העיר העתיקה

העיר העתיקה בירושלים (בערבית: البلدة القديمة في القدس, אל-בִּלִדַת אל-קָדִימָה פִי אל-קוּדְס; בארמנית: Երուսաղեմի հին քաղաք, יֶרוּסָאגֵֿמִי הִין קָאגָֿאק), היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה המוקף על ידי חומות ירושלים, הוא כ-850 דונם. כמו-כן, נכללים בעיר העתיקה הר ציון ועיר דוד, הנמצאים מחוץ לחומות, בסמוך לעיר העתיקה ומצד דרום.

העיר העתיקה

העיר העתיקה בירושלים
העיר העתיקה בירושלים
אתר מורשת עולמית
העיר העתיקה בירושלים וחומותיה האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1981, לפי קריטריונים 2, 3, 6 חלק מתוך ירושלים העתיקה וחומותיה הערות אתר בסיכון מאז 1982
מידע
עיר	ירושלים
מדינה
קואורדינטות	31°46′36″N 35°14′03″E
(למפת ירושלים מוגדלת)   העיר העתיקה (למפת ירושלים רגילה)   העיר העתיקה

העיר העתיקה מחולקת לארבעה רבעים: הרובע המוסלמי, הרובע היהודי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. בנוסף להם שוכנת בעיר העתיקה רחבת הר הבית שאינה שייכת לאף לא אחד מהרבעים. כיום, מתגוררים בה כ-39,000 בני אדם. בחומה המקיפה את העיר העתיקה שמונה שערים: שער יפו, שער שכם, שער ציון, שער הרחמים (אטום), שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער האשפות.

העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים להם הנמצאים בה, ביניהם: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר. העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה בתקופה העות'מאנית. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, החומה בצורתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, נוצרו בתקופות חשובות שקדמו לה בהרבה". רבים מהאתרים המצויים בתחומה במפלס החיים כיום ומתחת לו, מקורם מן העת העתיקה. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות שנבנו ונהרסו לסירוגין במשך כאלפיים שנה. תחת רבים מהבתים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-4–8 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בתקופת בית ראשון, וכ-2–4 מטר מעל מפלס העיר בתקופה הרומית, מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 לספירה.

ב־1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

היסטוריה

ערכים מורחבים – היסטוריה של ירושלים

העת העתיקה

התקופה הכנענית

בתקופת הברונזה, בשנים 3500 - 2200 לפנה"ס, הייתה ירושלים עיר פרזות (שאינה מוקפת בחומה). בתקופת הברזל התקיים בה ישוב תחת שלטונו של מלך. והעיר מוזכרת במכתבי אל-עמארנה (בשנים 1350-1400 לפנה"ס). במקרא מוזכרת העיר בשמות אחדים, בין השאר בשם: יבוס. העיר נכללת באזור ההיאחזות הישראלית במאה ה-12 לפנה"ס.

תקופת בית ראשון

כתובת ניקבת השילוח

בתנ"ך מתואר כיבוש ירושלים בידי דוד (סביב שנת 1000 לפנה"ס) והפיכתה לבירת הממלכה בשליטתו. בשנים 967-928 לפנה"ס, שלט בירושלים שלמה וטיפח בעיר ובכל רחבי ארץ ישראל, מפעלי בנייה גדולים. "גולת הכותרת של מפעליו הייתה בניית בית המקדש", שנקרא לימים בית המקדש הראשון. המקדש נועד לאחד את שנים עשר שבטי ישראל באתר פולחן משותף אחד בירושלים. אולם עם עלייתו של רחבעם, בנו של שלמה, למלכות, אירע פילוג הממלכה המאוחדת בשנת 925 לפנה"ס; ירושלים הייתה מאז לבירתה של ממלכת יהודה, ואילו ממלכת ישראל קבעה את בירתה בשכם ומרכזי פולחן בבית אל ובדן, שהיוו תחרות למקדש הירושלמי.

בשנת 701 לפנה"ס בא סנחריב מלך אשור בראש צבאותיו לארץ ישראל, ותבע את כניעתה של ממלכת יהודה. כדי להגן על העיר, הקים המלך חזקיהו חומה שהרחיבה את גבולות העיר וכללה בה את "העיר העליונה" - הגבעה המערבית בין גיא בן הינום לבין הגיא המרכזי. חזקיהו דאג גם לאספקת מים ויזם חפירת ניקבה שהעבירה את מי נחל הגיחון שמחוץ לחומת העיר אל בריכת השילוח שבתוך חומות העיר. גייסות סנחריב עלו על ארץ ישראל וכבשו 46 ערים ביהודה; הם הטילו מצור על ירושלים, שתושביה זכו לעידודו של ישעיהו הנביא. אולם לפתע נסוג הצבא האשורי וחזר על עקבותיו.

בשנת 587 לפנה"ס יצאו גייסות נבוכדנצר השני לארץ ישראל, ושנה לאחר כך נפלה ממלכת יהודה בידי האימפריה הנאו-בבלית. הבבלים הרסו את בית המקדש והוציאו לגלות חלק מהאוכלוסייה היהודית.

