מרטין היידגר

מרטין היידגר
Martin Heidegger

היידגר בשנת 1960.
לידה	26 בספטמבר 1889 מסקירך , הקיסרות הגרמנית
פטירה	26 במאי 1976 (בגיל 86) פרייבורג, גרמניה המערבית
מקום קבורה	מסקירך
מקום לימודים	אוניברסיטת פרייבורג, אוניברסיטת פרייבורג
מנחה לדוקטורט	היינריך ריקרט
מוסדות	אוניברסיטת מרבורג אוניברסיטת פרייבורג אוניברסיטת פרייבורג
מונחה לדוקטורט	הנס יונאס, וולטר ברוקר, הנס גאורג גדמר, יאקוב קליין, הרברט מרקוזה, Victor Farías, Fernando Huidobro
זרם	אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, פנומנולוגיה, אונטולוגיה
עיסוק	פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, משורר, מעצב רהיטים
הושפע מ	אפלטון, אריסטו, ג'ון דונס סקוטוס, מייסטר אקהרט, מרטין לותר, עמנואל קאנט, גאורג וילהלם פרידריך הגל, סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, לודוויג קלגס, אדמונד הוסרל
השפיע על	הנס גאורג גדמר, ז'אן-פול סארטר, חנה ארנדט, ז'אק דרידה, מישל פוקו, מוריס מרלו-פונטי, עמנואל לוינס, ז'אק לאקאן, גרהם הרמן, הנס יונאס
מדינה	רפובליקת ויימאר, גרמניה הנאצית, גרמניה המערבית
יצירות ידועות	הוויה וזמן, Introduction to Metaphysics, מכתב על הומניזם, המחברות השחורות של מרטין היידגר
בן או בת זוג	Elfride Heidegger
צאצאים	Hermann Heidegger
חתימה

מרטין היידגר (גרמנית: Martin Heidegger; ‏26 בספטמבר 1889 – 26 במאי 1976) היה פילוסוף גרמני, מהמשפיעים במאה ה-20. היידגר עסק בעיקר באונטולוגיה, אסתטיקה, פילוסופיה של הטכנולוגיה ופנומנולוגיה, והשפיע בין השאר על זרם האקזיסטנציאליזם.

יצירתו העיקרית היא החיבור "הוויה וזמן" (1927), שאותו הקדיש לאדמונד הוסרל, מורו לפילוסופיה. היידגר הצטרף למפלגה הנאצית והיה הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במסגרת זו נאסר על הוסרל (שהיה ממוצא יהודי) להשתמש בספריית האוניברסיטה ופוטרו המורים היהודים באוניברסיטה (ראו: חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי).

ביוגרפיה

בית המשפחה במסקירש, שבו גדל היידגר

תקריב לוחית הזיכרון בבית במסקירש

היידגר נולד בעיירה מסקירך בבאדן שבגרמניה. הוא היה בנו של חבתן שהתנדב גם כשמש הכנסייה המקומית, התחנך כקתולי ולמד בסמינר של מסדר הישועים. בשנים 1909–1911 למד תאולוגיה באוניברסיטה של פרייבורג, ואחר כך למד בה פילוסופיה. ב-1914 השלים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "פסיכולוגיזם". ב-1916 כתב בהנחיית הנאו-קאניטאן היינריך ריקרט את תזת ההביליטציה שלו על ג'ון דנס סקוטוס אשר הסמיכה אותו לשמש למשרה באוניברסיטה. בתזה זו ביקש להראות כי עקרונות פנומנולוגיים מרכזיים מופיעים כבר אצל סקוטוס, תוך עיגונם במערכת המטאפיזית שלו. לימד ללא שכר עד שהפך לפרופסור מן המניין.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני ושירת כחזאי וכסמל דואר. אחרי המלחמה שימש כעוזרו של אדמונד הוסרל באוניברסיטה של פרייבורג, וב-1923 נבחר לשמש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מרבורג. בין הסטודנטים שלו שם היו חנה ארנדט והנס יונאס. עם חנה ארנדט היו לו יחסיו קרובים ביותר והם אף ניהלו רומן, כאשר היא הייתה בת 18 והוא נשוי ואב לשניים.

