וילם הראשון, מלך הולנד

וילם הראשון, מלך הולנד
Willem Frederik
	וילם הראשון, מלך הולנד
לידה	24 באוגוסט 1772; האג, הרפובליקה ההולנדית
פטירה	12 בדצמבר 1843 (בגיל 71); ברלין, ממלכת פרוסיה
מדינה	הולנד
מקום קבורה	הכנסייה החדשה (דלפט)
בת זוג	וילהלמינה מפרוסיה, מלכת הולנד ; הנרייט ד'אולטרמון
שושלת בית אורנז'-נסאו
תואר	מלך הולנד
אב	וילם החמישי, נסיך אורנז'
אם	וילהלמינה מפרוסיה, נסיכת אורנז'
צאצאים	ראו בהמשך
	25 בפברואר 1803 – 27 באוקטובר 1806; (3 שנים)
	25 בפברואר 1803 – 27 באוקטובר 1806; (3 שנים)
	9 באפריל 1806 – 27 באוקטובר 1806; (202 ימים)
	→ וילם החמישי, נסיך אורנז' סופחה לצרפת ←
	20 בנובמבר 1813 – 16 במרץ 1815; (שנה)
	→ הוקמה מחדש שודרגה למעמד של ממלכה ←
	16 במרץ 1815 – 7 באוקטובר 1840; (25 שנים)
	→ אין, הקמה חדשה וילם השני, מלך הולנד ←
	5 בספטמבר 1839 – 7 באוקטובר 1840; (שנה)
	→ פרנץ השני, דוכס לימבורג וילהלם השני, דוכס לימבורג ←
פרסים והוקרה
	אביר במסדר גיזת הזהב (5 ביולי 1814); מסדר הבירית; מסדר גיזת הזהב; המסדר המלכותי של השרפים; מסדר העיט השחור; מסדר אישטוון הקדוש של הונגריה; אביר הצלב הגדול של המסדר הצבאי של וילם; אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי; אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט; דרגה רביעית במסדר גאורגיוס הקדוש; הצלב הגדול של האבנט של שלושת המסדרים ;
חתימה

וילם הראשון, מלך הולנד (שם מלא: וילם פרדריק, בהולנדית: Willem Frederik; ‏24 באוגוסט 1772 – 12 בדצמבר 1843) היה נסיך אורנז', נסיך נסאו-אורנז'-פולדה בין השנים 1803–1806, ולאחר מכן נסיך אורנז'-נסאו עד לשנת 1813. בשנת 1815 מונה למלך הולנד, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1840.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

וילם נולד ב-24 באוגוסט 1772 בהאג, שהשתייכה לרפובליקה ההולנדית, כבנם הבכור של וילם החמישי, נסיך אורנז' ווילהלמינה מפרוסיה, נסיכת אורנז', בתם של אוגוסט וילהלם, נסיך פרוסיה ולואיזה, דוכסית בראונשווייג-וולפנביטל. בצעירותו חונך וילם יחד עם אחיו פרדריק, נסיך אורנז'-נסאו על ידי המתמטיקאי השווייצרי לאונרד אוילר וההיסטוריון ההולנדי הרמן טוליוס. בשנת 1787 נשלח ללמוד באקדמיה הצבאית בבראונשווייג, ובשנת 1790 נשלח לחצר המלוכה הפרוסית. באותה שנה מונה לגנרל בצבא הרפובליקה ההולנדית, ומונה לחבר במועצת המדינה.

ב-1 באוקטובר 1791 התחתן וילם בברלין עם בת דודו וילהלמינה מפרוסיה, מלכת הולנד, בתם של פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה ופרדריקה לואיזה, נסיכת הסן-דרמשטדט.

המלחמה עם צרפת

ערך מורחב – מלחמות המהפכה הצרפתית

ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות

בשנת 1793 הכריזה צרפת מלחמה על הרפובליקה ההולנדית, ווילם מונה למפקד הצבא ההולנדי. וילם פיקד בהצלחה על המערכה בפלנדריה, אולם במאי 1794 הוחלף על ידי פרנץ ונצל, גראף פון קאוניץ-ויטברג על פי דרישת פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. זמן קצר לאחר מכן הצליחו הצרפתים לפרוץ את קווי ההגנה ההולנדיים, וב-18 בינואר 1795 פרצה בהולנד המהפכה הבטאווית. כתוצאה מכך ברח וילם החמישי, נסיך אורנז' לבריטניה יחד עם בני משפחתו, ולמחרת הוכרזה הרפובליקה הבטאווית.

