לשון נקייה

לשון נקייה או יופמיזם (גם איפמיזם; מלעז: Euphemism, במקור מיוונית: ευ, "טוב", ו-φήμη, "דיבור") היא מינוח חליפי למושג שאזכורו נחשב כמביך, פוגע, או מטריד באופן אחר (לדוגמה: מושגים שחל עליהם טאבו, ניבולי־פה, מושגים שמעוררים תגובה רגשית חריפה וכולי). כאשר לשימוש בלשון נקייה מניע פוליטי, שכוונתו להציג פעולה שלילית כנייטרלית ואף כחיובית, נהוג לכנותו מכבסת מילים.

מקור הביטוי

מקור המושג העברי "לשון נקייה" הוא בתלמוד הבבלי. במסכת פסחים, דף ג', עמוד א' מובאת ברייתא: "תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה."

סוגי ביטויי לשון נקייה

סיבות להיווצרות ביטויי לשון נקייה

• יופמיזם תרבותי - דוגמה: "שירותים", "נוחיות", "בית שימוש" ו"בית כיסא".
• יופמיזם דתי - דוגמה: "השם" לאזכור אלוהים ביהדות, או "אותו האיש" במקום ישו.
• החלפת ניבול פה בביטוי מעודן יותר - דוגמה: "יישקני!"
• תקינות פוליטית - דוגמה שימוש במילה "צעירים" בלבד (בהקשר של פושעים או מחבלים) כאשר הכוונה בפועל היא לצעירים ממוצא ערבי, "מוגבלות שכלית התפתחותית" במקום "פיגור", "מתמודדי נפש" במקום "משוגעים"/"חולי נפש"/"פסיכים", ועוד.

אופני היווצרות ביטויי לשון נקייה

• הכללה - (לדוגמה: "זה", "המצב"). אי הזכרת השם או המילה עצמם ובמקום זאת משתמשים במילת הכללה. שימוש בביטוי כזה הוא למשל כינוי מחלת הסרטן בלשון נקייה "המחלה" (המקור לכך: מסכת נדרים, דף מ"א, עמוד א'). וכן: כדי להימנע מהזכרת שם אדם שנוא או רשע, אומרים "אותו פלוני" (מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א', וראו לעיל: יופמיזם דתי - "אותו האיש").
• כינוי - לדוגמה: "נפטר" או "הלך לבית עולמו" במקום "מת"; "קרה לו דבר" במקום "מישהו מת אצלו" (מסכת מועד קטן, דף י"ח, עמוד א'); במקום הטלת שתן והפרשת צואה - "עשיית צרכים" או "להנהיג עצמו" (מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'), ובחלוקה פנימית - "קטנים" במקום הטלת שתן, ו"גדולים" במקום הפרשת צואה (מסכת מכשירין, פרק ו', משנה ה'). במקום שתן - "מי רגליים" (מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד א'). אף בתנ"ך עצמו (ספר שמואל א', פרק כ"ד, פסוק ג') מובא הביטוי " לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו" במקום להטיל שתן, וכן: "להטיל את מימיו". מעניינת רבגוניותו של הביטוי "דבר אחר" המשמש תחליף לחזיר (מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב'), לצרעת (מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'), לקיום יחסי מין (מסכת ברכות, דף ח', עמוד ב'), לעבודה זרה (מסכת שבת, דף י"ז, עמוד ב'), לאשה נידה (מסכת מנחות, דף ל"ה, עמוד א'), ולקבלת צדקה מגויים (מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד ב', והתוספות שם).
• שלילת ההפך - לדוגמה: "לא טהור" במקום "טמא" (מסכת פסחים, דף ג', עמוד א'), "לא הכי רזה" במקום "שמן", "לא ממש יפה תואר" במקום "מכוער".
• לשון סגי נהור - שימוש בהיפוכו של המושג, כדי להימנע מאמירה שלילית או פוגעת, כמו עצם המילה 'סגי נהור' שפירושה "רב אור", והיא כינוי לעיוור. וכן מצאנו כינויים נוספים לעיוור בלשון סגי נהור: "מאור עיניים" (מסכת חגיגה, דף ה', עמוד ב'), ו"עיניו קמות" (מסכת יבמות, דף ט"ז, עמוד א'), ועיוורון מכונה "נהורא", כלומר "אור" (מסכת פסחים, דף קי"א, עמוד ב'). המסכת בתלמוד העוסקת בדיני אבלות נקראת מסכת שמחות, ובית קברות מכונה "בית החיים".
• שימוש בתכונה - כלומר התייחסות לתכונה של הדבר, במקום לדבר עצמו, למשל: "בשר לבן" במקום בשר חזיר.
• זהירות מפגיעה בזולת - על ידי שימוש במילים חלופיות ורכות יותר. כגון: במקום לומר עליו "שכח", אומרים: "הוכבד עליו" (מסכת ברכות, דף י"ח, עמוד ב'), או "נשמט ממנו" (מסכת קידושין, דף ע"א, עמוד א'), וכן "נעקר ממנו" ו"נתעלם ממנו" (מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד א'). במקום "מרבה באכילה" - "ידיו יפות" (מסכת פסחים, דף פ"ט, עמוד ב'), ובמקום "משקר" - "משנה בדיבורו" (מסכת בבא מציעא, דף כ"ג, עמוד ב').
• ראשי תיבות. לדוגמה: ל"ט, במקום "ליל טבילה" המרמז לטהרת האישה מנידתה באמצעות מקווה טהרה.
• אותיות - במקום הוצאת המילה מן הפה מפרטים את אותיותיה. כגון: "שין תיו" במקום "שת" - עכוז - (מסכת מגילה, דף כ"ה, עמוד ב'). ויש שהרחיבו מאוד את ההקפדה על לשון נקייה, עד כדי כך שאינם מוציאים מפיהם מילים כמו "שקר" ו"חמור", ובמקומן אומרים "שין קוף ריש" ו"חית מם וו ריש".
• ערבוב אותיות - בספרות היהודית-תלמודית-הלכתית, ממוספרים הדפים באמצעות אותיות, על פי ערך גימטרי, כך שעמוד 270 ימוספר באותיות "רע", 272 ימוספר "רעב", 304 "שד" וכדומה, אולם כדי לשמור על "לשון נקיה", ממוספרים הדפים הללו כדלהלן: "ער", "ערב", "דש" וכדומה.
  כך גם לגבי כינויי שנים עבריות: שנת תרצ"ח נכתבה: תרח"ץ; תשמ"ד נכתבה: שד מת, וכדומה.
• סיבות פוליטיות -