ב-1928, עם פרישתו של אדמונד הוסרל, נבחר מרטין היידגר למלא את מקומו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פרייבורג. הוא נשאר שם במשך כל חייו אף שהיו לו הצעות לשמש באותו תפקיד באוניברסיטאות אחרות, לרבות באוניברסיטה של ברלין (היום אוניברסיטת הומבולדט). ב-1929 נערך "הדיבייט בין קסירר להיידגר" בעיר דאבוס.

בסוף 1932 תקף היידגר את ה"ייהוד" (Verjudung) הגובר, לטענתו, של האוניברסיטה הגרמנית. ב-1 במאי 1933 הצטרף למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורו, הפילוסוף היהודי המומר אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי הנאצי. בפברואר 1934 התפטר מתפקידו כרקטור והפסיק ללכת לאספות של המפלגה הנאצית, אך המשיך להיות חבר מפלגה.

במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר באופן עקרוני לשנות בה דבר, לרבות דברי תמיכה בנאציזם. בשנת 2014 התפרסמו גם מחברותיו הפרטיות, המכונות "המחברות השחורות" אותן כתב בשנים 1931– 1941 ושם נמצאו גילויי אנטישמיות נוספים. לאחר המלחמה לא הביע היידגר בפומבי חרטה על תמיכתו בנאציזם, אך בשיחה פרטית אמר כי היה זה "הדבר הטיפשי ביותר שעשה בחייו."

על תמיכתו במשטר הנאצי וחוסר מוכנותו לחזור בו ולהודות בפומבי בטעות, כתב לו במכתב תלמידו לשעבר הרברט מרקוזה, בשנת 1948: "פילוסוף עלול ללכת שולל אחר עניינים הנוגעים לפוליטיקה; במקרה זה עליו להודות בגלוי בטעותו. אך הוא לא יכול ללכת שולל אחר משטר שהרג מיליוני יהודים - רק משום שהם יהודים. דבר זה הופך את הטרור לתופעה שגרתית של יום יום וכן הופך רעיונות דגולים כמו רוח, חירות ואמת להיפוך רווי הדמים שלהם; משטר שבכל היבט אפשרי אותו ניתן להעלות על הדעת היה קריקטורה רצחנית של המסורת המערבית, שאתה עצמך מסביר ומאיר בהתלהבות כה רבה לפרטי פרטיה."

בשנת 1966 הסכים היידגר להתראיין בנושא לעיתון דר שפיגל, וטען כי תמך במפלגה הנאצית מכיוון שרצה להציל את האוניברסיטה, ומשום שהאמין אז כי הנאציזם מציע דרך לאומית וחברתית חדשה בין קומוניזם לקפיטליזם. כמו כן ציין שבזמן כהונתו כרקטור סירב לבקשת הנאצים להסיר ממדפי הספרייה באוניברסיטה ספרים של מחברים יהודים.

הגותו

הגותו של היידגר ניתנת להבנה לאור השאלה המנחה אותה, היא "שאלת הוויה". שאלת הישות היא מן הנושאים הסבוכים בפילוסופיה המערבית, והיידגר מקדיש מאמצים רבים על-מנת לחשוב על עצם השאלה והניסוח שלה. בעוד שהחקר המטאפיזי ניסה לענות על שאלות מסוג "האם x קיים?" (כגון אלוהים או נפש), היידגר מצביע על כך שפירושו המונח "קיים" נשאר בלתי-ברור. "שאלת ההוויה", שבודקת "מה הופך את היש לקיים" היא השאלה הבסיסית ביותר בפילוסופיה, ואמורה לעלות ראשונה. לפי היידגר, הקיום האנושי באשר הוא, הוא "פרשנות" מסוימת לישות, או לחלופין, משמעות מסוימת של הישות, שבלעדיה אינו מה שהוא. כך כאשר אדם מבין דברים מסוימים כישנם ואחרים כאינם, או כאשר האדם מעדיף ישים מסוימים על-פני ישים אחרים הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת לישותם של אותם הישים.

