לדלג לתוכן

אורי אבנרי

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אורי אבנרי
אורי אבנרי בשנת 2006
אורי אבנרי בשנת 2006
לידה 10 בספטמבר 1923
כ"ט באלול ה'תרפ"ג
רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר בקום (אנ'), גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 באוגוסט 2018 (בגיל 94)
ט' באלול ה'תשע"ח
ישראלישראל תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Helmut Ostermann עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1933
מפלגה העולם הזה - כוח חדש, מחנה של"י עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה העולם הזה - כוח חדש, מחנה רדיקלי ישראלי, מחנה של"י
בת זוג רחל אבנרי
uriavnery.com
חבר הכנסת
22 בנובמבר 1965 – 21 בינואר 1974
(8 שנים)
31 בינואר 1979 – 13 בפברואר 1981
(שנתיים)
כנסות 6 - 7, 9
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אורי אבנרי בתל אביב

אוּרִי אַבְנֵרִי (10 בספטמבר 1923, כ"ט באלול ה'תרפ"ג – 20 באוגוסט 2018, ט' באלול ה'תשע"ח) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך, סופר, חבר הכנסת ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי.

ב-1950 קנה את השבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך כארבעים שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית, שבועון אנטי-ממסדי שנועד לחשוף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – בסגנון נועז ויוצא דופן באותם ימים.

ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", והיה חבר הכנסת מטעמה בכנסות השישית והשביעית. לאחר מכן היה שותף להקמת מחנה של"י, וחבר הכנסת מטעמה בכנסת התשיעית. היה שותף גם להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום".

במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית ואפליה עדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי".

שנותיו הראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורי אבנרי – תמונה אחרונה בגרמניה, 1933
אורי אבנרי כנער, 1940

נולד בשם הלמוט אוסטרמן (בגרמנית: Helmut Ostermann) להילדה (חולדה) לבית אנגלשטיין ולאלפרד (אהרון), בנקאי, בעיירה בֵקום שבקרבת מינסטר, במחוז וסטפאליה שבגרמניה, כבן הזקונים מבין ארבעה ילדים למשפחה יהודית-גרמנית אמידה, וגדל בהנובר. בילדותו למד בבית הספר יחד עם רודולף אוגשטיין, לימים בעליו של השבועון המצליח "דר שפיגל". השניים חידשו את קשריהם בשנות ה-50 של המאה ה-20. כעשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בנובמבר 1933, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. אביו, שאיבד את כל הונו בארץ בתוך שנה בעסקאות כושלות, פתח בתל אביב מכבסה שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה, ובה עבדה גם אמו.

אָחִיו ורנר,[1] ששירת ביחידת הקומנדו 51 במסגרת הצבא הבריטי, נהרג במלחמת העולם השנייה במהלך המערכה לכיבוש אתיופיה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי.[2] עם הגיעו לארץ אימץ אבנרי את השם יוסף, על שם סבו,[3] ומאוחר יותר את השם אריאל, ולבסוף בחר באורי.

עקב המצב הכלכלי הקשה עזב אבנרי את הלימודים בגיל 14, עם סיום כיתה ז' בבית הספר לבנים "אחד העם", והחל לעבוד.[4] תחילה עבד כטכנאי רדיו, ואחר כך כפקיד במשרד עורכי דין, במשרד החקירות של דוד תדהר, במחלקת העבודה של "התאחדות בעלי התעשייה בארץ-ישראל", ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס". את השכלתו רכש באופן אוטודידקטי מקריאת ספרים.

נעוריו ופעילותו הפוליטית המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיכאל אלמז משמאל, אורי אבנרי מימין, 1947

לדבריו, ב-1939, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ"ל לפלוגה ז' בפיקודו של האדריכל אביאל כץ,[5] וב-1941 עזב את הארגון.[6] על פעילותו באצ"ל אמר: ”הפצתי כרוזים בימים שהאצ"ל חיסל המון אנשים ובעיקר ערבים. חברי הארגון שמו פצצות בשווקים, ביפו, בחיפה, ועשרות נשים וילדים נהרגו ואני תמכתי בזה, אחרת לא הייתי נשאר באצ"ל. הצטרפתי לארגון בתגובה ישירה על תליית שלמה בן-יוסף, שהוא ושניים מחבריו הטילו רימון על אוטובוס ערבי שהיו בו נשים וילדים. הרימון לא התפוצץ. אני לא יכול ולא רוצה לטעון שלא תמכתי בזה”.[7] הוא טען כי היה זה הדבר הנכון להצטרף לארגון, כפי שהיה זה לא פחות נכון לעזוב אותו.

הוא היה מזכירו של אריה אלטמן, יושב ראש הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה, שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים שפרשו מההסתדרות הציונית העולמית), חבר בוועדת התרבות של הצ"ח,[8] כתב (והמשיך לכתוב גם לאחר פרישתו מהאצ"ל) בביטאון "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" "המשקיף"[9] ובדו-שבועון הרוויזיוניסטי של יעקב וינשל "החברה", ונשא הרצאות במועדון הצ"ח בתל אביב.[10] יעקב יצחקי ("אלכס"), אז חבר "המחנות הלאומיים" ולימים טכנאי השידור של "קול המחתרת העברית", סיפר כי באותה תקופה הגיע לאחת ההרצאות של אבנרי יחד עם אביו, וכי גם הוא וגם אביו הוקסמו מיכולותיו של יוסף אוסטרמן הצעיר (אבנרי) לנתח את המצב הפוליטי הבינלאומי ואת מקומם של היהודים בקלחת, והוסיף כי עקב התרשמותו הרבה מכך נותר אירוע זה חרות בזיכרונו מאז.[11]

ממאמרים שפרסם בשנות ה-40 המוקדמות בדו-שבועון "החברה", מייסודו של יעקב וינשל, ניתן ללמוד כי השקפתו בתקופה זו נטתה לשילוב בין כנעניות לפשיזם ופולקיזם. במאמריו הבהיר כי הוא שואף לעצב מחדש את "העם העברי" על ידי טיהורו מכל "המעצורים הנפשיים" המפריעים לו וסילוק כל "התסביכים הגלותיים" שבקרבו, סילוק שיוביל לדידו לשינוי מבנה הגוף הלאומי ול"תקומתו המפוארת" של "הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח", שישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב כולו.[12] במאמר שפרסם בספטמבר 1941 תחת הכותרת "התעמולה המודרנית", הבהיר כי הוא רואה את תפקידו העיקרי ביצירת תעמולה שתחדיר את המיתוס העברי לשכבות רחבות באוכלוסייה בארץ, זאת תוך שהוא מתאר ומשבח את יכולותיה של התעמולה הנאצית, הבזה ומפוררת את "הקליפות הזרות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם", להקים מחדש לתחייה את הגרמנים הקדמונים, הטבטונים, על כוחותיהם הטבעיים, שהוסיפו "עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". הוא תבע ליישם זאת גם אל מול תושבי הארץ, כדי לעזור להם ב"מהפכה הפסיכולוגית", שמבחינתו היא שלב הכרחי ב"התחדשות הגזעית של העם העברי", שתוביל להתעוררות ההמון, ותתבטא באיבוד האינדיבידואליות של חבריו, וב"טמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות", מה שיוביל לדידו לטיהור העם העברי מתסביכיו ומהמעצורים הנפשיים שדבקו בו בגלות.

כחודש לאחר מכן פרסם מאמר נוסף בדו-שבועון, תחת הכותרת "בין יהודיות לעבריות", בו יצא נגד המיתוסים הדתיים שרווחו בעולם, ולמען המיתוסים הגזעיים-מדיניים שהחלו לצבור פופולריות בעולם החדש, כשהוא טוען כי האומות האירופיות "אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של כנסיות למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן", ועל כן הן מייצרות לעצמן מיתוס חדש, הוא המיתוס המדיני, הדומה לדידו "בכל המובנים" לאמונות המקוריות של הקולקטיבים הללו מימי העולם העתיק. היטמעותו של מיתוס זה, לטענתו, מעלה "מוסר גיבורים גאה" ומפריח את "פולחן הקורבנות העתיקים", המביאים יחדיו ליצירתה של אומה, גזע, ומנהיג לאומי "המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית". אבנרי המשיך וטען כי גם בקרב היהודים "מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי", המתקומם נגד מעמדו כדת, ודורש את "מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי" ואת היוולדותו של "הגזע העברי".[13]

ב-1944 הוציא, כ"מנהל קומיסריון התעמולה" של מרכז הצ"ח בישראל, שני גיליונות של ירחון רעיוני פנימי בשם "במאבק", שמטרותיו המוצהרות היו להסביר את הקו המדיני של מרכז הצ"ח בארץ, לגבש את האחדות הרעיונית של התנועה על בסיס דיון חופשי בין הדעות השונות, ולהדריך את התועמלן הלאומי בכל ענפי התעמולה ובכל השטחים הרעיוניים.[14]

ב-1946 היה מעורב בהקמת קבוצה בסגנון הכנענים,[15] ששמה היה "ארץ-ישראל הצעירה" אך נודעה בשם "במאבק" על שם ביטאונה, שאבנרי היה עורכו. בקבוצה זו היו חברים גם עמוס אילון, מיכאל אלמז, ונחום זולוטוב, שגם אייר את כתב העת. הביטאון הופיע ארבע פעמים בלבד במהלך 1946–1947, אך הצליח לעורר הדים ביישוב. הגיליון האחרון של "במאבק", שהתפרסם ביום קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, יצא נגד התוכנית, והזהיר שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות בקנה מידה היסטורי בין האומה העברית והאומה הערבית.

כמה שבועות לפני קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, פרסם את החוברת "מלחמה או שלום במרחב השמי", בהוצאת "המחלקה המדינית של חוגי ארץ-ישראל הצעירה",[16] בה שרטט את תוכניתו ה"כנענית" ל"מרחב שמי" מאוחד, במסגרתו תהווה המדינה העברית כוח מהפכני שישפיע באופן חיובי על כל האזור, ויעזור בשחרור עמי האזור מנוכחותו והשפעתו של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי.[17]

בפברואר 1948 פורסמה החוברת "מהתגוננות למלחמה – לקראת מלחמה כוללת: קובץ למחשבה מלחמתית", בעריכתם של אבנרי, בנימין ישראלי וד"ר שאול לוין, ובהוצאת "הליגה העברית למלחמה כוללת". בחוברת הציעו העורכים "לפורר את החזית הערבית מבפנים, להביא לכלל התנגשות מהפכנית גלויה בין המשטר הערבי הקיים לבין הכוחות הערביים החותרים לקראת התחדשות לאומית וסוציאלית, ליצור ברית לאומית ומעמדית בין כוחות ערביים אלה לבין האומה העברית החדשה, ולבנות על ברית שמית זו את ההסדר היציב שיבטיח את שלומו וחירותו של המרחב ואת מילוי מטרותינו הלאומיות". בנוסף טענו כי "אסור לנו לסתור את האידיאלים של הלאומיות הערבית", אלא "להוכיח כי אידיאלים לאומיים אלה קשורים באידיאלים הלאומיים שלנו, ולהצביע על דרך מעשית להגשמתם המשותפת", באמצעות "יצירת שכבה רחבה של ערבים אשר מעמדם האישי יהיה מותנה בניצחון עברי", ובאמצעות איחוד עתידי של המרחב השמי במסגרת קונפדרטיבית גדולה.

