערב השכנות, לא היה בכך משום עוול היסטורי; הייתה בכך שאנסה היסטורית שהתגלגלה לא בזכותנו אלא רק נוצלה על ידינו לפתור בעיה זאת, שהייתה נשארת במשך הרבה זמן בעיה קשה גם מבחינה מדינית וגם מבחינה צבאית".[138]
לאחר שפשט את מדיו, התבלט אלון ביחסו החם אל ערביי ישראל ואל אוכלוסיית הבדואים, נהג להתארח תכופות ביישוביהם, חדר אל לבם בהכירו את המנהגים, המסורת והשפה הערבית עוד מנעוריו, ופעל למען שוויון זכויותיהם.[139] הוא נהג לומר כי "היחס אל הערבי כיחיד ואל הערבי כקולקטיב הוא מן המבחנים ההומניים הראשיים שבו עומדת החברה הישראלית".[140] בשנת 1954 ייסד את "מפגשי האביב" ואירח מדי שנה בחורשת האקליפטוסים בגינוסר מפגש של מנהיגים יהודים וערבים. בשנת 1972 תמך מאוד בחזרת עקורי איקרית ובירעם לכפריהם. בעת ההפגנות הסוערות של ערביי ישראל ביום האדמה בשנת 1976, לא היסס להגיע לביקורים אצל ידידיו ביישובים הערביים ללא ליווי משטרתי, למרות האזהרות שקיבל, על מנת לנסות להרגיע את השטח. ידידו מחמוד דיאב מטירה אמר עליו: ”אני חושב שכל ערביי ישראל ראו בו מנהיג גדול וכתובת לכל הבעיות הרציניות שלהם... השוללים אותו ראו אותו יותר מסוכן, מפני שהוא מעביר את ההחלטות הקשות בדרכי נועם”.[141]
משפחתו
עריכהאחיו הבכור, משה פייקוביץ (אלון) (1896–1972), כיהן כמנהלה הראשון של רכבת ישראל.[142] בנו של משה, דרור אלון, היה מראשוני רכבת ישראל.[143] דרור היה נשוי לסופרת והמתרגמת חמדה אלון (נכדתה של פועה רקובסקי); בנם, פרופ' נוגה אלון, הוא מתמטיקאי ומדען מחשב.
אחיו של יגאל, מרדכי אלון (פייקוביץ') (1898–1975), היה מראשוני המושבה בנימינה ועסקן ציבור שכיהן במשך עשרות שנים כראש המועצה.[144]
אחיו של יגאל, צבי אלון (פייקוביץ) (1900–1971), היה יו"ר ועד הכפר נתניה הראשון ("מוכתר" הכפר).[145]
אשתו של יגאל, רות (1919–2016), הייתה ממייסדי גינוסר, שליחה לילדים ניצולי השואה בגרמניה ב-1946, נמנתה עם מייסדי מלון "נוף גינוסר" בקיבוץ.[146][147]
בתם הבכורה נורית, נולדה ב-1940.[148] היא נמצאה על הספקטרום האוטיסטי ונפטרה בינואר 2022.[149]
בנובמבר 1948 נולד בנם יפתח,[48] שנקרא על שם המבצע הצבאי והחטיבה שעליה פיקד אביו.[ח] יפתח היה צייר, מאייר וכותב ספרי ילדים, שנפטר מדום לב בשנת 1999, בגיל 51.[151]
הבת השלישית גוני[152] נולדה ביוני 1953.
