לדלג לתוכן

נשות ניחומים

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלוש נשות ניחומים קוריאניות שנמצאו בבורמה, נחקרות על ידי חוקרים של צבא ארצות הברית, 14 באוגוסט 1944.

נשות ניחומים היו נשים וילדות שהצבא היפני הקיסרי השתמש בהן כשפחות מין במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה.[1][2][3] המושג "נשות ניחומים" הוא תרגום מקובל של המונח 慰安婦 בשפה היפנית (בתעתיק: אִיאָנפוּ) ושל המונח 위안부 בשפה הקוריאנית (בתעתיק: וִיאָנבּוּ).[4][5] המונח איאנפו עצמו הוא לשון נקייה למילה 娼婦 ביפנית (בתעתיק: שׁוֹפוּ), שמשמעותה היא זונה.

אין הסכמה לגבי המספרים המדויקים של נשות הניחומים, וההערכות לגבי מספרן נעות בין כ-20,000 נשים,[6] עד כ-360,000, ואף 410,000 נשים על פי המקורות הסיניים. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות בידי היפנים, כולל קוריאה, סין והפיליפינים,[7] ואף נשים מבורמה, תאילנד, וייטנאם, מלזיה, טאיוואן, איי הודו המזרחיים ההולנדיים (היום אינדונזיה), טימור הפורטוגזית (היום מזרח טימור),[8][9] ושטחי כיבוש יפניים אחרים. מספר קטן של נשים ממוצא אירופאי מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים ואוסטרליה נפלו גם הן קורבן לתופעה. הנשים שימשו כשפחות מין ב"תחנות ניחומים" צבאיות שמוקמו ביפן, סין, פיליפינים, אינדונזיה, מלזיה, באילנד, בורמה, גינאה החדשה, הונג קונג, מקאו והודו-סין הצרפתית.[10]

על פי העדויות, נשים צעירות מהארצות שהיו תחת הכיבוש היפני, נחטפו מבתיהן. במקרים רבים פותו נשים בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות, אך מרגע ש"גויסו" הן נכלאו בתחנות הניחומים בארצות זרות.

לצד רוב מובהק של נשות ניחומים, היו גם "גברי ניחומים".[11][12]

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – היסטוריה של יפן, מלחמת סין–יפן השנייה

במהלך שנות העשרים של המאה ה-20, החלה יפן לבצע צעדים להחלת שלטון דמוקרטי במדינה. אולם החברה היפנית לא הספיקה להטמיע את השיטה החדשה במידה מספקת כדי לעמוד בלחץ הפוליטי והכלכלי שגבר בשנות השלושים, ושגרם לעלייה בכוחם של מנהיגי הצבא במדינה. השינויים בעמדות הכוח במדינה התאפשרו מההתייחסות הדו משמעית של החצר הקיסרית לרפורמות הדמוקרטיות, שפגעו כביכול במעמד הקיסר במדינה.

תפיסת עמדות הכוח על ידי מנהיגי הצבא אפשרה את הפלישה היפנית למנצ'וריה הסינית. בשנת 1931 כבשה יפן את חבל הארץ והקימה בה את מדינת מנצ'וקוו אשר נשלטה במשטר בובות, שבראשו הועמד פויי, הקיסר הסיני-מנצ'ורי האחרון משושלת צ'ינג. בשנת 1933 פרשה יפן מחברותה בחבר הלאומים, צעד שהושפע גם הוא ממדיניות ההתפשטות והכיבוש שהונהגה במדינה על ידי ראשי הצבא. אותה מדיניות הביאה אותה גם לפתוח במלחמה נגד סין (מלחמת סין–יפן השנייה) ב-1937, ולהצטרף למדינות הציר של מלחמת העולם השנייה ב-27 בספטמבר 1940, בחתימה על ההסכם התלת-צדדי. ההצטרפות למלחמה נתפסה בעיני היפנים כצעד שלבטח יביא אחריו מלחמה עם ארצות הברית, וזאת לאור המתח הרב ששרר ביחסים בין שתי המדינות. ב-26 ביולי 1941 נכנס לתוקפו האמברגו שהטילו האמריקאים על יפן, וכל הנכסים בבעלות יפנית בארצות הברית הוקפאו. צעדים אלו יצרו ביפן מצב לא יציב שבו ניסו ראשי המערכת הפוליטית למנוע מלחמה על ידי חיפוש פתרון דיפלומטי (בהבינם שמלחמה בארצות הברית תסתיים בתבוסה), בעוד מנהיגי הצבא חתרו לביצוע פעולה צבאית זריזה ונחרצת. האמריקאים ציפו למתקפה בפיליפינים (וסידרו את כוחותיהם באיים בהתאם להשערה זו), אך היפנים העדיפו לתקוף בפרל הארבור. האמריקאים, שהאמינו כי ליפן לא יהיה האומץ הדרוש להתקפה על בסיס אמריקני בשטח ארצות הברית, קיבלו את המתקפה על פרל הארבור, שהתרחשה ב-7 בדצמבר 1941, בהפתעה גמורה.

בעוד גרמניה הנאצית נמצאת באמצע הבליצקריג שלה, החלה יפן בבליצקריג משלה באסיה. בנוסף לקולוניות שכבר הוקמו בטאיוואן ובמנצ'וריה, החלה יפן לכבוש את מרבית ערי החוף בסין, בהן שאנגחאי, וכן את הודו-סין הצרפתית (וייטנאם, לאוס וקמבודיה), תאילנד, מלזיה, סינגפור, מלאיה הבריטית ואינדונזיה. היפנים כבשו גם את בורמה והגיעו לגבולות הודו ואוסטרליה. לאחר כארבע שנות לחימה, במהלכן ספגו היפנים יותר מ-3 מיליון אבדות בנפש, שתי התקפות בנשק גרעיני ("ילד קטן" ו"איש שמן") והרס מוחלט של כל הערים הגדולות במדינה, קיבל ב-14 באוגוסט 1945 הקיסר הירוהיטו את תנאי הצהרת פוטסדאם, ולמחרת נכנעה יפן ללא תנאי. אחר-כך הציגו היפנים תנאי אחד - שלא ייפגע מעמד הקיסר. האמריקאים הסכימו לתנאי הזה, וכך נחתם הסכם הכניעה ב-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המערכה האמריקאית "מיזורי", במימי נמל טוקיו. כתוצאה מהמלחמה איבדה יפן את כל הטריטוריות שהיו לה, מלבד איי המולדת. מדינת מנצ'וקוו פורקה ושטחה הושב לסין, קוריאה הועברה לחסות האו"ם, האי סחלין ואיי קוריל סופחו לברית המועצות, השלטון בטאיוואן בוטל והשליטה באי וולקנו, איי בונין וריוקיו, הועברה לאמריקאים. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, בית דין בינלאומי שהוקם לשפוט פושעי מלחמה, דן ב-12 בנובמבר 1948 לעונש מוות 7 אנשי צבא ושלטון יפניים שהיו אחראיים להצטרפות יפן למלחמה.

הזנות הצבאית היפנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכתובות של הצבא היפני הקיסרי מעלות שמטרת הקמתן של תחנות הניחומים הייתה למנוע את ביצועם של מעשי אונס על ידי אנשי הצבא, ובכך למנוע את עוינותם של תושבי הארצות הכבושות על ידי היפנים.[6]

על פי האופי הפתוח והמאורגן היטב של מוסד הזנות ביפן, נראה היה הגיוני שיהיה צורך בקיומו של מוסד זנות מאורגנת לשירותם של הכוחות הלוחמים. הצבא היפני הקים את תחנות הניחומים כדי למנוע את הפצתן של מחלות מין, את ביצועם של מעשי אונס על ידי החיילים ומקרי ריגול. עם זאת, תחנות הניחומים לא היוו פתרון לשתי הסיבות הראשונות, ועל פי ההיסטוריון יושיאקי יושימי הן רק החמירו את הבעיות. יושימי ציין ש"הצבא היפני הקיסרי חש, יותר מכל, שאי שביעות רצון מתחת לפני השטח של החיילים עלולה הייתה להתפרץ לצורת מהומות ומעשי מרד. עקב כך הם סיפקו להם את הנשים".