לטענתו של יעקב שביט, רעיונות "המרחב השמי", בהם דגל אבנרי בתקופה זו, היוו המשך ישיר לרעיונות שבהם דגל בתחילת שנות הארבעים: "העולם העברי" הפך ל"מרחב השמי", ו"התודעה הלאומית העברית" הפכה לרק נדבך אחד, אם כי מוביל ודומיננטי, בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. כמו כן, טען שביט, ניכרת ההשפעה של הגאופוליטיקה מבית מדרשם של פרידריך ראצל וקארל האוסהופר, מפתחי רעיון "מרחב המחיה", על סגנונו באותה תקופה. בשניהם מצא שביט את התחושה העצמית של מעצמה של התחדשות וקדמה, הרוצה להשיג שליטה מרחבית, ובעלת תודעה של "שליחות עולמית".[18]

אורי אבנרי כחייל ב"שועלי שמשון", 1948

שירותו הצבאי ותחילת דרכו העיתונאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחי"ש של "ההגנה", ושירת בפלוגה ב׳ של גדוד 54 של חטיבת גבעתי. במהלך המלחמה הוסבה פלוגתו ליחידה ממונעת רכובה על גבי ג'יפים, שהייתה לכמעיין סיירת (בלשון אותם ימים – פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי – שועלי שמשון, תחת פיקודו של אריה שפק. אבנרי השתתף בעשרות קרבות, בין השאר במבצע נחשון (בכיבוש דיר מוחיסין), במבצע מכבי (בכיבוש אל קובאב), בניסיון כיבוש משטרת עיראק סווידאן, במבצע פלשת (ניסיון בלימת המצרים וניסיון כיבוש איסדוד), במבצע אנ-פאר, במערכה על נגבה, בקרבות על משלט עיבדיס, בקרבות בית עפה, במבצע מוות לפולש ובמבצע יואב (בכיבוש משלטי חוליקאת).[19] לאחר קורס מפקדים קרביים, מונה אבנרי בנובמבר 1948 למפקד כיתה בפלוגה ג' של גדוד 54 של גבעתי. הכיתה עליה פיקד הורכבה כולה מאנשי גח"ל, מתנדבים מחוץ לארץ שהשפה העברית ותנאי הארץ היו זרים להם. אבנרי נפצע קשה בבטנו ובזרועו ב-8 בדצמבר 1948 במשלט במרחק 300 מטר מהכוחות המצרים בעיראק אל-מנשייה, פציעה שהובילה לכריתת קטע ממעיו, לאשפוזו בבית חולים במשך כחמישה שבועות, ולאחר מכן, לשיכונו בבית ההבראה בגבעת ברנר.

השיר הקשור בשועלי שמשון הוא "שיר השועלים", המוכר יותר כשיר שועלי שמשון, ומזוהה בעיקר עם הביצוע של הזמרת שושנה דמארי. מילות השיר נכתבו על ידי אבנרי, והוא הולחן בידי מרדכי זעירא.[20] על פי עדותו, כתב אבנרי את השיר בעיפרון על פיסת נייר בבת אחת ביולי 1948 לאור פנסי הג'יפ, בהיותו בכפר ג'אלדיה, כאשר ביקר, הופיע וניגן ביחידתו המלחין והפזמונאי מרדכי זעירא, שלו גם נתן את הפתק עם המילים כדי שילחינן. על פי אבנרי, לקח לזעירא שלושה חודשים כדי לכתוב את הלחן. בדיעבד, אמר אבנרי כי הוא מתבייש במילים שכתב, וסיפר כי כתב אותן זמן קצר לאחר טראומת הלחימה בקרב על גבעה 105 ליד קיבוץ נגבה, שהיה עבורו הקרב הקשה במלחמה.[7]

בתום המלחמה כינס אבנרי את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת – 1948", אליו כונסו הרשימות שכתב כחייל בפלוגת "שועלי שמשון" לפני הקרבות ולאחריהם ולעיתים תוך כדי קרב, ופורסמו במהלך המלחמה מדי שבוע בעיתון הערב של "הארץ", "יום יום", בהמשך להצעתו של ידידו בנימין תמוז שאמר לו: "תכתוב לנו מפעם לפעם". הספר זכה להצלחה חסרת תקדים, ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. ספר זה הפך את אבנרי לחביב הקהל, ובמשך כשנה זכה לביקורות נלהבות ולגילויי חיבה. לדברי אבנרי, בעת שישב באוטובוס האזין לשני נערים שישבו מאחוריו ודיברו בהתלהבות על "בשדות פלשת", וניכר היה שהם מקנאים בגיבוריו. אחד הנערים אמר בעצב כי חבל שפספס את המלחמה בכמה חודשים. אבנרי, שכתב את הספר לדבריו לא כדי לפאר את המלחמה או לטשטש את זוועותיה, הבין כי המסר שלו לא הובן והחליט לכתוב את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו ביקורת קשה על הפוליטיקאים. תוך זמן קצר הפך אבנרי מחביב הקהל ליעד לביקורת ולהסתה.[21][22][23] פרסום הספר נאסר אחרי הופעת המהדורה הראשונה, אך הוא יצא שוב ב-1976 וב-1990.

כבר בתחילת שנות ה-40 פרסם אבנרי מאמרים בדו-שבועון הרוויזיוניסטי "החברה", בביטאון הציונים הכלליים, "הבוקר", ובביטאון ברית הציונים הרוויזיוניסטים, "המשקיף". כמו כן, עבד גם בשבועון "עולם האשה" ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס". בעת ששהה בבית ההבראה בגבעת ברנר, הציע לו עורך עיתון "הארץ" גרשום שוקן לעבוד בעיתונו לכשישתחרר ככותב מאמרי המערכת הראשיים של עיתונו, כששוקן כבר הכיר את כתיבתו של אבנרי מפרסומיו בעיתון הערב של "הארץ" בימי המלחמה. עוד לפני המלחמה כתב לשוקן וביקש להתקבל לעבודה אצלו בעיתון "הארץ", על רקע התקופה בה "הארץ" היה אחד משלושת העיתונים החשובים ביישוב, לצד "דבר" ו"הבוקר", והיחיד מביניהם שלא היה ביטאון מפלגתי, אך הדבר לא הבשיל. לכן, לא העז אבנרי לסרב להצעת שוקן להגשים את חלומו. אבנרי היה לכתב בעיתון במשך כשנה (1949–1950), שהייתה רוויה בחיכוכים בינו לבין עורכו הראשי, עד שלבסוף נפרדו דרכיהם.[24] טרם עזיבתו את "הארץ" תכנן שוקן להוציא שבועון שאמור היה להיקרא "פנים". התכנון היה שאבנרי יעבוד עם צלם המערכת פול גולדמן, ויכין כתבות לדוגמה בתור "פיילוט". אבנרי וגולדמן אכן הכינו שורה של כתבות לדוגמה, אך שוקן ביקש למנות את אחיו גדעון שוקן כעורך, והציע לאבנרי את תפקיד סגן עורך השבועון, הוא סירב ועזב את "הארץ".[25]

העולם הזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – העולם הזה
אורי אבנרי במהלך פסטיבל הקצב הישראלי, הפארק הלאומי, רמת גן, 1969
אורי אבנרי במהלך פסטיבל הקצב הישראלי, הפארק הלאומי, רמת גן, 1969

בשנת 1950 נטל אבנרי את כספי הפיצויים שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון בעקבות פציעתו בקרב, ואת ההכנסות מספרו "בשדות פלשת – 1948", ורכש יחד עם חברו לשועלי שמשון (ולימים יריבו) שלום כהן שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה". ברכישה השתתף גם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים). "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הגיע לתפוצה רחבה והפך לשם דבר בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". השבועון הופיע בעריכת אבנרי במשך כ-40 שנה. בסוף שנות השמונים ירדה תפוצתו, ובשנת 1990 מכר אותו אבנרי בסכום של כמיליון דולר לאיש העסקים אריה גנגר, מקורבו של אריאל שרון, שהציב את רפי גינת כעורך השבועון.[26] זמן קצר לאחר מכן משך גנגר את ידיו מהעיתון, והעביר את השליטה לגינת.[27] בימיו האחרונים נמכר העיתון ל"מוניטין", בעריכת רינו צרור (שהחל את דרכו ב"העולם הזה"), אשר שינה את שמו ל"שישי", וצורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס", עד 1993 שבה נסגר סופית.[28]

ארכיון "העולם הזה", ובו מאות אלפי תצלומים ותשלילים, שמור בארכיון עיתון "ידיעות אחרונות". מספר שנים לפני מותו של אבנרי, ניסו כמה מחבריו לשכנע את ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" ובעל הזכויות על "העולם הזה", להקים לו ארכיון מקוון, הוא לא נענה לבקשה, אך הארכיון הועלה לבסוף לרשת ללא הסכמתו.[29] ביוני 2019, ירד האתר מהרשת לאחר שחווה כמה בעיות טכניות[30] אך לאחר כשנה עלה האתר שוב.[31]

באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים:

אבנרי אף חידש מילים וביטויים בשפה העברית,[33] כגון ח"כ, בליין, מחזמר, יומון, חללית, מילה שהגה בשנת 1953 כאשר תרגם עבור עיתונו "העולם הזה" מאמר של ורנר פון בראון על המסע העתידי בחלל, שהיה אז עדיין בחזקת מדע בדיוני,[34][35] וכן "כְּתַבְלָב"[36] (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח). אבנרי המציא גם את המונח "פוסט-ציונות".[7][37]

בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בכתבת תחקיר ב-1950 תחת הכותרת "ישראל – מדינה אשכנזית?", ובשורת כתבות ב-1953 תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" (ביטוי שהפך מאז למטבע לשון, גם שלא בהקשר העדתי) מפרי עטו של שלום כהן.

בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין (בעיקר בקרב דתיים או חיילים), וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי-פורנוגרפי. הסיפורים היו מלווים בכותרות מרעישות כדוגמת: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: 'כך הודחתי לזנות'", מלווה בצילום של נערה חצי עירומה שמלבן שחור מכסה את עיניה.

מאפיינים אלה של השבועון הביאו ליחס אמביוולנטי כלפיו מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים".

ב-1961 סיקר מטעם "העולם הזה" את משפט אייכמן בירושלים. על המשפט אמר ב-2018:

זה לא היה משפט אייכמן, זה רק נקרא ככה, אייכמן בעצם היה שם בתור מוצג דמה. [...] כשבן-גוריון תכנן את המשפט הזה, תפקידו של אייכמן היה, לדעתי, דבר משני לגמרי. [...] לא הביאו עדים בשביל להרשיע את אייכמן, הביאו עדים בשביל להראות מה זו הייתה השואה, הראו את ההיקף של השואה.

— [38]

בשיאו, באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע"; ומאחר שחלק ניכר מתפוצתו של "דבר השבוע" נכפה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר. השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעיתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים.

