מלחמות המהפכה הצרפתית

מלחמות המהפכה הצרפתית
Guerres de la Révolution française

תאריכים	20 באפריל 1792 – 27 במרץ 1802 (10 שנים)
קרב אחרי	המלחמות הנפוליאוניות
מקום	אירופה, מצרים, המזרח התיכון, האוקיינוס האטלנטי, האיים הקריביים, האוקיינוס ההודי
תוצאה	הקואליציה הראשונה: ניצחון צרפתי הסכם בזל הסכם קמפו פורמיו הקואליציה השנייה: ניצחון צרפתי הסכם לינוויל הסכם אמיין
שינויים בטריטוריות	נפילת ממלכת צרפת והקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה צרפת מספחת את פיימונטה ואת כל השטחים ממערב לריין הקמת מדינות החסות הצרפתיות: הרפובליקה הבטאווית, הרפובליקה ההלווטית, הרפובליקה האיטלקית והרפובליקה הליגורית ארצות הברית רוכשת את לואיזיאנה מידי צרפת שינויים טריטוריאליים נוספים
הצדדים הלוחמים צבא המלוכנים והקתולים ארמה דה אמיגרה האימפריה הרומית הקדושה ארכידוכסות אוסטריה (עד 1801) ממלכת פרוסיה (1792–1795) בריטניה הגדולה (עד 1801) הממלכה האנגלו-קורסיקאית הממלכה המאוחדת (מ-1801) ספרד (1793–1795) הרפובליקה ההולנדית (1793–1795) ממלכת סרדיניה הקונפדרציה השווייצרית הישנה (1798) ממלכת נאפולי המסדר ההוספיטלרי (1798) מלטה (1798–1800) האימפריה העות'מאנית פורטוגל האימפריה הרוסית (1799) ארצות השפלה הדרומיות (מלחמת האיכרים (1798)) סן דומנג (מרד העבדים בהאיטי (1791–1794)) ארצות הברית (המלחמה הבלתי רשמית (1798–1800)) ממלכת צרפת (עד 1792) הרפובליקה הצרפתית הראשונה (מ-1792 ואילך) הרפובליקה הבטאווית (1795–1802) הרפובליקה האירית (1798) הלגיונות הפולניים הרפובליקה ההלווטית (1798, 1802) ספרד (1796–1802) מנהיגים לואי ז'וזף, נסיך קונדה פרנץ השני פרידריך וילהלם השני ג'ורג' השלישי ויליאם פיט הבן (עד 1801) הנרי אדינגטון (מ-1801) דוכס יורק קרלוס הרביעי וילם החמישי וילם השישי ויטוריו אמדאו השלישי פרננדו הראשון סלים השלישי אחמד אל-ג'זאר מוראד ביי מריה הראשונה ז'ואאו, הנסיך העוצר פאבל הראשון טוסן לוברטיר ג'ון אדמס  לואי ה-16 (הוצא להורג) ז'אן-פייר בריסו (הוצא להורג) מקסימיליאן רובספייר (הוצא להורג) פול בראס (1795–1799) נפוליאון בונפרטה קרלוס הרביעי (מ-1796) וולף טון  מפקדים ז'אק קתלינו † אנרי דה לה רושז'קלין † ז'ורז' קדואל (הוצא להורג) ז'אק שואן † דוכס טשן ג'וזף אלבינצי מיכאל פון מלאס רוזן קלרפייט נסיך סקסוניה-קובורג-זאלפלד זיגמונד פון ורמסר דוכס בראונשווייג נסיך הוהנלוהה הוריישו נלסון ראלף אברקומבי סידני סמית' אנטוניו ריקרדוס לואיס פירמין אלכסנדר סובורוב אלכסנדר קורסקוב נפוליאון בונפרטה ז'אן-שארל פישגרו ז'אן-בטיסט ז'ורדאן לאזר הוש אנדרה מסנה ז'אן לאן שארל פרנסואה דומורייה ז'אן ויקטור מארי מורו פרנסואה כריסטוף דה קלרמן לואי דסה † ז'אן אומבר איגנסיו מריה דה אלאבה הרמן דאנדלס יאן הנריק דומברובסקי כוחות 1794: 1,169,000 אבדות אוסטרים (1792–1797) כ-94,700 הרוגים כ-100,000 פצועים כ-200,000 שבויים המערכה באיטליה של 1796–1797 כ-27,000 הרוגים מבעלות הברית מספר לא ידוע של פצועים כ-160,000 שבויים כ-1,600 תותחים בריטניה כ-3,200 הרוגים (הצי המלכותי הבריטי) צרפתים (1792–1797) כ-100,000 הרוגים כ-150,000 שבויים המערכה באיטליה של 1796–1797 כ-45,000 הרוגים פצועים ושבויים כ-10,000 הרוגים בצי הצרפתי
† - נהרג בקרב

מלחמות המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Guerres de la Révolution française) הוא השם שניתן לסדרת עימותים צבאיים גדולים שניטשו בשנים 1792–1802 כתוצאה מאירועי המהפכה הצרפתית. כוחות צרפת המהפכנית התמודדו מול צבאות בריטניה, אוסטריה, פרוסיה, רוסיה ומונרכיות נוספות, שתמכו בהשבת המלוכנות לצרפת.

מלחמות המהפכה הצרפתית נחלקות בדרך כלל לשתיים: מלחמת הקואליציה הראשונה (1792–1797) ומלחמת הקואליציה השנייה (1798–1801), אף שצרפת הייתה במלחמה עם בריטניה הגדולה ברציפות מ-1793 עד 1802. פעולות האיבה נפסקו עם חתימת הסכם אמיין ב-1802, אולם העימות נתחדש שוב עם פרוץ המלחמות הנפוליאוניות. הסכם אמיין מציין בדרך כלל את סוף מלחמות צרפת המהפכנית; ברם, ישנם חוקרים המצביעים על מאורעות אחרים לפני 1802 ולאחריה כנקודת ההתחלה של המלחמות הנפוליאוניות.

במהלך מלחמות אלו, שהצטיינו בלהט מהפכני צרפתי ובחידושים צבאיים, הנחילו צבאות צרפת המהפכנית תבוסה לשתי קואליציות שנתאגדו מולם, והרחיבו את שליטת צרפת אל ארצות השפלה, איטליה וחבל הריין. הצבאות שנטלו חלק באותן מלחמות היו אדירי ממדים, בעיקר בשל הנהגת שיטת הגיוס ההמוני.

