אמנון לורד
 | |
| לידה |
28 ביולי 1952 (בן 72) עין דור |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| עיסוק | בעל טור |
| מעסיק | ישראל היום |
| בן או בת זוג |
גיל הראבן  |
  | |
אמנון לוֹרְד (נולד ב-28 ביולי 1952) הוא עיתונאי, מבקר קולנוע, סופר, עורך ומפיק טלוויזיה ישראלי. כיום הוא בעל טור בעיתון "ישראל היום". בעבר כתב וערך באתר "מידה" ובעיתונים "מקור ראשון" ו"חדשות".
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנון לורד, בנם של קתי וחיים, נולד בקיבוץ עין דור של הקיבוץ הארצי והיה חניך בתנועת השומר הצעיר. אחיו הגדול אבנר נהרג ב-1969 בעת שירותו בחיל השריון. לורד שירת כקצין בינה רשתית ביחידה 848 במהלך מלחמת יום הכיפורים.
אחרי השירות הצבאי נסע לארצות הברית למד שנתיים וחצי קולנוע וטלוויזיה, חזר לישראל ועבר לגור בתל אביב. עם חזרתו עסק בעבודות פרילנס בקולנוע. בין השאר ביים וכתב ב-1980 סרט קצר בשם "יש מקום של נרקיסים"[1]. בנוסף כתב ב-1982, יחד עם יהודה ג'אד נאמן, את התסריט לסרט "מגש הכסף", בו שיחק בתפקיד הראשי גידי גוב, כקיבוצניק צנחן שהוא גם נציג של קבוצה ערבית־יהודית המזדהה עם המאבק הפלסטיני. חברו הוא ד"ר ואליד חאדר (יוסוף אבו ורדה), מרצה ערבי־ישראלי באוניברסיטת תל אביב, שמאמין בפתרון הסכסוך בדרכי שלום. שיחד הם מנסים להקים להקים אוניברסיטה ערבית בשטחים[2].
קריירה עיתונאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]את דרכו העיתונאית החל בכתיבה בשבועון התנועתי "השבוע בקיבוץ הארצי", ובהמשך פרסם כמה כתבות במוסף "חותם" של העיתון "על המשמר".
ב-1984, עם הופעת העיתון "חדשות", השתלב במשרה מלאה בתחום העיתונות. עבד ב"חדשות" ככותב וכעורך עד סוף 1991. פרסם כתבות רבות בנושאי אקטואליה בסגנון הניו-ג'ורנליזם, והיה שותף בעיצוב סגנון העריכה הייחודי של מוסף האקטואליה "השבוע" (אותו ערך רמי רוטהולץ).
מ"חדשות" עבר ל"ידיעות תקשורת", למקומון "תל אביב", ושימש בו מבקר קולנוע ועורך של גיליונות מיוחדים במשך עשר שנים.
עד שנות התשעים, לורד זוהה עם השמאל בישראל ואף לקח חלק בהפגנות של תנועת "שלום עכשיו". באמצע שנות ה-90 החל לגבש מחדש את דעותיו הפוליטיות. בעקבות הסכמי אוסלו החל לפרסם מאמרים אופוזיציוניים שחרגו מתחומי הכיסוי שאיתם היה מזוהה.
לקראת הבחירות של 1996 פרסם כי הוא מתכוון לתמוך בבנימין נתניהו והליכוד[3]. מכאן ואילך הפך למבקר חריף של השמאל. פעל יחד עם קבוצה קטנה של ידידים, שהחלו לזהות את עצמם באותה תקופה כמודל מקומי של נאו-שמרנות, מודל שהיה מבוסס בעיקר על ביקורת המיתוסים של השמאל והתנגדות לדוגמטיות של השמאל בישראל – יותר מאשר על הזדהות עם הימין. עם קבוצה זו נמנו, בין השאר, ד"ר יובל שטייניץ ופרופ' מעוז עזריהו[4].
ב-1998 יצא לאור ספר ראשון שלו, רומן קצר בשם "דודיק היפה" (הוצאת כתר). בשנת 2000 יצא לאור ספרו על השמאל הישראלי, "איבדנו כל אשר יקר היה" (הוצאת תמוז). באותה תקופה גם ערך והגיש סדרה בטלוויזיה החינוכית על ראשית הקולנוע הישראלי ("היו סרטים").
בשנת 1999 עבר לעיתון "מקור ראשון", שהיה אז בראשית דרכו. הוא החל לפרסם שם טור בשם "נגד הרוח" המופיע מאז[5].
בשנת 2001 זכה בפרס הישראלי לביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת[6].