כאמור, אם כל אדם הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת, היידגר טוען שהפרשנות הזו "חורגת אל מעבר" למציאות הישים על ידי זה שהיא בעלת עמדה מסוימת כלפי הישות של אותם ישים. החריגה הזאת "אל מעבר" היידגר מסביר כ"יישותו של האדם" אותו הדבר לו הוא קורא "קיום". היידגר מנסה להבין את אותו "קיום" כתצורות מסוימות של "חריגה אל מעבר לישים". דבר המאפשר את הופעת הישות של הישים, את משמעותם. ההיסטוריה של הישות היא ההיסטוריה של התנאים המאפשרים את החריגה הזאת, כלומר של הפרשנויות הדומיננטיות שבכל מצב מתנות את פרשנותו של כל אדם יחיד בכל זמן נתון, וברוב המצבים הן הן המאפשרות את הופעת הישות של הישים כפי שהיא ולא האדם הבודד.

לטענתו, ההוויה "נשכחה" לאורך רוב ההיסטוריה של הישות. כדי להבין את האמירה הזאת, עלינו להבין כיצד היידגר מבין את ההיסטוריה. לדידו, ההיסטוריה היא זירת ההתרחשות של ההוויה והיא מתחוללת מתוך יחסו של ה-Dasein (ה"נמצא-שם", האדם) עם הישות. על כן, התהליך ההיסטורי, ובכללו ההיסטוריה הפילוסופית בפרט, נעוצים ב"קשב" של האדם לישות. דוגמה לדבר אפשר למצוא במגנום אופוס שלו "הוויה וזמן": לדידו, רנה דקארט, שקבע את מהלכה של הפילוסופיה המודרנית, הביא לידי ביטוי תצורה מסוימת של "שכחת" הישות. על ידי כך שדקארט זיהה את הישות עם ההכרה, הוא התחיל את הסובייקטיביות המודרנית שאינה מכירה למעשה בישות אחרת מלבדה מחד, ומאידך את האובייקטיביות המודרנית בכך ככל שהיא נתפשת לאופי האוניברסלי של מושגי ההכרה. הבנתו של דקארט את המחשבה תרמה לשכחת הישות עצמה, כמשהו שחוצה (transcend) את כל הישים ולא רק את ההכרה באופן מיוחד.

נהוג לחלק את הגותו של היידגר לשתי תקופות מרכזיות: במרכז התקופה הראשונה עומד ספרו "הוויה וזמן" (יש המתרגמים "ישות וזמן"): בספר זה היידגר מבסס את המבנה שלו לקיום האדם בתור היש שדואג לישות. האדם "דואג" לישים, מה שמאפשר את חשיפתה האפשרית של ישותם, בהתאם לאופן הדאגה שלו לישות; הדבר המרכזי לו הוא למעשה דאגה לקיום (ישות האדם), המגלה את עצמו בכל דאגה. ב'דאגה' הכוונה היא לכל יחס לישים שנובע מעצם הקיום האנושי, מדובר בכל יחס של האדם לישות של הישים באשר הם. חשיפת ההוויה של האדם נקראת אצל היידגר אותנטיות. בעצם היות האדם בעל פרשנות עצמאית לקיום של עצמו, הוא מגיע להוויה אותנטית שאינה "מושפעת" מדברים אשר אינם שייכים לה. ההגעה לאותנטיות נעשית באמצעות כלים שמקבלים אצל היידגר פרשנות פנומנולוגית, כגון עמידה בפני המוות, המצפון והניגוד ל"הם".

התקופה השנייה מאופיינת בהפנמה של הבנת הישות מתוך עצמה, על כן הוא נוטש מושגים אנתרופוצנטריים לטובת מושגים מתוך הפנומנולוגיה שהוא עצמו פיתח, שקשורה קשר הדוק לפרשנות שלו את הפרה-סוקרטיים. בתקופה זו היידגר מתייחס יותר להופעת הישות בישים, ה"איבטוח" שלה בהתחשב באופן החשיפה הטמפורלית שנגיש לבני אנוש. ב"מכתב על הומניזם" (שמסמן את המפנה הנ"ל) היידגר ממשיל את האדם לרועה צאן שההוויה היא הצאן שלו. על האדם לדאוג להיות ההוויה על מנת שהיא תתרחש במלואה.