קווי היסוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
'נשות ניחומים' סיניות ומלאיות ששוחררו על ידי בעלות הברית בפננג.

תחנת הניחומים הראשונה הוקמה ב-1932 בשטח שהיה בשליטת היפנים בשאנגחאי. עוד לפני כן הועסקו זונות יפניות שהתנדבו להיות נשות ניחומים, אך עם התרחבות השליטה הצבאית היפנית, מצא עצמו הצבא במחסור ב"מתנדבות" ופנה לאוכלוסייה המקומית כדי לכפות על נשים לשרת בתחנות אלה. נשים רבות נענו לקריאות לעבוד כפועלות בבתי חרושת או כאחיות ולא היה להן מושג כי הן תשמשנה שפחות מין.[13]

בשלבים הראשונים של המלחמה, גייסו הרשויות היפניות זונות בדרכים המקובלות. באזורים העירוניים, פרסום באמצעות מתווכים שימש לצד מעשי חטיפה. המתווכים פרסמו מודעות בעיתונים ביפן ובמושבותיה בקוריאה, בטאיוואן, במנצ'וקוו ובסין. מקורות אלה יבשו עד מהרה, בעיקר ביפן. משרד החוץ היפני סירב להנפיק אשרות נסיעה נוספות לזונות היפניות, בטענה שהתופעה תכתים את תדמיתה של האימפריה היפנית. הצבא עבר לצעדים להשגת נשות ניחומים מחוץ ליפן, בעיקר מקוריאה ומהשטחים הכבושים בסין. נשים רבות הוכנסו לבתי הבושת הצבאיים במעשי רמייה והונאה. היפנים כפו על בנות המיעוט המוסלמי, החווי, לשרת כשפחות מין על ידי הקמתו של "בית הספר לבנות החווי" והכנסתן של בנות עם החווי כתלמידות בבית ספר זה למטרה זו.[14]

המצב החמיר עם התקדמות מהלך המלחמה. הצבא נתקל בקשיי אספקה ליחידות הלוחמות. בתגובה דרשו מפקדים מקומיים שיתאפשר להן להשלים את החסר באמצעות מעשי ביזה בקרב האוכלוסיות המקומיות. באזורי החזית, בעיקר באזורים הכפריים, בהם מתווכים היו נדירים, דרש הצבא היפני באופן ישיר מהמנהיגים המקומיים לספק לו נשים לבתי הבושת. במקרים בהם המקומיים, בעיקר הסינים, נחשבו לעוינים, ביצעו החיילים היפנים את המדיניות שנקראה בתרגום לאנגלית "Three Alls" ("להרוג הכול, לשרוף הכול, לבזוז הכול"), שכללה גם את חטיפתן ואינוסן של נשים מקומיות. ב-1944 הוציא "המשרד למידע על המלחמה של ארצות הברית" (United States Office of War Information – OWI) דו"ח על ראיונות שבוצעו עם 20 נשות ניחומים קוריאניות בבורמה ועל פיו הנערות פותו בסכומי כסף, הזדמנות לשלם את חובות משפחותיהן, בעבודה קלה ובסיכוי לבניית חיים חדשים בארץ חדשה, סינגפור. על בסיס מצגי שווא אלו, גויסו נערות רבות לעבודה מחוץ לארצן תמורת סכומי כסף זעומים. רק חלק קטן של הנערות הללו שילמו את חובותיהן והורשו לשוב לקוריאה.[15]

מחקרים ארכיוניים מאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 באפריל 2007 פרסמו ההיסטוריונים ישיאקי יושימי והירופומי היאשי שבארכיונים של בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק התגלו שבעה מסמכים רשמיים שעל פיהם כוחות הצבא היפני הקיסרי, וכן המשטרה הצבאית של הצי, אילצו נשים שאבותיהם תקפו את המשטרה הצבאית של הצבא, לעבוד בבתי הבושת בסין, בהודו-סין ובאינדונזיה. מסמכים אלו פורסמו בתחילה במשפטים שנוהלו בנוגע לפשעי המלחמה. באחד מהמסמכים צוטט קצין בדרגת לוטננט שהתוודה על קיומו של בית בושת מאורגן ועל כך שהוא השתמש בעצמו בשירותיו. מקור נוסף תיאר את אנשי המשטרה הצבאית של הצי שעצרו נשים ברחובות, ולאחר שכפו עליהן ביצוע בדיקות רפואיות, הן הוחזקו בבתי הבושת.[16]

ב-12 במאי 2007 הודיע העיתונאי טאיצ'ירו קאג'ימורה על קיומם של 30 מסמכים של ממשלת הולנד שהוגשו לבית הדין הצבאי בטוקיו כעדות למקרה של הדחה מאולצת לזנות במאלאנג שבאינדונזיה ב-1944.[17]

ב-2014 חשפה סין כמעט 90 מסמכים מהארכיון של צבא קוואנטונג שעל פיהם אילצו הכוחות הצבאיים של יפן נשים אסיאתיות לעבוד בבתי הבושת בחזיתות במהלך מלחמת העולם השנייה.[18] ביוני 2014 נחשפו מסמכים נוספים מהארכיון של ממשלת יפן המתעדים אלימות מינית וכפיית עבדות מינית כלפי נשים על ידי חיילים יפניים בהודו-סין הצרפתית ובאינדונזיה.[19]

היקף התופעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסור בתיעוד רשמי גרם לקשיים בהערכת היקף התופעה, שכן חומר רב הנוגע לפשעי מלחמה ולאחריות על המלחמה של מנהיגי יפן, הושמד בהוראת ממשלת יפן לקראת סוף המלחמה. ההיסטוריונים הגיעו להערכות שונות על ידי בדיקה של התיעוד ששרד ושהצביע על היחס בין מספר החיילים היפנים באזור מסוים לבין מספר הנשים, בנוסף לשיעור התחלופה של הנשים.[20] ההיסטוריון יושיאקי יושימי, שערך את המחקר האקדמי הראשון על התופעה וחשף אותה בפומבי, מעריך שמספרן של נשות הניחומים נע בין 50,000 ל-200,000.[6]

בהתבסס על נתונים אלו, רוב כלי התקשורת העולמיים מציינים את המספר של 200,000 נשים צעירות שנחטפו על ידי החיילים היפנים כדי לשרת בבתי הבושת הצבאיים. ה-BBC ציטט סדר גודל של 200,000 עד 300,000 נשים,[21] והארגון ICJ נקב בהערכות של ההיסטוריונים שנעות בין 100,000 ל-200,000 נשים.[22] ב-2014 התנצל העיתון היפני "אסאהי שימבון" על מספר לא מדויק של 200,000 נשות ניחומים קוריאניות שהוא פרסם ושבחישוב מחודש התברר כסיכום של מספר נשות הניחומים יחד עם נשים שגויסו לעבודות בבתי חרושת.[23]

ארצות המוצא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרופסור יושיקו נוזקי מאוניברסיטת באפלו ועל פי מקורות נוספים, רוב נשות הניחומים היו קוריאניות וסיניות.[24] יושימי נוקב במספר של 2,000 תחנות ניחומים שבהן הוחזקו 200,000 נשים יפניות, סיניות, קוריאניות, פיליפיניות, בורמזיות, אינדונזיות, הולנדיות ואוסטרליות. בניתוח של הרשומות הרפואיות של הצבא הקיסרי היפני, הוא מסיק שאם שיעורי הבדיקות הרפואיות שעברו הנשים מרמזים על מספרן הכללי, אזי כ-52% מהנשים היו קוריאניות, 36% סיניות ו-12% יפניות.