זמן קצר לאחר עזיבתו חזר וילם לאירופה במטרה לפלוש להולנד, אולם נתקל בהתנגדות פרוסית למהלך זה. בשנת 1799 נחת וילם בצפון הולנד, כחלק מפלישה אנגלו-רוסית, אולם נתקל בהתנגדות מצד האוכלוסייה, ולבסוף נאלץ לחזור לבריטניה. בשנת 1800 הקים וילם בבריטניה את החטיבה ההולנדית של המלך, אולם לאחר חתימת שלום אמיין עם צרפת פורקה החטיבה. באותה שנה ביקר וילם את נפוליאון בצרפת, והצליח להקסים אותו, ובעקבות כך מונה וילם לנסיך אורנז'-נסאו-פולדה בגרמניה.

ב-9 באפריל 1806 מת אביו וילם החמישי, נסיך אורנז', ווילם ירש את הטענות לזכויות הירושה של דוכסות נסאו. באותה שנה הוקמה הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית ווילם מונה למפקד דיוויזיה פרוסית. בקרב ינה-אאורשטדט נפל וילם בשבי, ונלקחו ממנו אדמותיו בגרמניה, אולם כעבור זמן קצר הוא שוחרר בערבות, ובשלום טילזיט אף קיבל וילם פיצויים מצרפת על לקיחת נחלותיו.

בשנת 1809 הוקמה הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, ווילם הצטרף למטהו של הארכידוכס קרל, דוכס טשן, ואף נפצע במהלך קרב וגראם.

במרץ 1813 נפגש וילם עם אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, שהבטיח לו לעזור בהקמת הולנד עצמאית, ולהעמיד את כמלך בראשה.

שלטונו

ב-30 בנובמבר 1813 עלה וילם לחוף בסכוונינגן (כיום פרבר של האג) והוכתר לתפקיד הנסיך הריבון של הולנד המאוחדת. הממשלה הזמנית הציעה לוילם את תואר המלך, אולם וילם סירב לכך. וילם תיקן חוקה למדינה, שקבעה כי שרי הממשלה כפופים אך ורק לו, ואילו סמכות הפרלמנט מוגבלת מאוד. באוגוסט 1814 מונה וילם למושל ארצות השפלה הדרומיות, וכן מונה לדוכס גדול של לוקסמבורג, בתמורה לויתורו על זכויותיו לדוכסות נסאו, ולנחלות נוספות שנמסרו לפרוסיה. בכך הגשים וילם חלום משפחתי בן 300 שנה של איחוד כל ארצות השפלה תחת שלטון אחד.

במהלך מאה הימים הוא הכריז על הקמת הבריגדה ההודית. בעת קונגרס וינה ב-1815 היה ברור פחות או יותר שצרפת תצטרך לוותר על ארצות השפלה הדרומיות, שאותן כבשה בזמן המהפכה. חלוקה זו לא עברה ללא זעזועים, כיוון שווילם ניסה לסחוט לעצמו עוד ועוד הישגים. מאז שהנדריק ון דר נוט הציע ב-1789 לאחד בין ארצות השפלה הדרומיות לבין הולנד (ראו המדינות הבלגיות המאוחדות), הרעיון לא יצא מראשו של הנסיך הצעיר. תבוסתו של נפוליון סיפקה לו הזדמנות פז לנסות ולהגשים את שאיפתו.

על הפרק עמדו שלושה תרחישים שונים:

שבעת המחוזות הצפוניים יחזרו לגבולותיהם הישנים, וארצות השפלה הדרומיות יהפכו למדינת חיץ תחת שלטונה של אחת מארבע המעצמות באירופה, למשל אוסטריה.
ארצות השפלה הדרומיות יישארו כפופות באופן חלקי לצרפת, ובמקרה כזה יורחב שטח הולנד עד לאזור אנטוורפן, או אולי יכלול את פלנדריה כולה. לפי תרחיש זה הייתה הולנד מקבלת גם חלקים מהקונפדרציה הגרמנית ומגיעה עד לריין באזור קלן ודיסלדורף.
צרפת תחזור לגבולה הקודם וארצות השפלה הדרומיות יתאחדו עם הולנד בצפון, ויתווספו להם אזורים גרמניים ממערב לריין.