ההבדל בין התקופות בא לידי ביטוי גם ביחס לנקודת המוצא בהגותו של היידגר, שהשאלה המהותית ביותר שצריכה להישאל בפילוסופיה היא שאלת הישות (או שאלת ההיות), כלומר מה המשמעות של "להיות". במסגרת שאלה זו הוא מציב את מושג האמת כמצביע על התגלות - התגלות הישות אל האדם. בהגותו המוקדמת התגלות הישות נתפסת במסגרת עולמו של האדם, קרי רשת המשמעויות המתגלות לו באופן קדם תאורטי והמהוות את העולם שבו הוא חי; ואילו בהגותו המאוחרת היא נתפסת כהתגלות המסתורין, היש בכללותו, באופן שמבליט הדדיות בין האדם לבין הישות, הדדיות המתוארת באמצעות המושג ההיידגריאני המכונן: "האירוע המשייך".

ההבדל האונטו-אונטולוגי

אחד הרעיונות המרכזיים בהגותו של היידגר הוא ההבדל האונטו-אונטולוגי. היידגר מבקש להבחין בין ישים פרטיקולריים, אונטיים, לבין הישות ("הוויה") האונטולוגית שלהם. טענתו המרכזית היא שככל שהייתה אונטולוגיה מערבית מאז ימי אפלטון ואריסטו, אופייה נטה ללבוש צורה אונטית. כך למשל נטען שמהותו של האדם היא היותו יש רציונלי. על פי היידגר, יש כאן "שכחה" של הישות האנושית עצמה, על ידי צמצום שלה והבנתה דרך תופעה שהיא משנית בקשר שלה לאדם (תופעת ההכרה). דוגמה נוספת, מימי הביניים, היא ההבנה האלגורית של הישות על ידי האמירה שהדבר היחיד שיש לו ישות הוא אלוהים, וששאר הדברים מקבלים ישות רק על דרך האלגוריה לישות המושלמת של האל. בכך אנו שוכחים את ההוויה של הדברים, משום שאנו מבינים אותה רק דרך תופעת האלוהים ולא לאור מכלול הישות שלהם בעצמם.

טמפורליות

אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של היידגר הוא הטמפורליות. טענתו המרכזית בנושא היא שלאורך ההיסטוריה המערבית הדרך להבנת הישות של הדברים עוברת דרך תפיסת הזמן. במערב, מימיי יוון ועד 'מדע הלוגיקה' של הגל היה נהוג לזהות את הישות עם ההווה. לפי התזה הזו, העבר והעתיד הם או שכפולים חיוורים של ההווה או שאינם בעלי ישות כלל. היידגר מנסה להעביר את תפיסת הזמן המערבית תחת משוכת הביקורת בזיהויו את הישות כמשמעות. הבנתו זו של הישות, פתחה פתח לתפיסת זמן שונה שהעיקר המרכזי שלה אינו הוודאות שמאפשר ההווה הפשוט, כי אם הסיכון שפותח בפנינו העתיד. קיום האדם נעוץ באופי העתידי שלו ("futurity"), שמתוכו העבר יכול להענות או לא להענות לציפיותיו. בהתאמה, כל קיום אנושי כעתידי כבר נמצא עם הדברים בעבר ("pastness") ועל כן מוגבל להקרנת ("projecting") אפשרויות קיומיות-עתידיות מסוימות ומוגבלות. המעגליות בין העבר-עתיד מאפיינת את הקיום האנושי, ובתורה מכוננת את מומנט ההווה כמשהו שתמיד חורג לעבר ולעתיד, במודוס שהיידגר מכנה אקסטטיות.