תקופת בית שני

כתובת על אבן מתקופת בית שני: לבית התקיעה

דגם ירושלים בתקופת בית שני במוזיאון ישראל

תוואיי חומות ירושלים השונות: חומת תקופת בית שני וחומת ירושלים העות'מאנית (על פי ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי)

ממלכת בבל נכבשה על ידי האימפריה הפרסית, והעומד בראשה כורש הודיע בשנת 538 לפנה"ס על החזרת הגולים לארץ ישראל. בתקופת שיבת ציון, בהנהגתם של עזרא ונחמיה, נבנתה מחדש העיר היהודית והוקם בית מקדש, בשנים 520-515 לפנה"ס, במתכונת צנועה, שנקרא לימים בית המקדש השני, ואחר כך נבנתה חומת העיר בשנת 444 לפנה"ס.

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל על ידי גייסות אלכסנדר מוקדון. משנת 301 לפנה"ס נשלטה על ידי בית תלמי שמרכזו במצרים, ואחר כך, משנת 198 לפנה"ס נשלטה על ידי בית סלאוקוס בסוריה. השלטונות היוונים השפיעו וגם כפו את תרבותם, והעבודה בבית המקדש בירושלים הייתה למוקד התנגשויות בין התרבות והנוהג היווני הפגני לבין המסורת והאמונה היהודית המונותיאסטית. הכנסת התרבות היוונית האלילית לבית המקדש על ידי אנטיוכוס הרביעי, הייתה הזרז למרידה יהודית בהנהגת בית חשמונאי, מתתיהו ובניו. בתום שלוש שנות מרידה, בשנת 164 לפנה"ס כבשו גייסות יהודה המכבי את ירושלים וחנכו את בית המקדש מחדש. מצודת החקרא נכבשה מידי הגייסות היוונים בשנת 141 לפנה"ס בידי חייליו של שמעון, אחיו של יהודה. בתקופת ממלכת החשמונאים ירושלים הייתה למרכז התרבותי והלאומי של יהדות ארץ ישראל והתפוצות. הם שלטו בארץ ישראל הרחיבו בהדרגה את גבולות העיר בצד מערב. אחרי שמעון מלך בנו יוחנן הורקנוס הראשון, נכדו אלכסנדר ינאי ורעייתו שלומציון.

השפעתה של האימפריה הרומית בארץ ישראל ובירושלים החלה במאה ה-1 לפנה"ס. המצביא הרומאי פומפיוס נקרא להתערב בסכסוך בין בניו של אלכסנדר ינאי: הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני; הוא הגיע לירושלים וכבש אותה; ומאז התגברה דריסת הרגל הרומית בעיר.

המלך הורדוס אשר שלט בארץ ישראל ובירושלים בשנים 4-37 לפנה"ס, ניהל מיזמי בנייה גדולים וחסרי תקדים בירושלים וברחבי הארץ, וזאת לצד התקיימותה של ממלכתו בחסות רומא ותחת ההגמוניה הפוליטית והצבאית שלה. הורדוס יזם מפעלי בנייה ברחבי ארץ ישראל ובירושלים; סביב להר הבית הקים קירות תמך רחבים אשר הועילו להרחבת בית המקדש והחצר שסביבו, וכך היה לאחד המקדשים המפוארים בתקופתו. בעיר התגוררו, לפי אומדני היסטוריונים, כ-60,000-40,000 בני אדם; מאות אלפים עלו לרגל אל המקדש בירושלים, בעיקר בשלושת המועדים: פסח, שבועות וסוכות. וכדי לאכסן אותם בנוחות, הורחב מערך אספקת המים אל העיר והמקוואות בה, והאדריכלות הייתה חפה מציורים וסמלים אסורים על פי ההלכה. בנוסף, בנה הורדוס בעיר העליונה ארמון לשבתו שהוקף במגדלים, היפודרום ותיאטרון ברוח התרבות הרומית. הוא הרחיב את גבולות העיר צפונה (עד לשער שכם כיום).

לאחר מותו של הורדוס נטלה רומא את השליטה בירושלים ובארץ ישראל באמצעות שלטון נציבים, שמקום מושבם בקיסריה, עד שנת 66. אחד מהם היה פונטיוס פילטוס אשר בחג הפסח 30 הוציא להורג את ישו בצליבה, כמו רבים אחרים באוכלוסייה הארצישראלית. תקופת שלטונו של אגריפס הראשון, הפסיקה לשנים אחדות את שלטון הנציבים הרומאים. הוא יזם את הקמת "החומה השלישית" בעיר, שהגיעה אז לשיא התפתחותה.