מחקר של ממשלת הולנד מתאר את האופן שבו נחטפו הנשים באיי הודו המזרחית ההולנדית. המחקר מסכם שבין 200 עד 300 הנשים שנמצאו בתחנות הניחומים היפניות, כשישים מהן אולצו לעסוק בזנות. אחרות עמדו בפני חרפת רעב במחנות הפליטים והסכימו לקבל מזון בתמורה לעבודה שאת טיבה לא ידעו מראש.[25][26][27][28]

עד כה, רק אשת ניחומים יפנית אחת פרסמה את זיכרונותיה. ב-1971 פורסמו זיכרונותיה של אישה שאולצה לעבוד בשירותם של החיילים היפנים בטאיוואן תחת שם העט סוזוקו שירוטה.[29]

היחס לנשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יאן ראף או'הרן

כשלושה רבעים מנשות הניחומים מתו במהלך שעבודן. רוב השורדות נותרו עקרות לאחר שחוו טראומות מיניות ולאחר שלקו במחלות מין. הלקאות ועינויים פיזיים היו שכיחים.[30] עשר נשים הולנדיות נלקחו בכוח ממחנה מעצר בג'אווה על ידי קצינים יפניים כדי להיות שפחות מין בפברואר 1944. הן הוכו ונאנסו באופן שיטתי יומם ולילה.[30][31] כקורבן של מקרה זה, העידה יאן ראף או'הרן (Jan Ruff O'Herne) ב-1990 בפני ועדה של בית הנבחרים של ארצות הברית:[30][31]

"סיפורים רבים סופרו על הזוועות, על המעשים הברוטליים, הסבל וההרעבה של הנשים ההולנדיות במחנות המאסר היפנים. אך סיפור אחד טרם סופר, הסיפור המבייש ביותר של הפגיעה בזכויות האדם שבוצע על ידי היפנים במהלך מלחמת העולם השנייה: הסיפור של "נשות הניחומים", ועל האופן שבו נשים אלו נלכדו בניגוד לרצונן כדי לספק שירותים מיניים לצבא הקיסרי היפני. ב"תחנות הניחומים" הוכיתי ונאנסתי באופן שיטתי יום ולילה. גם הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שבה הוא הגיע לבית הבושת כדי לבדוק אם לקינו במחלות מין".

בבוקר הראשון לשהותן בתחנות הניחומים, צולמו או'הרן וחברותיה ותמונותיהן נתלו על מרפסת התחנה ששימשה כאזור הקבלה של החיילים היפנים שיכלו לבחור את הנשים על פי תצלומים אלה. במשך ארבעת החודשים הבאים הן נאנסו והוכו יומם ולילה ואלה שהרו כתוצאה מיחסי המין שנכפו עליהן, אולצו לעבור הפלה. לאחר ארבעה חודשי אימה, הנערות הועברו למחנה בבוגור שבמערב ג'אווה, שם הן התאחדו עם משפחותיהן. מחנה זה שימש אך ורק נשים שנכלאו בבתי הבושת הצבאיים, והיפנים הזהירו אותן שאם מישהי מהן תחשוף את מה שקרה להן, בני משפחתה ירצחו. חודשים ספורים לאחר מכן הועברה או'הרן למחנה בבטאוויה, ששוחרר ב-15 באוגוסט 1945.[32][33][34]

הקצינים היפנים שהיו מעורבים בשעבודן של נשות הניחומים נענשו באופן זה או אחר על ידי הרשויות היפניות לאחר המלחמה. 11 קצינים נמצאו אשמים וחייל אחד נדון למוות על ידי בית הדין הפלילי בבטאוויה. בהחלטתו ציין בית הדין כי המעשים שהקצינים ביצעו היו בניגוד להחלטת רשויות הצבא להעסיק נשות ניחומים שבחרו לעשות זאת מרצונן. נשים ממזרח טימור העידו שהן אולצו לשמש כשפחות מין אף על פי שהן היו עוד צעירות וטרם קיבלו מחזור חודשי. על פי העדויות בבית הדין, נערות אלו נאנסו שוב ושוב על ידי החיילים היפנים.[35] אלו שסירבו לשתף פעולה הוצאו להורג.[36]

הנק נלסון, מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, כתב על בתי הבושת שניהלו הכוחות הצבאיים היפנים ברבאול שבגינאה החדשה במהלך המלחמה. הוא ציטט מיומנו של גורדון תומאס, שבוי מלחמה ששהה במקום באותה תקופה. תומאס כתב שהנשים שעבדו בבתי הבושת, "קיבלו ככל הנראה 25 עד 35 גברים מדי יום" ושהן היו "הקורבנות של סחר העבדים הצהוב". נלסון גם ציטט מזיכרונותיו של קנטרו איגוסה, רופא של הצי הקיסרי היפני שהוצב ברבאול, שכתב שהנשים המשיכו לעבוד אף על פי שהן סבלו מזיהומים ומאי נוחות ואף על פי שהן "בכו והתחננו לעזרה".[37][38] נשים קוריאניות שנשארו בסין נישאו שם לגברים מקומיים.[39]

פרסום התופעה וההתייחסות אליה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קצין בעלות הברית מתחקר נערה ממוצא סיני שנפלה קורבן לתופעה. רנגון, בורמה, 8 באוגוסט 1945

ב-1944, לכדו כוחות בעלות הברית עשרים נשות ניחומים קוריאניות ושני בעלי תחנת ניחומים יפנים בבורמה והוציאו את דיווח מספר 49. על פי דוח זה, הנערות הקוריאניות הפכו להיות נשות ניחומים במרמה על ידי היפנים. ב-1942 הועברו כ-800 נערות באופן זה מקוריאה לבורמה.[40]

ב-1973 נכתב ספר על נשות הניחומים על ידי הסופר קאקו סנדה כשהוא מתמקד בנשים היפניות. על הספר נמתחה ביקורת על ידי היסטוריונים יפנים ודרום-קוריאנים על כך שהוא עיוות את העובדות. ספר זה היה האזכור הראשון לתופעה לאחר המלחמה והוא היה מקור חשוב לפעילות הקשורה לנושא שהתרחשה בשנות התשעים.[41] הספר הראשון שנכתב בנושא על ידי קוריאני יצא לאור ב-1981, אך הייתה זו גנבה ספרותית של ספר יפני שיצא על ידי הקוריאני תושב יפן, קים איל מיון ב-1976.[42][43]

ב-1989 תורגמו עדויותיו של סייג'י וישידה לקוריאנית. ספרו של וישידה, שבו הוא הודה בחלקו בחטיפתן של 2,000 נשות ניחומים בקוריאה, הופרך כמעשה הונאה על ידי עיתונאים יפנים וקוריאנים. וישידה עצמו הודה במאי 1996 שזיכרונותיו הם בדיוניים, בהצהירו ש"אין כל תגמול בכתיבת האמת בספרים. הסתרת העובדות וערבובם עם דעותיך האישיות הוא דבר שהעיתונים עושים כדבר שבשגרה". באוגוסט 2014 חזר בו העיתון אסאהי שימבון על פרסום מאמרים שהתבססו על המידע שהגיע מיושידה, בעיקר עקב לחצים שהופעלו מצדם של ארגונים ופעילים שמרניים.[44][45][46] בעקבות זאת התגברו המתקפות מצדם של השמרנים. טאקאשי אומורה, עיתונאי שכתב את אחד המאמרים שהעיתון חזר בו לגביהם, זכה למתקפות דומות מצדם של השמרנים והאוניברסיטה בה הוא הועסק, לחצה עליו להתפטר.[47]

ב-1993 בעקבות עדויות רבות שהושמעו, פורסמה "הצהרת קונו" על ידי ממשלת יפן, על פיה היא אישרה את העובדה שגיוסן של נשות הניחומים היה כרוך בכפייה.[48] ב-2007 חזרה בה ממשלת יפן וקיבלה החלטה שעל פיה נאמר, "אין כל עדות לכך שגורמים רשמיים בצבא יפן חטפו את הנשים בכוח".[49] ב-2014, הקים מזכיר ממשלת יפן, יושיהידה סוגה, צוות לבחינה מחדש של הדוח.[50] חקירה זו חשפה את התיאום בין יפן לבין קוריאה הדרומית בתהליך ניסוחה של הצהרת קונו ובסיכומה נאמר שעל פי בקשתה של ממשלת סיאול, קבעה ממשלת טוקיו שגיוסן של הנשים הייתה כרוכה בכפייה.[51] לאחר שהסתיימה הבחינה מחדש, הודיעו סוגה וראש ממשלת יפן, שינזו אבה, שיפן ממשיכה להחזיק בהצהרת קונו.