כבר משנת 1791 עקבו המונרכיות האירופיות בדאגה אחר אירועי המהפכה הצרפתית והשפעתם הצפויה על המתרחש בשטחן, ושקלו התערבות צבאית, אם כדי לסייע ללואי ה-16 למנוע את התפשטות המהפכה או על מנת לנצל את התוהו ובוהו בממלכה לתועלתן האישית. אוסטריה הציבה כוחות צבא משמעותיים על גבולה עם צרפת וביחד עם פרוסיה הוציאה את הצהרת פילניץ, שאיימה בתוצאות קשות אם המלך לואי והמלכה מרי אנטואנט ייפגעו. לאחר סירובה של אוסטריה להסיג את כוחותיה מהגבול ולחזור בה מאיומיה הכריזה צרפת עליה ועל פרוסיה מלחמה באביב 1792. אוסטריה ופרוסיה הגיבו בפלישה מתואמת לשטח צרפת אך נסוגו בספטמבר אותה שנה לאחר קרב ואלמי. הניצחון בקרב עודד את הוועידה הלאומית להכריז על ביטול המלוכה בצרפת. סדרת ניצחונות שנחל צבא המהפכה הצרפתי ב-1793 הסתיימה בהפסד בקרב נירווינדן, ולנסיגה מארצות השפלה. תבוסות נוספות בהמשך השנה הביאו לעלייתם של היעקובינים ולשלטון הטרור בראשות רובספייר.

ב-1794 השתפר המצב משמעותית לאחר ניצחונות על האוסטרים וההולנדים בקרב פלרוס ועל הספרדים בקרב ההר השחור, שסימנו תחילת שלב חדש במלחמה. עד 1795 כבשה צרפת את ארצות השפלה האוסטריות ואת הרפובליקה ההולנדית. בנוסף יצאו פרוסיה וספרד מהמלחמה לאחר שחתמו עם צרפת על הסכם בזל. גנרל אלמוני באותה עת בשם נפוליאון בונפרטה החל באפריל 1796 במערכה לכיבוש איטליה. במהלך אותה שנה הנחילו הצרפתים בפיקודו תבוסה קשה לכוחות בית הבסבורג האוסטרים וגרשו אותם מחצי האי האיטלקי, תוך שהם מנצחים כמעט בכל הקרבות ולוקחים בשבי כ-150,000 חיילים. כאשר החל הצבא הצרפתי לצעוד לעבר וינה ביקשו האוסטרים לפתוח במשא ומתן לשלום וחתמו על חוזה קמפו פורמיו, שסיים את מלחמת הקואליציה הראשונה.

מלחמת הקואליציה השנייה החלה ב-1798 עם פלישה צרפתית למצרים בפיקודו של נפוליאון. מדינות הקואליציה ניצלו את ההתמקדות הצרפתית במזרח התיכון כדי להשיב לעצמן שטחים שאיבדו במלחמת הקואליציה הראשונה. המלחמה באירופה התחדשה כשכוחות הקואליציה הדפו בהדרגה את הצרפתים מאיטליה ופלשו לשווייץ, עם ניצחונות בקרבות מגנאנו, קסאנו ונובי. אף על פי כן, תבוסת הצבא הרוסי-אוסטרי בקרב ציריך השני בספטמבר גרמה לפרישת רוסיה מהקואליציה השנייה. באותו הזמן השמיד צבאו של נפוליאון מספר כוחות צבאיים מצריים ועות'מאניים בקרבות הפירמידות, הר תבור ואבוקיר. ניצחונות אלה הגבירו את הפופולריות של נפוליאון בצרפת והוא שב לשם כמנצח בסתיו 1799, זאת על אף שהמערכה במצרים הסתיימה בכישלון. ניצחונו של הצי המלכותי הבריטי בקרב הנילוס ב-1798 הגביר את שליטת הבריטים בים התיכון והחליש את הצי הצרפתי.

שובו של נפוליאון לצרפת הביא לנפילת הדירקטורט בהפיכת 18 בברימר. נפוליאון מינה עצמו לקונסול, ארגן מחדש את הצבא הצרפתי ופתח במתקפה מחודשת כנגד האוסטרים באיטליה באביב 1800. המערכה באיטליה הסתיימה לאחר ניצחון צרפתי מכריע בקרב מרנגו, שהביא לנסיגת כלל הכוחות האוסטריים מחצי האי האיטלקי. ניצחון צרפתי מכריע נוסף בקרב נוהנלינדן בבוואריה אילץ את האוסטרים לפתוח במשא ומתן לשלום בפעם השנייה, וב-1801 נחתם הסכם לינוויל. לאחר פרישת רוסיה ואוסטריה מהקואליציה נותרה בריטניה מבודדת והסכימה לחתום על הסכם אמיין עם נפוליאון ב-1802, שסיים את מלחמות המהפכה. אף על פי כן, המתח שהוסיף לשרור בין הצדדים לא היה ניתן להכלה, ושנה לאחר מכן, עם הקמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית, החלו המלחמות הנפוליאוניות.

רקע גאופוליטי

כשהחלה המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 היו ביבשת אירופה חמש מעצמות צבאיות: בריטניה, צרפת, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. מדינות אירופיות חלשות צבאית כללו את שוודיה, ספרד, פולין, הולנד והאימפריה העות'מאנית. שטח מערב גרמניה של ימינו היה מפוצל בין מאות נסיכויות, ערים ומדינות קטנות, שחלקן היו עצמאיות וחלקן נשלטו על ידי אוסטריה. המעצמות האירופיות נהנו מחקלאות משגשגת, מלבד בריטניה, שהתעשרה כתוצאה ממסחר.

מלחמת הקואליציה הראשונה

ערך מורחב – מלחמת הקואליציה הראשונה

1791–1792

דמות המפתח בתגובה הבינלאומית הראשונית לאירועי המהפכה הצרפתית היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לאופולד השני, אחיה של מארי אנטואנט, מלכת צרפת. תחילה התייחס לאופולד למהפכה בקור רוח, אך נעשה מודאג ככל שהפכה קיצונית יותר, אם כי עדיין קיווה להימנע ממלחמה. ב-27 באוגוסט 1791 הוציאו לאופולד ומלך פרוסיה, פרידריך וילהלם, תוך התייעצות עם אצילים צרפתים גולים שהתגוררו בשטחם כפליטים, את הצהרת פילניץ במטרה להבטיח את שלומם של לואי ה-16 ומשפחתו ואיימו בהשלכות מעורפלות אך חמורות אם ייפגעו. אף על פי שלאופולד ראה בהצהרת פילניץ פעולה לא מחייבת שעיקרה הרגעת בית המלוכה והאצילים הצרפתים, ראו בה המהפכנים צעד מאיים כלפיהם וגינו אותה.