האוכלוסייה היהודית סלדה מהשלטון הרומאי, וראתה בו גורם נוכרי וללא סמכות בארץ ישראל. המתחים בין מגזרים שונים בקרב היהודים, כמו גם השנאה לרומאים הלכה וגברה. ובשנת 66 בעקבות ניסיונות של הנציב הרומי פלורוס להוציא אוצרות מהמקדש, התעורר מרד נרחב כנגד השלטונות. תגבורת צבאית רומאית שהגיעה מסוריה ספגה תבוסה, והעיר הייתה בשלטון יהודי עצמאי כשלוש שנים. אבל בהנהגת השלטון היהודי נוצרו שסעים והוקמו מחנות יריבים; המורדים פתחו במלחמת אחים שכללה שוד, הרס והרג. וכך, כילו המורדים את משאביהם ברוח ובחומר וניצבו מוחלשים מול הגייסות הרומאים, בראשותו של טיטוס בנו של הקיסר אספסיאנוס, אשר באו אל העיר לדכא את המרד. לאחר מצור כבד על חומות העיר פרצו הגייסות הרומאים מצד צפון. בתשעה באב העלו הרומאים את בית המקדש באש. העיר נחרבה, רוב תושביה נהרגו, השאר הוגלו ממנה, ונאסרה כניסתם של נימולים (קרי: יהודים) אל מתחם העיר.

התקופה הרומית

מטבעות בר כוכבא ובהם דימוי ארבעת המינים על פי שיטת רבי עקיבא

בשנת 130, שישים שנה אחרי חורבנה של העיר החליט הקיסר הרומאי אדריינוס להקים על חורבותיה עיר חדשה בשם: איליה קפיטולינה (בלטינית: ÆLIA CAPITOLINA). התוכנית עוררה זעם רב באוכלוסייה היהודית, והייתה אחת הסיבות להתעוררות מרד בהנהגתו של בר-כוכבא. בעקבות המרד הייתה העיר, כמו חלקים מארץ ישראל, בשנים 132–135, בשלטון יהודי עצמאי, אשר אף הנפיק מטבעות משלו, וחודשה עבודת הקורבנות בהר הבית במקום המקדש. אולם הרומאים דיכאו את המרד; התוכנית לעיר הרומאית החדשה התממשה בשנת 136, ובהר הבית הוקם מקדש לאל הרומי יופיטר.

ירושלים הרומית תוכננה בסגנון אדריכלות הערים המקובלת ברומא העתיקה, הכולל תוואי מצולב: קארדו אנכי בציר צפון-דרום ודקומנוס אופקי בציר מערב-מזרח. התוואי השתמר בעיר העתיקה, אף שמפלס החיים, גבוהה כאמור ב-2–4 מטר מעל המפלס בתקופה הרומית, אשר הסתיימה בשנת 324, כאשר התפלגה האימפריה הרומית לחלק מערבי ולחלק מזרחי, בדמותה של האימפריה הביזנטית.

ימי הביניים

התקופה הביזנטית

מטבעות זהב מימי הקיסר הביזנטי הרקליוס עם דיוקנו, שנתגלו בשנת 2008 בעיר דוד

מפת ירושלים בתקופה הביזנטית בפסיפס מפת מידבא

בהתקופה הביזנטית בארץ ישראל התגברה השפעת הדת הנוצרית בהדרגה, וזאת ניכר גם בשלטונה בירושלים; הסמלים והמקדשים הפגניים בעיר הוסרו ונהרסו, ותחתם הוקמו בה מוסדות נוצריים רבים. לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס וביקורה של אמו בירושלים, הוא כינס וועידה כנסייתית בניקיאה, בשנת 325, ובה קרא בישוף ירושלים מקריוס, לטיפוח האתרים הקדושים לנצרות שבה. בעקבות זאת, נבנתה כנסיית הקבר (באתר שבו שכן מקדש לאלה הרומית ונוס). איסור הכניסה אל העיר ליהודים נשמר בקפידה באותה תקופה.

יוצא דופן בהתנהלותו היה הקיסר יוליאנוס, שנטה לחזרה אל הפגניות; הוא הציע ליהודים לבנות בית מקדש בשלישית, אך ללא שהצעתו מומשה.

כנסיית מרים הקדושה נבנתה בעיר על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, ובתקופתו פותחה העיר, נבנו בה רחובות ומבני דת.

הפרסים כבשו את העיר מידי הביזנטים בשנת 614. הם לקחו את "הצלב הקדוש" מכנסיית הקבר אל פרס; והוחזר בשנת 628 על ידי הקיסר הרקליוס.

התקופה הערבית הקדומה

מבני מסגדי הר הבית, בציור מעשי ידי ולטר ס"ס טירווייט (Tyrwhitt‏.Walter S.S) ‏ ב-1907

בשנת 638, נכבשה ירושלים, מבלי שפיכות דמים על ידי הצבא הערבי המוסלמי שיצא מחצי האי ערב, כחלק מהתפשטותו המהירה במזרח התיכון וצפון אפריקה. אל האוכלוסייה הנוצרית בעיר, נוספו בהדרגה תושבים מוסלמים, וכן קהילה יהודית, למרות התנגדות הנוצרים, שזכתה לתמיכתו של החליף עומר, ומאמצע המאה ה-9 התגוררה בעיר כת קראית קטנה.