עיתונאי "העולם הזה" אהרן בכר אמר ב-1968: "אין אולי עיתון בארץ שחיוב ושלילה מתרוצצים בו בצורה כל-כך קיצונית. "העולם הזה" מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה בשבירת קשר השתיקה סביב נושאים שהשלטון החליט כי השתיקה יפה להם, אך אותה שעה עצמה מילא תפקיד לא קטן בגיבוש הווי חברתי מסוים ובהפיכת רחוב דיזנגוף לסמל של ישראל... הוא המציא סגנון עיתונאי חדש, מקורי ותוסס, אך הפך ברבות הימים לשבועון הכתוב בחלקו בשפת נערות מספרה".[39]

פעילותו הפוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת מעורבותו הפוליטית לאחר קום המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 התחוללה שביתת הימאים, שלוותה באירועים אלימים ובהפעלת המשטרה, פלוגות הפועל וצה"ל (באמצעות ניסיון לגייס את מנהיגי השובתים לשירות מילואים) לשם שבירת השביתה. "העולם הזה" סיקר בהרחבה את השביתה, העלה אותה לראש הנושאים שעסק בהם ותמך במאבק השובתים. אבנרי עצמו חתם, לצד יצחק שדה, חיים גורי, חיים חפר, אבא קובנר ואחרים על עצומת תמיכה בימאים השובתים תחת הכותרת "קריאת אחים לימאים", ובה התביעה להכיר בנציגות הנבחרת של הימאים ובדרישתם להתנתק ממועצת פועלי חיפה ולהקים איגוד ימאים עצמאי.[40] אבנרי אף נעצר, לצד בומבה צור, על הדבקת כרוזים של העצומה על גבי קירות קולנוע מוגרבי בתל אביב, ונקנס בסכום סמלי של לירה ישראלית אחת.[41]

בשנת 1953 היה אבנרי שותף להקמת הוועד למען גולי אבו גוש, יחד עם עמוס קינן, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי, ראובן גרינברג ואחרים,[42] שנועד לעזור להשיב חלק מתושבי הכפר שגורשו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, למרות עזרתם ללוחמים הציונים.

באותה שנה הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", אבנרי ושלום כהן, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, שברו לאבנרי שתיים מאצבעות ידו הימנית, ופגעו בכהן בראשו,[43] זאת כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון,[44] שיוחסה מאוחר יותר ל"מחתרת צריפין". אבנרי העריך אז שהיה קשר בין תקיפתו ובין הביקורת שמתח העיתון על טבח קיביה,[45] ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי".[46]

בהמשך אותה שנה, כתב מעל דפי שבועונו מכתב פתוח לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ובתוכו הפציר בו להכיר באופן רשמי וממלכתי ביוצאי האצ"ל ולח"י, בנכיהם ובנופליהם, ולהעניק ליוצאי מחתרות אלה הנצחה וזכויות שוות לאלו של יוצאי "ההגנה", בטענו כי בגבורתם ובתרומתם היו שווים לאנשי "ההגנה", וכי יהיה זה סיום הולם לסכסוך הפנימי, ויאפשר ליצור מסורת שלמה, רצופה ואחידה של לחימה עברית הכוללת את כולם.[47]

בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, סניגורו של הנאשם, מלכיאל גרינוולד, וידידו של אבנרי באותם ימים, ידידות שהפכה ברבות השנים לאיבה הדדית.

בשנת 1955 ניהלו אבנרי ו"העולם הזה" מערכה נגד שלטונו הסמכותי של ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים העיתון בהטלת אימה ובמעשי שחיתות, בסדרת כתבות בה כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן", זמן קצר לאחר מכן הונחו לבנות חבלה במערכת העיתון,[48] שהתגלו לפני שאירע דבר, ופוצץ בית הדפוס בו נדפס העיתון.[49] אבנרי קשר בין פעילותו העיתונאית וחשיפותיו של "העולם הזה" לבין ניסיונות החבלה נגדו, והאשים את הש"ב ושלטון מפא"י באחריות למעשה.

"העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה באותה תקופה, על אף היותו כלי ביטוי אנטי ממסדי קיצוני. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים". ראש הש"ב, איסר הראל, שחשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, החליט לממן בשנת 1956 מתקציב שירותי הביטחון הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון", אך "רימון" לא שרד יותר משנתיים.

תנועת הפעולה השמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956, על רקע מלחמת סיני, הקים ביחד עם נתן ילין-מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים את "הפעולה השמית" (שבתחילה דבק בה השם "מחתרת קפה הרלינגר", על שם בית הקפה בו נפגשו חבריה), תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי". ב-1957 פרסם אבנרי בעיתונו תוכנית שלום, ברוח התנועה, בשם "איחוד הירדן", בה קרא להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שתקיים קשרי פדרציה עם מדינת ישראל. ב-1958 פרסמה התנועה מניפסט בן למעלה ממאה סעיפים, המסכם את תפיסת עולמה בשם "המנשר העברי – עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה שאפה לכך שישראל תצטרף ל"מדינות הבלתי-מזדהות", ותשתף פעולה עם ג'ווהרלל נהרו ויוסיפ ברוז טיטו הבלתי-מזדהים ("הנייטרלים"), בהם ראתה את עמודי התווך של העולם הנייטרלי, במאבק כנגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. התנועה הכירה עקרונית בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, והאמינה שעל ישראל לנקוט מיד ביוזמה פעילה לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, תוך התחשבות ב"שיקולים הביטחוניים" של ישראל. התנועה קראה לבטל את כל החוקים והמנהגים המפלים כלפי המיעוט הערבי במדינה (כולל הממשל הצבאי), לבטל את "חוק השבות", ולהקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בפדרציה עם מדינת ישראל, ובכך תהווה למעשה איחוד של ארץ ישראל הדו-לאומית בגבולותיה ההיסטוריים.[50]

עם פרוץ "אירועי ואדי סאליב", הביעו אבנרי ו"הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. הם הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית.[51] "הפעולה השמית" שאפה לרוץ בבחירות לכנסת הרביעית במסגרת חזית משותפת עם תנועות נוספות, ולשם כך פנתה למספר תנועות, כגון "המשטר החדש" של שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי, המפלגה הלאומית הספרדית בראשות שלמה כהן-צידון, תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש ותנועת הכוח השלישי של עו"ד מרדכי שטיין, אך כל ניסיונותיה לאיחוד עם תנועות נוספות עלו בתוהו, ולכן החליטו חבריה שלא לרוץ בבחירות.[52]

ב-1960 הקימו חברי "הפעולה השמית" את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חברי הכנסת משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN.[53]

ב-1963 היו שותפים אבנרי ו"הפעולה השמית", לצד מק"י, אל-ארד וחוגים נוספים, להקמת "הועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי", שיחד עם מפ"ם, מק"י, אחדות העבודה, המפלגה הליברלית וחירות, ניסה לשנות את המדיניות הקיימת כלפי אזרחי ישראל הערבים.[54][55] "הפעולה השמית" הוציאה דו-שבועון בשם "אתגר", שעורכו היה נתן ילין-מור, ויצא בין השנים 1960 ל-1968.

אורי אבנרי ביומו הראשון כחבר כנסת, 1965

העולם הזה - כוח חדש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חבר הכנסת אורי אבנרי, 1965

בשנת 1965, בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע, ומתוך מחשבה כי האפשרות היחידה לפרסם מאמרים וכתבות בשבועון "העולם הזה" באופן חופשי, ולהמשיך בקיומו לאחר חקיקת החוק, היא להפוך את עורכיו לחברי כנסת, כך שיזכו בחסינות פרלמנטרית, הקים יחד עם עורך המשנה שלום כהן, אמנון זכרוני ואחרים, רשימה בשם "העולם הזה - כוח חדש", שרצה בבחירות לכנסת השישית עם מצע בעל שמונה עקרונות: הבטחת חופש הפרט בישראל, שחרור מכפייה דתית בישראל, שבירת השעבוד למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות לערביי ישראל, מבצע שלום ישראלי במרחב, החזרת העצמאות המדינית לישראל, ומתן חסינות לדוברי אמת.[56] בבחירות נבחר אבנרי לכנסת לבדו.[57]

במליאה הראשונה של הכנסת השישית היה אבנרי בין 11 חברי הכנסת שהחליטו להימנע בהצבעה על בחירתו של קדיש לוז ליושב ראש הכנסת, משום שחשב שיש למנוע מצב בו שלוש המשרות הייצוגיות החשובות במדינה – נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת, מרוכזות בידי מפלגה אחת (במקרה הזה מפא"י), והציע למנות במקומו חבר כנסת ערבי.[58]

נוסף על חברותו בכנסת, כיהן בכנסת השישית בוועדת הכלכלה ובוועדת השירותים הציבוריים.[59]

כחבר הכנסת המשיך להיאבק נגד חוק איסור לשון הרע,[60] נגד כפייה דתית ולמען תחבורה ציבורית בשבת,[61] למען גיוס בני ישיבות,[62] לביטול חוק השבות (בתבעו לבטל את ההענקה האוטומטית של אזרחות לכל מהגר יהודי לארץ, ואת האפליה הקיימת בגינה לדידו במדיניות ההתאזרחות בין אנשים מדתות, מוצאים ועדות שונות),[63] למען מדיניות שלום ישראלית,[64] נגד השחיתות ומכירת המשחקים בכדורגל בישראל (תוך תביעתו להקים משרד ספורט בישראל שידאג להשליט סדר בנושא),[65] למען פירוק קופות החולים בישראל, הלאמתן, והנהגת ביטוח בריאות ממלכתי חינם,[66] ולפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.[67]

אבנרי תמך במלחמת ששת הימים, ומיד עם סיומה הציע להגשים את חזונו מימיו בתנועת "הפעולה השמית" – להקים מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים הכבושים של רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל. בהצעתו הוא ראה את הדרך היחידה שגם תשמור על אחדותה של הארץ וגם תשיג את השלום, ודרך טובה יותר מדרך "החזרת השטחים", שתהפוך את ישראל מחדש ל"מדינת גטו", כלשונו, ומדרך "סיפוח השטחים", שתהפוך את ישראל ל"מדינה דו-לאומית בה יהיה תוך דור אחד רוב ערבי".[68] לצד זאת, הצביע בעד סיפוח מזרח ירושלים לישראל.[69] אבנרי יצא נגד ההתנחלות בשטחים שנכבשו, שלדעתו היא "הכרזת מלחמה על העולם הערבי ועל העם הפלסטיני",[70] והוסיף וטען כי יוזמות התנחלות של בודדים (דוגמת עליית משה לוינגר וחבריו לחברון בערב פסח 1968) הן ניסיון לקבוע עובדות בשטח ולאלץ את הממשלה להשלים עם סיפוח השטחים.[71]

בדצמבר היה שותף, לצד אישים כנתן ילין-מור, עמוס קינן, אהרן כהן, פעילים ערבים ממזרח ירושלים, ואחרים, להקמת "התנועה למען פדרציה ישראלית-פלסטינית" ששאפה לממש את החזון בו החזיק אבנרי בדבר הקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל,[72] את ירושלים המאוחדת ראו חברי הקבוצה כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, שיש להשאיר תחת ריבונותה גם במקרה של יצירת פדרציה ישראלית-פלסטינית, תוך הענקת שוויון זכויות לערביי העיר. ברוח זו, הציע אבנרי להחליף את המנון מדינת ישראל, "התקווה", ב"ירושלים של זהב".[73]

לקראת הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, שקלו אבנרי ומפלגתו להתמודד במסגרת רשימה משותפת עם מק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, "ברית השמאל הציוני סוציאליסטי" של יעקב ריפתין, "רשימת השלום" בראשות גדי יציב ונתן ילין-מור, אנשי "שי"ח" כגון רן כהן ויוסי אמיתי, ופרופסורים, אנשי רוח ואחרים כגון יהושע בר-הלל ועמוס קינן. בסופו של דבר הוחלט נגד ריצה משותפת, כיוון שאבנרי וחבריו הסתייגו מחבירה משותפת עם מפלגות שמאל ומפלגות קומוניסטיות, חבירה שלדעתם הייתה פוגעת בזהותה העצמית של המפלגה כמפלגה ש"אינה ימין ואינה שמאל", קושרת אותה באופן מובהק לחוגים קומוניסטים, ומבריחה בוחרים פוטנציאליים.[74] בבחירות נבחר אבנרי שוב, כשהפעם זכתה רשימתו בשני מנדטים; במנדט השני זכה עורך המשנה שלום כהן.

