העלייה מברית המועצות בשנות ה-70
בשנות ה-70 של המאה ה-20 התרחש גל עלייה גדול של יהודים מברית המועצות לישראל, שבמהלכו עלו יותר מ-150,000 יהודים ארצה. ההגירה התאפשרה עם ההתרה למסורבי עלייה לעזוב את המדינה הסובייטית, כאשר 100,000 יהודים נוספים היגרו למדינות אחרות שאינן ישראל. סיבות העלייה נבעו משאיפות דתיות או לאומיות, מרצון לשגשוג כלכלי, וכן בשל בריחה מאנטישמיות.
רקע
עריכהלאחר מותו של מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין חלו תמורות פוליטיות בברית המועצות שהובילו לחידוש היחסים בין ישראל לבין ברית המועצות ב-21 ביולי 1953. יחד עם שינוי המדיניות הסובייטית לשיפור יחסיה עם ישראל, המאבק נגד הציונות בברית המועצות לא פסק לרגע. הק.ג.ב. הקדיש מאמצים רבים כדי לפקוח עין על הארגונים הציוניים שהחלו להתהוות ברחבי ברית המועצות. הרעה משמעותית ביחסי ישראל וברית המועצות התחילה ב-1956 בזמן מבצע קדש. באיגרת שכתב ראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין לדוד בן-גוריון ראש ממשלת ישראל נכתב כך: "ממשלת ישראל משחקת בצורה פושעת ובלתי אחראית בגורל עמה... ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של מדינת ישראל"[1]. מלבד מאסרים של יהודים שהביעו אהדה כלשהי לישראל, פעלה התעמולה הסובייטית בארבעה מישורים עיקריים:
- תיאור של מדינת ישראל כמדינה שלילית ואימפריאליסטית.
- התקפות כנגד הרעיונות של הציונות.
- תקיפת דיפלומטים ותיירים שהביאו את רעיונות הציונות ליהודי ברית המועצות.
- העצמת הסיפורים של אנשים שעלו למדינת ישראל, והתאכזבו ממנה.
מאבקם של יהודי ברית המועצות על זכותם לצאת אל מחוץ ל"מסך הברזל" הוא סיפור הירואי שתחילתו בשנות ה-60 עם התעוררותה של תודעת הזהות הלאומית-היהודית. עלייה זו כונתה גם "עליית שלח את עמי".
מדיניות ההגירה בברית המועצות
עריכהכל מי שביקש לעזוב את ברית המועצות צריך היה להגיש ויזה, ובה הזמנה מבן משפחה שיקבל אותו בארץ שאליה הוא מעוניין להגר. שולח הוויזה התחייב לתמוך בבן משפחתו. בקשת בן המשפחה צריכה הייתה לעבור אימות על ידי נוטריון בארץ מגוריו, ואז להישלח אל בן המשפחה שמתגורר בברית המועצות. מבקש הוויזה היה פונה לאגף במשרד הפנים שנקרא אוביר (המשרד לאשרות ולרישום של משרד הפנים). במשרד הפנים היה עליו למלא מסמכים שונים, שחלקם כללו מידע אישי מאוד. הוא חייב היה להודיע לכל הגורמים שאליהם היה קשור בברית המועצות על רצונו לעזוב. היה עליו להביא מכתב המלצה מהמנהל במקום העבודה שלו. קבלת ויזה דרשה גם אישורים מבתי-הספר של הילדים ומאזור המגורים. אישור על היעדר חובות כלכליים בתוך ברית המועצות ואישור מההורים (וגם מהגרושה, אם מבקש הוויזה היה גרוש). אם המהגר היה חבר מפלגה, היה עליו להשיג אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי שהם מסכימים לעזיבתו. אחרי הגשת כל האישורים, ולאחר שכל מי שנמצא בקשר עם מבקש הוויזה מודע לכך שהוא רוצה לעזוב, צריך היה להגיש את כל המסמכים ל"אוביר" בתוספת תשלום של ארבעים רובל. תשובה רשמית לבקשת ההגירה הייתה מגיעה בדרך כלל לאחר כחצי שנה. אם הבקשה אושרה, צריך היה תוך חודש להגיש אישורים על הוצאת הילדים מבתי הספר, עזיבת מקום העבודה ומכירת הדירה.
לאחר מלחמת ששת הימים נפסקה כמעט לגמרי העלייה מברית המועצות, ובנוסף על כך השלטונות לא הסכימו לקבל בקשות להיתרי עלייה. הסיבה לכך היא תמיכת ברית המועצות במדינות ערב, וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.
