חווי
החְווֵי או ח'ואי (סינית: 回族; פין-יין: Huízú) הם מיעוט אתני מוסלמי בסין, החי בעיקר בצפון-מערב ובמרכז המדינה, אם כי מפוזר בכל רחבי סין. נכון למפקד שנערך בשנת 2011, במדינה חיים כ-10.5 מיליון מבני המיעוט. לבני המיעוט מוקצית אוטונומיה, אולם מרביתם אינם חיים בנפרד, אלא במעורב עם שאר בני האן.
קיים בלבול רב בספרות בין "מוסלמים סיניים" ל"סינים מוסלמיים". הראשונים הם החווי, שגם אם מקורם בהגירה זרה, הם נטמעו בפועל במידת מה, ורבים רואים בהם בטעות בני האן בעלי דת שונה, בעוד שבסין ישנם מיעוטים מוסלמיים רבים אחרים כגון קירגיזים, קזאחים, טג'יקים, אויגורים ועוד, שאינם חווי.
החווי אינם מרוכזים בטריטוריה אחת וגם אין להם מורשת משותפת של טריטוריה עצמאית, בהיותם מהגרים ממקומות שונים. לחווי ניתנה פרובינציה אוטונומית משלהם (נינגשיה), אבל הם מפוזרים בכל מקום כשבפרובינציה זו עצמה הם מהווים מיעוט של כ-20 אחוזים בלבד. בעבר נהגו לדבר ערבית ופרסית, אבל כיום בכל מקום שבו הם נמצאים הם מדברים את הדיאלקט המקומי.
הממשל הסיני בהגדרתו למיעוט החווי איננו מכליל דוברי שפות זרות, ובמקום זאת מחלקם תחת מיעוטים שונים, על פי השפה המדוברת בפיהם: שפות טורקיות, איראניות ואחרות. רק בני חווי המדברים סינית נחשבים על פי הממשל כחווי. בכך מתייחדים החווי מבין כל 56 הלאומים המוכרים ברפובליקה, ששפתו הרשמית היא סינית.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם "חווי" שימש בעבר ליהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד, כאשר כל אחת מן הדתות צוינה על פי הרגלי האכילה (המוסלמים בהימנעותם מאכילת חזיר, הנוצרים מאכילת בעלי חיים בעלי טלפיים והיהודים באי אכילת גיד הנשה). עם הזמן, השם הפך לשם ייחודי למוסלמים, והנוצרים והיהודים קיבלו שמות נפרדים.
בידול מהסביבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השורשים של החווי נטועים בסוף האלף ראשון לספירה, בשושלת טאנג (המאה ה-7 ואילך) כסוחרים, חלקם בים וחלקם בדרכי המשי. מקובל לחשוב שהם צאצאים של סוחרים ערביים ופרסיים. בתקופת שושלת יואן (מאות 13-14) חל גידול באוכלוסייתם, כאשר המונגולים גייסו מוסלמים ממרכז אסיה כדי לשלבם בעמדות אדמיניסטרטיביות של המנגנון הביורוקרטי בשליטה בסינים. בתקופה זו הייתה היררכיה שבה בצורה רשמית החווי מוקמו מעל הסינים המקומיים. הסינים זוכרים לחווי שהמונגולים הביאו אותם כדי לשלוט בהם ובאדמתם.
הבדלים רבים יש בין בני ההאן לחווי למרות דמיונם החיצוני, שפתם ומקום מחייתם. בתרבות הסינית כיבוד האבות הוא אחד הערכים החשובים. הוא הבסיס לנאמנות בכלל ולנאמנות לקיסר בפרט. בעוד שהסינים היו נאמנים לקיסר, המוסלמים בהגדרה לא היו נאמנים לו כסמכות על, אלא שמרו נאמנות לעולם המוסלמי. למוסלמים בסין היו שאיפות פוליטיות להקמת ישות מדינית מוסלמית נבדלת, שאיפה שבאה לידי ביטוי בהקמת ממלכות אחדות לאורך ההיסטוריה. הם נבדלים חיצונית בבגדיהם ובכיפות הלבנות שלראשם, ובמגוון עיסוקיהם, ובמיוחד במכירת שיפודי הבשר ברחובות הערים. השפעת האסלאם מתבטאת בין השאר במטבח החווי לעומת המטבח הסיני. על פי האסלאם, למשל, מותרת רק אכילת חלאל ואסורה אכילת החזיר - הבשר הנפוץ ביותר במטבח הסיני.
המוסלמים התקיימו בסין בשונה ממקומות אחרים. במדינות מוסלמיות אחרות השלטון המרכזי היה יחסית רופף, וכל מוסלמי התאגד סביב מנהיג דתי מקומי ומלומד ונוצרה היררכיה דתית ופוליטית. בסין היררכיה כזו לא הייתה יכולה להתקיים, משום שהיא היררכיה שונה מההיררכיה הקונפוציאנית והשלטון המרכזי החזק לא יכול היה להסכים לזה. מול הקונפוציאניזם שרואה בנאמנות לכפר ולמחוז המגורים חלק מכיבוד האבות, עמד האסלאם בסין, אשר ראה ב"אומה", המושג הארטילאי המכיל את כל המוסלמים באשר הם, ואין לו טריטוריה מוגדרת, כגורם מאגד. כך המוסלמים בסין התאזרו בתפישה אמורפית שדרכה תיעלו את התקוות והשאיפות הפוליטיות שלהם למדינה מוסלמית כלל-עולמית, אל מול ישות סינית מקומית חזקה.