ב-2010 הוקמה האנדרטה הראשונה בארצות הברית שהוקדשה לנשות הניחומים. האנדרטה הוקמה בניו ג'רזי.[52]

ב-2013, הוקם פסל לזכרן של נשות הניחומים בגלנדייל, קליפורניה. כנגד זאת הופעלו לחצים משפטיים להסירו.[53][54]

ב-2014 פרסמה סין מסמכים שנאמר שהם "הוכחות מוצקות" שנשות הניחומים אולצו לעבוד כזונות נגד רצונן, כולל מסמכים מארכיוני כוחות המשטרה הצבאית של צבא קוואנטונג ומסמכים של משטר הבובות במנצ'וריה.[55]

באוגוסט 2014, הוסר הלוט מפסל זיכרון חדש לזכרן של נשות הניחומים בסאותפילד שבמישיגן.[56]

התנצלויות ופיצויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסלים להנצחת נשות הניחומים בהונג קונג.

בתחילתו של המשא ומתן על הסכמי הפיצויים ביניהן, דרשה קוריאה הדרומית מיפן סכום של 364 מיליון דולר כפיצויים לקוריאנים שנכפו עליהם עבודות כפייה ושירות צבאי במהלך הכיבוש היפני של קוריאה. סכום זה חושב על פי "תעריפים" של 200 דולר לכל אדם ששרד, 1,650 דולר לכל אדם שקיפח את חייו ו-2,000 דולר לכל מי שנפצע.[57] במסגרת ההסכם הסופי ביניהן, שנחתם ב-1965, הסכימה יפן על חבילת סיוע של 800 מיליון דולר ועל חבילת הלוואות בריבית נמוכה לעשר שנים.[58] ב-1994, הקימה ממשלת יפן את "קרן נשות אסיה" שבמסגרתה שולמו פיצויים נוספים לקוריאה הדרומית, לפיליפינים, לטאיוואן, להולנד ולאינדונזיה.[59] 61 נשים קוריאניות, 13 טאיוואניות, 211 פיליפיניות ו-79 הולנדיות שהיו נשות ניחומים, קיבלו מכתבי התנצלות בחתימתו של מי שהיה אז ראש ממשלת יפן, טומיאיצ'י מוריאמה, ובהם נכתב: "כראש ממשלת יפן, אני מביע מחדש את התנצלותי ואת רגשי החרטה הכנים ביותר כלפי כל הנשים אשר חוו את ההתנסויות המכאיבות והבלתי ניתנות לאמידה וסבלו מפגיעות פיזיות ונפשיות בלתי ניתנות לריפוי כנשות ניחומים".[60] נשות ניחומים לשעבר מקוריאה, דחו את הפיצויים בשל הלחצים שהופעלו על ידי ארגון לא-ממשלתי הקרוי "המועצה הקוריאנית למען הנשים שגויסו לעבדות מינית צבאית על ידי יפן" ועקב הלחץ בתקשורת, 61 נשים קוריאניות קיבלו 5 מיליון ינים יפניים (כ-42,000 דולר) כל אחת מ"קרן נשות אסיה", יחד עם התנצלות חתומה, בעוד ש-142 נשים נוספות קיבלו כספים ממשלת קוריאה הדרומית.[61][62][63] הקרן פורקה ב-31 במרץ 2007.[64]

בדצמבר 1991, בסמיכות ליום השנה החמישים למתקפה על פרל הארבור, הגישו שלוש נשים קוריאניות תביעה משפטית נגד יפן, בדרישה לפיצויים על העסקתן בזנות בכפייה. ב-1992 נמצאו בארכיון של כוחות ההגנה של יפן, מסמכים שאוחסנו בו מאז 1958, לאחר שהם הוחזרו לשם על ידי כוחות צבא ארצות הברית. מסמכים אלה הצביעו על כך שהצבא לקח חלק משמעותי בהפעלת מה שכונה בלשון נקיה, "תחנות ניחומים". ממשלת יפן הודתה שהצבא הקיסרי היפני אילץ עשרות אלפי נשים קוריאניות לקיים יחסי מין עם חיילים יפנים במהלך מלחמת העולם השנייה.[65] ב-14 בינואר 1992, פרסם הדובר הראשי של ממשלת יפן, קואיצ'י קאטו, התנצלות פומבית שבה נאמר: "אין אנו יכולים להכחיש את העובדה שהצבא היפני לקח בכך חלק" בחטיפה ובמעצר של "נערות הניחומים" ו"ברצוננו להביע את התנצלותנו ואת רגשי החרטה שלנו".[65][66][67] שלושה ימים לאחר מכן, ב-17 בינואר, התקיימה ארוחת ערב רשמית מטעם נשיא קוריאה הדרומית, רו טאה וו, בה אמר ראש ממשלת יפן, קיאיצ'י מיזאווה, למארחו: "עלינו היפנים בראש ובראשונה ומעל הכול לזכור את האמת על התקופה הטראגית שבה מעשינו גרמו לסבל ולצער לבני עמך. אסור לנו לשכוח לעולם את רגשות החרטה שלנו. כראש ממשלת יפן, ברצוני להכריז על רגשות החרטה שלנו על מעשים אלה ולהביע את התנצלותי כלפי תושבי הרפובליקה של קוריאה". מיזאווה התנצל שוב למחרת היום בנאום שנשא בפני האספה הלאומית של קוריאה הדרומית.[68][69] ב-28 באפריל 1998 פסק בית משפט ביפן שעל ממשלת יפן לפצות את הנשים ולשלם לכל אחת מהן 2300 דולר (3328 דולר בערכים של 2015).[70]

ב-2007, דרשו שפחות המין ששרדו שממשלת יפן תביע התנצלות. דרישה זו באה על רקע הצהרתו של ראש ממשלת יפן דאז, שינזו אבה, ב-1 במרץ אותה שנה, כי אין כל עדות לכך שממשלת יפן החזיקה שפחות מין, אף על פי שממשלת יפן הודתה בכך כבר ב-1993 ב"הצהרת קונו". ב-27 במרץ פרסם הפרלמנט היפני התנצלות רשמית.[71] ב-20 בפברואר 2014, אמר המזכיר הראשי לממשלת יפן, יושידה סוגה, שממשלת יפן עשויה לשקול מחדש את המחקר על הנושא ואת התנצלותה.[72] בכל אופן, ב-14 במרץ אותה שנה, הבהיר ראש הממשלה אבה שאין לו כל כוונה להתכחש או לשנות את ההצהרה הזאת.[73]