| אילן יוחסין (חלקי) של משפחת אלון | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ספריו
עריכה- מסך של חול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1960; הוצאת דרור לנפש, תל אביב, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
- מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1965 (הספר בקטלוג ULI)
- מסך של חול, מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1968 (הספר בקטלוג ULI)
- קשת לוחמים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1970 (הספר בקטלוג ULI)
- בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1974 (הספר בקטלוג ULI)
- כלים שלובים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1980. אסופת מאמרים ונאומים שנכתבו ונישאו בין השנים 1958–1979. הספר יצא לאור באוגוסט 1980, חצי שנה לאחר מותו של אלון.[153] (הספר בקטלוג ULI)
- מוקדים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981 (הספר בקטלוג ULI)
- בחתירה לשלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989 (הספר בקטלוג ULI)
- בתחבולות מלחמה: סוגיות בענייני ביטחון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990 (הספר בקטלוג ULI)
הסופר מחמוד עבאסי, ידידו של אלון, תרגם לערבית מהדורה מקוצרת של "מסך של חול" (1970) ואת "בית אבי" (1978).[154]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- יוסף יונאי, יגאל אלון – דברים על חינוך וחברה, הוצאת משרד החינוך והתרבות, התשנ"ב, 1992 (הספר בקטלוג ULI)
- אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו ביוגרפיה. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד 2004[155] (הספר בקטלוג ULI)
- נתן שחם, שלום חברים, הוצאת דביר, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
- יגאל וגנר, מוקי צור, אדם רז (עורכים), לקראת הימים הבאים – לדרכו של יגאל אלון, בית יגאל אלון, התש"ע, 2010 (הספר בקטלוג ULI)מסת"ב 9659154801
- אודי מנור, יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית 1980–1949, דביר זמורה ביתן, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
- אלישיב שמשי, מפקד השדה הגדול מכולם, הוצאת מודן והוצאת משרד הביטחון, 2024
- Tal, David. Between Intuition and Professionalism. Israeli Military Leadership in 1948 Palestine War. The Journal of Military History 68, 2004: 885–909
קישורים חיצוניים
עריכה
- רשימת מאמרים על יגאל אלון באתר רמב"י
- יגאל אלון, באתר הפלמ"ח
יגאל אלון, באתר הכנסת - יגאל אלון, באתר כנסת פתוחה
- אתר בית יגאל אלון
- אלי אשד, התחבולות של יגאל אלון, מגזין "יקום תרבות", אפריל 2012
- הספרים של יגאל אלון, באתר "סימניה"
- עדות יגאל אלון בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- דדו בר כליפא, בחינת מושג המצביאות דרך ניתוח דמותו של יגאל אלון, בין הקטבים 33, 2020.
- עזרא דלומי, איש הכמעט(הקישור אינו פעיל), "הקיבוץ", 16 במרץ 2000
- תעודות מימי כהונתו של יגאל אלון כשר החינוך, בבלוג של ארכיון המדינה, 28 בפברואר 2016
- טל בשן, אחד משלנו: חבריו של יגאל אלון יוצאים למלחמה על שמו הטוב, באתר מעריב אונליין, 2 באפריל 2016