נוסף על חברותו בכנסת, כיהן אבנרי בכנסת השביעית בוועדת הכלכלה ובוועדת הפנים. באותה קדנציה קרע חברו לסיעה, שלום כהן, את תעודת הזהות שלו במחאה על החלטת הממשלה להמשיך בציון סעיף הלאום בתעודת הזהות. בדיון שלאחר המעשה, בו הוצאה הודעת גינוי חריפה על מעשהו של חברו לסיעה, היה אבנרי לחבר הכנסת הראשון בתולדותיה של הכנסת שהוצא בכוח מן המליאה על ידי הסדרנים, זאת לאחר קריאות ביניים חוזרות ונשנות שלו שהפריעו להודעת הגינוי, וסירובו לצאת מן האולם לאחר שנדרש לעשות כן.[75] בהיותו חבר הכנסת השביעית, הודה בריאיון עמו לשבועון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב כי התנסה בסוגים שונים של סמים, "מחשיש ועד LSD".[76]

אבנרי המשיך לתבוע מהממשלה לחתור לשלום, במיוחד עם המצרים ועם הפלסטינים, תוך שלילת אש"ף ופת"ח.[77] באפריל 1970 ביקר אבנרי בחריפות את ראש הממשלה גולדה מאיר, על שסירבה לבקשתו של יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר, נחום גולדמן, לאפשר לו להיענות להזמנתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להיפגש עמו בקהיר בניסיון להניע יוזמת שלום עם ישראל. אבנרי טען כי הממשלה והנצים בישראל עשו הכל כדי לפוצץ את פגישת גולדמן-נאצר, ולרצוח את היוזמה הזו, מאחר שהממשלה הכירה ברצינותה. עוד הטיח בכנסת כי חברי הממשלה רוצים רק בסיפוח ולא בשלום, וכי חשוב להם יותר השלום בין חברי הקואליציה מנחם בגין וגולדה מאיר, מאשר בין ישראל ומצרים.[78] חודשיים לאחר מכן קרא לממשלה לאמץ את תוכנית רוג'רס השנייה לשלום בין ישראל ומצרים.[79] כשבוע מכניסתה לתוקף של שביתת הנשק בין ישראל למצרים, בתום מלחמת ההתשה, כחלק מתוכנית רוג'רס, תבע מהממשלה שלא לנסות להיתלות בהזזת טילי נ"מ מצד המצרים כדי להכשיל את השיחות לשלום, שממילא לא רצתה ישראל להיכנס אליהן.[80] לאחר שסאדאת העביר לשליח האו"ם, גונאר יארינג, ב-1971, מסמך בו פירט את תנאי השלום המצריים, קרא אבנרי לממשלה להיכנס למשא ומתן עם מצרים.

אבנרי המשיך להיאבק בכנסת למען הפרדת הדת מהמדינה ולמען הכרה ביהדות הרפורמית כעדה דתית בעלת זכויות מלאות, שגיוריה מוכרים באופן מלא בישראל,[81] כמו גם למען הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים בישראל[82] וגיוס בני ישיבות ובנות דתיות לצה"ל.[83] בנוסף ניסה לקדם הצעת חוק לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים (שעמד על עשר שנות מאסר) והאיסור על הפלות,[84][85] הצעתו לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים נדחתה במליאה ברוב של 35 מול 15.[86] כמו כן, ניסה להיאבק למען איכות הסביבה, בתבעו להקים משרד להגנה על הסביבה, שיוכל לעכב תהליכים ומעשים המביאים לידי פגיעה בסביבה, תוך דאגה לטוהר הים והאוויר, והגנה על בריאות הציבור.[87] בנוסף היה שותף להפגנות, לתהלוכות השיבה ולתביעה להשיב את עקורי איקרית ובירעם לכפריהם.[88]

במהלך חברותם בכנסת, התערערו יחסי החברות הוותיקים בין אבנרי לשלום כהן, בעיקר סביב שני נושאים – כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי וברצונו לרכז בידיו את כל הסמכויות בתנועה, בסיעה ובשבועון, ולהיות הפוסק האחרון בכל שאלה ושאלה, ואבנרי האשים את כהן בסירוב לקיים את הסכם הרוטציה אליו התחייב לפני הבחירות, ולפנות את מקומו בכנסת לטובת עוזרו הפרלמנטרי, מזכיר הסיעה והמועמד מס' 3 ברשימת "העולם הזה", עו"ד אמנון זכרוני.[89] בתום מאבק במרכז התנועה, בו זכה אבנרי לתמיכה,[90] ביטול מדורו של כהן בשבועון,[91] סולחה קצרת מועד,[92] והמשך המאבק ביניהם,[93] החליט כהן לעזוב לבסוף את המפלגה ב-4 בינואר 1972 ולהקים סיעת יחיד. כמו גם להוציא באותה שנה ספר נגד אבנרי, מתוך מטרה "לחשוף את פרצופו האמיתי".[94]

מר"י והפעילות החוץ-פרלמנטרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביולי 1973, במהלך כהונתה בכנסת השביעית, שינתה סיעתו של אבנרי את שמה למר"י (ראשי תיבות של מחנה רדיקלי ישראלי).[95] לקראת הבחירות להסתדרות ב-1973 התאחדה מר"י עם "חזית השמאל", שהורכבה מאק"י של אסתר וילנסקה ופלג מחברי שי"ח תל אביב, מתוך כוונה לרוץ יחדיו בבחירות לכנסת השמינית,[96] אולם הרשימה לא זכתה להישגים בבחירות להסתדרות,[97] ולכן החליטו הצדדים לסיים את התקשרותם גם בריצה לכנסת,[98] מר"י רצה לבדה אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, וגם אבנרי נותר מחוץ לכנסת.[99] מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין כחבר הכנסת השביעית, תבע אבנרי הקמת ועדת חקירה, שתחקור את המחדלים הביטחוניים והפוליטיים במלחמה, כמו כן תבע את פיטוריו של שר הביטחון משה דיין.[100]

כחבר בוועד הפועל של ההסתדרות מטעם סיעת מר"י, לצד חברו לסיעה יעקב ריפתין,[101] תבע אבנרי לשנות את אופייה של ההסתדרות, ממוסד של עסקנים מקצועיים שמכהנים שנים רבות וללא הגבלה בהנהגתה, למוסד של נציגים ישירים של עובדי המפעל או המשרד שבו הועסקו, ולהפוך את ההסתדרות מגוף פסיבי, המשרת את רצונותיה של הממשלה, לגוף אקטיבי שיתעמת עם הממשלה ויישא את "החזון והמאבק לחברה חדשה", ינסח מדיניות שלום ומדיניות חברתית, ויילחם בממשלה כדי שזו תהפוך למדיניות הממשלה.[102]

ב-1974 היה אבנרי שותף, לצד עמוס קינן, יוסי אמיתי, מתי פלד, יעקב ארנון, מאיר פעיל, דוד שחם, אליהו אלישר ואחרים להקמת "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ששמה לה למטרה "להשפיע על ממשלת רבין" לנקוט יוזמות מדיניות מול הפלסטינים, על בסיס הכרה הדדית של ישראל באש"ף ובישות הפלסטינית, ושל אש"ף והפלסטינים בישראל, הקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עם שינויי גבולות שיוסכמו על שני הצדדים, הפיכת ירושלים המאוחדת לבירה משותפת של שתי המדינות, כשהמקומות הקדושים ינוהלו באורח אוטונומי, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בהשבתם למדינת פלסטין, וקליטת מספר מוסכם על הצדדים בישראל.[103] באותה עת קיימו אבנרי וחלק מאנשי המועצה מגעים עם סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, תוך יידוע ראש הממשלה יצחק רבין.[104]

ב-1976 הגיש יחד עם עוד שמונה מחבריו למועצה תביעת דיבה נגד "ועד העדה הספרדית בירושלים" על שפרסם גילוי דעת נגדם בו נאמר שחברי המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני הם אנטי-ציונים. בעדותו אמר אבנרי כי הוא רואה את המועצה כזרם העיקרי בציונות, וכממשיכת דרכם של הרצל, ארלוזורוב ובן-גוריון.[105] אבנרי וחבריו זכו במשפט, וקיבלו פיצויים.[106]

ב-19 במרץ 1974 הותקף ונפצע אבנרי על ידי אדם כבן 21 בעל הפרעה נפשית, שתקף אותו באגרופים כשבוע קודם לכן ברחוב, אך לא פצע אותו. לאחר שנתפס בניסיונו השני, לא הועמד לדין והועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.[107] ב-18 בדצמבר 1975 ערך בו שוב אותו אדם, אליהו גלילי, ניסיון התנקשות, כשדקר אותו באמצעות סכין בבטנו, בפניו, ברגלו ובחזהו. גלילי נתפס לאחר ניסיון ההתנקשות, ונשלח שוב לאשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי. אבנרי, שנפצע באורח בינוני, טען כי המשטרה ובית המשפט הסתירו את מניעיו ושולחיו האמיתיים של המתנקש שהגיע לדלת ביתו זאת אף על פי שהמתנקש טען בפניו שהוא עושה זאת מאחר שלדעתו אבנרי השתיל מכשיר האזנה בראשו. האדריכל נחום זולוטוב, ששהה באותה העת במשרדו שבבניין בו התגורר אבנרי ברחוב בן-יהודה, היה האדם שתפס את המתנקש.[108] המבקר הראשון בבית החולים לאחר ניסיון ההתנקשות היה רחבעם זאבי ששכנע את אבנרי לשאת נשק שאותו נשא במשך כ-15 שנה.[109]

אבנרי תקף באופן חריף את ניסיון ההתנחלות בסבסטיה, וטען כי ניסיון זה מהווה התגרות גלויה בממשלה ובדמוקרטיה בישראל, ותבע מראש הממשלה שלא להסתפק בפינוי המתנחלים מהאזור, אלא גם למצות עמם את הדין הפלילי ולבלום ניסיונות עתידיים מסוג זה.[110]

על אף נטייתו האנטי-ממסדית, כאשר נודע לאבנרי על פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, הוא החליט שלא לפרסמה מחשש לפגיעה בשלטון השמאל בישראל ולעליית הליכוד. הוא פנה לרבין להזהירו שיסגור את החשבון.[111] בסופו של דבר פורסמה הפרשה בעיתון "הארץ".

מחנה של"י

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מחנה של"י
סמליל מחנה של"י

לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, היו אבנרי וסיעתו שותפים, לצד הסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, מוקד בראשות מאיר פעיל, פלג מהפנתרים השחורים בראשות סעדיה מרציאנו, ברית השמאל בראשות יעקב ריפתין, אנשי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ויחידים נוספים, להקמת מחנה של"י.[112] אבנרי הוצב במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת, וכיהן בכנסת התשיעית החל משנת 1979, אז החליף את לובה אליאב לפי הסכם רוטציה.[113] נוסף על חברותו בכנסת, היה חבר גם בוועדת החינוך.