ב-28 בדצמבר 2015 הגיעו ראש הממשלה היפני שינזו אבה והנשיאה הקוריאנית פאק גון-הייה להסכמה רשמית בדבר הסכסוך. יפן הסכימה לשלם מיליארד ין (8.3 מיליון דולר) ל'קרן הפיוס והריפוי' המספקת תמיכה וסיוע לנשות הניחומים ששרדו, ובתמורה הסכימה קוריאה הדרומית לחדול מהשמעת ביקורת על הממשלה היפנית בנושא זה, ולפעול להסרת פסל המנציח את נשות הניחומים שהוצב מול השגרירות היפנית בסיאול.[74] הודעה רשמית בדבר ההסכמה נמסרה לאחר ששר החוץ היפני פומיו קישידה נועד עם עמיתו הקוריאני יון ביונג-סה בסיאול, ולאחר מכן התקשר אבה לגון-הייה וחזר על ההתנצלויות שיפן הביעה בעבר. הממשלה הקוריאנית מנהלת את קרן הסיוע לנשות הניחומים ששרדו, והודיעה שמבחינתה הנושא נפתר באופן סופי.[75]

בעקבות ההסכמה בין יפן לקוריאה, קראה ממשלת טאיוואן לממשלת יפן לפתוח עמה בשיחות על מנת להסדיר את סוגיית נשות הניחומים הטאיוואניות. ממשלת טאיוואן דורשת מיפן התנצלות ופיצויים, והממשלה היפנית הביעה נכונות לפתוח בשיחות בפברואר 2015.[76]

באוגוסט 2016, 12 נשים דרום קוריאניות שדחו את ההצעה לפיצוי מהקרן, תבעו את ממשלת דרום קוריאה בשל ההסכם, וטענו שאינו עושה די כדי למצות את הדין עם יפן. נשיא דרום קוריאה, מון ג'אה-אין, שנבחר ב-2017, והיה ממבקריו החריפים של ההסכם, אמר בספטמבר 2018, לראש ממשלת יפן, אבה, כי הקרן לא מתפקדת כראוי, בשל התנגדות עזה מטעם הקורבנות והציבור, ובנובמבר 2018, הודיעה דרום קוריאה שהחליטה לפרק את קרן הפיצויים. שר החוץ היפני טארו קונו מתח ביקורת חריפה על ההחלטה, וסגנו, טקאו אקיבה זימן את שגריר דרום קוריאה ביפן לשיחת נזיפה.[77]

ב-2016 הגישה קבוצה של נשים תביעה נגד יפן בבית המשפט המחוזי המרכזי בסיאול. חמש שנים מאוחר יותר דחה בית המשפט את התביעה בטענה לחסינות ריבונית. ב-2023 ביטל בית המשפט העליון של קוריאה הדרומית את פסק הדין. בפסק דינו קבע בית המשפט כי הוא מכיר בסמכות השיפוט של דרום קוריאה על ממשלת יפן מכיוון שהנשים חיו במדינה ותבעו פיצויים על מעשים שנחשבו בלתי חוקיים. שרת החוץ של יפן, יוקו קמיקאווה, הגדירה את פסק הדין "מצער מאוד ולא מתקבל על הדעת". היא המשיכה ואמרה, "יפן קוראת שוב בתוקף לרפובליקה של קוריאה לנקוט מיידית באמצעים מתאימים כדי לתקן את מצב ההפרות שלה לחוק הבינלאומי".[78]

מחלוקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה היפנית קיימת עדיין מחלוקת בנוגע לשימוש שנעשה בנשות הניחומים על ידי הצבא הקיסרי היפני. פוליטיקאים, פעילים פוליטיים ועיתונאים יפנים, בעיקר מהאגפים הלאומניים, הרוויזיוניסטים והימניים הקיצוניים במפה הפוליטית היפנית, נוקטים בקו של הכחשת התופעה או מזעורה.

איקוהיטו האטה, ההיסטוריון היפני והפרופסור מאוניברסיטת ניהון, מעריך שמספרן של כל נשות הניחומים הסתכם ב-10,000 עד 20,000.[6] האטה טוען שאף אחת מנשות הניחומים לא גויסה בכוח.[79]

חלק מהפוליטיקאים היפנים טוענים שעדויותיהן של נשות הניחומים סותרות זו את זו ושלא ניתן להסתמך עליהן. ראש עיריית אוסקה ואחד המנהיגים של "מפלגת הרסטורציה של יפן", מפלגה לאומנית ימנית קיצונית, טורו השימוטו, אמר בתחילה ש"אין כל עדות שנשים הקרויות נשות ניחומים נלקחו בכוח או באיום של הצבא היפני",[80] ומאוחר יותר תיקן את עמדתו וטען שהן הפכו להיות נשות ניחומים "בניגוד לרצונן", אך הוא עדיין מצדיק את תפקידן במהלך המלחמה כ"הכרח" כדי שהחיילים יוכלו "לנוח".[81]

בספר קומיקס שפורסם בשנת 2000 על ידי יושינורי קוביאשי, מתוארות נשים לבושות בקימונו, העומדות בתור לפני חייל יפני. ספרו של קוביאשי כולל ריאיון עם התעשיין הטאיוואני, שי וון לונג, שהצהיר שאף אישה לא הוכרחה להיות אשת ניחומים ושהן עבדו בתנאים ההיגייניים ביותר בהשוואה לזונות רגילות בשל העובדה שהן חויבו להשתמש בקונדומים.[82]

בראשית 2001 התגלעה מחלוקת שבה היה מעורב תאגיד השידור של יפן, ה-NHK. תוכנית שהייתה אמורה לסקר את פעילותו של גוף שנקרא "בית הדין הבינלאומי של הנשים לפשעי המלחמה של יפן בנוגע לעבדות מינית צבאית" (Women's International War Crimes Tribunal on Japan's Military Sexual Slavery), עברה עריכה שלאחריה היא הפכה להיות תוכנית ששיקפה את הדעות הרוויזיוניסטיות.[83]

הנשיא החדש של NHK השווה את תופעת נשות הניחומים עם הנוהגים בצבאות המערביים. ההיסטוריונים המערביים ציינו שההבדלים בין התוכנית של ממשלת יפן שכפתה על הנשים להשתתף במאמץ המלחמתי, לבין מוסדות היוזמה החופשית שפעלו עם כוחות בעלות הברית שבמסגרתן פעלו הנשים רק עקב הצרכים הכלכליים או אולצו לעשות כן על ידי גורמים לא ממשלתיים.[84]

ראש ממשלת יפן, אבה, ורוב חברי ממשלתו, מזוהים עם הארגון הרוויזיוניסטי, "ניפון קייג'י" שמתכחש לפשעי המלחמה של יפן, כולל תופעת נשות הניחומים.[85] אף על פי שאביו, יסוהירו נקסונה, ניהל תחנת ניחומים ב-1942 כאשר הוא שירת כקצין תשלומים בצבא הקיסרי היפני, כיהן שר החוץ, הירופומי נקסונה כיושב ראש ועדה שהוקמה לשקול מחדש "צעדים מוחשיים להחזיר את כבודה של יפן בנוגע לסוגיית נשות הניחומים".[86]

נשות הניחומים ששרדו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשות ניחומים קוריאניות בהפגנה מול שגרירות יפן בסיאול

אחרונות נשות הניחומים שעדיין בחיים, הפכו לדמויות ציבוריות בקוריאה, שם הן מכונות "הלמוני" (בקוריאנית: 할머니, שהוא שם החיבה ל"סבתא"). סין נמצאת עדיין בשלב של גביית העדויות, בעיקר באמצעות הסניף המקומי של מרכז המחקר על נשות הניחומים באוניברסיטה הנורמלית של שאנגחאי,[87] לעיתים בשיתוף פעולה עם חוקרים קוריאנים.[88] יחסי הגומלין ושיתוף הפעולה המחקרי עם קורבנות מארצות אחרות, נמצא בשלב מתקדם פחות בסין.

קוריאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפגנות יום רביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי יום רביעי, מתקיימות "הפגנות יום רביעי" מול שגרירות יפן בסיאול, בהשתתפות נשות הניחומים שעדיין בחיים, ארגוני נשים, קבוצות חברתיות אזרחיות, קבוצות דתיות ואנשים פרטיים. ההפגנות מתקיימות בתמיכתה של "המועצה הקוריאנית למען הנשים שגויסו לעבדות מינית צבאית על ידי יפן". ההפגנה הראשונה התקיימה ב-8 בינואר 1992, בעת ביקורו של ראש ממשלת יפן, קיאיצ'י מיזאווה, בקוריאה הדרומית. בדצמבר 2011, הוצב פסל של אישה צעירה מול בניין השגרירות לכבוד נשות הניחומים, לרגל הפגנת יום רביעי ה-1000. ממשלת יפן בקשה פעמים רבות מממשלת קוריאה הדרומית להסיר את הפסל, אך נענתה בשלילה.[89]

בית השיתוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית השיתוף, הוא בית לנשות הניחומים שעדיין בחיים. הבית הוקם ביוני 1992 באמצעות כספים שגויסו על ידי ארגונים בודהיסטים ועל ידי קבוצות חברתיות שונות. בית השיתוף מכיל את "המוזיאון לעבדות המינית על ידי הצבא היפני", שמטרתו להפיץ את האמת על ההשפלה הברוטלית של הצבא היפני כלפי נשות הניחומים וכדי לחנך את הדורות הבאים ואת הציבור.[90]

ארכיונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מנשות הניחומים שנותרו בחיים, כמו קאנג דוק קיונג, קים סון דוק ולי גונג ניאו, הנציחו את סיפורן האישי באמצעות ציורים המוצגים בארכיון ויזואלי. מנהל המרכז למדיה אסיאתית-אמריקנית, דאי סיל קים-גיבסון, יצר עבור נשות הניחומים ארכיון סרטים בסיועם של סטודנטים. ארכיונים ויזואליים פמיניסטים קידמו את הסולידריות בין הקורבנות לבין הציבור. הארכיון מהווה מקום לימוד חי בנושא הכבוד לנשים ולזכויות האדם על ידי קירוב בין אנשים למרות פערי הגילים, השוני המגדרי, הגבולות הלאומיות והשקפות העולם.[91]

הפיליפינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוח זיכרון במנילה, בירת הפיליפינים

בפיליפינים, נשות הניחומים שעדיין בחיים מאוגדות בקבוצות שונות. בדומה לחברותיהן בקוריאה, הן מכונות Lolas (סבתות). קבוצה אחת, הנקראת "Lila Pilipina" (הליגה לנשים פיליפיניות), החלה את פעולתה ב-1992 והיא חלק מארגון הנשים השמאלני GABRIELA.[92] ארגון נוסף הוא "Malaya Lolas" (הסבתות החופשיות) והוא דורש התנצלות פומבית מממשלת יפן.[93][94] קבוצות אלו נקטו בצעדים משפטיים כנגד יפן,[95] ולאחר מכן כנגד ממשלת ארצן כדי שתתמוך בתביעתן.

קבוצות אלו מפגינות פעמים רבות מול שגרירות יפן במנילה,[93][96] או מוסרות את עדויותיהן באוזניהם של תיירים יפנים המגיעים למנילה.[92] בדומה למקבילותיהן בקוריאה, מפעילות נשות הניחומים בפיליפינים בית משלהן ובו נאספים העדויות שלהן. שתיים מתוכן פרסמו אוטוביוגרפיות.

טאיוואן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות התשעים, העלו נשות הניחומים הטאיוואניות שנותרו בחיים את סיפוריהן לתודעה הציבורית של החברה הטאיוואנית. הן זכו לתמיכה של פעילות למען זכויות הנשים ושל קבוצות אזרחיות. עדויותיהן וזיכרונותיהן תועדו בעיתונות בספרות ובסרטים תיעודיים.

טענותיהן של נשות הניחומים הטאיוואניות גובו על ידי המוסד להצלת נשים של טאיפיי, ארגון ללא כוונת רווח המסייע לנשים הסובלות מאלימות פיזית ומינית. הארגון מעניק סיוע משפטי ופסיכולוגי לנשות הניחומים הטאיוואניות וכן מסייע לגביית עדויות ומבצע מחקרים אקדמאים בנושא. ב-2007 היה ארגון זה אחראי לקידום המודעות לנושא בחברה, לקיום מפגשים באוניברסיטאות ובבתי הספר התיכוניים שבמסגרתם מסרו נשות הניחומים את עדויותיהן באוזני הסטודנטים והציבור הרחב.[97] המוסד להצלת נשים של טאיפיי קיים תערוכות שנתנו לנשים את ההזדמנות להשמיע את קולן בטאיפיי, אך גם במוזיאון נשים אקטיבי לשלום ומלחמה הממוקם בטוקיו.[98][99]

הודות למודעות בחברה הטאיוונית ולסיועו של המוסד להצלת נשים, זכו נשות הניחומים הטאיווניות לגיבוי ממשלתן, שבהזדמנויות רבות דרשה מיפן להביע התנצלות ולפצות אותן.[100][101] בנובמבר 2014, זכה הסרט התיעודי "שירת קנה הסוף", בבימויו של וו סיו צ'ינג ובהפקת המוסד להצלת נשים, בפרס פנדת הזהב הבינלאומי.[102]

תמיכה בינלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניינן של נשות הניחומים זוכה כבר זמן רב לתמיכה מצדן של מדינותיהן וארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל, מובילים מערכות בארצות בהן הממשלות עדיין לא הביעו את תמיכתן בעניינן של נשות הניחומים, כמו אוסטרליה,[103] או ניו זילנד.[104] התמיכה בנשות הניחומים בארצות הברית ממשיכה להתרחב, במיוחד לאחר שב-30 ביולי 2007, הועברה החלטה 121 של בית הנבחרים של ארצות הברית, הקוראת לממשלת יפן לתקן את המצב וללמד במוסדות החינוך שלה את העובדות ההיסטוריות הנכונות. ביולי 2012, גינתה מזכירת המדינה של ארצות הברית דאז, הילרי קלינטון, תומכת נלהבת בעניינן של נשות הניחומים, את השימוש בלשון הנקייה במונח "נשות ניחומים" למה שלדעתה אמור להיקרא "שפחות מין בכפייה".[105] הבית הלבן ממשיך להביע את הצורך בכך שיפן תעשה יותר כדי להתייחס לנושא.[106] בנוסף, האנדרטאות שהוקמו בניו ג'רזי ב-2010 ובקליפורניה ב-2013, מראות את התמיכה בנושא שהפך לסוגיה בינלאומית.[53]