אלון בטקס הנחת אבן הפינה למצבה לבוגרי כדורי שנפלו במלחמת העצמאות. גנזך המדינה, יומני כרמל, ספטמבר 1955 (התחלה 3:42)- אלון מתמנה כראש ממשלה בפועל, ארכיון הסרטונים של AP, פברואר 1969
- פנים אל פנים - יגאל אלון – עם פתיחת שנת הלימודים תשל"ג (ספטמבר 1972), בערוץ היוטיוב של כאן אוצרות החינוכית
- אלון בביקור במחנה הריכוז דכאו, ארכיון הסרטונים של AP, פברואר 1975
- אלון נואם בשובו מביקור בארצות הברית, ארכיון הסרטונים של AP, אפריל 1975
יגאל אלון: סדרת גדולי העם היהודי, סרטון באתר יוטיוב, סרט תיעודי, ארכיון המדינה ובית יגאל אלון- טקס הלוויה של אלון בקיבוץ גינוסר. בין המלווים: יצחק רבין, שמעון פרס, עזר ויצמן, מנחם בגין, ישראל טל, יגאל ידין, דוד לוי. ארכיון הסרטונים של AP, מרץ 1980
- אבי שילון, האומנם החמצנו את יגאל אלון?, ישראל חוברת 25, אביב 2018, עמ' 315–319
- יגאל אלון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יגאל אלון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוני אהרוני, דמותו של יגאל אלון, "הרצאה בגובה העיניים" בעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, 17 באוקטובר 2020
- אמיר אורן, על החיפוש של ראשי המוסד לדורותיהם אחר תהילה אישית, מגזין ליברל, 07.07.2021
- יגאל אלון, גבולות בני הגנה, מולד 247–248, 1976, עמ' 311–319
יגאל אלון, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
אלון (עץ), דף שער בספרייה הלאומית- שמעון וייס, מודעה קטנה על הלוה: "חברנו יגאל אלון נפטר", דבר, 2 במרץ 1980
- אפרים לפיד, יגאל אלון – מפקד למופת של יכולת צבאית ותבונה מדינית, IsraelDefense, 25.02.2024
ביאורים
עריכה- ^ אלון (שעדיין נקרא בשם משפחתו המקורי, פייקוביץ') לא התייחס לרעיון העברות ברצינות ולא העביר שם עברי למתכנני טקס הענקת הדרגות. עם הגיעו לטקס הוברר לו כי דוד בן-גוריון החליט לעברת את שמו ליגאל הגלעדי (על שם יפתח הגלעדי; שכן כינויו של אלון במחתרת היה "יפתח") מבלי לשאול את פיו; הוא לא אהב את השם, והחליט לשנותו ליגאל אלון, לזכר מאורע ילדות שאירע לו בכפר תבור: "בן-גוריון פסק – 'הגלעדי' (כנויי במחתרת היה יפתח); ישראל גלילי הציע – 'יוגב'; יצחק שדה שאל – "אולי 'ניר'?" והוסיף: "שדה וניר". הקשבתי להצעותיהם אך במוחי צץ ועלה עץ האלון העבות שבחלקת ה"בלוט", העץ שבקרבתו ידעתי את הקרב הראשון. [...] נועצתי ברעייתי רות [...] ויחד החלטנו: אלון".[6]
- ^ המשפט המדויק של יצחק שדה בקריאתו להישאר בפלמ"ח: "את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי, את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי, חברים, מי יישא את הרובה העברי?!"
- ^ איש ההעפלה יוסי הראל ביקר את אלון בפניו, שאין לו זכות מוסרית שרק תינוקות המעפילים יסבלו מן הגז.[23]
- ^ זהו ככל הנראה המקרה היחיד במלחמת העצמאות, בו מפקד איים בירי על אזרחים שביקשו לסגת.[26]
- ^ הברית עם שבט אל-הייב הולידה את יחידת הבדואים פלהיב במלחמת העצמאות.
- ^ אלון השתייך למפלגת "אחדות העבודה", שהייתה אז חלק ממפ"ם, אף על פי שהייתה ניצית יותר. באותה תקופה הותר למפקדי הצבא להיות חברים במפלגות. כך, משה דיין היה חבר מפא"י.
- ^ דיין התנגד לויתור על השטחים בעת פרסום תוכנית אלון והתנגד לעיקרי הסדרי הביניים שאלון תמך בהם. אלון, לעומת זאת, לא הסכים עם הוויתורים למצרים בהסכם השלום שדיין ובגין הובילו.