השליטים הערבים, השתמשו ברוב סדרי המנהל הקודמים של הרומאים והביזנטים, כגון חלוקה למחוזות-אף ששמותיהם שונו, וקבעו את לוד כבירתם. החליפים מבית אומאיה בדמשק, את השלטון בארץ ישראל, בשנת 660, אף כי קבעו את רמלה כבירת הארץ, פיתחו ביד רחבה את ירושלים.

בתקופתם התחברה ספרות שבחים ערבית מוסלמית על העיר, והוקמו בה מבנים גדולים בהר הבית ובסמוך לו: כיפת הסלע (בשנת 691), מסגד אל-אקצא (705) וארמונות פאר אופייניים לאדריכלות האסלאמית בתכנונם ההנדסי ובעיטוריהם המרהיבים חקוקים באבן ופסיפסים. השלטון עבר לבית עבאס בשנת 750, ובשנת 969 לידי החליפים פאטימים; אחד מהם, החליף אל-חאכם, ציווה בשנת 1009, להרוס את מבני הדת הנוצריים בעיר, ובהם כנסיית הקבר.

התקופה הצלבנית הראשונה

ערך מורחב – ירושלים בתקופה הצלבנית

הצלבנים כבשו את ארץ ישראל במהלך מסע הצלב הראשון. ב-15 ביולי 1099, פרצו לירושלים מצד צפון. הם הרגו את תושביה היהודים והמוסלמים, ואסרו על כניסתם אל העיר. למונרכיה החדשה שהקימו בארץ ישראל קראו על שם העיר: "ממלכת ירושלים", ובה רוכזו מוסדות השלטון הצלבני, הארגונים הכלכליים והדתיים והמסדרים הצבאיים: ההוספיטלרים והטמפלרים. האוכלוסייה הירושלמית כללה אז בעיקר ילידי אירופה, רובם דוברי צרפתית, ומעט מקומיים נוצרים, וכן תושבי ארעי רבים: צליינים ותיירים. ירושלים הפכה לבירתם לאחר כיבושה.

מבני הפאר הישנים: רומאים, ביזנטים או ערבים, ובהם מסגדי הר הבית, עברו הסבה לשימוש צורכי הצלבנים, ולצדם נבנו מבנים מפוארים לצרכים דתיים או לביצורים בסגנון רומנסקי. בשנת 1149 נחנך מחדש מבנה כנסיית הקבר, שחזיתו המפוארת עוצבה בסגנון התקופה; נבנתה כנסיית סנטה אנה ליד שער האריות; הורחבה המצודה בעיר העליונה ונקראה בשם: "מגדל דוד"; והוקמה מצבת קבר מרים בנחל קדרון. בתקופה הצלבנית נקבע מסלול ויה דולורוזה בעיר (אף כי נמצא במפלס גבוה ממפלס החיים בתקופת בית שני), אשר היה מוקד לתיירות רבה.

התקופה האיובית

ציור בכתב יד מהמאה ה-13: הקיסר פרידריך השני והסולטאן המצרי אל כאמל נפגשים ליד שער בחומות ירושלים

המנהיג המוסלמי צלאח א-דין מהשושלת האיובית, כבש את ירושלים מידי הצלבנים ביולי 1187, לאחר שהכריע את גיסותיהם בקרב קרני חיטין.

השלטונות האיובים גרשו מהעיר את הנוצרים האירופאים, אך הותירו את כנסיית הקבר בידי הכנסייה הנוצרית-המזרחית.

תושבים יהודים הורשו להתגורר בעיר.

התקופה הצלבנית השנייה

בשנים 1229–1244, הצלבנים חזרו לירושלים וקיימו ממלכה קטנה, עד הכיבוש הממלוכי.

התקופה הממלוכית

מבנה ממלוכי בשער מהר הבית אל שוק הכתנים

הכובשים הממלוכים תפסו את השלטון בארץ ישראל לאחר שהדפו בקרב עין ג'אלות את הגייסות המונגולים שפשטו בארץ ישראל, ב-3 בספטמבר 1260. השליט הממלוכי הראשון ביברס המשיך לרדוף את הצלבנים ולגרשם מארץ ישראל. בשנת 1219 נהרסו חומות העיר העתיקה ונותרה עיר פרזות (עד הכיבוש העות'מאני), מלבד מגדל דוד שבו ישב המושל הכללי שהופקד על הסדר הציבורי ועל גביית מיסים ולצדו וחיל מצב ממלוכי; ואילו המושל הדתי, שלעזרתו גם כן עמד כוח חמוש, ישב במבנה סמוך להר הבית ואל עומריה ואחר כך ליד שער המשגיח, וחלש על מבני הציבור בשימוש דתי (ווקף). העיר השתייכה למחוז עזה ולעיתים למחוז דמשק, ואחר כך נעשתה לנפה עצמאית הכפופה לסולטאן.