ב-2014 קיים האפיפיור פרנציסקוס, פגישה עם שבע נשות ניחומים לשעבר בקוריאה הדרומית.[107][108] באותה שנה, קראה ועדת האו"ם לביעור האפליה הגזעית ליפן "לסיים את החקירות בנוגע להפרת הזכויות של נשות הניחומים על ידי הצבא ולהעמיד לדין את האחראים ולהגיע לפתרון מקיף וסופי בנושאים אלו". נציבת האו"ם לזכויות האדם, נאווי פילאי הביעה גם היא את תמיכתה בנשות הניחומים מספר פעמים.[109]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Soh, C. Sarah (2009). The Comfort Women: Sexual Violence and Postcolonial Memory in Korea and Japan. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-76777-2.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נשות ניחומים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ The Asian Women's Fund. "Who were the Comfort Women?-The Establishment of Comfort Stations". Digital Museum The Comfort Women Issue and the Asian Women's Fund. The Asian Women's Fund. Archived from the original on August 7, 2014. Retrieved August 8, 2014.
  2. ^ The Asian Women's Fund. "Hall I: Japanese Military and Comfort Women". Digital Museum The Comfort Women Issue and the Asian Women's Fund. The Asian Women's Fund. Archived from the original on May 15, 2013. Retrieved August 12, 2014.
  3. ^ Argibay, Carmen (2003). "Sexual Slavery and the Comfort Women of World War II". Berkeley Journal of International Law.
  4. ^ McKellar, Robert (2011). Target of Opportunity & Other War Stories. AuthorHouse. p. 189. ISBN 1-4634-1656-3.
  5. ^ Soh, C. Sarah (2009). The Comfort Women: Sexual Violence and Postcolonial Memory in Korea and Japan. University of Chicago Press. p. 69. ISBN 0-226-76777-9.
  6. ^ 1 2 3 4 The "Comfort Women" Issue and the Asian Women's Fund (PDF), Asian Women's Fund, archived from the original (PDF) on 2007-06-28
  7. ^ "Women and World War II – Comfort Women". Womenshistory.about.com. Retrieved 2013-03-26.
  8. ^ Coop, Stephanie (23 Dec 2006). "Japan's Wartime Sex Slave Exhibition Exposes Darkness in East Timor". Japan Times. Archived from the original on 6 June 2011. Retrieved 29 June 2014.
  9. ^ YOSHIDA, REIJI (April 18, 2007). "Evidence documenting sex-slave coercion revealed". The Japan Times. Retrieved 29 June 2014.
  10. ^ FACTBOX-Disputes over Japan's wartime "comfort women" continue, Reuters, March 5, 2007, retrieved 2008-03-05
  11. ^ AUBREY SC MAKILAN (2004). "Walterina Markova: The 'Comfort Gay'". www.bulatlat.com. Retrieved 3 August 2012
  12. ^ Ronald D. Klein (13 August 2006). "Markova: Wartime Comfort Gay in the Philippines". Intersections: Gender, History and Culture in the Asian Context. Retrieved 3 August 2012.
  13. ^ Horn, Dottie (January 1997), Comfort Women (winter), Endeavors Magazine, archived from the original on June 25, 2008, retrieved 2008-10-05.
  14. ^ LEI, Wan ((2010/2)). "The Chinese Islamic "Goodwill Mission to the Middle East" During the Anti-Japanese War". Dîvân Disiplinlerarasi Çalişmalar Dergisi. cilt 15 (sayı 29):page 141. Retrieved 19 June 2014.
  15. ^ Yorichi, Alex (October 1, 1944), Report No. 49: Japanese POW Interrogation on Prostitution, exordio.com, quoting the U.S. Office of War Information, retrieved 2008-07-01.
  16. ^ Reiji Yoshida (April 18, 2007), Evidence documenting sex-slave coercion revealed, The Japan Times, archived from the original on 2007-05-19
  17. ^ Files: Females forced into sexual servitude in wartime Indonesia, Japan Times, 12 May 2007, retrieved 2007-08-29
  18. ^ McCurry, Justin; Kaiman, Jonathan (28 April 2014). "Papers prove Japan forced women into second world war brothels, says China". www.theguardian.com (The Guardian). Retrieved 28 April 2014.
  19. ^ Kimura, Kayoko, "Stance on ‘comfort women’ undermines fight to end wartime sexual violence", Japan Times, 5 March 2014, p. 8
  20. ^ Nakamura, Akemi (2007-03-20), Were they teen-rape slaves or paid pros?, The Japan Times, retrieved 2007-03-23
  21. ^ Sex slaves put Japan on trial, BBC News, December 8, 2000, retrieved 2008-07-01
  22. ^ Japan refuses to apologise for WW2 brothel scandal, Irish Examiner, 2007-03-08, archived from the original on 2009-03-26, retrieved 2008-06-01
  23. ^ The Asahi Shimbun Company. "Confusion with 'volunteer corps': Insufficient research at that time led to comfort women and volunteer corps seen as the same". August 22 2014.
  24. ^ Nozaki, Yoshiko (August 1, 2005), The Horrible History of the "Comfort Women" and the Fight to Suppress Their Story, History news Network, retrieved 2008-07-04.
  25. ^ Digital Museum: The Comfort Women Issue and the Asian Women's Fund
  26. ^ Soh, Chunghee Sarah. "Japan's 'Comfort Women'". International Institute for Asian Studies. Retrieved 2013-11-08.
  27. ^ Soh, Chunghee Sarah (2008). The Comfort Women: Sexual Violence and Postcolonial Memory in Korea and Japan. University of Chicago Press. p. 22. ISBN 978-0-226-76777-2.
  28. ^ Poelgeest, Bart van. "Report of a study of Dutch government documents on the forced prostitution of Dutch women in the Dutch East Indies during the Japanese occupation." Unofficial Translation, January 24, 1994.
  29. ^ Associated Press (6 July 2007), Memoir of comfort woman tells of 'hell for women', China Daily, retrieved 2007-08-29
  30. ^ 1 2 3 O'Herne, Jan Ruff (February 15, 2007), Statement of Jan Ruff O'Herne AO, Subcommittee on Asia, Pacific and the Global Environment, Committee on Foreign Affairs, U.S. House of Representatives, archived from the original on 2007-02-28, retrieved 2007-03-23
  31. ^ 1 2 Onishi, Norimitsu (2007-03-08), Denial Reopens Wounds of Japan's Ex-Sex Slaves, The New York Times, retrieved 2007-03-23
  32. ^ Jan Ruff-O'Herne, "Talking Heads" transcriptabc.net.au
  33. ^ "Comfort women", Australian War Memorial
  34. ^ "Australian sex slave seeks apology", February 13, 2007, The Sydney Morning Herald
  35. ^ Keiji Hirano (April 28, 2007), East Timor former sex slaves start speaking out, Japan Times, archived from the original on 2007-05-19, retrieved 2007-08-29
  36. ^ Coop, Stephanie (2006-12-23), Sex slave exhibition exposes darkness in East Timor, The Japan Times, retrieved 2006-12-23
  37. ^ Hank Nelson, The New Guinea Comfort Women, Japan and the Australian Connection: out of the shadows, The Asia-Pacific Journal: Japan Focus
  38. ^ Yuki Tanaka, Japan's Comfort Women, 2003, page 59
  39. ^ Niels Teunis, Sexual Inequalities and Social Justice, University of California Press, 2007, page 90
  40. ^ U.S. Department of War. Report No. 49: Japanese Prisoners of War Interrogation on Prostitution
  41. ^ C. Sarah Soh. The Comfort Women: Sexual Violence and Postcolonial Memory in Korea and Japan p. 148.
  42. ^ C. Sarah Soh. The Comfort Women: Sexual Violence and Postcolonial Memory in Korea and Japan p. 160.
  43. ^ "KMDb". Archived from the original on 19 May 2007.
  44. ^ Thinking about the comfort women issue, Look squarely at essence of 'comfort women' issue. 2014 Aug. 22, Asahi Shimbun
  45. ^ Testimony about 'forcible taking away of women on Jeju Island': Judged to be fabrication because supporting evidence not found 2012 Aug. 22, Asahi Shimbun
  46. ^ Japan Times Asahi Shimbun admits errors in past ‘comfort women’ stories August 5, 2014
  47. ^ Fackler, Martin (2 December 2014). "Rewriting the War, Japanese Right Attacks a Newspaper". The New York Times. Retrieved 6 December 2014.