המעגל ההרמנויטי

עוד רעיון מרכזי שזכה אחרי היידגר להשפעה רבה הוא המעגל ההרמנויטי. השפעתו של הרעיון התחילה אצל תלמידו של היידגר הנס גדמר, והגיע לשיאה ב"תאוריה הביקורתית" של שנות ה-60. אצל היידגר ההרמנויטיות מתבטאת בפרשנות הקיומית של העתיד מתוך העבר ושל העתיד את העבר. כך לדוגמה כאשר אני קורא טקסט אני מגיע עם פרשנות קיומית מסוימת אל הטקסט אותה אני "משליך-קדימה" לעתיד ומבין את הטקסט לאור הציפייה הקיומית שלי ממנו. ועל אותו המשקל, כאשר אני קורא את הטקסט, הטקסט פועל עליי באופן כזה שאני נאלץ לשנות את הפרשנות הקיומית הראשונית שלי אותו. הטקסט, בתור מה "שכבר היה" משפיע על הבנתי את מה "שעוד לא" ובתור מה "שעוד לא" משפיע על הבנתי את "שכבר היה".

השפעתו

היידגר (משמאל) עם הפילוסוף הצרפתי ז'אן בופרה בשנת 1955

חשובי תלמידיו של היידגר היו יהודים: חנה ארנדט, ז'אק דרידה, עמנואל לוינס, הרברט מרקוזה ואחרים; אך למרות התפכחותו של היידגר מהתקווה לגבי תפקידו ההיסטורי של הנאציזם, הוא מעולם לא חזר בו מבגידתו במורהו הגדול הוסרל.

היידגר השפיע על הפוסטמודרניזם השפעה מכרעת. דרידה לקח ממנו את מושג הדקונסטרוקציה (destruktion). לאקאן לקח מהיידגר את הצורך שהמטפל יכבד את החלקים הלא-מילוליים של המטופל. מישל פוקו לקח מהיידגר את הקשר בין המילים והדברים ואת סדר הדברים. ליוטאר לקח ממנו את ביקורת הנראטיבים הגדולים.

ההיסטוריונית גרטרוד הימלפרב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו, והן בשל הדלות והשטחיות של רעיונותיו שמוצגים, לדעתה, בשפה כבדה ומורכבת שמכסה על השרלטנות ההיידגריאנית.

אך היידגר לא רק השפיע, אלא גם הושפע ממקורות שונים, ולעיתים בלתי צפויים. לצד ההשפעה הברורה של הקדם-סוקרטיים והוסרל, אבנר בן-זקן הראה כי עבודת הפוסט-דוקטורט של היידגר - "על הקטגוריות והמשמעויות אצל דון סקוטוס" עסקה בוויכוחים פילוסופים מימי-הביניים אשר התמקדו בהבחנה בין "קיום" ל"מהות". ויכוחים אלה שהתגלגלו מתחילת ימי הביניים, מהפילוסופיה הערבית, לסוף ימי-הביניים, לסכולסטיקה האירופאית, ואשר קבעו כי האל הוא הישות היחידה שקיומה ומהותה זהות, היוו למעשה קרש הזינוק ומקור השראה לשאלה הפילוסופית "מה זה להיות?" ולכתיבת "הוויה וזמן", בצד הצבה כאמור של פרשנות אקזיסטנציאלית למושגי הפנומנולוגיה של הוסרל, או כדבריו במקום אחר "הגענו מאוחר מדי לאלים, אך מוקדם מדי להוויה...".

מפרסומיו

קברו של היידגר במסקירש

• הוויה וזמן (Sein und Zeit), ‏1927
• קאנט ובעיית המטאפיזיקה (Kant und das Problem der Metaphysik)‏, 1929
• על מהות האמת (Vom Wesen der Wahrheit)‏, 1930
• מקורה של יצירת האמנות (Der Ursprung des Kunstwerkes)‏, 1935
• מכתב על ההומניזם (Brief über den Humanismus)‏, 1946
• מהניסיון לחשיבה (Aus Der Erfahrung Des Denkens) 1947
• השאלה על אודות הטכניקה (Die Frage nach der Technik)‏, 1949
• זמן והוויה (Zeit und Sein)‏, 1962
• קץ הפילוסופיה ומלאכת החשיבה (Das Ende der Philosophie und die Aufgabe des Denkens)‏, 1964
• המחברות השחורות (Schwarze Hefte) ‏ 2014–2021