צרפת הוציאה אולטימטום בו דרשה מלאופולד לחזור בו מכל ברית עוינת כנגדה והסגת כוחותיו מהגבול הצרפתי. לנוכח התגובה המתחמקת הצביעה האספה המחוקקת על הכרזת מלחמה ב-20 באפריל 1792 כנגד פרנץ השני, יורשו של לאופולד, לאחר שורה ארוכה של תלונות שהציג בפניה שר המלחמה שארל פרנסואה דומורייה. דומורייה ארגן במהירות פלישה אל ארצות השפלה האוסטריות, שם ציפה שהאוכלוסייה המקומית תתקומם כנגד האוסטרים כפי שעשו ב-1790. על אף זאת, פגעה המהפכה בארגון הצבא והכוחות שגויסו לא הספיקו לפלישה. לאחר הכרזת המלחמה ערקו חיילים צרפתיים רבים, ובאחד המקרים אף רצחו את מפקדם, תיאובלד דילון.

בשעה שעסקה הממשלה המהפכנית בגיוס המוני וארגנה מחדש את צבאה, התכנס צבא בעלות הברית, שהורכב ברובו מכוחות פרוסיים, בפיקודו של דוכס בראונשווייג, בקובלנץ שעל הריין. ביולי 1792 הוציא הדוכס את "הצהרת בראונשווייג", שכתב לואי ז'וזף, נסיך קונדה, בן דודו של מלך צרפת ומפקד צבא הגולים הצרפתי בשורות בעלות הברית, בה הוכרז כי מטרת בעלות הברית היא השבת מלך צרפת לשלטון מלא ולהתייחס לכל אדם שיתנגד להם כמורד שיוצא להורג על ידי ממשל צבאי. להצהרה הייתה השפעה הפוכה על הצבא והממשלה המהפכנית שפעלו בנחישות להתנגד בכל מחיר.

במהלך הפיכת 10 באוגוסט 1792 הסתערו תומכי המהפכה על ארמון טווילרי והמלך ומשפחתו נעצרו. ב-19 באוגוסט פלש צבאו של דוכס בראונשווייג לתוך צרפת, כבש את לונגוי ואת ורדן והתקרב לפריז. ב-20 בספטמבר התמודד צבא הפלישה בקרב ואלמי מול הצבא הצרפתי בפיקודם של דומורייה וקלרמן, במהלכו הצטיינה הארטילריה הצרפתית. אף על פי שהקרב הסתיים ללא הכרעה טקטית הוא תרם לעליית המורל הצרפתי. מפקדי הצבא הפרוסי, שגילו שהמערכה נמשכת מעל המתוכנן וכשהחורף קרב החליטו לסגת מצרפת כדי לא להסתכן באבדות נוספות. למחרת הקרב, ב-21 בספטמבר, הכריזה האספה הלאומית על ביטול המלוכה והקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

באותו הזמן זכו הצרפתים להצלחה בחזיתות אחרות, כבשו את סבויה וניס, פלשו בהצלחה לשטח גרמניה כשהם חוצים את הריין ומשתלטים על יישובים עד לפרנקפורט. דומורייה פלש בשנית לארצות השפלה האוסטריות, זכה בניצחון חשוב על הצבא האוסטרי בקרב ז'מפ ב-6 בנובמבר והשלים את כיבוש האזור עם בוא החורף.

1793

ערכים מורחבים – מערכות 1793 במלחמות העצמאות הצרפתיות, המלחמה בוואנדה

ספרד ופורטוגל נכנסו לקואליציה האנטי-צרפתית בינואר 1793. בריטניה החלה להתכונן למלחמה והודיעה שתכנס לקואליציה אם צרפת לא תוותר על כיבושיה ותמנע מסיפוח ארצות השפלה. בריטניה גרשה את השגריר הצרפתי לאחר הוצאתו להורג של לואי ה-16 ובתגובה הכריזה צרפת מלחמה עליה ועל הרפובליקה ההולנדית ב-1 בפברואר.

צרפת גייסה מאות אלפי אנשים והחלה בכך מדיניות של גיוס המונים שעלה במספר על כוח האדם שהמדינות השכנות יכלו להעמיד מולה (השלב הראשון של גיוס ההמונים בצו שהוצא ב-24 בפברואר כלל כ-300 אלף איש, ובעקבותיו יצא צו גיוס כללי של כל האנשים הצעירים במדינה ב-23 באוגוסט 1793). אף על פי כן שיגרו העלות הברית מתקפה שכוונה לתוך שטח צרפת והחלה המערכה בפלנדריה.

תחילה נחלה צרפת תבוסות, כוחותיה נהדפו מארצות השפלה האוסטריות ומרידות פרצו במערב ובדרום המדינה. זירת הלחימה בטולון הייתה טבילת האש הראשונה של קצין ארטילריה אלמוני בשם נפוליאון בונפרטה. הוא תרם לניצחון הצרפתי במצור על טולון בזכות הצבתם במיקום מיטבי של סוללות התותחים שהמטירו אש יעילה על הכוחות המגנים. פעולותיו סייעו להעלות את המוניטין שלו כטקטיקן ראוי והחלה עלייתו המטאורית שהסתיימה בראש המנגנון הצבאי והפוליטי. לאחר כיבוש טולון השתמש נפוליאון באותה ארטילריה כדי לדכא את תושביה של העיר שפתחו במרד.

עד סוף השנה נהדפו הכוחות הפולשים לצרפת באמצעות צבא מגויסים חדש, ושלטון הטרור דיכא כל ניסיון מרד פנימי. כוחה הצבאי של צרפת היה במגמת התחזקות. לזאר קרנו, מדען וחבר בולט בוועד לשלום הציבור, ארגן את 14 הארמיות של הרפובליקה ומשום כך כונה "מארגן הניצחון".

1794

שנת 1794 הביאה עמה ניצחונות לצרפתים בשדה הקרב. קו החזית בהרי האלפים נותר ללא שינוי לאחר כישלון פלישה לפיימונטה. בגבול עם ספרד יצא הצבא הצרפתי בפיקודו של הגנרל ז'אק פרנסואה דוגומייה מעמדותיו ההגנתיות בבאיון ובפרפיניאן, הדף את הצבא הספרדי מרוסיון ופלש לקטלוניה. בנובמבר נהרג דוגומייה בקרב ההר השחור.

בחזית הצפונית במסגרת המערכה בפלנדריה תכננו צרפת מחד ואוסטריה מאידך מתקפה באזור בלגיה, כאשר האחרונים הטילו מצור על לנדרסייה והתקדמו לעבר מונס ומובאז'. הצרפתים תכננו מתקפה במספר חזיתות, כאשר שתי ארמיות בפיקודם של פישגרו ומורו יתקפו בפלנדריה ואחת בפיקודו של ז'ורדאן תתקוף מהגבול עם גרמניה. הצרפתים עמדו במספר עימותים שהסתיימו ללא הכרעה לפני שנטלו את היוזמה בחודש יוני וניצחו בקרבות שנערכו בטורקואן ובפלרוס. הארמיות הצרפתיות הדפו את האוסטרים, הבריטים וההולנדים מעבר לריין וכבשו את בלגיה, חבל הריין ודרום הולנד.

