ויקיפדיה

העלייה הראשונה

גל עלייה

העלייה הראשונה היא גל עלייה המוני של יהודים לארץ ישראל העות'מאנית משנת תרמ"ב עד שנת תרס"ד (1882–1903).[1]

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל

עליות החל מהציונות ועד קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה:

עליות על פי ארץ מוצא:

ראו גם:
פורטל:היישוב

גל העלייה הגיע בעיקר ממזרח אירופה, עיראק ותימן, וההערכה היא ש־25,000–35,000 יהודים עלו לארץ ישראל העות'מאנית במהלך העלייה הראשונה. במסגרת עלייה זו הוקמו הישוביים החקלאיים הראשונים בעידן המודרני. יישובים אלו נקראו מושבות. אנשי עלייה אלו עסקו במקצועות חופשיים, מסחר וחקלאות.

בראשית התקופה, ביישוב הישן, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ־26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ־55,000 נפש.

תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

לאחר הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו פובליציסטים בארץ ישראל לכנות את העלייה הגדולה שצפו שעומדת להגיע בשם העלייה השלישית. בכך הם כיוונו לעליית ששבצר ו־או זרובבל בתור העלייה הראשונה הגדולה, ועליית עזרא כמה עשרות שנים אחר כך בתור העלייה השנייה. לימים, משלא הגיעה העלייה הגדולה המתוכננת, נשתרש השם העלייה השלישית עבור העלייה שאחר המלחמה ואילו לשני הגלים הגדולים שקדמו לה ניתן השם עלייה ראשונה ושנייה. מכיוון שהייתה עלייה לארץ ישראל גם בשנים קודמות, המונח "עלייה ראשונה" זוכה לביקורת רבה מצד כמה חוקרים. [2]

ארץ ישראל במפה שצייר אלכסנדר ג'והנסטון ב־1861.
נמל יפו, שנות התשעים של המאה ה־19
בית השלטון הטורקי, "בית הסראייה", בצפת
חותמת "ועד חלוצי יסוד המעלה", 1882
מייסדי המושבה רחובות עם מפת המושבה, 1890
בנימין זאב הרצל ומלוויו על סיפון אוניה בדרך לנמל יפו, 1898
בתי רחוב יפו משער יפו בצמוד לחומת העיר העתיקה בירושלים, 1898
בית גולדה מילוסלסקי, מראשוני בתי האבן, במושבה נס ציונה, 1898
המושבה באר טוביה, 1898
רחוב הרצל במושבה חדרה, שנות התשעים של המאה ה־19
המושבה גדרה, שנות התשעים של המאה ה־19
תושבים ליד תעלת ניקוז במושבה חדרה, 1900
יהודי מתימן בכפר התימנים בשילוח, ראשית המאה העשרים
כיכר המייסדים ובמרכזה בית הכנסת במושבה ראשון לציון שנוסדה ב־1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה־20
אפיטף על מצבת קברו מ־1938 של דוד שוב ממנהיגי העלייה הראשונה וממייסדי המושבה ראש פינה: ”פ"נ [פה נקבר] ר' משה דוד שוב ז"ל
שעורר רעיון חבת ציון ברומניה
ראשון החלוצים של היישוב החקלאי בגליל העליון
מיסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן”.

רקע

עריכה

העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 נערכה בתקופת ההגירה הגדולה מאירופה לארצות המערב והעולם החדש. מראשית המאה ה־19 עד מלחמת העולם השנייה נדדו כ־65 מיליון נפש, מתוכם כ־4.5 מיליון יהודים אל ארצות מרכז ומערב אירופה ואל ארצות העולם החדש ביבשות אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב היהודים היגרו מארצות מזרח אירופה אל ארצות הברית. ארצות יעד נוספות היו מדינות צפון ודרום אמריקה האחרות, מדינות מערב אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מיעוט קטן מתנועת המהגרים היהודים הגיעו לארץ ישראל בשנות העלייה הראשונה, וחלק קטן מהם אף השתקעו בה.

בין סיבות ההגירה ההמונית מערבה, היו הגידול הדמוגרפי המהיר באוכלוסיית אירופה והמצוקה הכלכלית שבעקבותיו; בעיקר סבלה מכך החברה היהודית בתחום המושב באימפריה הרוסית, בגליציה וברומניה. אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה (שפנו ברובם הגדול לאמריקה) כללה ברובה משפחות שקיוו להימלט מן הרדיפות בארצות מוצאם במזרח אירופה ולשפר את ביטחונן האישי והכלכלי. רדיפת המיעוטים, האנטישמיות, המאבק על כינון מדינות הלאום במרכז ומערב אירופה, הגזרות והרדיפות הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית במזרח אירופה (בעיקר באימפריה הרוסית), הגבירו את הגירת היהודים. אירועים בולטים בהקשר זה היו: "הסופות בנגב" מ־1881, "חוקי מאי" ב־1882, וגירוש יהודי מוסקבה ב־1890.

מניעים וסיבות

עריכה

העלייה לוותה מתחילתה והושפעה מפעילות ציונית ענפה במזרח אירופה. העולים באו לארץ ישראל שהייתה תחת השלטון העות'מאני בשל מורשת הזיקה העמוקה של עם ישראל לארצו הקדומה – קשר היסטורי ודתי כאחד – אף על פי שהמצב המדיני והכלכלי בארץ היה קשה, בהשוואה ליעדי הגירה אחרים.