שני התרחישים הראשונים הופיעו ב"מזכר בעניין הולנד" שיצא לאחר קרב לייפציג (16 - 18 באוקטובר 1813), והשלישי הוצע ב-9 בנובמבר על ידי וילם עצמו. בסופו של דבר, זהו התרחיש שנבחר ומומש באופן חלקי, אף כי התרחיש השני עתיד לשוב ולעלות בדמות "תוכנית טליראן לחלוקת בלגיה" ב-1830, בעקבות המהפכה הבלגית. התרחיש הראשון ירד מעל הפרק בעיקר משום שאוסטריה פשוט לא רצתה עוד בארצות השפלה הדרומיות, אף על פי שזה היה רצונם של נציגי ארצות השפלה בקונגרס. הצעת הפשרה לפיה תקום מדינה בלגית עצמאית בשלטון נסיך אוסטרי התקבלה בקרירות על ידי המעצמות, שחששו שמדינה כזו תהיה חלשה מכדי להוות משקל נגד לצרפת.

בסופו של דבר, לאחר התחבטויות רבות, בחרו ארבע המעצמות את האפשרות השלישית, אך בגרסה מקוצצת מעט. בעוד שהעברת השטח שבין הגדה המזרחית של המז לבין הריין לשלטונו של וילם נשארה שנויה במחלוקת, הוסכם (ב-11 בפברואר 1814) כי הוא יקבל לרשותו את הגדה השמאלית.

השטח שהוסכם עליו לבסוף כלל את האזורים הבאים:

שבעת המחוזות ההיסטוריים שהרכיבו את הרפובליקה ההולנדית.
ארצות השפלה האוסטריות בגבולות 1789 (כלומר, ללא פלנדריה הצרפתית, למרות דרישתו של וילם)
בישופות לייז', עם תיקוני גבול קטנים לטובת פרוסיה; העיירה סיטארד, שקיוותה להישאר חלק מגרמניה, ניתנה להולנד. העיירה הרצוגנראת, שביקשה להישאר הולנדית, עברה לקונפדרציה.

דוכסות לוקסמבורג לא הפכה לחלק מהממלכה, כפי שדרש וילם, משום שהייתה חברה בקונפדרציה הגרמנית. על כל פנים, וילם דרש שהיא תעבור להיות תחת שלטונו, כדי לחזק ולהגדיל את החיץ בין צרפת לשכנותיה, ומשום שהיסטורית לוקסמבורג הייתה חלק מארצות השפלה הבורגונדיות ושבעה-עשר המחוזות. גם לוקסמבורג נותרה אחד מסלעי המחלוקת בדיונים; בסופו של דבר היא נותרה חברה בקונפדרציה הגרמנית, אך נקבע כי וילם ישלוט בה כדוכס גדול באוניה פרסונלית.

בינתיים, ב-1 במרץ 1815, בעיצומו של קונגרס וינה, נמלט נפוליון מהאי אלבה והקים שוב צבא גדול כנגד המעצמות, בניסיון לשוב לשלטון ("מאה הימים"). הוא הובס בקרב ווטרלו בידי הבריטים והפרוסים, בסיועם של כוחות צבא מארצות השפלה בפיקודו של נסיך אורנז'.

וילם, שקרנו עלתה פלאים בעקבות הקרב, לא היסס עוד והכריז על עצמו, בהסכמת המעצמות, ב-16 במרץ 1815 כעל וילם הראשון, מלך הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה, לאחר שב-13 בפברואר אוחדו ארצות השפלה באופן סופי באמצעות "הטרקטאט בן 38 הסעיפים". בספטמבר נחוג בבריסל באופן טִקסי איחוד ארצות השפלה הצפוניות והדרומיות. באיחוד זה הגשים וילם את חלומו של קודמו, וילם השתקן לבית אורנז', שקיווה להשיג איחוד כזה מאז 1579. המעצמות הטילו עליו את המשימה למזג את הממלכה המאוחדת למדינה אחת באופן מוחלט ומושלם. מדינה זו תהיה ריכוזית, כפי שקיווה וילם, וזאת בניגוד לרצונם של נציגי המדינות הקודמות, שקיוו לכונן מחדש את הנסיכויות הישנות גם תחת שלטון בית אוראנז'.