  48. ^ Kono, Yohei (1993-08-04), Statement by the Chief Cabinet Secretary Yohei Kono on the result of the study on the issue of "comfort women", Ministry of Foreign Affairs of Japan.
  49. ^ No evidence of the forced seizures. A cabinet decision on Kono statement. (in Japanese). 47News. Kyodo News. March 16, 2007.
  50. ^ "Japan to review lead-up to WW2 comfort women statement". www.bbc.com. The BBC. 28 February 2014. Retrieved 28 February 2014.
  51. ^ "Japan, S Korea coordinated on wording of Kono statement". Nikkei Inc. June 20, 2014. Archived from the original on 12 August 2014.
  52. ^ "In New Jersey, Memorial for ‘Comfort Women’ Deepens Old Animosity".
  53. ^ 1 2 Levine, Brittany; Wells, Jason (2013-07-30). "Glendale unveils 'comfort women' statue, honors 'innocent victims'". Los Angeles Times.
  54. ^ Levine, Brittany (2014-02-22). "Lawsuit seeks removal of Glendale 'comfort women' statue". Los Angeles Times.
  55. ^ Justin McCurry in Tokyo and Jonathan Kaiman in Beijing. "Papers prove Japan forced women into second world war brothels, says China". The Guardian. Retrieved 2014-06-08.
  56. ^ "comfort women statue unveiled in Michigan".
  57. ^ Seoul Demanded $364 Million for Japan's Victims Updated," Chosun Ilbo January 17, 2005 (archived from the original on 2006-02-09)
  58. ^ Korea-Japan ties burdened by baggage, November 23, 2013
  59. ^ "Establishment of the AW Fund, and the basic nature of its projects".
  60. ^ Asian Women's Fund (1996), Letter from Prime Minister to the former comfort women, since 1996, archived from the original on 2007-05-16, retrieved 2007-03-23, archived from the original on 2007-05-16.
  61. ^ "Details of Exchanges Between Japan and the Republic of Korea (ROK) Regarding the Comfort Women Issue" (PDF). Ministry of Foreign Affairs. p. 29.
  62. ^ "Atonement Project of the Asian Women's Fund, Projects by country or region-South Korea". Asian Women's Fund.
  63. ^ Hogg, Chris (10 April 2007). "Japan's divisive 'comfort women' fund". BBC. Retrieved 22 October 2013.
  64. ^ Asian Women's Fund Online Museum Closing of the Asian Women's Fund Retrieved on August 17, 2012
  65. ^ 1 2 Sanger, David E. (1992-01-14). "Japan Admits Army Forced Koreans to Work in Brothels". The New York Times (Tokyo). Retrieved January 27, 2012.
  66. ^ "Japan Apologizes for Prostitution of Koreans in WWII". Los Angeles Times. Associated Press. 1992-01-14. Retrieved January 27, 2012.
  67. ^ "Japan makes apology to comfort women". New Straits Times. Reuters. 1992-01-14. Retrieved January 27, 2012.
  68. ^ "Japanese Premier Begins Seoul Visit". The New York Times. 1992-01-17. Retrieved January 27, 2012.
  69. ^ "Japan Apologizes on Korea Sex Issue". The New York Times. 1992-01-18. Retrieved January 27, 2012.
  70. ^ "Japan Court Backs 3 Brothel Victims". The New York Times. 1998-04-28. Retrieved January 27, 2012.
  71. ^ Fastenberg, Dan (17 June 2010). "Top 10 National Apologies: Japanese Sex Slavery". Time. Retrieved 29 December 2011.
  72. ^ "Japan may review probe on WWII sex slavery". www.stripes.com. Associated Press. February 20, 2014. Retrieved 22 February 2014.
  73. ^ "Abe says won't alter 1993 apology on 'comfort women'". http://newsonjapan.com. Reuters. March 14, 2014. Retrieved 14 March 2014.
  74. ^ "'Gesture of healing': South Korea and Japan reconcile on World War II sex slaves". Los Angeles Times. December 28, 2015. Retrieved January 3, 2016.
  75. ^ "Japan and South Korea agree WW2 'comfort women' deal". BBCnews.com. BBC. December 28, 2015. Retrieved January 3, 2016.
  76. ^ "Taiwan and Japan to talk ‘comfort women’ issue next month". Inquirer. January 1, 2016. Retrieved January 3, 2016
  77. ^ סוכנויות הידיעות, סיאול מבטלת את הסכם שפחות המין עם יפן, באתר ynet, 21 בנובמבר 2018
  78. ^ Lou Newton, Japan ordered to compensate wartime 'comfort women', BBC News, Nov 24, 2023.
  79. ^ Hata, Ikuhiko. No Organized or Forced Recruitment: Misconceptions about Comfort Women and the Japanese Military (PDF). hassin.sejp.net. Archived from the original (PDF) on 2008-09-04. Retrieved 2007-11-10. None of them was forcibly recruited.
  80. ^ Johnston, Eric (23 August 2012). "No evidence sex slaves were taken by military: Hashimoto". The Japan Times. Retrieved 14 May 2013.
  81. ^ "Hashimoto says 'comfort women' were a necessary part of war". The Asahi Shinbun. 2013-05-13. Retrieved 14 May 2013.
  82. ^ Mark Landler (2001-03-02), Cartoon of Wartime 'Comfort Women' Irks Taiwan, The New York Times, retrieved 2008-07-05
  83. ^ Yoneyama, Lisa (2002), "NHK's Censorship of Japanese Crimes Against Humanity", Harvard Asia Quarterly VI (1), archived from the original on 2006-08-27
  84. ^ FACKLER, MARTIN (February 19, 2014). "Nationalistic Remarks From Japan Lead to Warnings of Chill With U.S.". nytimes.com (The New York Times Company). Retrieved 20 February 2014.
  85. ^ "Pro-Yasukuni lineup features Aso Cabinet" - Japan Press Weekly – Sept 24, 2008
  86. ^ "Comfort women and Japan's war on truth" – The New York Times – Nov 15-16, 2016
  87. ^ "Shanghai Opens Comfort Women Archives -- china.org.cn".
  88. ^ "'Comfort women’ docs given to UNESCO - Global Times".
  89. ^ Japan lashes out at comfort woman statue, Asia Travel Today, 21 April 2013
  90. ^ Welcom Nanum House!
  91. ^ The Korean Council for the Women Drafted for Military Sexual Slavery by Japan
  92. ^ 1 2 Mina Roces. "Filipino Comfort Women". University of New South Wales. Retrieved 2 May 2015.
  93. ^ 1 2 "Filipino comfort women stage protest outside Japanese embassy". Kyodo News International. Retrieved 2 May 2015.
  94. ^ "'Comfort Women' Are Old Now, But Still Fighting". Retrieved 2 May 2015.
  95. ^ Etsuro Totsuka. "COMMENTARY ON A VICTORY FOR "COMFORT WOMEN": JAPAN'S JUDICIAL RECOGNITION OF MILITARY SEXUAL SLAVERY" (PDF). Retrieved 2 May 2015.
  96. ^ "Philippines' Former Comfort Women Push For Compansation".
  97. ^ William Logan, Keir Reeves, Places of Pain and Shame: Dealing with 'Difficult Heritage', Routledge, 2008
  98. ^ "New exhibition on Taiwanese 'comfort women' to open in Taipei". Retrieved 2 May 2015.
  99. ^ John Hofilena. "Taiwanese ‘comfort woman’ speaks out in Tokyo exhibition to raise WWII awareness". Retrieved 2 May 2015.
  100. ^ "Taiwan demands Japan's apology over comfort women issue". Retrieved 2 May 2015.
  101. ^ "Taiwan urges Japan to apologize over comfort women issue". Retrieved 2 May 2015.
  102. ^ "Film on Taiwanese comfort women wins Gold Panda award". Retrieved 2 May 2015.
  103. ^ "Justice for comfort women - our achievements". Amnesty Australia.
  104. ^ Stop violence against women: "Comfort Women"
  105. ^ "Clinton says 'comfort women' should be referred to as 'enforced sex slaves' ‹ Japan Today: Japan News and Discussion".
  106. ^ "White House: Japan should do more to address ‘comfort women’ issue". Foreign Policy.
  107. ^ Shannon Tiezzi, The Diplomat. "Pope Francis Meets Korean ‘Comfort Women’". The Diplomat.
  108. ^ "The Pope's Verdict on Japan's Comfort Women". The National Interest.
  109. ^ "U.N. issues fresh call to Japan over World War II 'comfort women' - The Japan Times". The Japan Times.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נשות_ניחומים&oldid=38786732"