לאחר פוגרומים רחבים באימפריה הרוסית, שכונו "הסופות בנגב" (1881) התפרסם המנשר "אוטואמנציפציה!" של פינסקר והוקם ארגון "חובבי ציון", אשר חבריו פתחו סניפים בערים ובעיירות רבות. זה הביא להתעוררות לאומית ולהתארגנות בקרב חלק מיהודי תחום המושב, ואף מעבר לגבולות אימפריה הרוסית. ברומניה בכ' בטבת תרמ"ב 11 בינואר 1882, נערך קונגרס פוקשאן, שהיה הקונגרס הראשון של תנועת "חובבי ציון", "אספת הנבחרים צירי החבורות ליישוב א"י אל עבודת האדמה"; ושם הוקם הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הארגון הראשון שעסק בעלייה קבוצתית מאורגנת לארץ ישראל. הוועד ארגן הפלגות מנמל גאלאץ שעל הדנובה, לארץ ישראל, של עולים מקהילות יהדות רומניה. על ידי פעילות הוועד עלו כ־600 נפש, מתוך כ־1000 המתיישבים הראשונים בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות יישוב, הראשונות בהן ראש פינה וזכרון יעקב.

באותה שנה גם פרסם הרב שמואל מוהליבר, ממייסדי תנועת חובבי ציון, יחד עם הרבנים יוסף בער סולובייצ'יק ואליהו חיים מייזל "קול קורא" לרבנים, לדרוש מהיהודים בקהילותיהם לעלות לא"י לעבוד את אדמתה ולהתפרנס מיגיע כפיים, ולא להגר לאמריקה.[3]

ב־1884 נערכה ועידת קטוביץ; הקונגרס הציוני העולמי שבו הוקמה ההסתדרות הציונית, נערך ב־1897.

בראשית המאה ה־20, במקביל לוויכוח הנוקב בעולם הציוני בעניין תוכנית אוגנדה כ"מקלט זמני" ליהודים, נשמעו גם ביישוב הקטן קולות תומכים ושוללים.

שלבי העלייה

עריכה

רוב העולים היו בני משפחות דתיות־מסורתיות, ובדרך כלל ראש המשפחה היה בגיל העמידה. מיעוט מהעולים כלל צעירים וצעירות, מהם חמישה עשר אנשי ביל"ו.[4]

גלי העלייה העיקריים היו בשנים: 1881–1882 ו־1890–1891. חלק מן העולים עזבו את הארץ, בעיקר בשל סיבות כלכליות.[5]

הגל הראשון, היה ב־1881 מקרב יהודי תימן־ עליית אעלה בתמר, ובהמשך עד מחצית שנת 1882, היה גל עלייה ספונטני של משפחות ובודדים שלא היו מאוגדים מראש באגודה ציונית, כך למשל היו 17 משפחות המייסדים של ראשון לציון. החל במחצית 1882 הגיעו עולים שהיו מאורגנים באגודות הקשורות ל"חובבי ציון", הקבוצה הידועה בהם היא 'ביל"ו' . וכן גם עולים ראשונים מבוכרה אשר הקימו את שכונת הבוכרים ונחלת שבעה בירושלים.

השלטונות העות'מאניים זיהו כבר בנובמבר 1882 את גל העלייה היהודית לארץ ישראל. הם הבינו מראשית שנות השמונים, את היותו חלק מתוכנית לאומית יהודית מקיפה. ועל כן, פעלו לצמצם את אפשרויות הכניסה לארץ ליהודים. ההגבלות הוטלו, למרות היתר של הסולטאן להתיישבות יהודים שניתן בפגישתו עם שני נציגים מיהדות רומניה במאי 1882, ושתדלנים נוספים. היקף העלייה הצטמצם עקב ההגבלות והקשיים שבהם נתקלו העולים.

עיתון המגיד פרסם בתמוז תרמ"ב (1882) ידיעה בה נכתב[6]:

היציאה לארץ-ישראל נתחזקה בימים האחרונים, מדי יום ביומו יעברו דרך קושטא אנשים רבים וכספם בידם ללכת לארץ הקודש, מאדעססא הולכות בכל שבוע משפחות רבות, כן מקערץ וסימפעראפאל. אחרים מאנשי-שם מבני עמנו ברוססיא נסעו בימים האלה לבירת תוגרמה להשתדל להשיג הפירמאנן מן השולטאן. עשיר אחד מקיעוו נסע לארץ הקודש ולקח עמו ב' מאות רובל לקנות אדמה בעד עניים שישלמו אחר כך בהמשך הזמן בסכומים קטנים. בכל זאת מוכרחים אנו להזהיר מאד את העניים שלא ילכו לארץ הקודש כי בנפשם הוא כל זמן שלא נעשו סדרים בזה העניין. עוד הפעם נקרא לאחינו בני ישראל: אל תחפזו ללכת, רק חכו עד יעבור זעם. כי רק בשובה ונחת ולא בחפזון ומרוצה תושעון!

ב-28 באפריל 1882 הוצמד לדלת הקונסוליה הטורקית באודיסה, שער היציאה הראשי מרוסיה לארץ ישראל, דף נייר ועליו השורות הבאות:

הודעה רשמית

הממשלה האימפרטורית הטורקית מביאה לידיעת המעוניינים להגר לטורקיה, שאסור להם להגר לארץ-ישראל, אך יכולים להגר ליתר חלקיה של האימפריה העות'מאנית, בתנאי שיקבלו על עצמם נתינות טורקית ויהיו כפופים לכל החוקים והתקנות הקיימות באימפריה.

על החתום: הקונסול הטורקי הכללי בפועל.