בחזית מרכז הריין עשו הצרפתים שני ניסיונות פלישה במהלך חודש יולי באזור הרי הווז'. הניסיון השני הצליח עם הניצחון בקרב טריפסטד, אך הצרפתים לא ניצלו את הצלחתם ואפשרו לפרוסים להתארגן מחדש ולצאת להתקפת נגד בספטמבר. מלבד אירועים אלה הייתה חזית זו שקטה במהלך כל שנת 1794.

בחזית הימית הצליח הצי הצרפתי באוקיינוס האטלנטי למנוע מהצי המלכותי הבריטי ליירט את השיירה החיונית שהובילה דגן לצרפת מארצות הברית אך במחיר איבוד רבע מספינות הקרב שהשתתפו. בים הקריבי נחתו הבריטים בפברואר באי מרטיניק, כבשו אותו עד 24 במרץ והחזיקו בו עד לחתימת הסכם אמיין. הבריטים כבשו גם את גואדלופ באפריל אך נהדפו משם בהמשך השנה. בזירת הים התיכון, בעקבות פינוי טולון, הגיע המנהיג הקורסיקאי פסקוואלה פאולי להסכם עם האדמירל הבריטי סמיואל הוד להכניס את האי תחת הגנת הבריטים בתמורה לסיוע בכיבוש מבצרים צרפתיים שהיו בו וליצירת הממלכה האנגלו-קורסיקאית קצרת הימים.

עד סוף שנת 1794 נחלו הצרפתים ניצחונות בכל החזיתות בהן לחמו ועם סיומה החלו הארמיות הצרפתיות להתקדם לתוך הולנד.

1795

השנה החלה כאשר המשיכו הצרפתים בהתקדמותם לתוך הרפובליקה ההולנדית בעיצומו של החורף. ההולנדים נענו לקריאה הצרפתית להתקומם כנגד שלטון הסטאדהאודר וילם החמישי והחלה המהפכה הבטאווית. הצרפים כבשו את ערי הולנד בזו אחר זו ולכדו את הצי ההולנדי בדן הלדר בעודו לכוד בקרח שבנמל. וילם נמלט לבריטניה והוקמה הרפובליקה הבטאווית, "רפובליקה אחות" שתמכה בעקרונות המהפכה וחתמה ב-16 במאי על הסכם עם צרפת, במסגרתו העבירה לידיה את מאסטריכט ואת צפון בראבנט.

בעוד הולנד נכבשת החליטה פרוסיה לפרוש מהקואליציה וחתמה ב-6 באפריל על הסכם בזל, בו ויתרה לצרפת על השטחים ממערב לריין. ההסכם אפשר לפרוסיה לרכז את כוחותיה ולהשיג לעצמה שטחים במסגרת חלוקת פולין השלישית.

בספרד התקדם הצבא הצרפתי בקטלוניה, כבש את ויטוריה ובילבאו וצעד לעבר קסטיליה. ב-10 ביולי החליטה גם ספרד לחתום על הסכם שלום, הכירה בשלטון המהפכני בצרפת ומסרה לידיה את סנטו דומינגו בתמורה לנסיגה צרפתית מהשטחים שכבשה. ההסכם אפשר לצרפת להעביר את כוחותיה מהפירנאים ולתגבר את זירת הרי האלפים, והכוח המשולב כבש בהצלחה את פיימונטה.

באותו הזמן, באסיה ובאפריקה, פלשו הבריטים לציילון ולמושבת הכף ההולנדיות.

ביוני-יולי ניסו הבריטים לסייע למורדים המלוכנים בוואנדה והנחיתו כוחות בקיברון שבברטאן' אך המערכה הסתיימה בכישלון. ניסיון לביצוע הפיכה על ידי תומכי המלוכנים בפריז הסתיים גם כן בכישלון לאחר שחיל המצב בפיקודו של נפוליאון בונפרטה עשה שימוש בקלע אשכול שנורה מתותחיו כדי לירות על המורדים מטווחים קצרים. האירוע הוביל להקמת הדירקטורט.

בחזית הריין ניהל הגנרל פישגרו משא ומתן עם מנהיגי הגולים המלוכנים, בגד בצבאו וערק לציד כתוצאה מכך פינו הצרפתים את מנהיים והמצור על מיינץ, בפיקודו של ז'ורדאן, נכשל גם הוא. אירועים אלה גרמו לעיכוב בהתקדמות הצרפתים לתוך גרמניה.

בחזית איטליה פתח הניצחון בקרב לואנו בנובמבר את הדרך עבור הצרפתים לתוך חצי האי.

1796

הצרפתים הכינו מתקפה גדולה בשלוש חזיתות, עם ז'ורדאן ומורו באזור הריין ובונפרטה בחזית האיטלקית. שלוש הארמיות נועדו לחבור זו לזו בטירול ומשם לצעוד לווינה. הצרפתים התקדמו במהירות לתוך שטח גרמניה, כאשר מורו צועד לתוך בוואריה ולפאתי טירול עד ספטמבר, אך ז'ורדאן הובס על ידי דוכס טשן באמברג ב-24 באוגוסט ובווירצבורג ב-3 בספטמבר, ושתי הארמיות נאלצו לסגת מעבר לריין כתוצאה מכך.

המערכה באיטליה, בפיקודו של נפוליאון, הייתה הצלחה גדולה. נפוליאון עזב את פריז ב-11 במרץ והגיע לניס כדי ליטול את הפיקוד על ארמיית איטליה החלשה והלוקה בציודה. עם הגיעו ב-26 במרץ כבר התארגנה הארמייה מחדש ונפוליאון התרשם שמצבם של חייליה השתפר, מה שאפשר לו לבצע תוך זמן קצר את תוכניתו לפלישה לאיטליה אותה ניסה לקדם במשך שנים - מעבר דרך הרי האפנינים סמוך לאלטארה שבסאבונה במטרה לתקוף את עמדות האויב בסבה (Ceva).