לטעמם של השליטים הממלוכים לא הייתה לירושלים חשיבות כלכלית או אסטרטגית, אלא דתית. הם בנו עשרות מבני מרהיבים בעיר וסגנונם ביטא את השאיפה האיסלאמית: "לעשות את ירושלים מרכז מוסלמי רב-לאומי לתפילה ולימודי דת". הכלכלה המקומית התבססה על חקלאות ובמיוחד גידול כותנה ועיבודה לאריגים, וכן על המסחר והשירותים לתנועת התיירים והצליינים מאמיני שלוש הדתות.

בתמיכתם של השלטונות הממלוכים התקבצה בירושלים קהילה של מלומדי האסלאם אשר הפכו את העיר למרכז תאולוגי איסלאמי. הנוצרים האירופאים בירושלים סבלו לעיתים מיחס עוין של השלטונות; כך אירע עם בואם של הנזירים הפרנציסקנים אל העיר, בשנת 1334, ומינוים כ"שומרי המקומות הקדושים בארץ הקודש" מאת האפיפיור היושב ברומא. ליהודים הותרה הכניסה והמגורים בעיר; ובשנת 1267, הגיע אל העיר הרמב"ן שהנהיג את חידוש חיי הקהילה היהודית בירושלים.

העת החדשה

התקופה העות'מאנית

מפת ירושלים באמצע המאה ה-19. בתמונה מימין ניתן לזהות את הרבעים השונים בתוך החומות

מראה הרובע היהודי בשלהי המאה ה-19: בית הכנסת החורבה ומאחוריו בית הכנסת תפארת ישראל

הגייסות העות'מאניים בראשותו של סלים הראשון כבשו את ארץ ישראל וירושלים בשנת 1517.

האימפריה העות'מאנית ראתה חשיבות רבה בפיתוח העיר בגלל קדושתה לאסלאם. השלטונות העות'מאניים בנו את החומות המקיפות את העיר העתיקה עד היום, בשנת 1537, בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר הוא הסולטאן סולימאן הראשון. החומה נבנתה בחלקה על גבי תוואי קודם, ולעיתים נעשה בה שימוש משני בפריטי אדריכלות מתקופות שקדמו להם. העות'מאנים גם העמידו בעיר מתקני אספקת מים: רחצה והשקייה, לרשות הציבור, כגון הסבילים ברחובות שונים.

האוכלוסייה הירושלמית התרחבה עקב ההשקעה העות'מאנית בתשתיות העיר; וגדלה מכ-5,000 נפש בעת הכיבוש העות'מאני, לכ-16,000 נפש בשנת 1550. אולם ירידת עוצמתה של האימפריה העות'מאנית בתקופה מאוחרת יותר, הייתה מהסיבות להזנחתה של ירושלים; ובשלהי המאה ה-18 התגוררו בעיר כ-10,000-9,000 תושבים. בראשית המאה, האוכלוסייה היהודית כללה ספרדים ובני קהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון. בשנת 1700 הגיעו לירושלים שיירת רבי יהודה החסיד מאשכנז, אולם לא נקלטה בעיר.

מראשית המאה ה-19 התגברה השפעת המעצמות האירופאיות בארץ ישראל ובירושלים. ומלבד הצליינות הדתית, עלו אל העיר נוסעים ותיירים, חוקרים וארכאולוגים שחשפו את קשת רובינסון ושער וורן, ושליחי המעצמות שביקשו לתקוע בה יתד. רבים מהם פרסמו את רשמיהם על הנעשה בה בחיבורים מודפסים. ומאז מקובלת חלוקת העיר לארבעה רבעים: המוסלמי, היהודי, הנוצרי וארמני, ולעיתים מציינים את שכונת המוגרבים כרובע נוסף. כלכלת העיר במאה ה-19, התבססה על תעשייה ומלאכה מוגבלת, ובשוקי העיר העתיקה הוצגו מוצרים של תעשיות שמן וסבון מסורתית, עיבוד כותנה ואריגה וצורפות, שנמכרו למקומיים ולצליינים ותיירים.

בתקופת שלטונו של מוחמד עלי, קצין מצרי אשר שלט בארץ ישראל בשנים 1832‏-1840, הונהגו רפורמות חוקתיות וכלכליות מודרניזטוריות אחדות, בין השאר בהסכמתו לשדרוג הקפיטולציות, שבמסגרתן יכלו נתיני מדינות זרות לחסות בצל הקונסולים שלהם שהוצבו בארץ ישראל. התקנות החדשות הקלו על התיישבותם של יהודים בעיר; הם הורשו להקים בתי כנסת חדשים ולתקן את הישנים והחרובים. תנועת התיירות והצליינות הנוצרית אל העיר התגברה; נבנתה בעיר כנסייה פרוטסטנטית ראשונה, ונפתחה בה לראשונה קונסוליה של הממלכה המאוחדת (ב-1839). הרפורמות של מוחמד עלי תמכו, למעשה, בחדירתן של המעצמות האירופאיות לארץ ישראל ולירושלים במיוחד; ובשל הנסיבות הפוליטיות הותירו אותן העות'מאניים על כנן, לאחר שהביסו את שלטונו של מוחמד עלי, ואף הרחיבו אותן, בהקלות חוקתיות לרכישת קרקעות ומגורים בארץ ישראל לנתינים זרים שאינם מוסלמים; בהם יהודים שבאו לירושלים כיחידים בערוב ימיהם, ובשיירות, כגון עליית תלמידי הגר"א.