ההודעה הבהילה יהודים רבים שהתעתדו לעלות ומספר אגודות שעמדו לפני סיכום רכישת קרקעות להקמת מושבות נסוגו מהחלטה.[7]

העלייה התחדשה ב־1890. בין הסיבות להתגברות המחודשת:

  1. האימפריה הרוסית העניקה אישור רשמי לפעילות של תנועת "חובבי ציון" ב־1890. החל משנה זו החל לפעול בארץ "הוועד האודסאי", במטרה לקלוט עולים שהגיעו לארץ בזכות הפעילות החוקית של חיבת ציון באימפריה הרוסית. היהודים הגיעו לארץ כנתינים רוסים.
  2. מצבם של יהודי האימפריה הרוסית הלך והחמיר: השלטונות המשיכו לדחוק את יהודי אימפריה הרוסית מענפי המסחר והתעשייה, וב־1891 גורשו יהודי מוסקבה. מצב קשה זה הגביר את העלייה מאימפריה הרוסית.
  3. מצבן הכלכלי של מושבות העלייה הראשונה מתקופת גל העלייה הראשון השתפר בזכות עזרתו של הברון רוטשילד (על ידי נטיעת מטעים, הקמת יקבים וכדומה); תופעה זו משכה לארץ־ישראל את גל העלייה השני של העלייה הראשונה.
 
אנשי היישוב רחובות 1893

בשנות התקופה הוקמו בקרב היישוב מספר מוסדות שלטון פנימי; כמו ועדי מושבות, שעד לימי האפוטרופסות עסקו בחינוך, שמירה, עזרה סוציאלית, דת, משפט, יחסים עם השלטון ורישום קרקעות. כמו כן, נוסדו מספר ארגוני פועלים ובעלי מלאכה, למשל בענף היין: "כרמל מזרחי", "אגודת הכורמים" ו"אגודת החרש והמסגר" בירושלים על ידי שמונה מחברי ביל"ו. בשלהי התקופה הוקמו מוסדות ציוניים פיננסיים, כמו בנק אפ"ק וקק"ל ב־1901. בשנת 1903 נערכה "הכנסייה" בזכרון יעקב, ביוזמת "הוועד האודסאי" בראשות מנחם אוסישקין, והיישוב בראשות הרופא ד"ר הלל יפה, שבה ניתן ייצוג לארגונים שהוקמו על ידי אנשי העלייה הראשונה.

העלייה מתימן

עריכה
  ערך מורחב – עליית אעלה בתמר

גל העלייה מתימן נקרא בפי העולים: עליית אעלה בתמר, משויך לשנות העלייה הראשונה, וכלל כ־5,000 נפש.

יהודי תימן היו בעלי אמונה דתית עמוקה, וחשו ערגה רבה לארץ ישראל ולירושלים. לגורם מרכזי זה הצטרפו גורמים נוספים שהשפיעו על עיתוי עלייתם. בין השאר שמועות שהגיעו לתימן אודות רכישת אדמות עבור יהודים בארץ ישראל, בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט שקיבל זיכיון להתיישבות יהודית בגלעד. ראשוני עולי תימן הגיעו לארץ ישראל בערב ראש השנה תרמ"ב. הם יצאו בקיץ תרמ"א 1881 מתימן במסעם והגיעו עד לבומביי שבהודו ולבצרה שבעיראק, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים בדרך ליפו.

המפגש בין עולי תימן בראשית התקופה לבין היישוב הישן התאפיין בתחושות קשות. חלק מאנשי היישוב הישן גילו כלפיהם ניכור חשדנות, ולעיתים אף עוינות. על פי ההיסטוריון יוסף טובי, הממסד הדתי של הקהילות הספרדיות והאשכנזיות התייחס בביטול ובשלילה מוחלטת למנהגיהם ולמסורותיהם ויש אף שהטילו ספק ביהדותם.[8] ככלל הייתה שאלה לאיזה קהילה לשייכם, ולבסוף "סופחו" לעדה הספרדית, אך היוו למעשה עדה נפרדת. בשנת 1908 כבר היוו קהילה עצמאית בראשות הרבנים הרב שלום עראקי הכהן, הרב שלום אלשיך הלוי והרב אברהם אלנדאף.

לאחר עלייתם לארץ, סבלו עולי תימן במשך השנים משני קשיים עיקריים: דיור ופרנסה. חלק מעולי תימן הגיעו לירושלים; אבל העדה הספרדית שם לא סייעה להם כנדרש, מפני שגם לעדה הספרדית היה קשה מבחינה כלכלית. היו גם כאלה מתושבי ירושלים שפקפקו ביהדותם של עולים אלו. יהודי תימן נתקלו שם גם בבעיית דיור (בעיה שהייתה קיימת בירושלים לגבי רוב היהודים שם). הם נאלצו לגור במערות סביב ירושלים ובפחונים, בסביבות כפר התימנים בשילוח. איש היישוב הישן החסידי, ר' ישראל דב פרומקין, עורך העיתון 'חבצלת' ארגן קרן 'להצלת נדחי ישראל' על מנת לסייע להם להקים משכני קבע.[9]

הקשיים הרבים גרמו ליהודי תימן להסתגר בתוך עצמם ולעשות למען קהילתם בלבד. דבר זה בא לידי ביטוי בשכונות שהתבססו על טהרת יהודי תימן, יישובים שהוקמו ליהודים תימנים בלבד כגון כפר מרמורק, מוסדות חינוך לעולי תימן בלבד, קופות צדקה של יהודי תימן ועוד.