בינתיים החלו כבר להופיע עלונים וקונטרסים הקוראים להקמת "קונפדרציה בטאווית", מדינה פדרלית בת שני חלקים, צפוני ודרומי. וילם סבר כי ישות כזו לא תוכל להתקיים, ובכך קלע גם לדעתו של מטרניך. אף כי את מטרניך לא-ניתן להאשים בנטיות פרוגרסיביות, הוא העדיף מדינה ריכוזית על פי הדגם הצרפתי (שתוכל, הוא הניח, לעמוד טוב יותר בפני צרפת) על-פני מדינה מחולקת; מקץ 15 שנה התברר כי טעות בידו.

החוקה (ראו לעיל) העניקה למלך כוח רב מאוד. במחוזות הצפוניים התגוררו באותה עת כשני מיליון תושבים, ובדרומיים קרוב לשלושה וחצי מיליון. בבית התחתון של הסטאטן-חנראל (הפרלמנט) היו 110 חברים, מהם 55 מהצפון ו-55 מהדרום (אף על פי שהדרום היה מאוכלס יותר). בבית הראשון היו על פי רוב בני אצולה - מן האצולה הישנה והחדשה - ורבים מהם חבו את מינוים למלך. על כוחו של המלך ניתן ללמוד מן העובדה ששמונת השרים לא היו צריכים לתת כל דין וחשבון לפרלמנט, אלא רק למלך. בפועל הם מילאו את פקודות המלך, ולא תמיד טרחו להביא אותן בפני הפרלמנט. המלך היה רשאי גם לשלוט ישירות, באמצעות צווים מלכותיים.

לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה היו שני מרכזים שלטוניים - האג ובריסל; נציגי השלטון הנדרלנדיים היו אפוא לעיתים קרובות בנסיעות. השלטון עבר פעם בשנה מעיר לעיר, ופירושו של דבר היה שכל משרתי הציבור ועובדי הממשל נאלצו לקנות או לשכור בתים בשתי הערים. המלך עמד על כך שהולנדית תהיה שפת הממשל היחידה, אבל בבית התחתון של הפרלמנט דיברו כל הנציגים הבלגיים צרפתית (שאותה הבינו גם רוב הנציגים ההולנדים). גם בבית העליון, שבו ישבו כמעט אך ורק בני אצולה, דיברו רוב הנציגים ההולנדית בצרפתית, כדי שעמיתיהם הבלגים (ובמיוחד הוולונים) יוכלו להבין אותם. מנהג זה כונה בפי ההולנדים Défendre les intérêts nationaux en langue étrangère - "הגנה על האינטרסים הלאומיים בשפה זרה."

כ-60% מהאוכלוסייה התגוררה בדרום, ושיעור דומה מבין החיילים היה אף הוא דרומי; אבל מבין הקצינים והפקידות הגבוהה היה רוב גדול להולנדים בני הצפון.

התפתחויות כלכליות וחברתיות

מבחינה כלכלית זכתה המדינה החדשה להצלחה רבה, אף כי בתחילה סבל הצפון מאבטלה רבה ועוני, בעקבות הצפת השוק במוצרים בריטיים שערערו את יציבותו. אחד מתשעה אנשים חי במצב כלכלי שרק בקושי איפשר לו לשרוד. עובדים שנחלשו הוחלפו בעובדים רעננים ובעלי השכלה ממדינות אירופה האחרות, מה שעוד החמיר את בעיית האבטלה. ארגוני צדקה הקימו בתי-יתומים ו"עיירות עבודה" בשטחי הביצה שבצפון-מזרח המדינה, שם הושמו אלפי עניים בעבודה בכריית כבול, בתנאים סביבתיים קשים.

הדרום, אף שהיה יציב יחסית מבחינה כלכלית, נאלץ בכל זאת לשאת בנטל החובות של הצפון, אך מצד שני נהנה מפירותיו הכלכליים של הסחר עם המושבות ההולנדיות שמעבר לים. אבל גם בדרום נבעו פערים גדולים בין עשירים ועניים. רוב הרווחים מהמסחר והתעשייה הושקעו בפרויקטים חדשים או נעלמו בכיסיהם של המנהלים. שביעית מהאוכלוסייה חיה בעוני רב.