- ^ "את השם יפתח נתן יגאל ידין [עם פתיחת מלחמת העצמאות] והוא ראשי התיבות יגאל פייקוביץ תל חי".[150]
הערות שוליים
עריכה- ^ דוד תדהר (עורך), "ראובן יוסף פייקוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1569; מת ר. י. פיקוביץ, אביו של י. אלון, מעריב, 6 בדצמבר 1962; ראובן פייקוביץ למנוחות בבנימינה, דבר, 9 בדצמבר 1962; ג. שרוני, האלון מכפר-תבור, מעריב, 6 בינואר 1963
- ^ דוד תדהר (עורך), "חיה (עטיל) פיקוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2136
- ^ אלון 1974, עמ' 105; מתה דבורה הראל – אחותו של יגאל אלון, דבר, 16 במאי 1983
- ^ שפירא, עמ' 15–65; אלון 1974, עמ' 15–58
- ^ אלון 1974, עמ' 59–63
- ^ יגאל אלון, אלון 1974, עמ' 81
- ^ אלון 1974, עמ' 63
- ^ 1 2 3 4 5 6 יגאל אלון: סדרת גדולי העם היהודי, סרטון באתר יוטיוב, סרט תיעודי, ארכיון המדינה ובית יגאל אלון
- ^ שפירא, עמ' 67-90
- ^ אלון 1974, עמ' 180–186
- ^ שפירא, עמ' 90
- ^ ז. דויד, קצרות | בחושך, דבר, 21 בינואר 1941: "ליד שולחן הנואמים עומד נער יפה קומה ובהיר-עין... מרצה בחום עצור ובהומור חנון" (שפירא, עמ' 120)
- ^ שפירא, עמ' 91–131
- ^ שפירא, עמ' 103–104
- ^ מנור, עמ' 43, הערה 64: בחוברת לזכרו של אלון בהוצאת משרד החינוך, נכתב לעומת זאת שנישאו ב-1938
- ^ שפירא, עמ' 137–158
- ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, הוצאת משרד הביטחון, 1986, עמ' 322–324; יגאל עילם, ההגנה – הדרך הציונית אל הכוח, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979, עמ' 158
- ^ שפירא, עמ' 182–192
- ^ הסזון ושאלת המרות הלאומית בתקופת שלטון המנדט הבריטי, אתר האצ"ל
- ^ עדות שמעון אבידן, בתוך: שפירא, עמ' 255
- ^ שפירא, עמ' 261–264; יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 381–391
- ^ שפירא, עמ' 267
- ^ שפירא, עמ' 277
- ^ 1 2 שפירא, עמ' 281–282
- ^ שפירא, עמ' 273-269
- ^ שפירא, עמ' 320-319
- ^ שפירא, עמ' 324–325
- ^ שפירא, עמ' 315–330
- ^ שפירא, עמ' 341, 361
- ^ צבא וביטחון א' (1948–1968), כרך א' בסדרה צה"ל בחילו, הוצאת רביבים 1982, עמ' 46
- ^ 1 2 3 4 הפרישה - זרע הפורענות, יגאל אלון, הארץ, 30 יולי 1971
- ^ צבא וביטחון א', עמ' 71
- ^ מפ"ם – להיות או לחזול – המשך, דבר, 16 ביולי 1954
- ^ שפירא, עמ' 403
- ^ מנור, עמ' 50–51
- ^ שפירא, עמ' 450
- ^ שפירא, עמ' 417–426
- ^ מנור, עמ' 53
- ^ מנור, עמ' 51
- ^ שפירא, עמ' 446
- ^ מנור, עמ' 29, 48–49
- ^ מנור, עמ' 45
- ^ מנור, עמ' 54
- ^ מנור, עמ' 49–50
- ^ 1 2 מנור, עמ' 56
- ^ מנור, עמ' 144: בקיץ 1957 החליטו יגאל ורות להחזיר את נורית לישראל, והיא התגוררה בקיבוץ מזרע
- ^ 1 2 שפירא, עמ' 349–360, 450–465
- ^ 1 2 מנור, עמ' 57
- ^ 1 2 מנור, עמ' 58
- ^ מנור, עמ' 61
- ^ מנור, עמ' 63
- ^ מנור, עמ' 64
- ^ 1 2 3 מפלגת אחדות העבודה, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ^ מנור, עמ' 79