ביישוב היהודי בארץ ישראל היה דימויים של יהודים מתימן כ"פועלים טבעיים" הרגילים לעבודה פיזית ויודעים את עבודת האדמה; אך למעשה בחייהם בתימן לא עסקו בעבודה חקלאית. כשהגיעו לארץ, הועסקו בשכר נמוך, והחליפו את הפועלים הערבים. חלק מיהודי תימן השתקע בעיר יפו; אמנם גם חלק זה סבל מבעיית דיור וממחסור בפרנסה, אבל הם הצליחו לעיתים למצוא פרנסה בחקלאות במושבות יהודה והשרון. העולים מתימן לא בחלו באף עבודה פיזית: הם עסקו בענף הבניין, בחקלאות, בצורפות ועוד.[10]

התיישבות

עריכה

מספר ארגונים ניהלו יוזמות ומפעלי התיישבות בארץ ישראל בשנות התקופה, בהם: "הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה", יק"א ובשליחות הברון רוטשילד משנת 1900, ארגון כל ישראל חברים (כי"ח), אגודת הסתרים "בני משה" וארגון מנוחה ונחלה, שהקים בשנת 1890 את המושבה רחובות, וכן אורגנה התיישבות חקלאית על ידי משפחות בעלות הון: משפחת לרר שהתיישבה בוואדי חנין, לימים נס ציונה, ומשפחת פלמן שהתיישבה בכפר סומייל מצפון לעיר יפו.

רוב העולים התיישבו בערים. חלקם התפרנסו ממסחר ומלאכה. בירושלים היה היישוב היהודי הגדול ומוסדות חינוך ותרבות שתרמו לחיזוק השכלה ותודעה לאומית. תושבי ירושלים קנו את קרקעות מלבס והקימו בהן את המושבה פתח תקווה בתרל"ח 1878. ההתיישבות התפוררה עקב קשיים וחודשה בראשית שנות השמונים כחלק מהתיישבות העלייה הראשונה. בשנות התקופה הוקמו שכונות מחוץ לחומה של אנשי היישוב הישן. ההתיישבות במושבות הייתה שנויה במחלוקת, כפי שהתברר בפגישת אליהו שייד עם רבה האשכנזי הראשי של ירושלים הרב שמואל סלנט. העיר יפו התפתחה מבחינה דמוגרפית וכעיר נמל. קהילת יהודי יפו גדלה ושגשגה בשנות התקופה, והפכה לראשונה למתחרתה של הקהילה היהודית בירושלים, בכלכלה ומסחר ואף בתרבות וחינוך. מצפון ליפו הוקמו השכונות נווה צדק ונווה שלום בשנות התקופה. בכפר הערבי סומייל מצפון ליפו התיישבה משפחת פלמן, שרכשה קרקעות רבות בסמוך לכפר עד נווה צדק ונטעה פרדסים.

העולים ייסדו יישובים חקלאיים חדשים - המושבות. התיישבות זאת הייתה בסיס כלכלי וחוקי להתיישבות הציונית שהתפתחה לאחר מכן, בתקופות העלייה השנייה, השלישית ולאחריהן. היא הניחה מבחינות רבות את היסוד להתחדשות הלאומית היהודית בארץ ישראל. ההיסטוריון שמואל אביצור קבע: ”יש לראות את ראשיתה של תקופת העלייה הראשונה בייסודן של ראשון לציון, זכרון-יעקב וראש-פינה" אשר הוקמו על ידי העולים החדשים בשנים תרמ"ב-תרמ"ג; הן נוספו לתשתית שהעניקה מקוה ישראל, קיממו מחדש את גיא אוני (ראש פינה) ופתח תקווה, וגרמו לייסודה של נס ציונה. "לראשית שנת 1883 היו אפוא כבר בארץ שישה יישובים חקלאיים יהודים”.[11]

במקביל להקמת המושבות, נעשה ניסיון של צעירי יפו בתמיכת אגודת חובבי ציון, להקים גרעיני התיישבות בערים ערביות כמו: שכם, רמלה ועזה, כדי לקלוט עולים חדשים המעוניינים באורח חיים עירוני ולא חקלאי. בסופו של דבר ההיענות מצד העולים החדשים הייתה נמוכה ביותר, ועד מלחמת העולם הראשונה דעכו גרעיני ההתיישבות בערים הערביות.[12]

המושבות החדשות

עריכה

אנשי העלייה הראשונה הקימו 32 מושבות וחוות חקלאיות, (28 קיימות בשטח מדינת ישראל עד היום, 4 נוספות הוקמו על אדמה שנרכשה באזור חורן, המושבות ננטשו ונבזזו ב־1898 והאדמות הופקעו על ידי סוריה בין 1944 ל־1948 בטענה שמדובר באדמות וואקף שאינן ניתנות למכירה), שבהן התפרנסו מעמל כפיהם ובעזרת תמיכת הברון רוטשילד כ־5,000 נפש.

המושבות שרטטו את הפריסה הגאוגרפית ואת התשתית הכלכלית והתרבותית שהעלייה בנתה עבור מדינת ישראל.[13]

פתח תקווה הקרויה "אם המושבות" הוקמה בקיץ תרל"ח (1878) על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים ועולים מהונגריה; אך בשל קשיים רבים היא נעזבה. בשנת 1883 היא הוקמה מחדש על ידי אנשי העלייה הראשונה.[14]

המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה היא ראשון לציון, בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), ביוזמתו של "ועד חלוצי יסוד המעלה".

זכרון יעקב הוקמה ביום 6 בדצמבר 1882, נר ראשון חנוכה תרמ"ג, על ידי מתיישבים בשליחות וועד המרכזי. חבורת המתיישבים באה מרומניה (יחד עם המתיישבים של ראש פינה), ביניהם משפחות מגאלאץ.