המלך עשה כמיטב יכולתו כדי להביא לאחדות ולרווחה. למשל, הוא הנהיג את השיטה המטרית. צעד זה לא היה כה מובן מאליו, כיוון שהשיטה המטרית הייתה תוצר של שנות המהפכה הצרפתית הסוערות, והיא בוטלה למען השבת השלום בימי נפוליון. המלך קבע גם מכסי מגן על יבוא ויצוא כדי להפיח רוח חיים במסחר הגוסס באמסטרדם, והחל במדיניות של חפירת תעלות חדשות והרחבתן והעמקתן של תעלות ישנות, כדי לאפשר שינוע מטענים יעיל בכל ארצות השפלה - תעלות אלה עדיין בשימוש מסחרי גם כיום. צעדים נוספים שתרמו לחיזוק המדינה מבחינה כלכלית היו סלילת דרכים חדישות, שפתחו גישה קלה למחוזות שעד אז היו מבודדים; פיתוח והרחבת תעשיית הפלדה בוולוניה; פתיחתו מחדש של נמל אנטוורפן; ועידוד תעשיית הטקסטיל בדרום. כל אלה הביאו לגידול רב ביצוא הבדים, כלי הנשק, הברזל והפשתן, וביבוא צמר וכותנה. צי-הסוחר של אנטוורפן גדל וכלל כעת 117 ספינות. חלק גדול מהשקעה זו מימן המלך באמצעות ה"סינדיקט לסילוק חובות" שהקים, קרן שאותה דאג לשמור, למורת רוחם של בכירי השלטון, מחוץ לשליטת הפרלמנט. גם החינוך התרחב באופן משמעותי, מה שהורגש במיוחד בדרום, שבו האנאלפביתיות הייתה נפוצה יותר.

ב-1825 ייסד המלך - באמצעות הון מן הצפון, הדרום ומכיסו הפרטי - את חברת הסחר הנדרלנדית (Nederlandsche Handel-Maatschappij), לקידום הסחר עם המושבות. מיד לאחר מכן פרצה מרידה גדולה ביאווה, שדוכאה ביד ברזל. לאחר מכן, כדי לכסות על ההפסדים, הנהיגה הולנד ב"הודו ההולנדית המזרחית" (כיום אינדונזיה) ובעיקר ביאווה את שיטת ה-Cultuurstelsel ("שיטת עיבוד"), שלפיה 20% מהשטחים המעובדים מוקדשים ליצוא ולעשיית רווחים עבור הממלכה.

צעדים אלה הביאו לכך שהממלכה המאוחדת - ובעיקר הצפון - הרוויחה מן האיחוד, מהקלת החוב הלאומי ומהסחר עם המושבות. למרות המאמצים, עדיין נדרשו צעדים נוספים: ארצות השפלה אימצו את הישגי המהפכה התעשייתית של אנגליה. ספינת הקיטור ובתי חרושת ממוכנים הובאו לצפון על ידי פאול ון פליסינגן, ובעקבותיהם נבנו ספינות הקיטור הראשונות מתוצרת מקומית. ב-1835, לאחר החלוקה, זכה הדרום (שכבר הפך לממלכה העצמאית בלגיה) לזכות הראשונים על קו הרכבת הראשון באירופה היבשתית, בין בריסל למכלן; הצפון (הולנד) חנך את קו הרכבת הראשון (בין אמסטרדם והארלם) ב-1839.

המהפכה הבלגית

האיחוד בין שני חלקי ארצות השפלה היה בעייתי מבחינה חברתית. המנטליות הדרומית ה"בורגונדית" והמנטליות הקלוויניסטית הצפונית היו שונות מאוד זו מזו. בין השאר נבעו הקשיים מכך שלאליטה בדרום (שהיו לה קשרים קרובים עם הצרפתים) היה עניין להגיע לעמדות כוח, ולפיכך הסכסוך בין שתי הקהילות עזר להם. בראבנט הצפונית (שהייתה חלק מהצפון, אף כי בעבר הייתה חלק מדוכסות בראבנט הדרומית) הייתה מחוז קתולי, ומחוז לימבורג היה קרוב יותר לפלנדריה מבחינה תרבותית מאשר לצפון, שאליו הוא השתייך. האליטה דוברת הצרפתית ניסתה לנצל את הבדלי הדת, השפה, המנטליות וסגנון-החיים למטרותיה הפוליטיות. לשני חלקי הממלכה היו מטענים פוליטיים והיסטוריים שונים, ובשני החלקים היו חששות מפני השתלטות של הדת והלשון של הצד השני, מה שעורר קונפליקטים נוספים. לצרפת היה תפקיד מכריע בהתססה חברתית מאחורי הקלעים; בצרפת הוקם, לדוגמה, "הלגיון הבלגי הפריזאי" (Légion belge parisienne), במימון פרטי, ובו שני גדודי מתנדבים שבכל אחד מהם 400 חיילים. ממשלת צרפת תמכה במאמצים אלו בשתיקה, מתוך שאיפה לספח לצרפת את דרום הממלכה המאוחדת.