המערכה במונטנוטה (10–28 באפריל) החלה לאחר שהאוסטרים ניסו לתקוף את האגף המזרחי של הצרפתים סמוך לגנואה. נפוליאון הגיב בהתקפת נגד וריסק את האגף הימני של בעלות הברית בקרב מונטנוטה ב-12 באפריל. למחרת הביס נפוליאון את הצבא המשולב של אוסטריה וסרדיניה בקרב מילסימו. ב-14–15 באפריל זכה בניצחון נוסף בקרב דגו השני והדף את האוסטרים לכיוון צפון-מזרח, הרחק מבעלי בריתם הפיימונטים. מרוצה מנטרולם הזמני של האוסטרים, מיהר נפוליאון לתקוף את פיימונטה בסבה וזכה בניצחון מכריע על כוחותיה בקרב מונדובי. שבוע לאחר מכן חתמה פיימונטה על הסכם שביתת נשק בקראסקו ויצאה מהמלחמה. ב-18 במאי נחתם חוזה פריז, במסגרתו ויתרה פיימונטה לצרפת על סבויה וניס ואפשרה לה להקים בשטחה בסיסים לפעולה כנגד אוסטריה.

לאחר הפוגה קצרה ביצע נפוליאון תנועת איגוף מבריקה וחצה את הפו בפיאצ'נצה כשהוא מנתק כמעט לחלוטין את קווי האספקה של האוסטרים. האוסטרים הצליחו לסגת לאחר קרב פומביו ב-7–9 במאי, והמשמר האחורי שלהם הובס בקרב לודי ב-10 בחודש, אך אפשר את המשך נסיגת הכוח העיקרי, בעוד הצרפתים כובשים את מילאנו. נפוליאון פנה שוב מזרחה, הביס את האוסטרים בקרב בורגטו וביוני החל לצור על מנטובה, שהייתה הבסיס האוסטרי החזק ביותר באיטליה. האוסטרים נסוגו בינתיים צפונה, למורדות הגבעות של טירול.

במהלך יולי ואוגוסט שלחה אוסטריה צבא חדש בפיקודו של זיגמונד פון ורמסר, שתקף לעבר מנטובה דרך הגדה המזרחי של אגם גארדה ושלח כוח נוסף, בפיקודו של פטר פון קוסדנוביץ', דרך הגדה המערבית במטרה לכתר את נפוליאון. נפוליאון ניצל את המשגה האוסטרי של פיצול כוחם והביס אותם בנפרד, אך גם נטש במהלך הקרבות את המצור על מנטובה, שנמשך כחצי שנה נוספת (בספרו "על המלחמה" ציין קארל פון קלאוזביץ שהמצור היה יכול להמשך אם היה נפוליאון מקיף את העיר בטבעת מצור). צבאו של קוסדנוביץ' הובס ב-3 באוגוסט בלונאטו וזה של ורמסר בקסטוגליאונה ב-5 בחודש. ורמסר נסוג בחזרה לטירול ונפוליאון חידש את המצור על מנטובה.

בספטמבר צעד נפוליאון שוב צפונה, לעבר טרנטו שבטירול, אך במקביל התקדם ורמסר למנטובה דרך עמק נהר ברנטה, כשהוא משאיר את פאול דוידוביץ' מאחור להעסיק את הצרפתים. נפוליאון הביס את הכוח שנשלח לעכב אותו ב-4 בספטמבר בקרב רוברטו ואז רדף אחרי כוחותיו של ורמסר במורד הברנטה והביס אותם ב-8 בחודש בקרב בסאנו הראשון. ורמסר החליט לסגת למנטובה עם חלק גדול מכוחותיו ששרדו את הקרב. האוסטרים חמקו מניסיונותיו של נפוליאון ליירט אותם אך נהדפו לתוך העיר לאחר קרב קצר ב-15 בחודש. כתוצאה מכך נלכדו כ-30,000 איש בתוך העיר, מספר שהתדלדל במהירות בשל מחלות, אבידות בקרב ורעב.

האוסטרים שלחו צבא נוסף, בפיקודו של ג'וזף אלבינצי, נגד נפוליאון בנובמבר. פעם נוספת פיצלו האוסטרים את צבאם, כשהם שולחים הקורפוס בפיקודו של דוידוביץ' מצפון, בעוד הכוח העיקרי של אלבינצי תוקף ממזרח. בשלבים הראשונים ניצחו האוסטרים את הצרפתים בקרב בסאנו השני (6 בנובמבר), בקליאנו (6–7 בנובמבר) ובקלדיארו (12 בנובמבר), אך נפוליאון הביס את אלבינצי בקרב ארקולה, דרומית-מזרחית לוורונה (15–17 בנובמבר). לאחר מכן פנו הצרפתים כנגד דוידוביץ' ורדפו אחר כוחותיו לתוך טירול. הניסיון שעשה ורמסר להגיח מתוך מנטובה ולתקוף את הצרפתים היה מאוחר וללא תוצאות.

המלחמה בוואנדה הסתיימה סופית ביולי 1796 בניצחון הכוחות הרפובליקנים בפיקודו של לאזאר הוש, אך בדצמבר נכשל ניסיונו לפלוש לאירלנד.

1797

ב-14 בפברואר פגש צי בריטי, בפיקודו של האדמירל ג'ון ג'רוויס, צי ספרדי מול חופי פורטוגל והביס אותו בקרב כף סנט וינסנט. הניצחון מנע מהצי הספרדי לחבור לצי הצרפתי והסיר את איום הפלישה לבריטניה. על אף זאת, נחלש הצי הבריטי בהמשך שנת 1797 בשל מרידות המלחים בספיטהד ונור שהותירו אוניות רבות בנמלים במהלך הקיץ.

ב-22 בפברואר נחת כוח בן 1,400 איש של הלגיון השחור (La Legion Noire), בפיקודו של הקולונל האירי-אמריקאי ויליאם טייט סמוך לפישגארד שבווילס. שם התעמתו הצרפתים מול כ-500 אנשי מילואים, מיליציה ומלחים, בפיקודו של ג'ון קמפבל. לאחר לחימה קצרה מול האוכלוסייה המקומית וכוחותיו של קמפבל נכנעו טייט ואנשיו ללא תנאי ב-24 בחודש. היה זה ניסיון הפלישה האחרון לבריטניה.

באיטליה המשיכה הארמייה בפיקודו של נפוליאון לצור על מנטובה, וניסיון נוסף להסירו בידי כוחות אוסטריים בפיקודו של אלבינצי נהדף בקרב ריבולי (14–15 בינואר). לבסוף נכנע ורמסר, יחד עם 18,000 חיילים, במנטובה ב-2 בפברואר. מדינת האפיפיור ביקשה שלום עם הצרפתים וחתמה עמם על חוזה טולנטינו ב-19 בחודש. נפוליאון היה עתה חופשי לתקוף את ליבה של אוסטריה וחצה את האלפים היוליאניים כשהוא שולח את בארתלמי ז'ובר לפלוש לטירול.