- ^ 1 2 מנור, עמ' 29
- ^ מנור, עמ' 82
- ^ מנור, עמ' 84
- ^ 1 2 מנור, עמ' 101–102
- ^ מנור, עמ' 90
- ^ מנור, עמ' 91
- ^ מנור, עמ' 92
- ^ מנור, עמ' 103, 108
- ^ מנור, עמ' 97
- ^ מנור, עמ' 112–113
- ^ מנור, עמ' 137–138
- ^ מנור, עמ' 155
- ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, הוצאת יד טבנקין, 2010, עמ' 157
- ^ מנור, עמ' 150
- ^ מנור, עמ' 30
- ^ מנור, עמ' 164–165
- ^ רפאל אלדור, ערכאה חדשה תופעל בספטמבר, מעריב, 31 במרץ 1969
- ^ מנור, עמ' 185–188
- ^ שפירא, עמ' 481–485
- ^ מנור, עמ' 195
- ^ מנור, עמ' 196–197
- ^ יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מסדה ספריית מעריב, 1981, עמ' 49
- ^ יגאל אלון: אפשר היה לקצר המלחמה ביומיים לולא "היסוסים תמוהים", מעריב, 21 בנובמבר 1967
- ^ מנור, עמ' 200–201. ב-1979 הגדיר זאת אלון כ"השיגעון הדרוזי" שלו, המלווה אותו מאז 1942, אז פעל באזור העיר הדרוזית א-סווידא במסגרת המודיעין הבריטי
- ^ מנור, עמ' 203–204
- ^ אורי הייטנר, חלון להכרה אמריקנית בגולן, באתר ישראל היום, 9 בינואר 2019
- ^ 1 2 3 מנור, עמ' 255–256
- ^ דוד קרויאנקר, "ירושלים - המאבק על מבנה העיר וחזותה"
- ^ אורן מונדשיין, מה מסתתר מאחורי המכתב שהסעיר את הרשת: ביקור בביתו של יגאל אלון, באתר Xnet, 7 ביולי 2005
- ^ ניר חסון, פה גר פעם יגאל אלון? כך התחרד הרובע היהודי בירושלים, באתר הארץ, 10 ביוני 2011: לאחר פטירתו של אלון בשנת 1980, עברה דירתו לשימוש של בית דין רבני. בשנת 2000 נמכרה לישיבת "אש התורה" על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי
- ^ נחום ברנע, גם בהר וגם בבקעה, דבר, 12 בספטמבר 1969
- ^ מנור, עמ' 259–260
- ^ מנור, עמ' 258
- ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 440
- ^ מנור, עמ' 210
- ^ מנור, עמ' 254
- ^ מנור, עמ' 276–277, הערה 138
- ^ מנור, עמ' 219
- ^ מנור, עמ' 261
- ^ אהרון גבע, יגאל אלון – השר הלא ידוע בציבור, דבר, 7 ביולי 1983
- ^ 1 2 מנור, עמ' 241–243
- ^ מנור, עמ' 355–356
- ^ לפי עדותו של משה דיין, בתוך: יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מסדה ספריית מעריב, 1981, עמ' 79, 82
- ^ יגאל קיפניס, 1973 - הדרך למלחמה, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2012, פרק ראשון; עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 250
- ^ שפירא, עמ' 487
- ^ יוסף חריף, תפילת הדרך של יצחק רבין, מעריב, 24 במאי 1974
- ^ אלון בעצרת: להפסיק הלוחמה, דבר, 4 באוקטובר 1974
- ^ מנור, עמ' 331
- ^ מנור, עמ' 348
- ^ נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים - 4 בספטמבר 1975. בלוג ארכיון המדינה, 3 בספטמבר 2015
- ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 383
- ^ מנור, עמ' 161–162
- ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 396–400