הגלגל היופמיסטי

ברבות הזמן, ביטויי לשון נקייה שניתנו למונחים מטרידים הופכים לעיתים למטרידים בעצמם. לדוגמה: המונח "מחנה ריכוז" לתיאור מחנות מאסר של אזרחים נטבע על ידי הבריטים בזמן מלחמת הבורים מכיוון שבזמנו הוא נשמע מנומס ובלתי פוגע. לאחר שהמפלגה הנאצית השתמשה במונח בזמן מלחמת העולם השנייה, קיבל המונח אופי שלילי במידה עצומה, ולכן נוצרו ביטויי לשון נקייה חדשים להחליפו, כמו "מחנות מעצר".

האות ז' שימשה כלשון נקייה לשמו של הפין בסלנג. קיימות סברות שונות בקרב חברי האקדמיה ללשון העברית אודות מקור שימוש זה. בין השאר קיימת סברה כי השימוש נעשה בשל היותה האות, האות הראשונה בהמילה "זרג" שנחשבה גסה מאוד. במהלך הזמן, "זין" הפכה למילה גסה בעצמה, עד כדי כך שהאסוציאציה המיידית של הפועל "להזדיין" היא בעלת הקשרים מיניים, וכבר לא "להתחמש" - מובנו המקורי. בספרו סיפור על אהבה וחושך מספר עמוס עוז כיצד בילדותו פרץ בצחוק קולני באספת בחירות של מנחם בגין, כאשר הלה השתמש בפועל זה במשמעותו המקורית, בהתייחסו למרוץ החימוש בין ישראל למדינות ערב. אותו מונח שימש את בגין בנאומו בכנסת בשנת 1966 וכן בפנייתו לכתבים בליל המהפך ב-1977, שיתאזרו בסבלנות. הביטוי מוזכר אף בספרים בני ימינו (2005).

לשון נקייה ביהדות

השימוש ב"לשון נקייה" הוא חיוב הלכתי, בחז"ל מובאות אזהרות רבות שלא ינבל אדם את פיו ומופיעים על כך גם עונשים חמורים, כגון: ”אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה.”(הביטוי ״גזר דין של שבעים שנה״ הוא דוגמה ללשון נקיה. ומשמעותו - גזר דין מוות) וכן ”מעמיקין לו גיהנום.” ו”בעוון זה נערי שונאי ישראל מתים.” (הביטוי "שונאי ישראל" עצמו הוא דוגמה ללשון נקייה הבאה בלשון סגי נהור, כמובא בהמשך).