דוכס טשן מיהר מהחזית הגרמנית כדי להגן על אוסטריה, אך הובס בקרב טגליאמנטו ב-16 במרץ. נפוליאון כבש את קלגנפורט והתכונן להתאחד עם צבאו של ז'ובר לפני וינה. באפריל, לאחר הכישלון בשנה שעברה, שוב חצו הארמיות הצרפתיות בחזית גרמניה בפיקודם של הוש ומורו את הריין. הצלחתו של נפוליאון הפחידה את האוסטרים שביקשו שביתת נשק וחתמו על הסכם לאובן ב-18 באפריל, שסיים את המלחמה. היעדרותו של נפוליאון מאיטליה הביאה לפריצת מרד בוורונה ב-17 באפריל, שדוכא לאחר שמונה ימים.

אף על פי שבריטניה נותרה במצב מלחמה עם צרפת, למעשה התפרקה הקואליציה הראשונה. ב-17 באוקטובר חתמה אוסטריה על הסכם קמפו פורמיו, במסגרתו מסרה לצרפת את ארצות השפלה האוסטריות והכירה בגבולן המשותף על הריין. בנוסף חילקו ביניהן צרפת ואוסטריה את רפובליקת ונציה, שאיבדה את עצמאותה לאחר מאות שנים.

1798

ערכים מורחבים – המערכה הצרפתית במצרים ובארץ ישראל, המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת, המרד האירי של 1798

כאשר רק בריטניה נותרה להילחם מול צרפת ובהיעדר צי לפלישה ישירה אליה, העלה נפוליאון את רעיון הפלישה למצרים ב-1798 שמילאה את רצונו בהשגת תהילה אישית מחד ואת זו של הדירקטורט, ששאף להרחיקו מפריז, מאידך. המטרה הצבאית של הפלישה לא הובהרה אך ככל הנראה נועדה לאיים על השליטה הבריטית בהודו.

נפוליאון הפליג מטולון לאלכסנדריה כשהוא כובש בדרכו את מלטה, ונחת בה ביוני. בדרכו לקהיר זכה נפוליאון בניצחון חשוב בקרב הפירמידות (21 ביולי) אך הצי שלו הושמד על ידי האדמירל הורציו נלסון בקרב הנילוס (1–3 באוגוסט) והוא נותק מצרפת. נפוליאון פעל במהלך שארית שנת 1798 כדי לבסס את שלטונו במצרים.

הממשלה בצרפת ניצלה את המהומות הפנימיות בשווייץ כדי לפלוש אליה בסוף ינואר, להקים בה את הרפובליקה ההלווטית ולספח את ז'נבה. בנוסף הדיחו כוחות צרפתיים את האפיפיור פיוס השישי והקימו את הרפובליקה הרומית.

בקיץ 1798 יצא חיל משלוח צרפתי לאירלנד ונחת במחוז מאיו שהיה חלק מהרפובליקה האירית במטרה לסייע במרד האירי כנגד הבריטים. לאחר מספר ניצחונות כנגד הבריטים ותומכיהם האירים, החשוב שבהם בקרב קסטלבר, נחלו הצרפתים תבוסה קשה בקרב בלינאמק, בדרכם לדבלין. אוניות צרפתיות שנשלחו לסייע נלכדו על ידי הצי הבריטי בקרב טורי איילנד, מול מחוז דניגול.

הצרפתים נאלצו לדכא מרידות שפרצו בשטחי לוקסמבורג וארצות השפלה הדרומיות בשל גיוס כפוי ומהומות על רקע דתי (מלחמת האיכרים). הצרפתים כבשו את האזורים האלה ב-1794 וסיפחו אותם רשמית ב-1797 לאחר הסכם השלום עם אוסטריה. הם עמדו בקלות בפני מתקפות האיכרים בארצות השפלה ודיכאו את המרד בתוך כחודשיים.

במהלך השנה ניהלו הצרפתים גם מלחמה ימית בלתי-מוכרזת מול ארצות הברית, אשר נודעה כ"מלחמה הבלתי מוכרזת", "המלחמה למחצה" ו"מלחמת הפירטים". מלחמה זו הסתיימה לאחר ועידת 1800 ב-30 בספטמבר 1800 בה חתמו הצדדים על הסכם שלום.

מלחמת הקואליציה השנייה

ערך מורחב – מלחמת הקואליציה השנייה

אוסטריה ובריטניה ארגנו קואליציה חדשה כנגד צרפת ב-1798, שכללה בפעם הראשונה גם את האימפריה הרוסית. עד 1799 לא התרחשו קרבות, מלבד מול ממלכת נאפולי.

1799

במצרים ביסס נפוליאון את שלטונו, ועם תחילת השנה פלש לסוריה העות'מאנית וכבש את אל-עריש ואת יפו. ב-17 במרץ הטיל על מצור על עכו וב-17 באפריל הביס את הצבא העות'מאני שניסה לסייע לעיר בקרב תבור. על אף זאת, נכשלו ניסיונותיו לפרוץ לעכו על ידי הכוחות העות'מאנים והבריטים, בפיקודם של אחמד אל-ג'זאר וסידני סמית'. בתחילת מאי, לאחר שמגפות פגעו בחייליו וללא סיכוי לכבוש את העיר, נסוג נפוליאון בחזרה למצרים. ביולי ניסו העות'מאנים, בסיוע הבריטים, לכבוש את מצרים והנחיתו כוחות שהפליגו מרודוס במפרץ אבו קיר. ב-25 ביולי תקף נפוליאון את ראש הגשר ולכד או השמיד כמעט את כל הכוח הפולש. באוגוסט, לאחר שנודע לו על המשבר הפוליטי והצבאי בצרפת, החליט נפוליאון לשוב לאירופה. הוא השאיר את הפיקוד על הצבא במצרים לז'אן-בטיסט קלבר, וחמק מההסגר הבריטי ושב לפריז, שם השתלט על השלטון לאחר שהוביל הפיכה כנגד הממשלה.