תרגומים לעברית

• על הזמן [מתוך ספרו היות שזמן Sein und Zeit],.תרגום: אלכסנדר ברזל. תל אביב: מפעל השכפול של הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. תשכ"ד.
• מקורו של מעשה-האמנות, תרגום: שלמה צמח, הוצאת דביר, 1968
  • בתרגום חדש: מקורו של מעשה האמנות, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
• מאמרים (1929–1959): הישות בדרך - מן האין (מבעד לטכניקה) אל השפה, ערך, תרגם מגרמנית, בצירוף הערות ומבוא - אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999
• "'רק אל עוד יכול להצילנו': ראיון ל׳דר שפיגל" (תרגמה: מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה כרך א׳ (תשע״א, יוני 2011) עמ' 231–257
• השפה, תרגום: דנית דותן, מיכאל פרידמן, מהדורה דו-לשונית בצירוף הערות ומבוא, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2016.
• איגרת על ה"הומניזם", תרגום: דרור פימנטל, הוצאת מאגנס, 2018
• חנה ארנדט: חליפת מכתבים 1975-1925, תרגם מגרמנית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2017
• משנת אפלטון על האמת, תרגום: דנית דותן, עורך מדעי: מיכאל פרידמן, מהדורה דו-לשונית בצירוף הערות ומבוא, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2021.
• מה נקרא לחשוב? הרצאה: סמסטר חורף 1951–1952, תרגם מגרמנית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2023

לקריאה נוספת

• הוגו ברגמן, "הפילוסופיה של מרטין הידגר", בתוך: הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה 1935
• אברהם מנסבך, קיום ומשמעות: מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח
• ג'ורג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1988
• מיכאל רובק, אונטולוגיה ומתמטיקה במחשבתו של מרטין היידגר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1997
• מרטין היידגר, 'רק אל עוד יכול להצילנו', הראיון ב-'דר שפיגל', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א'. נוסח עברי: מיכל סגל
• מרק לילה, 'מרטין היידגר, חנה ארנדט, קרל יאספרס', בתוך הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001
• מרק לילה, "הנפש הנמהרת", הוצאת עם עובד, 2004
• טימותי קלרק, מרטין היידגר - מבוא, (תרגום: יאיר אור, עריכה מדעית: אלעד לפידות), הוצאת רסלינג, 2007
• דרור פימנטל, "חלום הטוהר, היידגר עם דרידה", הוצאת מאגנס - פילוסופיה, 2009
• פרל יואל, שאלה של זמן: פרויד בראי הזמניות של היידגר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 2011.
• חגי כנען, שמואל רותם, דנה ברנע, היידגר בעברית: פרק בתולדות התגבשותה של פילוסופיה מקומית, תיאוריה וביקורת: 40, קיץ 2012

קישורים חיצוניים

• מרטין היידגר, ברשת החברתית Goodreads
• מרטין היידגר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• מרטין היידגר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מרטין הידגר (1889-1976), דף שער בספרייה הלאומית
• אנדי גרמן, ‏היידגר, מרטין, ערך שנכתב עבור ההאנציקלופדיה העברית המקוונת, באתר Academia.edu
• מרטין היידגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

מאמרים וכתבות

• יוסף דן, "ילדיו" היהודיים של מרטין היידגר, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2002
• פטרישיה כהן, ניו יורק טיימס, תורת הרשע של מרטין היידגר, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2009
• ד"ר דרור פימנטל, היד של המבט: היידגר בין תאוריה לפרקטיקה היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 1 - קווים מקבילים, חורף 2005
• גיל וייסבלאי, מדוע הוצנע המפגש ההיסטורי בין מרטין בובר ומרטין היידגר?, באתר הספרייה הלאומית, 20 בינואר 2017
• בעז נוימן, המקרה של היידגר. מתוך האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, 2015.
• מיכאל פייגנבלט, איך ייתכן שפילוסוף אנטישמי השפיע כל כך על הוגים יהודים, באתר הארץ, 31 במאי 2014
• עפרי אילני, מדוע אין טעם להחרים את הפילוסוף הנאצי החשוב ביותר מהמאה ה-20, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2017
• אבנר בן-זקן, אין מקום לחרטות, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2017
• יוחאי עתריה, החוב המצער להוגה הנאצי, באתר אלכסון, 23 באוגוסט 2020