האוכלוסייה הירושלמית התרחבה והתגוונה בעקבות החדירה האירופית וההתפתחות הטכנולוגית. ולקראת שלהי המאה ה-19, הוקמו מבנים בכול השטחים הפנויים בין החומות לרוב בעשרות מבני ציבור יהודיים ונוצריים. לצדה של הבנייה הממסדית-השלטונית העות'מאנית, הוקמו מבני ציבור על ידי אירופאים נוצרים בני אומות אחדות: רוסים, איטלקים, גרמנים ואחרים שבנו על פי האופייני בארצותיהם, כדי להדגיש את נוכחותם בעיר, ובשלל סגנונות אדריכליים: נאו-קלאסי, נאו-ביזנטי, נאו-גותי, אשר לתכנונם העדכני לתקופתם הועסקו אדריכלים "ידועי שם בארצותיהם".

בשל הצפיפות הרבה החלה היציאה מהעיר העתיקה בקרב כול הקהילות בעיר העתיקה שבין החומות. שכונות חדשות נבנו מחוץ לגבולות העיר העתיקה, לצדיה: הצפוני, המערבי והדרומי. הנוצרים החלו לבנות מחוץ לחומה בשנת 1850; שכונתם הראשונה של היהודים משכנות שאננים, נבנתה בשנת 1860. השכונות החדשות נקראו "העיר החדשה" והן מהוות כיום את רוב שטחה המוניציפלי של העיר. עם התבססות ההתיישבות מחוץ לחומות, החלו לכנות את חלקה הישן של העיר שבין החומות "העיר העתיקה".

בשנת 1880 היו בעיר העתיקה 29,000 תושבים, מתוכם 15,000 יהודים.

מסעו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל וביקורו בעיר, בשנת 1898, היה אירוע רב רושם, שלכבוד כניסתו אליה נהרס חלק מהחומה בסמוך לשער יפו; ובמקביל באותם ימים נערך ביקורו בירושלים של המנהיג הציוני בנימין זאב הרצל, שבעקבותיו הכין תוכנית לשיקומה המודרני של העיר העתיקה.

בשנת 1914 היו בעיר העתיקה 35,000 תושבים, מתוכם 15,000 יהודים. בקיץ 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה העות'מאנית לצד גרמניה והקיסרות האוסטרו-הונגרית. תושבי ירושלים סבלו בתקופת המלחמה מרעב, מחלות וגירושים; אוכלוסיית הקהילות הצטמצמה; וחלק ממנה עסק בזנות לפרנסתו. התאוששותה באה רק כשנה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות סיוע רב שהגיע מחוץ לארץ, בסביבות 1920.

תקופת המנדט הבריטי

בסתיו 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נכנס הצבא הבריטי לארץ ישראל. הצבא העות'מאני נסוג מירושלים, וב-11 בדצמבר 1917 נכנעה העיר באופן רשמי לפני חייליו של הגנרל אלנבי. הממשל הבריטי שאף לטפח את המבנים העתיקים בירושלים ולשמר אותם כנכס תרבותי ופוליטי. אוכלוסיית העיר העתיקה לא התפתחה מבחינה חברתית-כלכלית בתקופה הבריטית.

העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי היו לזירות התנגשות בין היהודים לבין הערבים בתקופת המנדט; האתרים סימלו בעיני שני הצדדים את המסורות הדתיות ארוכות השנים, וההחזקה בהם את השליטה בארץ ישראל כולה. בראשית תקופת המנדט הבריטי התחוללו מהומות דמים בעיר העתיקה בפסח 1921; האוכלוסייה היהודית הותקפה בידי המון פורעים ערבים, וכוחות ההגנה המאולתרים בראשותו של זאב ז'בוטינסקי שסייעו לה, נעצרו על ידי הממשל הצבאי הבריטי בראשותו של רונלד סטורס, שאחר כך נעשה מושלה האזרחי. בשנת 1922 היו בעיר העתיקה 22,600 תושבים, מתוכם 5,600 יהודים.

בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט בעקבות המאבק על תפילת יהודים למרגלות הכותל המערבי. בשנת 1931 היו בעיר העתיקה 25,200 תושבים, מתוכם 5,200 יהודים. מאורעות הדמים בשנים 1936–1939 גרמו ליציאתם של התושבים היהודים מרובעי העיר העתיקה, מלבד הרובע היהודי. בתום תקופת המנדט התגוררה בעיר העתיקה כמחצית מהאוכלוסייה הערבית של ירושלים, וכ-2% בלבד מהאוכלוסייה היהודית של העיר. בשנת 1948 היו בעיר העתיקה 33,000 תושבים, מתוכם 2,000 יהודים.