- ^ שפירא, עמ' 487–488. עם זאת, לאחר מותו של אלון, תמונתו הייתה תלויה בחדר העבודה של רבין עד יומו האחרון
- ^ מנור, עמ' 378
- ^ 1 2 מנור, עמ' 375–376
- ^ 1 2 3 מנור, עמ' 353–354
- ^ מנור, עמ' 357
- ^ מנור, עמ' 351
- ^ 1 2 מנור, עמ' 370–372
- ^ מנור, עמ' 358–359
- ^ מנור, עמ' 368–370
- ^ מנור, עמ' 365–366
- ^ מנור, עמ' 377
- ^ 1 2 חגי אשד, פרה שבועטת בדלי החלב, דבר, 31 במאי 1979
- ^ מנור, עמ' 387–388
- ^ מנור, עמ' 392–393, 395
- ^ מנור, עמ' 429; הקלטה בה נשמע אלון אומר את המשפט, 1978
- ^ מנור, עמ' 402–404
- ^ 1 2 מנור, עמ' 418
- ^ מנור, עמ' 425
- ^ מנור, עמ' 42
- ^ על בית יגאל אלון, באתר "למטייל"
- ^ מנור, עמ' 427, 431, 433
- ^ שפירא, עמ' 191
- ^ חיים גורי, חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, הוצאת ארגון חברי הפלמ"ח, 1976, עמ' 78
- ^ B. H. Liddell Hart, Strategy: Second Revised Edition, page 349
- ^ חיים גורי, "יגאל אלון - מנוחת הלוחם", בתוך: ניסים משעל, ואלה שנות... 50 למדינת ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998, עמ' 223
- ^ 1 2 טל בשן, יגאל אלון: הפספוס הגדול של הפוליטיקה הישראלית, מעריב, 28 בפברואר 2013
- ^ טל בשן, אחד משלנו: חבריו של יגאל אלון יוצאים למלחמה על שמו הטוב, באתר מעריב אונליין, 13 בספטמבר 2022
- ^ גאולה כהן ליגאל אלון אתר בית יגאל אלון (ארכיב)
- ^ שפירא, עמ' 152
- ^ כך גם במערכות פלמ"ח, עמ' 220: "הבריחה הערבית שקיבלה ממדים גדולים, הקלה על כוחותינו לפקח על שטחים נרחבים והכבידה על האויב שנאלץ לשים את מאמציו בקליטת הפליטים וארגונם. נקל לתאר את רוח התבוסתנות שנשאו אתם הפליטים לאזורים הערביים"
- ^ שפירא, עמ' 376-374
- ^ שמעון וייס, בדואים מספרים על יגאל, דבר, 9 במרץ 1980
- ^ משפטי מפתח אתר בית יגאל אלון
- ^ יום האדמה 1976 אתר בית יגאל אלון
- ^ משה פיקוביץ הובא למנוחות, דבר, 10 באוקטובר 1972
- ^ אורי דרומי, דרור אלון (פייקוביץ'), מראשוני רכבת ישראל, 1922-2009, באתר הארץ, 12 ביוני 2009
- ^ מת מרדכי אלון (פייקוביץ), דבר, 19 במרץ 1975
- ^ דוד תדהר (עורך), "צבי אלון (פיקוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2112; צבי אלון (פייקוביץ) באתר "נתניה: עיר מחולות צמחה"
- ^ אלי אלון, נפטרה רות אלון רעייתו של יגאל אלון, באתר TheMarker, 9 בפברואר 2016 (מאורכב בווייבאק מאשין)
- ^
עופר אדרת, הנערה הייקית המופלאה שנישאה למפקד הפלמ"ח, באתר הארץ, 11 בפברואר 2016
- ^ שפירא, עמ' 124
- ^ יעקב לוי, נקברה ליד אבא בקיבוץ גינוסר: הלכה לעולמה בתו הבכורה של יגאל אלון, באתר mynet קיבוץ, 24 בינואר 2022
- ^ שפירא, עמ' 316
- ^ יפתח אלון באתר billiongraves; מי זוכר את חנטוש? באתר קווים ונקודות
- ^ רות ויגאל אלון בביקור אצל גוני בצה"ל, הארץ, 11 בפברואר 2016
- ^ מנור, עמ' 122
- ^ מנור, עמ' 232
- ^ סקירה: בני מוריס, מצביא שהיה גם איש נחמד, באתר הארץ, 19 באפריל 2004
| יגאל אלון - תבניות ניווט | |
|---|---|
|
|