לפי חוקי האסלאם, מוסלמי צריך להקשיב לחוקי המקום כל עוד הם לא נוגדים את חוקיו שלו, אלא אם הוא נמצא במקום על בסיס דאר אל-אמאן, כלומר מעין חסינות. אם אין המצב כך, הרי שהוא נמצא במלחמה עם המקום בו הוא יושב, ועליו להתנגד לחוקי המקום. המאמין המוסלמי משוכנע כי ביום מן הימים תקום ה"אומה האסלמית" וכי הוא מחויב לפי חוקי האסלאם להילחם בגורמים שמונעים זאת מלקרות, כלומר מחויב בגִ'האד. ההרגשה כי ביום מן הימים תקום אומה איסלמית כלל-עולמית, והתחושה שהמאמין בסין מקושר למאמינים במקומות אחרים, הביאה לכך שהמוסלמים בסין טיפחו את זהותם האסלמית ושמרו עליה, כדי שביום מן הימים יוכלו למרוד ולהילחם על השטח בו הם יושבים. ברגע שיהדפו מהשטח עליו הם יושבים את הסינים, שטח זה באופן אוטומטי יהפוך לחלק מהאומה המוסלמית הכלל עולמית.
המוסלמים שהסכימו להענות לחוקי הסינים היו למעשה מוסלמים שהבינו שההסכמה הזו היא הסכמה זמנית ושהיא אמצעי להשגת מטרה. מי שהיום יסכים להיות סיני כלפי חוץ, יצבור כוח ויום אחד יפיל את השלטון ויקים אומה מוסלמית חזקה ואמיתית. זו פשרה שנובעת מתחושת עליונות. ההיסטוריה המוסלמית בסין היא של תהליכים שבבסיסם הם תהליכים מעגליים אך בעלי מגמה. מחד-גיסא אוכלוסיות מוסלמיות הפכו ממיעוט שקט, למורדים המנסים להקמת מדינה, נפלו ואז שבו להיות מיעוט שקט. מאידך-גיסא עם הזמן זהותם השתנתה - מ"מוסלמים בסין" ל"מוסלמים סיניים" ול"סיניים מוסלמים" כחלק מהטמעה במרחב מחייתם. באופן טבעי, מיעוט אשר מונחה על ידי הבדלים דתיים, נוטה להיות קיצוני במצבים של מיעוט-רוב. לעומתו, רוב, מתייחס להבדלים התרבותיים בין הקבוצות, ומנסה להתעלם מהערכים הדתיים שהמיעוט מנסה להכניס לשיח. כך או כך, כאשר דת היא נושא המחלוקת, הרבה יותר קשה למצוא פשרה.
החוק המוסלמי נוצר בחברה שבה החוק היה למעשה הנורמה החברתית המקובלת כל עוד לא סובלים מסנקציות. האסלם הוסיף לכך חוק אבסולוטי אשר מונחה אלוהות. בתוך הקונטקסט הסיני, בשונה ממקומות אחרים, החוק המוסלמי הובא מתוך הדמויות הדתיות, שבמקום להשתתף בשלטון ולשתף פעולה עם השלטון הסיני, תמכו יותר בארגונים מתסיסים ומורדים. כך, במקום לחיות בדו-קיום עם השלטון המרכזי, הם יצרו אגודות נסתרות, אשר סבלו מסנקציות קשות יותר או פחות, ואשר לא קיבלו לגיטימציה מהשלטון המרכזי. הקיטוב של הח'אן-חווי שנבעה גם מהשליטה המנצ'ואית בסין בתקופת שושלת צ'ינג, מצאה את ביטויה בהתפתחותה של הכת החדשה אשר השתמשה בעקרונות אסלאמיים, ובייחוד בג'יהאד, כדי לשכנע את ההמון המוסלמי למרוד. מרידות אלו הביאו לליכוד המוסלמים תחת הנהגת המרד. המרידות והקמתה של הכת החדשה הגיעו כולם מאזורים המאוכלסים ברובם באוכלוסייה מוסלמית.
דת או לאום?
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגלל מקור המושג, במשך השנים חל שינוי בהגדרת המושג חווי, האם הוא הגדרה לבני הדת המוסלמית או שזהו לאום. בעוד שבעבר, כאשר אדם שינה את דתו ממוסלמי (וככזה - חווי) לבודהיזם הנפוץ, הרי שגם לאומיותו השתנתה להאן, וכן להפך. אולם כיום, ההתייחסות לחווי היא כאל לאום בלבד, ללא קשר לדת או אמונה. כך שבקרב בני החווי ניתן למצוא מכל הדתות, כולל אתאיסטים. וכאשר אחד מבני ההאן מתאסלם, הוא נחשב רק כ"סיני מוסלמי", ולא כחלק מן המיעוט החווי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חווי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