מכאן גזרו חז"ל: ”שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו ולעולם יספר אדם בלשון נקייה.” פסיקה זו נקבעה במקומות רבים בספרי ההלכה והמוסר היהודיים.

בתלמוד מובאים ציטוטים רבים מהמקרא והנביאים, בהם האריך הפסוק במילותיו כדי לכתוב ב"לשון נקייה". כה גדולה ההקפדה ביהדות לדבר ב"לשון נקייה", שאפילו הביטוי "אור ליום", המסמל בעצם את הערב שלפניו, נובע מהרצון שלא להשתמש במילה לילה, המעוררת קונוטציות שליליות, אלא דווקא במילים אור ויום המעוררות תחושה חיובית (מסכת פסחים ג ע"א).

במיוחד הקפידו להשתמש בלשון נקייה בעניינים ש'בינו לבינה' (ביטוי של לשון נקייה כשלעצמו) ולהיזהר מניבול פה. כך כתב רבי יונה גירונדי בספרו "ספר היראה": "כל צד ערווה לא יישמע על פיך, כגון להזכיר 'זונה' או דבר נבלה". ואכן מצאנו שבמקום 'זונה' אמרו "יוצאת לחוץ" (מסכת כלים, פרק כ"ד, משנה ט"ז) ו"נפקנית".

עד כדי כך הקפידו על לשון נקייה בתחום זה של 'בינו לבינה', שיש כאלה שאף נמנעו מלומר "אשתי", ובמקום זה אמרו "ביתי" (מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב'). ובמקום קיום יחסי מין אמרו: "תשמיש המיטה" (מסכת מועד קטן, דף כ"ד, עמוד א'), "דבר זה" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד ב'), "מילתא" (דבר) (מסכת נדרים, דף צ"א, עמוד א'), "דבר מצווה" (מסכת עירובין, דף ק', עמוד ב'), "דרך ארץ" (מסכת יומא, דף ע"ד, עמוד ב'), "דבר אחר" (מסכת ברכות, דף ח', עמוד ב'), "הרגל דבר" (מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'), "עשיית מלאכה" (מסכת שבת, דף מ"ט, עמוד ב'), "עשיית צרכים" (מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב'), ו"לדבר" (מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'). וכן מצאנו ביטויים חלופיים הקשורים באכילה ושתייה כלשון נקייה ליחסי מין: "אכל" (מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד א'), "סעד" (מסכת שבת, דף ס"ב, עמוד ב'), "נהמא" (לחם) (מסכת נידה, דף י"ז, עמוד א'), "לחם סתרים" (מסכת סנהדרין, דף ע"ה, עמוד א'), "טעימת תבשיל" (מסכת חגיגה, דף ה', עמוד ב'), "שותה בכוס" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'), "עריכת שולחן" (שם). במקום וסת נאמר "דרך נשים" (מסכת עבודה זרה, דף כ"ד, עמוד ב'), ובמקום חטא של זנות - "עבירה" סתם, בלי פירוט (מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד א').

ואכן הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג', פרק ח') מציין כי לשון הקודש נקראת כך, מאחר שהיא מובנית על בסיס של לשון נקיה כי ”המה דברים שהשתיקה יפה להם, ואם הביא ההכרח להזכרתם, יש למצוא עצה לכך, על ידי כינויים מלשונות אחרים”. כדוגמה מרכזית לכך, הוא מביא את איברי הרבייה, שבתורה יש להם רק כינויים ולא ניתן להם שם משל עצמם. גם בספרות חז"ל מוצאים סוגים שונים של דימויים לאיברי הרבייה, הלקוחים ממילים שרק מרמזות עליהם, לעיתים בהקשר קלוש ביותר. כגון: "פנים" (מסכת גיטין, דף ע"ו, עמוד ב'), "אותו מקום" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'), "בשר" (מסכת סנהדרין, דף י"ט, עמוד ב'), "גבורתו" (מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'), "פה" (מסכת יומא, דף ע"ה, עמוד א'), "עבד" (מסכת תמורה, דף ל', עמוד א'), "שמש" (מסכת נידה, דף מ"א, עמוד א'), "עקב" (מסכת נדרים, דף כ', עמוד א'), "תורף" (מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א'). במקום רחם - "אם" (מסכת סנהדרין, דף ל"ג, עמוד א'), ו"קבר" (מסכת סנהדרין, דף פ"ב, עמוד ב').

ראו גם

• לשון סגי נהור
• דיספמיזם
• תקינות פוליטית
• שיחדש
• היפותזת ספיר-וורף
• תחדיש
• מילת קוד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לשון נקייה בוויקישיתוף

ערך מילוני בנושא לשון נקיה, בוויקימילון