במהלך חברותו בכנסת התשיעית הצביע בעד הסכם השלום בין ישראל למצרים, ואמר כי תהליך זה, שכלל בתוכו הבטחה מצד ישראל לאוטונומיה לפלסטינים, יוביל להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל. הוא קרא לאש"ף להשתתף בהפיכת האוטונומיה לשלב בהקמת המדינה הפלסטינית, תוך כדי שאמר כי הוא מבין את הזעם של העם הפלסטיני על אי-שיתופו במשא ומתן ועל החרמת הנהגתו המוכרת.[114]

הוא גינה בחריפות את המתקת עונשו של סגן דניאל פינטו, מי שעינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים במהלך "מבצע ליטני" הורשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר, ועונשו קוצר על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן משמונה שנים לשנתיים בלבד. אבנרי וסיעתו טענו כי מעשה זה גורם לערעור קיומו של עיקרון "טוהר הנשק" בצה"ל ובקרב כוחות הביטחון האחרים, וכי במעשה זה יצר הרמטכ"ל סטנדרטים חדשים של מסמוס העונש המרתיע על פשעי מלחמה הכרוכים ברצח. בנוסף הגישו הצעת אי-אמון בממשלה על מעשה זה, כיוון שאף אחד מהממונים עליו בדרג האזרחי, חברי הממשלה, לא הגיב על המעשה.[115] כמו כן, תבע אבנרי את פיטורי הרמטכ"ל, הן בשל המעשה עצמו, הן בשל הגרסה השקרית שנתן בריאיון לעיתונות בנוגע למעשיו האמיתיים של החייל, והן בשל כך שהפעיל את הצנזורה הצבאית כדי למנוע את פרסום מעשיו האמיתיים של החייל לציבור.[116]

אבנרי התנגד ל"חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" שנחקק בכנסת התשיעית, בקריאה הראשונה תבע להסיר את הצעת החוק מעל לסדר היום, בהדגישו כי הוא בעד ירושלים כבירת ישראל, אבל לא בכל חלקיה, כיוון ש"הסטטוס קוו המדיני הנוכחי מוליך למלחמת נצח עם העולם בכלל, והעולם המוסלמי בפרט",[117] ובקריאה הסופית תבע להגביל את הבירה לירושלים המערבית, תוך קביעת ניהול אוטונומי של המקומות הקדושים לשלוש הדתות במזרחה.[118]

לקראת הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 הוצב במקום ה-97 הסמלי ברשימת "מחנה של"י" לכנסת.[119] המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

במהלך עשר שנות חברותו בכנסת היה לאחד מחברי הכנסת הפעלתנים ביותר אי פעם במשכן, כמעט ולא החמיץ ישיבות מליאה, נאם כאלף נאומים והגיש מאות הצעות חוק.

אבנרי התנגד למבצע שלום הגליל מראשיתו, וכבר בימים הראשונים של המלחמה היה שותף להקמת "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שקרא לנסיגת צה"ל מכל שטחי לבנון לאלתר וללא כל תנאי, לשלום ישראלי-פלסטיני שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל, ובמשא ומתן בין ישראל לאש"ף על בסיס הכרה הדדית.

אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה, 1982

הפגישה עם ערפאת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 ביולי 1982, כחודש בתוך מבצע שלום הגליל, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בחלקה המערבי של ביירות הנצורה (יחד עם ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות צעירה ב"העולם הזה" באותם ימים, ושרית ישי, אז כתבת השבועון). הייתה זו הפעם השנייה בלבד בה נפגש המנהיג הפלסטיני עם ישראלים (זאת לאחר שכשנתיים קודם לכן נפגש עם חברי הכנסת תופיק טובי וצ'ארלי ביטון), והפעם הראשונה בה נתן ריאיון לכלי תקשורת ישראלי, שפורסם ב"העולם הזה". בריאיון דיבר ערפאת על הצורך בסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, להכרה הדדית, של ישראל באש"ף כארגונו היציג של העם הפלסטיני, ושל אש"ף בישראל, ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחים. עצם הפגישה עוררה נגד אבנרי גל של גינויים מסיעות וחברי כנסת שונים, ודרישה לנקיטת אמצעים משפטיים נגדו, בין השאר מצד השר יצחק מודעי, סגן שר האוצר חיים קופמן, מפלגת העבודה וחברת הכנסת גאולה כהן.[120]

בתום חקירה הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שאין עילה משפטית להעמידו לדין.[121] בעקבות כך, ובעקבות פגישה נוספת שערך אבנרי, לצד חבריו למועצה יעקב ארנון ומתי פלד, עם ערפאת ואנשי אש"ף נוספים בתוניס, החלו אישים מהמערכת הפוליטית להעלות את הרעיון לחקיקת חוק שיאסור מפגשים מסוג זה עם אנשי אש"ף, גם אם אין בהם כוונה לפגוע בביטחון המדינה,[122] מה שהוביל, כארבע שנים מאוחר יותר, לתיקון לפקודת מניעת טרור שהוסיף את סעיף 4(ח), שאסר לקיים, בישראל או מחוצה לה, מפגש עם נציג של ארגון טרור, במה שנודע בשם "חוק המפגשים". מאז נפגש אבנרי עם ערפאת עוד פעמים רבות. לטענת מתנגדיו של אבנרי, מאז הוא הפך ל"חסיד של ערפאת", ויש שטענו שאף באופן עיוור. אבנרי עצמו ושותפיו לפעילות הפוליטית הכחישו בתוקף טענות אלה. אבנרי אמר כי אינו "חסיד" של ערפאת, אלא פטריוט ישראלי המכיר בכך שכדי להבטיח את עתידה על מדינת ישראל לדבר עם בני העם הפלסטיני באמצעות המנהיגות שהפלסטינים רואים בה את מנהיגותם.[123]

הרשימה המתקדמת לשלום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983 האשים מתי פלד את חברו להנהלת מחנה של"י, רן כהן, שהשתתף במבצע שלום הגליל כסגן מפקד אגד בעוצבת האש, פיקד על שמונה גדודי ארטילריה שכיתרו את ביירות, ושהיה ממותחי הביקורת המרכזיים במפלגה עליו, על אבנרי ועל ארנון על פגישתם עם ערפאת ועוזריו, בביצוע "פשעים נגד האנושות בביירות", בריאיון שהעניק פלד למוסף השבועי של "על המשמר", "חותם". בריאיון אמר כי הגיע למסקנה ש"אין מקום לשבת בתנועה אחת עם מפקד בכיר שביצע פשעים נגד האנושות", וכי "רן כהן פיקד על הארטילריה שהרסה בתי פלסטינים בלבנון - מטרות אזרחיות".[124] צעד זה היווה למעשה את אקורד הסיום של מחנה של"י, המפולג ממילא בתוכו בין אגף "מתון" שהורכב רובו ככולו מאנשי "מפלגת מוקד" לשעבר, ואגף "רדיקלי" יותר שהורכב מאבנרי, פלד, ארנון, יוסי אמיתי, חיים ברעם ואחרים.[125]

עם הפילוג השתתף האגף הרדיקלי הפורש ממחנה של"י, לצד פעיל "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" יהודה נאמן, פעיל "יש גבול" אורי רם, פעיל "שלום עכשיו" אנדרה יפה, ואחרים, בהקמת קבוצת "אלטרנטיבה".[126]

בשנת 1984 השתתף אבנרי, יחד עם שותפיו הפוליטיים ל"אלטרנטיבה", "התנועה המתקדמת" מנצרת (שחבריה פרשו מ"החזית הדמוקרטית", שהביאה לבחירתו של תאופיק זיאד לראשות העיר, ב-1981, וגרפו הצלחה בריצה עצמאית בבחירות לרשות המקומית בנצרת ב-1983[127]), ועוד כמה חוגים שונים (בהם "אל אנצאר" מאום אל-פחם, שפרשה מבני הכפר, ומצפן, שחברה חיים הנגבי היה למזכיר המפלגה) ויחידים נוספים, בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום[128] – מפלגה משותפת ליהודים וערבים שמצעהּ קרא לשוויון מוחלט בין אזרחי ישראל ולסיום הכיבוש. אבנרי לא ביקש להיבחר לכנסת מטעם מפלגה זו, אלא תמך בבחירתם של עו"ד מוחמד מיעארי ומתי פלד לייצג אותה בכנסת, והיה חבר פעיל בהנהלת הרשימה המתקדמת בכל תקופת קיומה. הוא הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימתה לכנסת.[129]

ב-1986 הוציא לאור את ספרו "My Friend, the Enemy", שנכתב להזמנת הוצאה לאור אנגלית, המתאר את פגישותיו עם נציגי אש"ף לאורך השנים.[130] הספר יצא במהדורתו העברית כשלוש שנים מאוחר יותר, ב-1989, בשם "אויבי, אחי" בתרגומו של עמנואל לוטם ובהוצאת ביתן.[131]

גוש שלום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמליל גוש שלום

אבנרי התנגד נחרצות לגירוש פעילי החמאס ללבנון בידי ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין בדצמבר 1992. בכנס של "שלום עכשיו" בו השתתף תבע להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה כנגד הצעד הזה. משלא נענו אנשי "שלום עכשיו" לקריאתו, הקים יחד עם פעילים יהודים וערבים את "הועד היהודי-ערבי נגד הגירוש", ובמסגרת פעילותו שהו אבנרי, אשתו רחל, ופעילים אחרים במשך 45 יום באוהל מחאה מול משרדו של ראש הממשלה בירושלים.

לאחר שהוסכם בין יצחק רבין לבין נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לאפשר את חזרת המגורשים לאחר שנה, החליטו אבנרי וחבריו להפוך את ה"וועד נגד הגירוש" לתנועה בשם "גוש שלום". בתחילת 1994, לאחר חזרת המגורשים, פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, התקיימה עבורם קבלת פנים חגיגית במרכז האירועים ע"ש א-שאווה בעזה, שבה הודו הנציגים שחזרו לאבנרי ולחבריו על עזרתם. ”עשיתי מה שעשיתי כאזרח ישראלי, שהתנגד בכל לבו לגירוש המוני ושרירותי של אנשים מבתיהם אל מעבר לגבול. אני רואה בכם ובתנועתכם שותפים להסכם שלום עתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין”, אמר אבנרי בטקס, כשהוא עונד את סמל "גוש שלום" המורכב משני הדגלים, הישראלי והפלסטיני.

עם שובו של יאסר ערפאת מגלותו בתוניס לשטחים, בעקבות חתימת הסכם אוסלו, הזמין ערפאת את אבנרי לקבלת הפנים שחיכתה לו בעזה, וערך יחד איתו מסיבת עיתונאים לרגל שובו. מיד לאחר הסכם אוסלו פרסם "גוש שלום" קריאה לשחרר את כל האסירים הפלסטיניים באופן מידי, בטענו כי אלה הם שבויי מלחמה, ולכן דינם להשתחרר בגמר הלחימה.

אבנרי הוקיע את "תוכנית ההתנתקות", וטען כי היא תוכנית ימנית-קיצונית שנועדה להקפיא את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, להוריד את רעיון המדינה הפלסטינית מהפרק לתמיד, ולהטעות את הציבור בארץ ובעולם. לדעתו היא נבעה משיקולים טקטיים גרידא, במסגרתם היה מוכן אריאל שרון לוותר על רצועת עזה שהיא 1.3% משטח הארץ, תוך ניתוקה מהעולם בים, ביבשה ובאוויר, כדי להשתלט סופית על הגדה המערבית, הגדולה ממנה פי 16, להרחיב את ההתנחלויות בה, וליצור 7–8 מובלעות פלסטיניות דומות לרצועת עזה שיהיו מוקפות בחומת ההפרדה, כדי לקבוע גבולות לסיפוח עתידי וחד-צדדי של ה"גושים" ולמנוע אפשרות שאי פעם תוכל לקום מדינה פלסטינית בת קיימא. כמו כן, ביקר את "שלום עכשיו" על תמיכתה בתוכנית, ואת מפלגת העבודה ומרצ-יחד על שהודיעו שיצביעו בעד התוכנית כאשר יביא אותה שרון לכנסת.[132]

לאחר ניצחון תנועת החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית במרץ 2006, התרכז אבנרי בארגון מפגשים ודו-שיח עם נציגי הממשלה הפלסטינית החדשה, תוך שהוא מביע התנגדות חריפה לחרם שהוטל עליה על ידי ממשלת ישראל. בין השאר, ניהל שיחות עם חסן יוסוף, מראשי חמאס בגדה המערבית, ועם מוחמד אבו טיר ("אדום הזקן"), חבר הפרלמנט הפלסטיני מחמאס בעזה. אבנרי אף ארגן מפגש של כל חברי מזכירות "גוש שלום" עם ארבעה חברי פרלמנט מחמאס. בפגישה זאת ציינו פעילי חמאס כי סירוב תנועתם להכיר בישראל אינו עמדה מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי, כי אם עמדת מיקוח שניתנת לשינוי אם וכאשר ממשלת ישראל תביע באופן קונקרטי הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים.