ראש פינה, נוסדה ב־12 בדצמבר 1882 (ב' בטבת תרמ"ג), על ידי מתיישבי חבורה יישוב ארץ־ישראל על ידי עבודת אדמה ממוינשט שברומניה. באותה שנה הוקמו גם נס ציונה, יסוד המעלה ועקרון (היא מזכרת־בתיה); האחרונה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של הברון רוטשילד. אחרונה למושבות הגל הראשון, הייתה גדרה שהוקמה בנר ראשון של חנוכה ב־1884 על ידי הביל"ויים.

לאחר מכן הוקמו המושבות רחובות, חדרה, בת שלמה, מאיר שפיה, באר טוביה, הר־טוב, מטולה. באמצעות יק"א (שגם אותה הנהיג ומימן למעשה הברון רוטשילד) הוקמו המושבות: סג'רה, כפר תבור, יבנאל, מנחמיה, גבעת עדה, עתלית ומשמר הירדן.

הסיוע של הברון רוטשילד

עריכה
אומדני האוכלוסייה היהודית
בארץ ישראל
בתקופת העלייה הראשונה[15]
שנה אומדן
1870 18,000
1880 27,000
1890 40,000
1900 56,000
1914 85,000

מושבות העלייה הראשונה כמו זכרון יעקב, ראשון לציון, יסוד המעלה ועוד, עמדו בפני קריסה כלכלית, כל זאת מפני שלמתיישבים לא היה ידע מספק בענף החקלאות והם התקשו להסתגל לעבודה פיזית בתנאי האקלים החדשים.

בשנת 1882 פנו מנהל בית הספר מקוה ישראל קרל נטר, הרב שמואל מוהליבר ויוסף פיינברג אל הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (המכונה גם "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב") בבקשה להעניק סיוע כלכלי למושבות החדשות. בהמלצת אברהם מויאל,[16] נציגה של משפחת רוטשילד בארץ ישראל, שהמליץ לברון ולחברת אליאנס לבוא לעזרתם, הברון נעתר, אף שהציב מספר תנאים: העברת הרכוש לאפוטרופסותו: ציות לכל הוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. לשם מילוי התנאים הקים מנהלת פקידים אשר ניהלו המושבות.

תחילה סייע הברון רוטשילד לראשון לציון, ואחר־כך גם לראש־פינה ולזיכרון־יעקב. המושבה היחידה שנוהלה על ידי הוועד הנבחר הייתה ראש פינה, עד אשר פרצו בה מחלוקות, כשנה מאוחר יותר פנתה להצבת פקיד לניהול המושבה. ובדומה אירע במושבות אחרות.

תרומתו של הברון רוטשילד הייתה עצומה; וכללה בין השאר, הקמת יקבים ומפעלים שונים ותרומה ישירה של 40 מיליון פרנק צרפתי. אך רבים טענו כי ההקצבה החודשית לאיכרים ושיטת האפוטרופסות שהנהיג, אִפשרה לפקידים להטיל את מרותם על המתיישבים והובילה ליחסים עכורים ביניהם.[17]

אבל שיטת התמיכה יצרה מספר בעיות: השכר היה לנפש ולא לתפוקה, והאיכר היה למעשה שכיר ולא הייתה לכאורה תמורה ליעילותו הכלכלית. בחלק מהמושבות נשארו האיכרים עצמאיים (למשל, ברחובות, שם התנגדו צעירי המושבה בהנהגתו של משה סמילנסקי לפעילות פקידיו של הברון) אך אנשי מושבות הנדיב הידוע נזקקו לחסות הנדונה; השמירה והעבודה עברו לידיים ערביות; רוב הפקידים נהגו בסובלנות, הם חיו כפי שנהגו בארצות־המוצא. אך מבחינת האיכרים הייתה זו ראוותנות והתנשאות ולעיתים גם יחס מזלזל. בנוסף, התרבות הצרפתית שפשתה במושבות, פגעה בהתפתחות התרבות העברית. הפקידים הביאו לארץ שיטות מתקדמות של ארגון וכלכלה אך למרות מומחיותם המושבות נשארו קטנות ולא רווחיות; התלות בתרומות הברון גרמה לכך שהשלטון בפועל במושבות עבר לידי הברון; רוטשילד עצמו אחראי לשיטת האפוטרופסות הבעייתית, אך הוא פעל ממניעים ציונים ותפיסותיו היו שונות משל האיכרים.

למרות הבעיות פעילותו של הברון הצילה למעשה את המושבות מקריסה, ותרמה לפיתוח ההתיישבות בארץ מבחינות רבות:

  1. הוא רכש קרקעות ליד המושבות והעניק אותן למתיישבים, הוא רכש את התוצרת של המתיישבים. רוטשילד גם מימן במסגרת פעילותו את ייבוש הביצות בחדרה. כמו כן, יזם רוטשילד הקמת מושבות חדשות, כמו עקרון, בת שלמה, ומאיר שפיה.
  2. הקמת יקבי יין ומפעלים, כמו המזגגה בטנטורה. ניסיונות להקמת תעשיית בשמים ומשי.
  3. הקמת מוסדות ציבור במושבות: בתי כנסת, בתי ספר, מרפאות ובתי חולים, מערכות דרכים ואספקת מים.
  4. הקמת משקי מטעים, וחווה חקלאית בחורן.
  5. המושבות זכו להגנה משפטית באמצעות פקידות הברון.
  6. ניקוז ביצות ונחלים.
  7. רווחה כלכלית ־ הסיוע הכלכלי של רוטשילד למושבות הציל אותן מהתמוטטות כלכלית.
  8. שינוי דפוסי החיים והעבודה ־ הפקידים של רוטשילד שיפרו את שיטת העבודה בחקלאות, הכניסו דרכי ניהול מודרני ויצרו מערכת שירותים קהילתית מפותחת בתחומים כמו בריאות וחינוך.
  9. ריכוך נציגי השלטון הטורקי על ידי שוחד ובאמצעות משא ומתן בקושטא.