במלחמת העצמאות (1948) תפס הלגיון הערבי את העיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים. ברובע היהודי נותרו יהודים תושביו, וכוחות הגנה מצומצמים: אנשי ההגנה ואצ"ל. ניסיון חטיבת הראל-פלמ"ח לפרוץ אל הרובע ב-19 במאי 1948 דרך שער ציון לא צלח. וב-28 במאי נפל הרובע היהודי בידי כוחות הלגיון הערבי, והלוחמים עם חלק מהתושבים נלקחו בשבי, ושוחררו לאחר חודשים אחדים אל מדינת ישראל.

התקופה הירדנית

הירדנים שלטו בעיר העתיקה במשך 19 שנה. הם היו האחראים לניהול המקומות הקדושים בעיר, בין היתר, על מתחם הר-הבית, ובו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. באותה תקופה המשיכו להגיע תיירים מכל רחבי העולם לביקור בעיר.

הרובע היהודי בעיר העתיקה נהרס כליל על ידי הלגיון הערבי ותושבים מקומיים בזמן מלחמת העצמאות והפך לאזור חרב ומוזנח. בית הכנסת החורבה, שהיה אחד המבנים הגבוהים והמרשימים בעיר העתיקה ובית הכנסת תפארת ישראל נחרבו. השלטון הירדני מנע מיהודים או ישראלים להתגורר או לבקר בעיר העתיקה. עד 1967, קיים משרד הדתות טקס התייחדות עם העיר העתיקה ביום נפילת הרובע היהודי.

התקופה הישראלית

שער יפו נקרא כך משום שממנו מתחילה הדרך שמובילה מירושלים העתיקה לעיר יפו - רחוב יפו בירושלים מתחיל בשער יפו ומסתיים בתחילת הדרך הבין עירונית מירושלים לתל אביב-יפו

מבט על העיר העתיקה משכונת אבו תור ב-2024: מימין מסגד אל-אקצא, במרכז כיפת הסלע ומשמאל בית הכנסת החורבה

במלחמת ששת הימים בשנת 1967 כבשו כוחות צה"ל: הצנחנים, חטיבת ירושלים וחטיבת הראל המשורינת את העיר העתיקה והשכונות המזרחיות של ירושלים ויהודה ושומרון. ממשלת ישראל החילה את החוק הישראלי על מזרח ירושלים והעיר העתיקה ב-28 ביוני 1967.

עם תום קרבות מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל על הריסת שכונת המוגרבים הצמודה לכותל המערבי והקמת רחבת הכותל המורחבת. המשפחות הפלסטיניות שבתיהם נהרסו קיבלו פיצוי כספי. כמו כן החליטה הממשלה על שיקום הרובע היהודי וחידוש היישוב היהודי בו. ברובע היהודי הוקמו מוסדות חינוך אחדים בהם: בתי ספר וישיבת הכותל. מבנה בית הכנסת החורבה, שוחזר ונבנה מחדש ובשנת 2010 הוא נפתח לציבור.

משלהי שנות השבעים של המאה ה-20, החלו עמותות יהודיות, הגדולה שבהן: עטרת כהנים, להתיישב ברובע המוסלמי והנוצרי בבתים שהיו שייכים ליהודים, אשר גורשו מהם במהלך המאורעות, ולרכוש בתים נוספים. ברובע היהודי והמוסלמי מתגוררת הקהילה של תלמידי הרב זילברמן וקהילה של תלמידי הרב אליעזר ברלנד מברסלב אשר ישיבתם "שובו בנים" נמצאת ברובע המוסלמי. נכון ל-2017, כ־80 משפחות יהודיות חיות ברובע המוסלמי, שבמפות ישנות כונה הרובע המעורב. יחד עם תלמידי ישיבות ומוסדות דוגמת המכינה הקדם־צבאית עטרת, ישיבת שובו בנים או נאות דוד, מספרם מגיע לכ־1,200 נפש.

כיום

השלטונות הישראליים ועיריית ירושלים עורכים מעת לעת שיפוץ נרחב בתשתית אספקת המים והביוב ובריצוף ושילוט הרחובות בעיר העתיקה, בשימור החומה והשערים ובמנהרות הכותל, מאז שנות השמונים של המאה ה-20. לרחוב המוביל משער יפו אל הכותל המערבי בשם: רחוב הבירה (רחוב עיר הבירה) ובמהלך שנות כהונתו של טדי קולק שונה השם לרחוב דוד. ברחובות הראשיים מתנהל מסחר במזכרות, דברי טקסטיל וכלי נוי, המיועדים בעיקר לתיירים ועולי רגל מארצות העולם.

בשנת 2004 התגוררו בעיר העתיקה כ-35,000 תושבים, מתוכם כ-3,100 תושבים יהודים. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של הדלדלות האוכלוסייה הנוצרית בעיר, אשר גורמת דאגה בחוגי הוותיקן. נכון ל-2016 על פי נתוני עיריית ירושלים מתגוררים בעיר העתיקה כ-39,000 תושבים: ברובע המוסלמי, המאוכלס והצפוף מבין הרבעים מתגוררים 27,407 תושבים ברובע הארמני 3,278 תושבים, ברובע היהודי 4,210 תושבים, והרובע הנוצרי מונה 4,722 תושבים.