כאשר נעצרו נציגי חמאס בפרלמנט על ידי צה"ל בעקבות שבייתו של גלעד שליט, נהגו אבנרי ואחרים מאנשי "גוש שלום" להגיע לאולמות בתי המשפט הצבאיים אליהם הובאו העצורים להארכת מעצרם, כדי לפגשם ולהפגין בקריאה לשחרורם ולפתיחת משא ומתן עמם על ידי ממשלת ישראל.

”אין לי הרבה משותף עם אנשי החמאס מבחינה אידאולוגית. אני אדם חילוני שבהיותי חבר כנסת נאבקתי בכל כוחי למען הפרדת הדת מהמדינה, הם אנשים דתיים הרוצים לבנות מדינה דתית. כל זה לגמרי לא מפריע לי לנהל אתם דו-שיח פורה. הדבר החשוב היחיד הוא, שהם מייצגים כוח חשוב ומשמעותי בחברה הפלסטינית, ושלום שלא יכלול אותם פשוט לא יחזיק מעמד”, אמר אבנרי.

רחל אבנרי ואורי אבנרי אורחים בתוכניתו של יעקב אגמון "בירה ומצב רוח"

מאז שחדל מלשמש כעורך "העולם הזה", היה פעיל בגופי שמאל רדיקליים חוץ-פרלמנטריים. עיקר פעילותו התרכז ב"גוש שלום".

אחד מאפיוניו המיוחדים של אבנרי לאורך שנותיו כפעיל מרכזי בחוגי השמאל הרדיקלי הישראלי, הוא אי הזדהותו עם האידאולוגיה המרקסיסטית. מעולם לא היה אבנרי פעיל בגוף סוציאליסטי או קומוניסטי. כאשר זהות מטרות וצורך פוליטי בשיתוף כוחות הביאו אותו ואת ארגונו, בשנות השבעים והשמונים, לחבור אל גורמים סוציאליסטיים ברשימה לבחירות לכנסת, היו אלה תמיד ארגונים קטנים ואנטי ממסדיים: אק"י (בבחירות לכנסת השמינית), הסוציאליסטים העצמאיים, תכלת-אדום והפנתרים השחורים (כחלק ממחנה של"י בבחירות לכנסת התשיעית) ומצפן (כחלק מ"אלטרנטיבה", ברשימה המתקדמת לשלום בבחירות לכנסת האחת-עשרה).

בשנת 2002 יצא סרטו התיעודי של יאיר לב, "הנדון: אורי אבנרי" (בהפקת דורון צברי) העוסק בו.

מאז 1999 ועד אשפוזו ב-2018 כתב אבנרי טור באתר גוש שלום, חודש לאחר מותו בספטמבר 2018 פורסם ארכיון המאמרים שכתב אבנרי באתר.

אבנרי נמנע מלהטיח ביקורת ביאסר ערפאת, שעמו היה מיודד אישית, והטיל על ממשלת ישראל את מלוא האחריות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכישלון התהליך המדיני. אבנרי תמך במימוש מסוים של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל, כשעל פי הצעתו, תיקבע מכסה שנתית המגבילה את מספר הפליטים שיורשו לשוב כל שנה.[133]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה ב-21 במאי 2011 ממחלת כבד (הפטיטיס C). השניים היו נשואים במשך 58 שנים, ובחרו שלא להביא ילדים לעולם. לאור בקשתה של רחל גופתה נשרפה ואפרה פוזר בים.[134]

ב-4 באוגוסט 2018 לקה אבנרי בשבץ מוחי ואושפז במצב קשה בבית החולים איכילוב,[135] שם נפטר כעבור כשבועיים ב-20 באוגוסט.[136] לבקשתו, נשרפה גופתו.[137]

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.[138]

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אורי אבנרי ברחוב רופין 10א.

פרסים והערכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורי אבנרי (שלישי מימין) ורחל אבנרי (שלישית משמאל) בטקס קבלת מדליית קרל פון אוסייצקי לשנת 2008

מספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הטרוריזם מחלת הילדות של המהפכה העברית, הוצאת תנועת העם, 1945
  • מלחמה או שלום במרחב השמי, הוצאת דף חדש, 1947
  • מהתגוננות למלחמה – לקראת מלחמה כוללת: קובץ למחשבה מלחמתית, הוצאת הליגה העברית למלחמה כוללת, 1948
  • בשדות פלשת – 1948, הוצאת טברסקי, 1949. (מהדורה נוספת ללא כל שינויים יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן; הספר ראה אור מחדש ב-1998 בהוצאת הספריה החדשה)
  • הצד השני של המטבע, הוצאת שמעוני, 1950.(מהדורה מצולמת יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן)
  • צלב הקרס, הוצאת דע, 1961
  • מלחמת היום השביעי, הוצאת דף חדש, 1969
  • 1 מול 119 – קובץ נאומיו של אבנרי בכנסת, בעריכת אמנון זכרוני, תשכ"ט/1969
  • תוכנית לישראל אחרת, הוצאת תנועת העולם הזה, 1977
  • אויבי, אחי, הוצאת ביתן, 1989
  • אנו לובשים את כתונת נסוס 1991
  • לנין לא גר פה יותר, הוצאת כתר, 1992
  • שני עמים, שתי מדינות 1995. (גרמנית)
  • בעיית ירושלים 1996. בשיתוף עם עזמי בשארה
  • אמת מול אמת: מבט שונה לגמרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת גוש שלום, 2004
  • אופטימי (אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2014
  • אופטימי 2 (אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות, 2016[141]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אורי אבנרי
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אורי אבנרי
קישורים בנושא מפגשיו של אורי אבנרי עם אנשי החמאס