הן האיכרים והן הברון רוטשילד הגיעו למסקנה, שעזרתו הרבה גרמה, בין השאר לכך, שהאיכרים במושבות הפכו לתלותיים בפקידות ובהחלטותיה. אבד הקשר שבין עבודה לבין תגמולים כי היו איכרים (ופועלים) שלא עבדו וזכו לתמיכה. וכן, נטען כי נוצרה שכבה של מיוחסים ובעלי זכויות שהעסיקו פועלים על חשבון הברון. ב־1899, בשל מצב בריאותו ומסקנות אודות כישלון שיטת ניהול המושבות, הודיע הברון רוטשילד על העברת ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א, שבה תמך. זאת בססה את השיטה הכלכלית שעל האיכר להיות רווחי או לעזוב המקום. אך עוד קודם לכך, נראו ניצנים של התפתחות משק יהודי בתעשייה (היקבים, מפעלים על ידי הברון), ובחקלאות. ב־1 בינואר 1900 העביר הברון רוטשילד רשמית את ניהול ההתיישבות בארץ ישראל ליק"א, שהקימה אגף מיוחד לפעולה בארץ־ישראל - אגף אשר הברון ניהל ומימן. במסגרת חדשה־ישנה זאת צומצמה הפקידות ומענקים הוחלפו בהלוואות במושבות הוותיקות. במקביל, הוקמו יישובים חדשים ברחבי הארץ ובמיוחד בצפון מישור החוף: עתלית, גבעת עדה ובנימינה, ובגליל התחתון המזרחי: כפר תבור, יבנאל, מנחמיה ואילניה.

חינוך ותרבות

עריכה
 
ילדי גן ילדים במחלצות פורים והגננת אסתר שפירא, במושבה ראשון לציון 1898
 
תלמידי בית הספר העברי בראשון לציון, תרס"ה 1905
 
תזמורת המושבה ראשון לציון, ראשית המאה ה־20

בתקופת העלייה הראשונה הונחה "התשתית של מערכת־החינוך הלאומית העברית בתוכן ובצורה". בתי הספר החדשים שקמו בשנות התקופה ביישוב היהודי החדש היו מפעל חדשני, ש"אינו המשך למוסדות־החינוך המסורתיים של היישוב הישן ושל עם ישראל בתפוצותיו".[18] היישוב העירוני גדל בשנות התקופה, גם מחוץ לארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, צפת וטבריה. כמה ראשי משפחות והורים פעלו לפתוח בתי ספר קטנים שנכללו בתוכניתם לימודי חול והנחלת "רוח התחייה הלאומית העברית"; וכל כך בשונה מתלמודי התורה וה"חדרים", ומבתי הספר של כי"ח ביפו ובחיפה.[19]

בראש פינה הוקם "חדר" עם הקמתה ב־1882; ב־1886 החל בו לימוד עברית בעברית, והוא הפך לבית הספר המוביל בהתיישבות החדשה בשיטות ההוראה החדשנית שפותחו בשנות ה־90 של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 על ידי מוריו ומנהליו, ד"ר יצחק אפשטיין, שחינך קודם לכן בצפת ובסלוניקי, ושמחה וילקומיץ, שחינך לפני כן ברחובות ובמטולה. בית ספר עברי נוסף, שנקרא לימים: בית הספר חביב, הוקם בראשון לציון ב־1886, ובוגרת בית הספר, אסתר שפירא גינצבורג, ניהלה את גן הילדים העברי הראשון בשנת 1898.

בשנת 1892 חברו המורים העבריים במסגרת "אספת המורים", במטרה לפעול במשותף להפיכת העברית לשפת הלימוד השלטת בבתי הספר ולפיתוח תוכנית הלימודים. בשנת 1903 הוקמה בזכרון יעקב הסתדרות המורים, האיגוד המקצועי הוותיק ביותר בישראל.

ניצני תחיית הלשון העברית נראו בשנות התקופה.[20] בין השאר תרם לכך השבועון העברי המגיד שראה אור בראשית שנות השישים, ומאוחר יותר המליץ, שהופצו במזרח אירופה והחבצלת בארץ ישראל.

בין השירים הראשונים שנכתבו על ידי אנשי המושבות היה אליך אבינו. בשנות התקופה נכתב בארץ ישראל שירו של נפתלי הרץ אימבר "תקוותנו" או "התקווה", אשר התקבל כהמנון הלאומי של היישוב, ולאחר מכן של מדינת ישראל.[21]

בולט באנשי החינוך ומחקר הלשון העברית מאנשי העלייה היה אליעזר בן־יהודה שפעל בירושלים באמצעות עיתוניו הצבי, האור, ההשקפה, ומילון עברי. בן־יהודה הקים את "המשפחה העברית" הראשונה, עסק בפניות לנוער בגולה, עודד את החברות לדיבור עברי "תחיית ישראל", "שפה ברורה", ועד הלשון, איתו שיתפו פעולה להוראה בעברית: יחיאל מיכל פינס ונסים בכר, שהקים כיתות לימוד בעברית, ותרם לניסיון לשכנע מורים ללמד בעברית.[22]

המתנגדים, בעיקר רבני ירושלים החרימו את בן־יהודה, כי ראו בשימוש החולין היומיומי בעברית, שהיא שפת הקודש - "חילול קודש". הורים שמרנים רצו לחנך ביידיש במסורת החדר. גם פקידי הברון רוטשילד צידדו בשפה ותרבות צרפתיים. המסייעים לבן־יהודה היו כמה ממשכילי היישוב בירושלים, וכן הורים ומורים מהעולים החדשים, שהפצת השפה התאימה להשקפת עולמם הלאומית.