באירופה חצה צבא התצפית הצרפתי, שהיה מורכב מ-30,000 אלף איש בארבע דיוויזיות, את הריין בקל (Kehl) ובבזל במרץ 1799. לאחר יום שונה שמו לארמיית הדנובה. תחת פיקודו של ז'ורדאן התקדמה הארמייה בארבעה טורים לעבר היער השחור. הדיוויזיה הראשונה שבאגף הימני התארגנה בהניגן (Hüningen), חצתה את הריין בבזל והתקדמה מזרחה לאורך חופו הצפוני של הנהר לעבר אגם קונסטנץ. אנדרה מסנה, שפיקד על ארמיית שווייץ, שלח חצי-חטיבה לתפוס את שפהאוזן, על חופו הצפוני של הריין כדי לשמור על קווי התקשורת בין שני הכוחות. המשמר הקדמי חצה את הנהר בקל ודומיניק ונדאמה הוביל אותו לכיוון צפון-מזרח לעבר פרודנסטט (Freudenstadt). טור זה הפך בסופו של דבר לאגף השמאלי של הארמייה. אחריו חצו את הריין בקל גם הדיוויזיה השנייה, הדיוויזיה השלישית ודיוויזיית העתודה ואורגנו בשני טורים. הדיוויזיה השלישית נעה דרך היער השחור לעבר אוברקיך (Oberkirch) והעתודה, ועמה מרבית הארטילריה והסוסים, דרך עמק פרייבורג, שם יוכלו לאסוף אספקה מהסביבה ולאחר מכן לנוע דרך ההרים ואגם טיטיזה לעבר לופינגן (Löffingen) והופינגן (Hüfingen).

מרבית צבא האימפריה הרומית הקדושה, בפיקודו של הארכידוכס קרל, דוכס טשן, חנה בחניית חורף מזרחית לנהר לך, מיקום שהיה ידוע לז'ורדאן הודות לסוכנים ששלח לשטח גרמניה כדי לזהות את מיקמו ועוצמתו של האויב. במרץ 1799 הייתה ארמיית הדנובה מעורבת בשני קרבות עיקריים בחזית דרום-מערב גרמניה: בקרב אוסטרך (20–21 במרץ), שהיה הקרב הראשון במלחמה הקואליציה השנייה, הביס הצבא האוסטרי בפיקודו של טשן את ארמיית הדנובה בפיקודו של ז'ורדאן. הצרפתים ספגו אבידות כבדות ונאלצו לסגת מהאזור ולתפוס עמדות חדשות מערבה משם במסקירך (Meßkirch) ולאחר מכן בסטוקך (Stockach) ובאנגן (Engen). הקרב השני, שנערך בסטוקך (25 במרץ) הסתיים בניצחון אוסטרי מכריע, שהדף פעם נוספת את הצרפתים מערבה. ז'ורדאן הנחה את סגניו לתפוס עמדות הגנה ביער השחור והקים בסיס בהורנברג (Hornberg), שם הוא העביר את הפיקוד לידי ראש המטה שלו, ז'אן אוגוסטין ארנוף (Jean Augustin Ernouf), ונסע לפריז כדי לבקש תגבורת של כוחות מאומנים טוב יותר, ולאחר מכן ביקש לצאת לחופשה מסיבות בריאותיות.

ארמיית הדנובה התארגנה מחדש וחלק ממנה הועבר לפיקודו של אנדרה מסנה והתאחדה עם צבא הרפובליקה ההלווטית. בעקבות החלפת הפיקוד וההתארגנות מחדש הייתה הארמייה מעורבת במספר התנגשויות ועימותים מוגבלים בהיקפם בשפלה השווייצרית, כולל בקרב וינטרטור (27 במאי). לאחר הניצחון האוסטרי התאחדו שלושה צבאות אימפריאליים צפונית לציריך והשלימו כיתור למחצה של כוחותיו של מסנה. כמה ימים מאוחר יותר, כתוצאה מקרב ציריך הראשון (4–7 ביוני) נסוג מסנה מערבה, מעבר ללימאט. בשלהי קיץ 1799 קיבל טשן פקודה לסייע לכוחות הצבא האימפריאלי בחזית מרכז חבל הריין, וכתוצאה מכך עבר צפונה למנהיים, כשהוא משאיר את הפיקוד בציריך ובצפון שווייץ בידיו של אלכסנדר קורסקוב חסר הניסיון, שעמד בראש צבא של 25,000 חיילים רוסים. אף על פי שקיבל סיוע מפרידריך פון הוטצה (Friedrich Freiherr von Hotze) המנוסה, לא הצליחו 15,000 חייליו לעמוד מול סידורי ההגנה הגרועים של קורסקוב. שלושה שבועות מאוחר יותר, בקרב ציריך השני (25–26 בספטמבר) הושמד הצבא הרוסי והוטצה נהרג דרומית לעיר. הניצחון העניק לצרפתים את השליטה על צפון שווייץ ואילץ את אלכסנדר סובורוב לערוך מסע מפרך בן שלושה שבועות לפורארלברג, אליה הגיעו כוחותיו, תשושים ורעבים, באמצע אוקטובר.

1800

באיטליה תקפו האוסטרים בפיקודו של מיכאל פון מלאס ראשונים, ובשבוע השלישי של אפריל התקדמו אל נהר הוואר, כאשר אנדרה מסנה ומחצית הארמייה שלו תחת מצור בגנואה מצד היבשה על ידי האוסטרים ומצד הים בהסגר ימי הדוק על ידי הצי המלכותי הבריטי. בתגובה נעה ארמייה בפיקודו של לואי-אלכסנדר ברתייה, אך לא לעבר החזית המאוימת אלא לז'נבה, ומסנה קיבל הוראה להחזיק בגנואה עד 4 ביוני. נפוליאון הצטרף לארמיית העתודה ובאמצע מאי נע הכוח בפיקודו דרך האלפים במטרה לתקוף את העורף האוסטרי. מרבית הארמייה עברה דרך מעבר סן ברנאר הגדול, שעדיין היה מושלג, וב-24 במאי הגיעו 40,000 חיילים לעמק הפו. שינוע הארטילריה בוצע במאמץ רב ואלתורים, אך מבצר שהוחזק על ידי האוסטרים בצידו האיטלקי של המעבר (אותו עקפו בהצלחה הרגלים והפרשים) מנע ממרביתה מלהגיע אל מישורי צפון איטליה עד תחילת יוני.

לאחר שחצה את המעבר נמנע נפוליאון מלצאת לעזרת גנואה ובמקום נע לעבר מילאנו במטרה לשפר את קווי התקשורת שלו (דרך מעברי ההרים של סימפלון וסנקט גוטהארד) ולאיים על אלה של מלאס עם מנטובה וווינה, בהנחה שזה יסיר את המצור כדי להגן עליהם. הוא נכנס למילאנו ב-2 ביוני ולאחר שחצה את הפו לצידו הדרומי ניתק לחלוטין את קווי התקשרות של מלאס. לאחר שערך את כוחותיו בעמדות הגנה חזקות בסטרדלה (Stradella) המתין נפוליאון בביטחון עצמי רב לניסיון האוסטרי לפרוץ את דרכו החוצה.