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ וורנר-שלמה אוסטרמן באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
  2. ^ לפי אבנרי נדבק אחיו במחלה והואשם שהדביק את עצמו בכוונה כדי להשתמט מהקרבות. הוא נעלב, הסתגר בשירותים וירה בעצמו. (אופטימי, עמ' 127)
  3. ^ לגעת ברוח עם אורי אבנרי, באתר יוטיוב
  4. ^ אופטימי, עמ' 89
  5. ^ זאב גלילי מפקפק בטענתו זו וטוען שלא נמצאה כל עדות תומכת לכך. ראו זאב גלילי, למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל, אתר היגיון בשיגעון, 19 בדצמבר 2010
  6. ^ אבנרי: תבור נחטף על ידי הש.ב, חרות, 6 במאי 1958
  7. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד דליה קרפל, אורי אבנרי שומר על אופטימיות בגיל 90 ומאמין בשלום שיופיע בדרך נס. ראיון, באתר הארץ, 2 באפריל 2014.
  8. ^ בתנועה, המשקיף, 22 בנובמבר 1942; בתנועה, המשקיף, 13 בדצמבר 1942
  9. ^ יוסף אוסטרמן, אהבתה הראשונה, המשקיף, 19 בדצמבר 1941, המשך; יוסף אוסטרמן-אבנרי, על תעמולת הגיוס, המשקיף, 14 באוקטובר 1942; אריאל אבינרי (אוסטרמן), פייר וואן פאסן, המשקיף, 23 באפריל 1943; אריאל אבנרי (אוסטרמן), מי הלשין על וואן-פאסן?, המשקיף, 30 באפריל 1943; אריאל אבנרי, מכתב גלוי לקומוניסט, המשקיף, 28 במאי 1943; אריאל אבנרי, האם אשמים הפועלים?, המשקיף, 18 באוגוסט 1943
  10. ^ "החברה" בעל-פה לנוער, המשקיף, 6 בפברואר 1942; בתנועה, המשקיף, 19 בפברואר 1942; בתנועה, המשקיף, 20 במרץ 1942
  11. ^ מתוך סרטו של יאיר לב, הנדון: אורי אבנרי.
  12. ^ מתוך: מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, 1984, עמ' 147.
  13. ^ מתוך: העולם הזה, 1972, עמ' 207–208.
  14. ^ הצ"ח משרד מדיני י-ם, ביולטינים - במאבק, מודיעין, בהוצאת מזכירות מרכז הצ"ח בא"י, באתר "מכון ז'בוטינסקי בישראל".
  15. ^ עמוס כרמל, הכל פוליטי, בערך עליו
  16. ^ ספרים חדשים, דבר, 14 בנובמבר 1947
  17. ^ אמנון לורד, הדמות המשפיעה ביותר בתולדות המדינה, באתר nrg‏, 10 בספטמבר 2013.
  18. ^ מתוך: מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, 1984, עמ' 149–150.
  19. ^ אורי אבנרי / בשדות פלשת 1948, מעריב, 1 ביולי 1949; הוצאת ספרים נ. טברסקי חברה בע"מ, הצופה, 26 ביוני 1949
  20. ^ מילות השיר "שועלי שמשון" והאזנה לו, באתר זמרשת; יהושע בר-יוסף, על רוחה של יחידה אחת, דבר, 9 באוגוסט 1948
  21. ^ הצד השני של המטבע ספרו החדש של אורי אבנרי, מעריב, 2 ביוני 1950
  22. ^ ד"ר שייב בדין על "מאמר-הסתה", דבר, 2 בינואר 1951
  23. ^ במשפטו של ד"ר שייב, דבר, 9 בדצמבר 1952
  24. ^ אורי אבנרי, מתוך "אופטימי", ספרו של אורי אבנרי, באתר העין השביעית, 16 באפריל 2014.
  25. ^ תום שגב, 'הארץ' שלנו, כותרת ראשית, 3 באוקטובר 1984
  26. ^ אפי לנדאו, רונית אנטלר, רפי גינת עורך "העולם הזה" אורי אבנרי פורש, חדשות, 14 ביוני 1990
    הדס מנור ואילנה באום, אורי אבנרי פורש; רפי גינת עורך 'העולם הזה', מעריב, 14 ביוני 1990
  27. ^ יגאל רביב, גנגר מכר לגינת את "העולם הזה", חדשות, 8 ביולי 1992
  28. ^ רון מיברג, פה יתנו כבוד למילה הכתובה, חדשות, 4 במרץ 1993
  29. ^ איתמר ב"ז, "העולם הזה" קם לתחייה ברשת, באתר העין השביעית, 3 בספטמבר 2018
  30. ^ איתמר ב"ז, מוזס לא אשם, באתר העין השביעית, 30 ביוני 2019
  31. ^ יונית מוזס, העולם הזה 2.0, באתר "שיחה מקומית", 16 ביולי 2020
  32. ^ אתר למנויים בלבד גיל דוד, הפיצוח של הצנזורה הדרקונית ישב לה מתחת לאף, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2018
  33. ^ אורי אבנרי והמילה חללית, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏20 באוגוסט 2018
  34. ^ "העולם הזה", גיליון 792 מ-1 בינואר 1953
  35. ^ אתר למנויים בלבד "חללית", באתר הארץ, 22 במאי 2013
  36. ^ רוזנטל, רוביק, מילון הסלנג המקיף, ירושלים: כתר, 2005
  37. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 40.
  38. ^ חיים גורי ואורי אבנרי על משפט אייכמן, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 08:39)
  39. ^ אהרון בכר, הנדון: אורי אבנרי, הוצאת יפעת 1968, עמ' 13-14
  40. ^ קריאת אחים לימאים, על המשמר, 23 בנובמבר 1951
  41. ^ משטרה הרחיקה בכוח 70 אנשי צוות "גלילה", על המשמר, 25 בנובמבר 1951 המשך; נקיון הציבור או נקיון הקירות?, על המשמר, 4 ביוני 1952
  42. ^ הוקם ועד למען גולי אבו גוש, מעריב, 7 בספטמבר 1953.
  43. ^ אבנרי וכהן הותקפו ונפצעו, מעריב, 30 בנובמבר 1953; התנפלות על עורכי "העולם הזה", חרות, 1 בדצמבר 1953
  44. ^ פצצה למערכת "העולם הזה", על המשמר, 27 בנובמבר 1952
  45. ^ "שליחי המדינה פעלו באלימות", חרות, 5 ביוני 1958
  46. ^ אורן פרסיקו, זרקו אותם לכלובים, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2009.
  47. ^ "בלי מורא, בלי משוא-פנים", על המשמר, 18 בדצמבר 1953
  48. ^ חומר-נפץ הונח במערכת "העולם הזה", על המשמר, 29 במאי 1955; חומר נפץ במערכת "העולם הזה", חרות, 29 במאי 1955
  49. ^ התפוצצות בדפוס "ישראל" המדפיס את "העולם הזה", על המשמר, 1 ביוני 1955; הופצץ דפוס "ישראל" שבו נדפס "העולם הזה", חרות, 1 ביוני 1955
  50. ^ משה שביט, ילין-מור: יזמנו "הפעולה השמית" נוכח ההתפתחויות באיזור, חרות, 24 ביולי 1958; נ. שלמה, "הפעולה השמית" פוזלת לערביי המרחב, חרות, 29 ביולי 1958; "הפעולה השמית" מכירה בזכות הפליטים הערבים לרפאטריאציה, דבר, 29 ביולי 1958; "א. אבנרי בא במגע עם נציגים ערביים", דבר, 3 בפברואר 1959
  51. ^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; מרכז הפעולה השמית מוכן להעמיד את בן הרוש בראש הרשימה, חרות, 4 באוגוסט 1959
  52. ^ "הפעולה השמית" מזדהה עם דוד בן-הרוש, דבר, 4 באוגוסט 1959; "השמיים" לא "ירוצו" לכנסת הרביעית, דבר, 26 באוגוסט 1959
  53. ^ דב גולדשטיין, ישראלים בעד אלז'יריה חופשית, מעריב, 28 בדצמבר 1960
  54. ^ ועד שהוקם ביוזמת מק"י, קבוצת אל ערד והפעולה השמית מארגן כנס נגד המימשל הצבאי בבירה, חרות, 17 בפברואר 1963; מ. שמריהו, ב. ג. לא רואה פגם בהבטחת רוב בעד הממשל בעזרת קולות הערבים, מעריב, 18 בפברואר 1963; יוסף בן-שאול, ובסוף שרו "התקוה"..., מעריב, 20 בפברואר 1963; ישעיהו אביעם, מתיחות בכפר טייבה, מעריב, 10 במרץ 1963; נעצרו 20 מתושבי המשולש על נסיון להשתתף באסיפה שנאסרה, מעריב, 25 באוגוסט 1963
  55. ^ יומני כרמל - הפגנה לביטול הממשל הצבאי, באתר יוטיוב
  56. ^ "העולם הזה" יגיש רשימה לכנסת?, חרות, 30 ביולי 1965; "העולם הזה" יקים רשימה לבחירות, חרות, 4 באוגוסט 1965; הוקמה רשימת "העולם הזה", מעריב, 4 באוגוסט 1965; עורכי "העולם הזה" יופיעו ברשימה עצמאית לבחירות, דבר, 4 באוגוסט 1965
  57. ^ רשימת חברי הכנסת ה-6, דבר, 9 בנובמבר 1965
  58. ^ "העולם הזה" יציע שיו"ר הכנסת יהיה ערבי, חרות, 12 בנובמבר 1965; י. שמואלי, ישיבת הפתיחה של הכנסת: בחירת היו"ר ו-8 הסגנים, חרות, 23 בנובמבר 1965; נפתח המושב הראשון של הכנסת, דבר, 23 בנובמבר 1965
  59. ^ הכנסת החליטה על הרכבן של תשע הוועדות הקבועות, דבר, 24 בנובמבר 1965
  60. ^ יהושע ביצור, שר המשפטים תמך בתיקוני האופוזיציה לחוק לשון הרע – אך הציע להסירם מסדר היום, מעריב, 27 בינואר 1966
  61. ^ הדרך אל ירושלים - נחסמה, המפגינים השתרעו על הכביש, מעריב, 28 בנובמבר 1965; יהושע ביצור, המערכה על השבת בירושלים שנפתחה בכביש - נמשכה בכנסת, מעריב, 2 בדצמבר 1965; יהושע ביצור, "שיתפללו בבתי-כנסת ולא על רציפי נמל", מעריב, 16 בדצמבר 1965; א. פלג, ילדים בכו וצופרים ייללו במרכז אשדוד כאשר "שיירת השבת" נרגמה באבנים, מעריב, 9 בינואר 1966; יהושע ביצור, מתח גבוה בשעת הדיון על מנוחת השבת ונתיחת המתים, מעריב, 19 ביולי 1966; אושר תקציב משרד התחבורה, מעריב, 22 במרץ 1967
  62. ^ ל"ע תובעים לדון בדבר שחרור תלמידי ישיבות מצה"ל, דבר, 23 בינואר 1968; יהושע ביצור, מ. דיין בכנסת: צרכי ביטחון חייבו גירושו של רוחי אל-חטיב, מעריב, 14 במאי 1968
  63. ^ יהושע ביצור, המאבק על כבוד הדרכון הישראלי, מעריב, 15 בדצמבר 1965
  64. ^ א. אבנרי "מוכן למלא שליחויות שלום", דבר, 2 בפברואר 1966
  65. ^ הכנסת תדון בשבוע הבא בתופעות השחיתות בספורט, מעריב, 7 בדצמבר 1965; סגן שר החינוך: נחפש דרך לקידום הכדורגל - המהווה משיכה להמונים, מעריב, 16 בדצמבר 1965; ועדה של 9 חברי כנסת תבדוק הליקויים בספורט, מעריב, 24 בינואר 1966
  66. ^ יהושע ביצור, "החולים מבריאים יותר מהר", מעריב, 28 ביוני 1966
  67. ^ יהושע ביצור, אשכול: "ביקור האמריקנים בכור בדימונה לא פגע בריבונות של מדינת ישראל", מעריב, 6 ביולי 1966
  68. ^ ח. יער, "יש סיכוי להדביק חלק מהפיגורים במשק בזכות רוח ההתנדבות שמגלה העם היהודי", מעריב, 20 ביוני 1967; ח. יער, לוי אשכול מגיב על נאומו של ראש-ממשלת ברית-המועצות: "קוסיגין חילל זכר המליונים שנטבחו על-ידי הגרמנים במלחמה", מעריב, 22 ביוני 1967; ח. יער, חצי מיליון ספרי לימוד יודפסו מיד בשביל התלמידים בשטח "הגדה", מעריב, 20 ביולי 1967
  69. ^ אושרו החוקים המסמיכים את הממשלה להחיל את המשפט והמינהל הישראלי על השטחים המשוחררים, דבר, 28 ביוני 1967, אושרו החוקים המסמיכים, דבר, 28 ביוני 1967
  70. ^ שאלת ההתנחלות בשטחים המשוחררים - לוועדה, דבר, 7 בדצמבר 1967.
  71. ^ יהושע ביצור, "טונים גבוהים" בפרשת מגורשי חברון - בצאת הכנסת לפגרא, מעריב, 15 באוגוסט 1968
  72. ^ "התנועה למען פדראציה" פתחה פעולתה הפומבית, דבר, 15 בדצמבר 1967
  73. ^ יהושע ביצור, הרשויות המקומיות יצמצמו עבודות פיתוח, יקדישו חלק ניכר מתקציביהן לפרעון חובות, מעריב, 14 במאי 1968; היום לפני 43 שנים: "ירושלים של זהב" הושמע לראשונה, באתר הארץ, 16 במאי 2010
  74. ^ אישי שמאל נפגשו כדי להקים חזית משותפת, מעריב, 26 ביוני 1969;
    מ. מייזלס, "אנו מוכנים להקריב אינטרסים למען רשימה נגד השוביניזם", מעריב, 14 באוגוסט 1969;
    מ. מייזלס, נכשלו המאמצים להקמת "חזית-שלום" רחבה לכנסת, מעריב, 24 בספטמבר 1969
  75. ^ חה"כ אורי אבנרי הוצא בכוח מאולם הכנסת, דבר, 5 בפברואר 1970;