גלריה

העיר העתיקה במבט מהר הצופים (בין שנת 1910 לשנת 1922)
1 - שער הרחמים. 2 - מסגד אל-אקצה. 3 - צריח שער השבטים. 4 - כיפת הסלע. 5 - צריח שער השלשלת. 6 - בית הכנסת תפארת ישראל. 7 - בית כנסת החורבה. 8 - כנסיית הדורמיציון. 9 - כנסיית הגואל. 10 - מגדל דוד. 11 - כנסיית הקבר. 12 - בניין מגדל השעון (ירושלים). 13 - מסגד עומר. 14 - מנזר סן סלוודור. 15 - שער הפרחים. 16 - שער האריות. 17 - כיפת השלשלת. 18 - גן הקבר. 19 - הפטריארכיה הלטינית של ירושלים.

• 
  שער יפו
• 
  חומות ירושלים ומגדל דוד
• 
  רחבת הכותל המערבי
• 
  תצפית על העיר העתיקה
• 
  מראה בשוק העיר העתיקה
• 
  אריחים מעוטרים במסגד כיפת הסלע
• 
  חומות העיר העתיקה מוקפות בשלג
• 
  תקרה מצוירת בכנסיית הקבר
• 
  אל מול חומות העיר העתיקה

העיר העתיקה במבט מהר הזיתים (קיץ 2010)

לקריאה נוספת

ספרות כללית

• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות
• זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972
• מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983
• אלי שילר, גדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, ירושלים 1991
• אלי שילר, ירושלים, חליפות ותמורות בדורות האחרונים, ירושלים 1977
• רות לפידות ואמנון רמון, העיר העתיקה - סיכום בעקבות דיוני צוות חשיבה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2002

מחקר העת העתיקה

• דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים, 2003
• נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980
• עמוס קלונר, סקר ירושלים, האזור הצפוני-מערבי, מבוא ומפתחות, ירושלים תשס"ג
• אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
• עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989

מחקר ימי הביניים

• זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב תש"ס
• אברהם דוד, שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית, תל אביב, 2003

מחקר העת החדשה

• מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, תל אביב תשמ"ה
• יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים במאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר"
• יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר"

ספרות נוסעים, זיכרונות ואלבומי תמונות

• שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, 1998
• שבתי זכריה, יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה, הוצאת צור אות, ירושלים
• שבתי זכריה, סיפורי חצרות ובתים בין החומות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשס"ו
• שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, אישים דמוית ואתרים, ירושלים 2002
• צ'ארלס וילסון, ירושלים, העיר הקדושה, ירושלים 1988
• ג'ון פיליפס, הרצון לחיים, ירושלים העתיקה מניתוק לתקומה, (מבוא: גולדה מאיר, סוף-דבר: טדי קולק), ירושלים 1982

אדריכלות, שימור ופיתוח

• ישראל קמחי (עורך), אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2009
• דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993

גאוגרפיה

• ד"ר אליהו בלנק,"ארץ-ישראל - ספר גאוגרפי (עם סקירה היסטורית, כלכלית, תרבותית וכדומה) ספריה תמצית מספר 4, תש"א, עמודים 65–70

קישורים חיצוניים

• העיר העתיקה, ירושלים (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

• מפות עתיקות של ירושלים באתר הספרייה הלאומית
• מפת ירושלים – מפה אינטראקטיבית של העיר העתיקה בירושלים הכוללת את המסגדים, הכנסיות, ובתי הכנסת בעיר
• אתר העיר העתיקה
• העתיקה בירושלים
• פורטל תמונות של ירושלים העיר העתיקה
• תהליך התכנון לשימור והתחדשות העיר העתיקה באתר מכון ירושלים לחקר ישראל, 2013
• רחובות העיר ימלאו
• סיורים וירטואליים:
  • סיור וירטואלי ברובע המוסלמי (אורכב 04.12.2017 בארכיון Wayback Machine)
  • סיור וירטואלי בקארדו (אורכב 16.01.2008 בארכיון Wayback Machine)
  • סיור וירטואלי בשער שכם (אורכב 27.11.2017 בארכיון Wayback Machine)
  • סיור וירטואלי בכותל המערבי (אורכב 16.01.2008 בארכיון Wayback Machine)
  • כנסיית הקבר (אורכב 11.04.2008 בארכיון Wayback Machine)
• ברוך גיאן, ברוך הבא: סתם יום של חול בעיר העתיקה, בבלוג "עונג שבת", 14 באוקטובר 2013
• שחר פוני ונריה ספיר, נפת העיר העתיקה של ירושלים: משרד השטח, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2010
• מיכאל יעקובסון, סיור ט' באב בסימן חורבן בית המקדש: אבני דרך בעיר העתיקה בירושלים, באתר Xnet‏, 23 ביולי 2015
• ישראל קמחי, מיפוי שכונות מזרח ירושלים: העיר העתיקה, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2021