אף על פי כן לא הסיר מלאס את המצור וברתייה נכנע ב-4 ביוני. נפוליאון ניצב בפני האפשרות שהודות לשליטת הצי המלכותי הבריטי בים התיכון יוכל למלאס להקים בסיס בגנואה ולקבל אספקה דרך הים בעוד עמדתו ההגנתית לא תוכל למנוע זאת, והיה עליו לתקוף את האוסטרים בטרם יוכלו להתארגן. נפוליאון וצבאו התקדמו לעבר אלסנדריה, שם חנה מלאס, שלכאורה לא עשה דבר. משוכנע שהוא עמוד להביס את האוסטרים, שיגר הפוליאון כוחות רבים במטרה לחסום את תנועת האוסטרים צפונה לעבר הפו ודרומה לעבר גנואה. בנקודה זו יצא מלאס להתקפה, ועל אף ניסיונו המוצלח במערכה הקודמת שניהל באיטליה מצא עצמו נפוליאון בעמדת נחיתות משמעותית מולו בקרב מרנגו (14 ביוני). בשעות הראשונות של הקרב היה הצבא הצרפתי נתון תחת לחץ כבד. מלאס היה משוענע שניצח ועזב את שדה הקרב כשהוא משאיר את הפיקוד על המתקפה הסופית בידי סגנו אך שובו המהיר של אחד מכוחות החסימה בפיקודו של לואי דסה ששלח נפוליאון לפני הקרב ומתקפת נגד נמרצת הפכה את תוצאת הקרב לניצחון צרפתי מכריע. האוסטרים איבדו מחצית מצבאם אך בין ההרוגים הצרפתים היה גם דסה.

מלאס החל במשא ומתן שהוביל לפינוי הכוחות האוסטריים מצפון איטליה מערבית לטיצ'ינו ולהשעיית הפעילות הצבאית בחצי האי. לאחר הניצחון שב נפוליאון לפריז, כשהוא משאיר בידי גיום ברונה את הפיקוד על ביסוס השליטה הצרפתית באיטליה ואת ההתארגנות להתקפה לעבר אוסטריה.

בחזית גרמניה ניצבו בתחילת 1800 הצבאות הצרפתיים והאוסטריים זה מול זה משני עבריו של הריין. פלדצויגמייסטר פאול קריי (Paul Kray) פיקד על צבא בן 120,000 חיילים, שכלל, בנוסף על חייליו הסדירים, 12,000 איש מנסיכות הבוחר מבוואריה, 6,000 חיילים מדוכסות וירטמברג, 5,000 חיילים באיכות נמוכה מנסיכות הבוחר ממיינץ ו-7,000 אנשי מיליציה מרוזנות טירול. מתוך אלה הוצבו 25,000 איש מזרחית לימת קונסטנץ, במטרה להגן על פורארלברג. קריי פרש את עיקר צבאו, כ-95,000 איש, במערך בצורת האות L במקום בו שינה הריין את נתיבו ממערבי, לאורך גבולה הצפוני של שווייץ, לצפוני, לאורך גבולה המזרחי של צרפת. שלא בחוכמה, בחר קריי למקם את מחסן התחמושת העיקרי שלו בסטוקך, במרחק של יום צעידה אחד בלבד משווייץ הכבושה בידי צרפת.

גנרל מורו פיקד על צבא הצרפתי בן 137,000 חיילים שציודם צנוע, כאשר 108,000 מתוכם היה זמין לפעילות בעוד השאר שמרו על הגבול השווייצרי או החזיקו במצודות לאורך הריין. נפוליאון בונפרטה, שהחזיק באותה תקופה בתואר הקונסול הראשון של צרפת, הציע לאגף את המערך האוסטרי באמצעות תנועה מתוך שווייץ אך מורו דחה אותה. במקום, תכנן מורו לחצות האת הריין סמוך לבזל, במקום בו פנה אפיק הנהר צפונה. טור צרפתי אחר יבצע פעולת הסחה ויחצה את הנהר ממערב. נפוליאון רצה להעביר את הקורפוס בפיקודו של קלוד לקורבה לאיטליה לאחר שלבי ההתקפה הראשונים אך למורו היו תוכניות אחרות. לאחר סדרה של תמרונים מורכבים במהלכם, איגף את כוחותיו של קריי מכיוונים שונים, חנתה הארמייה של מורו על מדרונותיו המזרחיים של היער השחור בעוד חלק מצבאו של קריי שומר עדיין על המעברים מצידו האחר. ב-3 במאי לחמו כוחותיהם של מורו וקריי סביב סטוקאץ' ואנגן. הקרב באנגן הסתיים בתיקו ושני הצדדים ספגו אבידות כבידות, אך בעוד שני שני הצבאות מתעמתים הצליח הכוח בפיקודו של לקורבה לכבוש את אנגן מידי המגנים האוסטרים. איבוד בסיס האספקה הראשי שלו אילץ את קריי לסגת לעבר מסקירך (Meßkirch) שהייתה עמדה הגנתית עדיפה יותר. עם זאת, פירוש הדבר היה שנתיב נסיגה אפשרי של קריי לאוסטריה דרך שווייץ ופורארלברג הייתה כעת מנותקת.

ב-4 וב-5 במאי ערכו הצרפתים מתקפות ללא תוצאות על מסקירך. בקרומבך (Krumbach) הסמוכה הצליחה החטיבה הראשונה לכבוש את הכפר והשטחים השולטים עליו מידי האוסטרים, מה שהעניק להם יתרון מול עמדתם של האחרונים במסקירך. כתוצאה מכך נסוגו כוחותיו של קריי אל זיגמרינגן, כשבעקבותיו הצרפתים. לאחר קרב שנערך סמוך לביבראך אן דר ריס ב-9 במאי, נסוגו האוסטרים לאולם והתבצרו בה. ב-19 ביוני, לאחר תנועת איגוף שביצע מורו ממזרח והכריע את עמדותיהם בהוכסטד (Höchstädt), נסוג קריי נסוג למינכן.

בחודשים שלאחר מכן קיימו הצדדים שביתת נשק, במהלכה הוחלף קריי ביוהאן, ארכידוכס אוסטריה, והצבא האוסטרי נסוג מעבר לנהר אין. סירובם של האוסטרים לקבל את תנאי המשא ומתן גרם לצרפתים לבטל את שביתת הנשק עמם באמצע נובמבר, עם כניסה לתוקף בתוך שבועיים. עם פקיעתה, קידם יוהאן את צבאו מעבר לאין לעבר מינכן אך ספג אבדות בשתי התכתשויות, באמפינג (Ampfing) ובנויברג (Neuburg), ותבוסה מכרעת בהוהנלינדן ב-3 בדצמבר. כוחותיו של מורו החלו לצעוד לעבר וינה והאוסטרים מיהרו לבקש הסכם שלום, שסיים את הלחימה היבשתית באירופה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמות המהפכה הצרפתית בוויקישיתוף

• מלחמות המהפכה הצרפתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)