בשנת 2003 יצא לאור ספרו "מלחמה בבית", שהוא אסופה של טורים וכתבות משנות האינתיפאדה השנייה[7]. באותה שנה רכש שלמה בן צבי את "מקור ראשון" מידי מייקל כריש, ובסוף ינואר 2004 מינה את לורד כעורך בפועל של העיתון[8]. הוא שימש בתפקיד זה כחמש שנים, עד אמצע 2009[9].
באותן שנים התמקד בזיהוי נושאים ייחודיים. מדובר בעיקר בדיווח על הכיוון הבעייתי של צה"ל ועל שיטות הלחימה השנויות במחלוקת שפיתח. כמו כן עסק העיתון בדיווח על מגמותיה ופועלה של הקרן החדשה לישראל. הנושא חדר לתודעת הציבור בעקבות דו"ח גולדסטון. כן הירבה העיתון לעסוק בתופעת "האנטישמיות החדשה".
בשנת 2010 יצא לאור ספרו "רצח בין ידידים – סיפור מלחמה פוליטי", ביוגרפיה פוליטית על אורי אבנרי, דמות מרכזית בתולדות השמאל הרדיקלי. לורד חושף את שורשיו הקומוניסטיים של אבנרי ומציע תזה חדשנית בדבר היותו, למעשה, סוכן מדיח[10]. בשנת 2013 יצאה לאור ספרו "הדור האבוד - סיפורה של מלחמת יום הכיפורים"[11].
ביוני 2017 הצטרף לורד ל"ישראל היום"[12]. טור פרי עטו מתפרסם מדי שבוע בכפולה הפותחת של המוסף "ישראל השבוע".
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנון לורד מתגורר בירושלים עם אשתו, הסופרת גיל הראבן, ולזוג שתי בנות[13].
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דודיק היפה (נובלה), ירושלים: כתר ספרים, 1998
- איבדנו כל אשר יקר היה (על שורשיו של השמאל הפוסט יהודי), תל אביב: תמוז, 2000
- מלחמה בבית, תל אביב: תמוז, 2003
- רצח בין ידידים, קריית גת: דני ספרים, 2010
- הדור האבוד - סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, ידיעות ספרים, 2013.
- פרשת לוקאצ'ב. 2020.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אמנון לורד, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- אמנון לורד, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- הספרים של אמנון לורד, באתר "סימניה"
- זאב גלילי, דרכו של אמנון לורד מן השמאל ההזוי אל הקול הצלול של הציונות השפויה, 2 ביולי 2009
רחלי מלק בודה, "אני תמיד זוכר למה נטשתי את השמאל", בעיתון מקור ראשון, 30 בספטמבר 2020- אמנון לורד, דף שער בספרייה הלאומית
- אמנון לורד, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מאיר גואטה, התסריטים של החוג לקולווע, מעריב, 17 בנובמבר 1980
- ^ אורה עריף, קצין צה"ל המסתבך עם רעים וטובים ביהודה ושומרון, מעריב, 20 בינואר 1984
- ^ שלומית לן, רונן טל ואביבה קרול, מז'יטון לעיתון, באתר גלובס, 31 במאי 2007
- ^ נרי ליבנה, נראה שמערכת ההסתה של נתניהו עובדת היטב גם על אינטלקטואלים, באתר הארץ, 17 בפברואר 2015
- ^ חנן עמיאור, גויים של שבת, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2004
- ^ טקס פרסי "האגודה לזכות הציבור לדעת" לא ישודר בעתיד, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2001
- ^ עיון - מקור, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2003
- ^ ענת באלינט, מאחז בלב התקשורת, באתר הארץ, 15 במרץ 2005
- ^ יעל גאוני, מו"ל "מקור ראשון" שלמה בן-צבי לוקח לידיו את תפקיד העורך הראשי, באתר גלובס, 3 בספטמבר 2008
יועד קדרי, "מקור ראשון", במחשבה שנייה, באתר העין השביעית, 3 ביוני 2009 - ^ ביקורות:
שלמה נקדימון, "רצח בין ידידים: אורי אבנרי, סיפור אהבה פוליטי" מאת אמנון לורד | הצד השלישי של המטבע, באתר הארץ, 26 בינואר 2011
יורם קניוק, האביר הנצחי, באתר ynet, 5 בינואר 2011 - ^ הארץ, ספרים חדשים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2013
- ^ יונתן כיתאין, עוד שינויים ב"ישראל היום": דרור אידר מונה לעורך הדעות, באתר גלובס, 15 ביוני 2017
- ^ נרי ליבנה, אהבה כמדע בדיוני, באתר הארץ, 19 ביוני 2002