    יהושע ביצור, בפעם הראשונה: ח"כ מוצא בכוח מהכנסת על זרועות הסדרנים, מעריב, 5 בפברואר 1970
  76. ^ חבר-כנסת אבנרי ניסה את כל הסמים: "מחשיש ועד ל.ס.ד.", מעריב, 10 בפברואר 1970
  77. ^ חגי אשד, המחבלים הגישו בקשה לפתוח משרדים בדקר ואתונה, דבר, 5 ביולי 1972
  78. ^ יהושע ביצור, אבן: הממשלה תקבע את שליחיה, מעריב, 8 באפריל 1970;
    יהושע ביצור, הממשלה תקבע את שליחיה, מעריב, 8 באפריל 1970
  79. ^ יהושע ביצור, הכנסת סמכה ידיה על הודעת ג. מאיר, מעריב, 30 ביוני 1970;
    יהושע ביצור, מפ"ם חדלה לשבת "על הגדר", מעריב, 28 ביולי 1970;
    יהושע ביצור, ח"כ קרגמן השיב על הצעות לסדר היום: הודעת הממשלה תימסר בימים הקרובים, מעריב, 30 ביולי 1970
  80. ^ יהושע ביצור, דיין: הטילים הוזזו - ההסכם הופר; על ארצות הברית לדאוג להוצאתם מהתעלה, מעריב, 14 באוגוסט 1970
  81. ^ בין קודש לחול בכנסת, מעריב, 18 ביוני 1970;
    ייאבקו להכרה ביהדות הריפורמית, דבר, 21 ביוני 1970
  82. ^ יחיאל לימור, נישואין אזרחיים, מעריב, 17 בפברואר 1972
  83. ^ חוק שירות ביטחון יוחל עד גיל 54, דבר, 10 בנובמבר 1970
  84. ^ יהושע ביצור, הכנסת דחתה את ההצעה לבטל האיסור על יחסים הומוסכסואליים, מעריב, 3 ביוני 1971, המשך
  85. ^ מציע להתיר יחסים הומו-סכסואליים והפלות, מעריב, 3 בדצמבר 1970;
    יהושע ביצור, הוארך תוקף תקנות שעת חרום בשטחים לגבי ישראלים המבצעים שם עבירות, מעריב, 23 בדצמבר 1970;
    העדיפו סרט "פרובלמאטי" על בעיות החינוך הגבוה, מעריב, 26 בינואר 1971
  86. ^ אהרון גבע, הכנסת לא קיבלה הצעת אבנרי לשינוי החוק בעניין הומוסכסואליזם, דבר, 3 ביוני 1971;
    על סדר היום, דבר, 3 ביוני 1971.
  87. ^ יהושע ביצור, "תנו לנשום בארץ הזאת", מעריב, 28 בינואר 1971;
    שר האקולוגיה, מעריב, 16 באוגוסט 1972
  88. ^ מנחם רהט, כאלף שמאלנים, אנשי רוח וחברי מפ"ם יצאו ב"מסע הזדהות" לבירעם ולאיקרית, מעריב, 6 באוגוסט 1972;
    מנחם רהט, "לא נזוז ולא נפנה הבתים" - אמרו עקורי בירעם וישבו על רהיטיהם, מעריב, 8 באוגוסט 1972;
    מנחם רהט, תומכי-העקורים הציבו משמרות ליד משרד ג. מאיר בירושלים, מעריב, 8 באוגוסט 1972;
    תופיק חורי, המשטרה פינתה בכוח 100 עקורים מבירעם, דבר, 8 באוגוסט 1972;
    תופיק חורי, 3000 ערבים ויהודים הפגינו בבירה בראשות הבישוף ראיה נגד ההחלטה בעניין בירעם, דבר, 24 באוגוסט 1972;
    יואל דר, כ-100 מפגינים באיקרית פוזרו בכוח על ידי המשטרה, דבר, 12 באוגוסט 1973.
  89. ^ דניאל דגן, נדנדה בשניים ב"העולם הזה", מעריב, 20 בספטמבר 1970;
    מ. שמריהו, צפוי פילוג בין אבנרי וכהן בסיעת "העולם הזה", מעריב, 2 בפברואר 1971;
    יהושע ביצור, מאבק בצמרת תנועת "העולם הזה" בין ח"כ אבנרי לח"כ שלום כהן, מעריב, 3 בפברואר 1971;
    יהושע ביצור, "אורי אבנרי הציע לי רבע מיליון, בעד ויתור על חברותי בכנסת ועל חלקי בשבועון", מעריב, 4 בפברואר 1971.
  90. ^ מ. מייזלס, מרכז "העולם הזה" הביע תמיכה באבנרי וזכרוני, מעריב, 5 בפברואר 1971, המשך
  91. ^ מ. שמריהו, אבנרי הפסיק מדורו של כהן ב"עולם הזה", מעריב, 9 בפברואר 1971;
    מת חופש העתונות ב'עולם הזה', דבר, 10 בפברואר 1971
  92. ^ "משלוח מנות" אמריקני לחברי הכנסת, מעריב, 2 במרץ 1971
  93. ^ קרע גלוי בתנועת העוה"ז, דבר, 13 במאי 1971;
    דן פתיר, העולם הזה והעולם הבא, דבר, 14 במאי 1971
  94. ^ יהושע ביצור, ח"כ ש. כהן כותב ספר על "פרצופו האמיתי של ח"כ אבנרי", מעריב, 27 בינואר 1972;
    שלום כהן הציג ספרו על סודות "העולם הזה", דבר, 27 במרץ 1972.
  95. ^ שם חדש לסיעת העוה"ז: "מרי", דבר, 4 ביולי 1973
  96. ^ וילנסקה תופיע ברשימת מר"י, דבר, 16 ביולי 1973
  97. ^ דניאל בלוך, ארבע ההפתעות בבחירות, דבר, 13 בספטמבר 1973;
    דניאל בלוך, ירידת המערך מתונה; הליכוד נשאר במקומו, דבר, 17 בספטמבר 1973
  98. ^ דן פתיר, המפלגות מסיימות הרכב רשימותיהן להגשתו הערב, דבר, 25 בספטמבר 1973, המשך
  99. ^ מערך - 50; ליכוד - 39; מפד"ל - 11, מעריב, 1 בינואר 1974.
  100. ^ אבנרי תובע ועדת חקירה והדחת דיין, דבר, 12 בנובמבר 1973
  101. ^ רשימת חברי הוועד הפועל והסגנים, דבר, 19 במרץ 1974
  102. ^ דיוני הוועידה השתים עשרה של ההסתדרות, דבר, 14 במרץ 1974
  103. ^ מ. מייזלס, ה"יונים" מתארגנים למען הפלשתינים, מעריב, 27 ביוני 1974;
    חוגי ה"יונים" יקימו מועצה צבורית משותפת, מעריב, 30 ביוני 1974;
    יוזמים פגישה עם אש"ף באירופה, דבר, 11 ביוני 1975;
    פורסם מינשר של המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלשתיני, דבר, 26 בפברואר 1976
  104. ^ מתי פלד: מוכנים לדווח לממשלה על הפגישה עם ערפאת, דבר, 26 בינואר 1983
  105. ^ פעיל: ישראל מאמנת לוחמי פלנגות מלבנון במחנה בצפון, דבר, 5 באוקטובר 1976;
    א. אבנרי מסרב לפרט מי הם הפלשתינים עמם נפגש, מעריב, 24 באוקטובר 1976;
    אבנרי סירב לדבר על פגישותיו עם פלשתינאים, דבר, 24 באוקטובר 1976
  106. ^ ועד עדת הספרדים נקנס על הוצאת לשון הרע, דבר, 3 בינואר 1977
  107. ^ אורי אבנרי הוכה ונחבל על ידי צעיר בלתי-שפוי, דבר, 20 במרץ 1974;
    מרדכי אלקן, אורי אבנרי הותקף בידי חולה רוח, מעריב, 20 במרץ 1974
  108. ^ עורך "העולם הזה" הותקף בדקירות, דבר, 19 בדצמבר 1975;
    הותקף בדקירות, דבר, 19 בדצמבר 1975;
    אבנרי תובע לזהות המתנקש, דבר, 21 בדצמבר 1975;
    חיים איזק, התמיהות שמעלה אבנרי, דבר, 22 בדצמבר 1975;
    החשוד בנסיון לרצוח את אורי אבנרי הוא אלי גלילי, דבר, 23 בדצמבר 1975;
    פרס ללכידת מפעיליו של המתנקש באבנרי, דבר, 26 בדצמבר 1975;
    הופסק משפט החשוד בנסיון לרצוח את אבנרי, דבר, 26 במרץ 1976
  109. ^ אומרים שהיה פה - 1975, סרטון בערוץ "כאן חינוכית", באתר יוטיוב (אורך: 13:35)
  110. ^ "יסוד עליונות החוק והסדר קודם להתנחלות באזור שכם", מעריב, 28 ביולי 1974;
    קולות גוברים בליברלים לבדוק השותפות בליכוד, דבר, 29 ביולי 1974
  111. ^ צבי לביא, חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים, באתר ynet, 1 באוקטובר 2008, וגם ד"ר אורן מאיירס, החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה.
  112. ^ א. כנרתי, הוקמה רשימת "שלי" בראשות לובה אליאב, מעריב, 20 במרץ 1977;
    עמוס עוז יזם הקמת רשימת מפ"ם - "שלי", דבר, 14 באפריל 1977
  113. ^ אורי אבנרי הושבע כח"כ, דבר, 6 בפברואר 1979
  114. ^ בליל שימורים מאשרת הכנסת חוזה השלום, דבר, 22 במרץ 1979
  115. ^ יהושע ביצור, אלוני: הקצין מליטני שהוקל בעונשו - רצח 4 שבויים, מעריב, 3 ביולי 1979
  116. ^ סערה ציבורית לאחר פרסום פרשת "הקצין מליטאני" בחו"ל, דבר, 16 בספטמבר 1979, המשך;
    ראשי של"י: על הרמטכל להתפטר, דבר, 18 בספטמבר 1979
  117. ^ צבי לביא, הכנסת התאחדה סביב ירושלים ו..."התחייה", מעריב, 15 במאי 1980
  118. ^ בהשקת כוסיות חגגה סיעת "התחיה" את אישור חוק יסוד ירושלים, מעריב, 31 ביולי 1980
  119. ^ רשימת מועמדי מחנה של"י לבחירות לכנסת העשירית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  120. ^ דניאל בלוך וא. כנרתי, מקור בממשלה: אין כוונה לפעול נגד אבנרי, דבר, 4 ביולי 1982;
    המשך
  121. ^ ברוך מאירי, היועץ המשפטי: אורי אבנרי לא יועמד לדין, דבר, 20 באוקטובר 1982
  122. ^ ספק אם נסים וזמיר ימליצו על החמרת החוק, דבר, 24 בינואר 1983;
    עם יאסר בלי להיאסר, דבר, 25 בינואר 1983;
    אורי אבנרי: "שמיר ניהל משא ומתן עם הנאצים", דבר, 27 בינואר 1983
  123. ^ הודעה לעיתונות של "גוש שלום", 11 באפריל 2003.
  124. ^ הנהלת של"י תדון בתסיסה שעוררו דברי מתי פלד נגד רן כהן, דבר, 1 בפברואר 1983
  125. ^ הפילוג בלתי-נמנע, דבר, 7 בפברואר 1983;
    אריה כנרתי, אש"ף מפלג את של"י, דבר, 8 במרץ 1983;
    אריה כנרתי, רן כהן נבחר על ידי קבוצתו ליו"ר הנהלת של"י, דבר, 1 באפריל 1983
  126. ^ שניים אוחזים בשל"י, דבר, 25 במאי 1983;
    "אלטרנטיבה" מפלגה חדשה, דבר, 21 באוקטובר 1983
  127. ^ "התנועה המתקדמת" בנצרת, דבר, 21 באוגוסט 1983
  128. ^ עוסאמה מחמיד, הוקמה רשימה ערבית יהודית, מעריב, 29 באפריל 1984
  129. ^ מועמדי 26 הרשימות לכנסת ה-11, מעריב, 18 ביולי 1984
  130. ^ אירית רותם, ידידיו של אורי אבנרי, מעריב, 17 בדצמבר 1986
  131. ^ אורי אבנרי, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה".
  132. ^ לונדון את קירשנבאום - יום הולדת 76 לאריאל שרון, 28 בפברואר 2004, באתר יוטיוב;
    אורי אבנרי, אל תאמינו למלה, באתר "הגדה השמאלית";
    אורי אבנרי, תודה רבה, דובי, באתר "הגדה השמאלית";
    אורי אבנרי, בזבנג או ביבבה, באתר "הגדה השמאלית".
  133. ^ אורי אבנרי, עם מי ועל מה, באתר "הגדה השמאלית".
  134. ^ אורי אבנרי כותב על אשתו לאחר מותה.
  135. ^ עופר אדרת ועידו אפרתי, פעיל השלום אורי אבנרי מאושפז במצב קשה בעקבות אירוע מוחי, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2018;
    טל שניידר, ‏העיתונאי אורי אבנרי מאושפז במצב קשה מאז שבת, באתר גלובס, 9 באוגוסט 2018.
  136. ^ יהונתן ליס, אנשי שמאל ופוליטיקאים ספדו לאורי אבנרי: "עיצב את ההיסטוריה הישראלית", באתר הארץ, 20 באוגוסט 2018.
  137. ^ איתן קלינסקי, שלום לך חבר, אורי אבנרי ז"ל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 23 באוגוסט 2018.
  138. ^ ארכיון אורי אבנרי, בספרייה הלאומית
  139. ^ ציפי מנשה, אורי אבנרי וחגית עופרן, זוכי פרס ליבוביץ באתר "מגפון".
  140. ^ גילי איזיקוביץ, פרס מפעל חיים לאורי אבנרי ואריה גולן מטעם אגודת העיתונאים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2013.
  141. ^ אתר למנויים בלבד יצחק לאור, אורי אבנרי ומחירהּ של התנגדות מצפונית, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2016
  142. ^
  143. ^ השיחה עם אבנרי התקיימה במסגרת תוכנית "שיחת נפש", ששודרה במקור בHOT בידור ובטלוויזיה החינוכית ומובאת בספר בעריכה מינימלית בשפת הדיבור של המשוחחים

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אורי_אבנרי&oldid=39822646"