פרנסואה כריסטוף דה קלרמן
 | |
| קלרמן כמרשל האימפריה, לאחר דיוקן מתקופתו מאת אנטואן אנסיו | |
| לידה |
28 במאי 1735 שטרסבורג, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
23 בספטמבר 1820 (בגיל 85) פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
|
| מדינה |
צרפת |
| בן או בת זוג |
Marie-Anne Barbé |
| צאצאים |
פרנסואה אטיין דה קלרמן, Marguerite-Cécile Kellermann |
| השתייכות |
צבא צרפת |
| דרגה |
מרשל האימפריה |
| פעולות ומבצעים | |
| |
| עיטורים | |
| |
  | |
פְרַנְסוּאַה כְּרִיסְטוֹף דֶה קֶלֶרְמַן (בצרפתית: François Christophe de Kellermann; בגרמנית: Franz Stephan Christoph Edler von Kellermann; 28 במאי 1735 – 23 בספטמבר 1820) היה מפקד צבאי צרפתי, לימים גנרל ארמייה (Général d'armée), מרשל האימפריה ובונה חופשי. המרשל קלרמן שירת בתפקידים משתנים במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות. קלרמן הוא אחד השמות הרשומים מתחת לשער הניצחון בפריז, בעמודה 3.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנסואה כריסטוף דה קלרמן הוא צאצא למשפחה סקסונית, שהתיישבה זמן רב קודם לכן בשטרסבורג וקיבלה מעמד אצולה.[1] הוא היה הבן היחיד למשפחה שגרה במחוז אלזס בצרפת. אביו היה פרנסואה דה קלרמן (או יוהאן כריסטוף אדלר פון קלרמן) ואמו הברונית מארי מגדלנה פון דיהרן (Marie Magdalene von Dyhrn).
קריירה צבאית לפני המהפכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנסואה קלרמן בן החמש עשרה התגייס לצבא הצרפתי כצוער מתנדב[1] עם גדוד הוסרים: Régiment de Loweridath. הוא קיבל דרגת קצין זוטר בגדוד חיל הרגלים של רויאל-באווייר (Royal-Bavière ) והועלה לדרגת קפטן ב-1758 במהלך מלחמת שבע השנים.[1] באחת הפעמים הוא התבלט בלכידת 300 שבוים תוך כדי פיקוד על מחלקת פרשים קטנה. בשנת 1771 היה קלרמן בשירות פעיל בפולין,[1] והפך לאביר (chevalier) במסדר סן-לואי (אנ'). קידום נוסף למפקד-קפטן (capitaine-commandant) הגיע ב-1776 לפני שהפך למז'ור בהוסרים של קונפלאן (Hussards de Conflans) שלוש שנים מאוחר יותר. קלרמן הפך לבריגדיר גנרל ב-1784, ובשנה שלאחר מכן למרשל דה קמפ (אנ').[1] בעוד מספר מרשלים של נפוליאון שירתו בצבא המלכותי לפני המהפכה, קלרמן היה היחיד שהגיע לדרגה בכירה כזו תחת המשטר הקודם.
קריירה בזמן המהפכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1789 אימץ קלרמן בהתלהבות את מטרות המהפכה הצרפתית, ובשנת 1791 הפך לגנרל הארמייה באלזס. באפריל 1792 מונה לוטננט גנרל, ובאוגוסט של אותה שנה הגיעה אליו הזדמנות חייו. הוא ניצל את ההזדמנות, וניצחונו על הפרוסים בקרב ואלמי, במילותיו של גתה, "פתח עידן חדש בהיסטוריה של העולם".[1] נפוליאון העיר מאוחר יותר כי: "אני חושב שאני הגנרל הנועז ביותר שחי אי פעם, אבל אני לא מעז לתפוס תפקיד על הרכס ההוא עם טחנת הרוח בוואלמי (שם תפס קלרמן עמדה) ב-1793".
קלרמן הועבר לארמייה על המוזל, אבל הואשם על ידי הגנרל אדם קוסטין (אנ') בהזנחת תמיכה בפעולותיו על הריין; אך הוא זוכה בלשכת ההוועידה הלאומית בפריז, והוצב בראש ארמיית הרי האלפים ואיטליה, בתפקיד זה הוא הפגין תכונות של מפקד זהיר ומנהלן מעולה.[1]
זמן קצר לאחר מכן קיבל הוראות להרוס את ליון, אז במרד נגד הוועדה, אך זמן קצר לאחר הכניעה הוא נכלא בפריז למשך שלושה עשר חודשים. לאחר שזוכה בכבוד, הוא הוחזר לפיקודו, ועשה שירות טוב בשמירה על הגבול הדרום-מזרחי נגד האוסטרים עד לאיחוד צבאו לזה של הגנרל נפוליאון בונפרטה באיטליה.[1]
קריירה בתקופת הקיסרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קלרמן היה אז בן שישים ושתיים, עדיין כשיר מבחינה פיזית, אבל הגנרלים הצעירים שהגיעו לחזית בשנתיים הקודמות ייצגו את הרוח החדשה ואת אמנות המלחמה החדשה, והקריירה הצבאית הפעילה של קלרמן הגיעה לסופה. אבל הגיבור של ואלמי מעולם לא נשכח. כשנפוליאון עלה לשלטון מונה קלרמן בזה אחר זה לסנאטור (1800), נשיא הסנאט (1801), מרשל כבוד של צרפת (19 במאי 1804), ולתואר דוכס ואלמי (1808).[1]
בשירותו לקיסרות הצרפתית הראשונה הועסק קלרמן לעיתים קרובות בניהול והכשרת הצבא.[1] הוא גם השתלט על קו הקשר והפיקוד על חיילי המילואים, וניסיונו הארוך והנרחב הפך אותו לאחד מעוזריו היקרים ביותר של נפוליאון.[1]
בשנת 1814 הוא הצביע בעד הדחת הקיסר והפך לאציל צרפתי (אנ') תחת ממשלתו המלכותית של לואי השמונה עשר, מלך צרפת. לאחר "מאה הימים" ישב בלשכת האצילים (אנ') והצביע עם הליברלים.[1]
מרשל קלרמן מת בפריז ב-23 בספטמבר 1820,[1] ונקבר בבית הקברות פר לשז.
בנו פרנסואה אטיין דה קלרמן, דוכס ואלמי השני,[1] נלחם גם הוא עבור נפוליאון והועלה לדרגת גנרל פרשים לאחר קרב מרנגו. נכדו של קלרמן היה הפוליטיקאי פרנסואה כריסטוף אדמונד דה קלרמן, דוכס ואלמי השלישי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Brown, Frederick (1973). Père Lachaise: elysium as real estate. New York: Viking Press. p. 61. ISBN 0-670-54804-9. OCLC 698450.
- Kielland, Alexander Lange (1908). Napoleon's men and methods. New York: Brentano's. p. 45. OCLC 3636503.
Battle of Valmy Napoleon -wikipedia.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנסואה כריסטוף דה קלרמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרנסואה כריסטוף דה קלרמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- "Kellermann, François Chistophe". Encyclopedia Americana. 1920
- "Kellermann, François Christophe". New International Encyclopedia. 1905