האיחוד הטרי עורר גם בעיות פוליטיות. וילם הראשון שלט כאבסולוטיסט הנאור, מה שלא מצא חן בעיני רבים בדרום, שהיה מסורתי יותר. אך הייצוג הנמוך של הדרום בעמדות שלטוניות בכירות הביא לדרישה לאוטונומיה מצד רבים בדרום. צעדים שנועדו לכפות שימוש בשפה ההולנדית בלבד באזורים דוברי-הולנדית של הממלכה נתקלו בהתנגדות עזה מצד הקהילה הוולונית ומצד האליטה הפלמית דוברת-הצרפתית.

הדרום, שהיה כמעט כולו קתולי, רחש טינה כלפי הצפון ה"פרוטסטנטי" - אף כי לאמיתו של דבר 40% מתושבי הצפון היו קתולים, אלא שהם נדחקו לשוליים - ותבע לשנות את החוקה כך שהדת הקתולית תיחשב כדת-המדינה, מה שחיזק את הקריאות לאוטונומיה. אחד הדברים שהכעיסו יותר מכל את הכמורה הקתולית היה אובדן השליטה הכנסייתית המוחלטת בתחום החינוך. כך, למשל, ציווה המלך בשם חופש החינוך לסגור את הסמינרים הבישופיים ולהקים במקומם את ה"קולגיום פילוסופיקום", שהיה תלוי פחות בכנסייה.

בהנהגתו של בישוף העיר גנט, מונסיניור דה ברויי (De Broglie), התקרבו הדרומיים יותר ויותר לכדי מרידה. המלך ניסה להחניק את המרד בעודו באיבו, בין השאר באמצעות פגיעה בחופש העיתונות ופה ושם התערבות של כוח הז'נדרמריה, אבל כל אלה רק יצקו שמן על המדורה.

וילם קיווה שיוכל לנצל לטובתו את חילוקי הדעות בין הקתולים והליברלים בדרום, ובמשך שנים רבות הדבר עלה בידו; אך בסופו של דבר התעלו הקתולים והליברלים על המחלוקות והתאחדו נגד המלך. אבל משום שהמרידה הליברלית בצפון לא הייתה מושרשת בעם כולו - היא הונעה בעיקר על ידי רגשות אנטי-אפיפיוריים - רק בדרום התעוררה התקוממות כללית אמיתית, המהפכה הבלגית של 1830, שהובילה לפירוק הממלכה והקמתה של ממלכת בלגיה.

בנו של וילם - וילם, נסיך אורנז' שזכה לפופולריות ניכרת אף בדרום הולנד, עשה כמיטב יכולתו בבריסל על מנת להביא להסדר המבוסס על אוטונומיה מנהלית של המחוזות הדרומיים, תחת בית אורנז'-נאסאו. אולם אביו וילם הראשון דחה את ההסדר, ובשל כך הכריזו הבלגים על עצמאותם.

באפריל 1831 פיקד וילם, נסיך אורנז' על הצבא ההולנדי שנשלח על מנת לדכא את המרד הבלגי, אולם בעקבות לחץ כלל אירופי, ובשל התערבות צרפתית, נסוג וילם עם צבאו כעבור עשרה ימים. ב-21 ביולי 1831 הוכתר לאופולד, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה למלך בלגיה, ובשנת 1839 הכירה הולנד בהסכם לונדון בעצמאותה של בלגיה וחתמה עמה על הסכם שלום.

אחריתו

בעקבות שינויי החוקה עקב עצמאות בלגיה, ובעקבות כוונתו של וילם להתחתן עם הנרייט ד'אולטרמון, התפטר וילם ב-7 באוקטובר 1840 מתפקידו, ובנו וילם השני עלה לשלטון במקומו. ב-12 בדצמבר 1843 מת וילם בברלין, והוא בן 71 שנים.