יחסים עם השלטון העות'מאני

עריכה

רוב אנשי היישוב היהודי לפני ובשנות העלייה הראשונה היו נתינים זרים; הם נעזרו למעשה בשיטת הקפיטולציות (שלטון הקונסולים הזרים על אזרחי המדינות שלהם).

איסורים רבים הטיל הממשל של האימפריה העות'מאנית על עליית יהודים, שנאלצו להצטייד ב"הפתקה האדומה" עם כניסתם בשערי הארץ. איסורים הוטלו על קניית קרקעות לזרים ובימי טיומקין (1861–1927) גם ליהודים בעלי אזרחות עות'מאנית, על בנייה מחוץ לעיר (שם הקרקעות שייכות למדינה). הוא חייב רישום קרקעות ע"ש אזרחים עות'מאניים.

מעבר לאיסורים היו חובות כלפי השלטון כגון "גזרת הבתים", מיסים, מעשר ועוד. שררה, תלות בפקידים וחוסר סדר בגלל השחיתות (שיטת הבקשיש) הכללית של השלטון העות'מאני. התנהל מצוד אחר עולים והריסת בתים לא־חוקיים. התנאים האחרים במדינה היו ירודים - חוסר שירותים ותשתית מודרניים.

היחסים עם המוסלמים

עריכה

מערכת יחסיהם של בני העלייה הראשונה עם תושבי הארץ הערבים הייתה מורכבת. רבים מהם למדו את השפה הערבית ורכשו מכרים וידידים ערבים, ולעיתים גרו בשכנות קרובה לערבים, אך לא פעם התגלעו מחלוקות על רקע לאומי: נערכו פשיטות מזדמנות של רועים בדווים על שדות המושבות והיהודים הופקרו בגלל תפיסתם כזרים על ידי השלטון וכ"בני מוות" בעיני חלק מהערבים. בנוסף, פרצו סכסוכים בגלל אי־הבנה וקשיי תקשורת, בגלל "גאולת דם" וכן לגבי קרקעות.

בתקופה הראשונה הוקמה שמירה יהודית עצמאית. בלטו בשמירה יחידים (יהודה ראב, יהושע חנקין, אברהם שפירא, "לוליק", יוסף פיקוביץ), שנעזרו בבני המושבה. נתקיימה עזרה הדדית בין המושבות. עם התבססות האפוטרופסות, לקחה פקידות הברון על עצמה את ההגנה על המושבות. רוב השומרים שנשכרו על ידי הפקידות היו ערבים חוץ מאברהם שפירא- השומר של פתח תקווה.

בתקופת יק"א מ־1900 עברה למעשה השמירה לידי הערבים והגנת המושבות הייתה תלויה בהם. לאחר מכן חלה התדרדרות במצב הביטחוני והוקם ארגון שמירה - "ארגון העשרות" ברחובות.[23]

אישים בעלייה הראשונה

עריכה

אליעזר בן־יהודה, משה סמילנסקי, ראובן לרר, מיכאל הלפרן, דוד יודילוביץ, דוד שוב, זאב טיומקין, זאב יעבץ, זלמן דוד ליבונטין, חיים מרגליות קלווריסקי, יהושע אייזנשטאדט, יהושע חנקין, ישראל בלקינד (מראשי ביל"ו), משפחת אהרנסון, ד"ר חיים חיסין, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, ד"ר הלל יפה

"העלייה הראשונה" ועליות קודמות

עריכה

לאורך הדורות התקיימה עלייה של קבוצות ויחידים לארץ ישראל. במהלך המאה ה־19 הגיעו לארץ ישראל עולים רבים שהרחיבו את היישוב היהודי בארץ והחלו לבסס את מוסדותיו. בין אנשי העלייה הראשונה, ולאחר מכן, חוקרים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, ראו את עלייתם משנת תרמ"ב 1881, כעלייה שפתחה תקופה חדשה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בעניינים רבים דמו אנשי העלייה הראשונה, לאנשי העליות שקדמו להם. השוני בין העליות נבע, הן מתמורות התקופה בהיבטי החיים השונים, והן מהתפתחות רעיון הלאומיות היהודית ברבים, לכלל שאיפה להקמת ריבונות עברית בארץ ישראל, ובהיותה עלייה יצרנית השואפת להתקיים בכוחות עצמה.

החשבתו של גל עלייה זה כראשון בשרשרת עליות מכוננות במפעל הציוני בארץ ישראל, והשימוש בתואר "העלייה הראשונה", החלו כבר בשלהי שנות התשעים של המאה ה־19.[24]

ההיסטוריון בן-ציון דינור כתב על משמעותה הייחודית של העלייה הראשונה והסביר:

"ראשונה על שום מה? הרי קדמו לה שרשרת של עליות, מעליתם של "אבלי-ציון" במאה העשירית ועד עלית החסידים והפרושים, היא עליית היישוב הישן, שלא נפסקה גם בשנות העלייה הראשונה? אלא "ראשונה", על שום אופייה הלאומי והמדיני המובהק. ... עלייה זו שינתה מן המטבע שטבעו העליות הקודמות לה. הן המשיכו בארץ ישראל באורח החיים, בצורת ההוי ובדרכי הפרנסה שהיו רגילות בהם בארצות הגולה, ואילו היא יצאה לדרך חדשה, דרך גאולת העם על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית".

— בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון. תל אביב: תשכ"ה, עמ' 28.

בקרב החוקרים קיימות גישות שונות לגבי מידת זיקתן של העליות הקדומות לעליות הציוניות והגדרתן כרצף היסטורי אחד.[25] קיימת גם טענה כי התואר "עלייה ראשונה" יכול לגרום להשכחת העליות שקדמו לה ולגרוע מחשיבותן. הד לטענה זו ניתן לשמוע בנאום שנשא דוד בן-גוריון, איש העלייה השנייה, בשנת 1929 בפתח תקווה:

"העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עלייה ראשונה, שניה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה, - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות, - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן "התחלת המפעל הציוני"...והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם ת"ק פרסה".

— דוד בן-גוריון, דברי פתיחה, בתוך: גצל קרסל, אם המושבות פתח תקוה, פתח תקוה: הוצאת עיריית פתח תקוה, תשי"ג

ראו גם

עריכה
 
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב

 
בית הפקידות של הנדיב הידוע במושבה זכרון יעקב, כיום מוזיאון העלייה הראשונה

לקריאה נוספת

עריכה
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

מקורות

עריכה

ספרות הדרכה

עריכה

ספרות מחקר

עריכה

עמ'[26] (הספר בקטלוג ULI)

מאמרים
עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא העלייה הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ טווח השנים הלועזיות (1882–1903) נכתב כאן לפי ספרו של ההיסטוריון בני מוריס. ראה בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד, תש"ע 2010, עמ' 16.
  2. ^ חזקי שוהם, "מהעלייה השלישית לעלייה השניה ובחזרה: היווצרות החלוקה לתקופות לפי העליות הממוספרות", ציון עז, תשע"ב, עמ' 189-222
  3. ^ יהודה פישמן, ספר שמואל, ירושלים: הסתדרות המזרחי, תרפ"ג, עמ' כ-כא
  4. ^ מרדכי אליאב, מבוא, ספר העלייה הראשונה, עמ' ט-יח.
  5. ^ על אומדני הנכנסים והיוצאים, ראו: יהושע קניאל, ‏ממדי הירידה מן הארץ בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, קתדרה 73, תשרי תשנ"ה ספטמבר 1994.
  6. ^ חדשות בישראל, המגיד, 14 ביוני 1882. מובא גם אצל: שלמה שבא, דן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, שער שני "שחקי שחקי על החלומות (1883-1904)", הפרק : "עליה", עמ' 65.
  7. ^ מרדכי נאור, ספר העליות, מסדה, ההוצאה לאור-משרד הביטחון, 1991, עמ' 23.
  8. ^ יוסף טובי, בתוך: יפה ברלוביץ, יוסף לנג, לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 29-28.
  9. ^ יוסף טובי, "חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית - עם העלייה הראשונה ובעקבותיה", בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 46-25
  10. ^ ניצה דרויאן, עלייתם והתערותם של יהודי תימן בעלייה הראשונה, בתוך: ספר העלייה הראשונה, עמ' 224-207.
  11. ^ שמואל אביצור, החקלאות המלאכה והתעשייה, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 225
  12. ^ עדו ישראלי, חובבי ציון בעזה, סגולה גיליון 167, תשפ"ד, עמ' 44-55
  13. ^ יפה ברלוביץ, "המושבה העברית: ראשיתה של תרבות ארץ ישראלית", בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 109-70
  14. ^ ראו: יוסף לנג, המאבק על הזיכרון ההיסטורי - ספר היובל הגנוז: למלאת חמישים שנה ל'אם המושבות', בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 134-110
  15. ^ על פי בן-אריה, עיר בראי תקופה, ב, עמ' 631
  16. ^ ראשית הציונות - המזרחים הנשכחים | טוביה בסקינד, באתר העוקץ, ‏2014-10-27
  17. ^ דן גלעדי, הבארון רוטשילד ומשטר החסות של הפקידות, בתוך: ספר העלייה הראשונה, עמ' 179
  18. ^ ראו: משה רינות, החינוך בארץ-ישראל, 1882-1918, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, תש"ן-1990, עמ' 621
  19. ^ משה רינות, החינוך בארץ-ישראל, 1882-1918, תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, עמ' 664
  20. ^ שלמה הרמתי, תחיית הדיבור העברי במושבות, ספר העלייה הראשונה, עמ' 446-427
  21. ^ ראו: אליהו הכהן, 'על הררי ציון': בחיפוש אחר המנון לאומי, בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 247-223
  22. ^ יוסף שלמון וקרן דובנוב, תרומתו של יחיאל מיכל פינס לתחיית הלשון העברית: חידושי מילים, בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, עמ' 69-47.
  23. ^ יעקב רואי, יחסי יהודים-ערבים במושבות העלייה הראשונה, ספר העלייה הראשונה, א, עמ' 269-246
  24. ^ מרדכי אליאב, ספר העלייה הראשונה, עמ' יא
  25. ^ אריה מורגנשטרן, ‏יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, תכלת 12, אביב תשס"ב 2002
  26. ^ ביקורת: אבנר הולצמן, ‏הספרות, המציאות ומשאלות הלב, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 183-175
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=העלייה_הראשונה&oldid=40165458"