ב-1971 הגיע המסע האנטי-ציוני לשיאו, אך הרצון להיפטר מהמטרד של הפעילות הציונית, שהתרחבה ברחבי ברית המועצות, ביחד עם השאיפה של ברית המועצות לשיפור היחסים עם המערב, וקבלה של "פרסים" כלכליים נתנה משנה תוקף לרעיון פתיחת השערים. הממשל הסובייטי ראה במתן היתרי יציאה מחיר נמוך יחסית כדי לקבל שקט מהארגונים הציוניים, ולכן בשנה זו הוחלט על מתן היתרי יציאה ליהודים.
גורמי העלייה
עריכההניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים הביא לתפנית בחשיבה אצל יהודי ברית המועצות. הניצחון הגביר את תחושת הגאווה הלאומית בקרב היהודים. יותר מכך, הוא הגביר את תחושת הניכור כלפי ברית המועצות, שהייתה בת-ברית של ארצות ערב במהלך המלחמה. "האזרחים הסובייטיים בני הלאום היהודי" הפכו מ"יהודי הדממה", על-פי הגדרתו של הסופר היהודי אלי ויזל, ל"יהודי התקווה", כפי שהגדיר אותם בשנות השמונים ההיסטוריון הבריטי מרטין גילברט[2].
לאחר המלחמה התחילו היהודים להפנות מכתבים קבוצתיים אל מוסדות סובייטיים ובינלאומיים בדרישה להעניק להם זכות הגירה, זכות הכלולה במגילת זכויות האדם של האו"ם. ב-6 באוגוסט 1969 שיגרו 18 ראשי משפחות מיהדות גאורגיה מכתב לאו"ם ובו ביקשו להשפיע על ממשלת ברית המועצות להניח להם לעלות לישראל: "אנו מאמינים: תפילותינו הגיעו עד השמים. אנו יודעים: קריאותינו יגיעו ללב האנשים. שהרי אנו מבקשים כה מעט – שחררו אותנו ללכת לאדמת אבותינו..."
על מכתב אחר, שנשלח למזכיר הכללי של האו"ם או טאנט, חתמו 531 יהודים מגאורגיה והוא הסתיים במילים "ישראל או מוות!"[2].
מלבד התעוררות הרגש הלאומי בקרב יהודי ברית המועצות היו סיבות נוספות לתחילתה של העלייה:
- היהודים הרגישו אפליה בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה (מדיניות שנודעה בשם נומרוס קלאוזוס), מוסדות ממשל ובקידום מקצועי.
- האנטישמיות והתעמולה האנטי ציונית שהתפתחה באמצעי התקשורת ההמוניים.
- אי שביעות רצון מהמצב הפוליטי והכלכלי הקיים בברית המועצות.
- התגברות הלאומיות של עמי ברית המועצות, גרמה ליהודים להבין שגם להם יש זכות לזהות לאומית.
- התגברות שיתוף הפעולה בין יהודי ברית המועצות ליהודי שאר העולם, ופעילות המחאה הענפה במערב למען יהודי ברית המועצות.
ארגון נתיב ואגף ההסברה שפעל מטעמו ("בר") ביצעו עבודה חשובה. גוף זה ניצל את הדטאנט בין ארצות הברית לברית המועצות, שהרחיב באורח ניכר את האפשרויות של המערב להשפיע על מנהיגי ברית המועצות.
מדיניות מדינת ישראל בפעילות למען יהודי ברית המועצות אשר קדמה לעליית שנות ה-70
עריכהבמדיניות מדינת ישראל למען יהודי ברית המועצות יש להבחין במספר תקופות:
- תקופת הפעילות הדיפלומטית, 1948–1952
- תקופת חישול הכלים ועיצוב המדיניות, 1953–1959
- תקופת המעבר לפעילות בינלאומית מאורגנת, 1960–1968
- התקופה שפניה לקראת מדיניות חדשה, 1969–1987
תקופת הפעילות הדיפלומטית, 1948–1952
עריכהבשנת 1948 עם הקמת המדינה הפסיק לפעול המוסד לעלייה ב', עד 1953 לא הוקם מוסד ממלכתי אחר שהיה יכול לרכז בידיו את הפעילות למען יהודי ברית המועצות ומזרח אירופה. מוסד מסוג זה היה נחוץ בשל מצבם המיוחד של היהודים במדינות אלה, שחייב טיפול בדרכים מיוחדות ובלתי שגרתיות, הממשלה עיצבה את המדיניות בעניין מדיניות ברית המועצות על סמך המידע המזערי וההצעות השונות שהובאו ממוסקבה וגובשו במשרד החוץ בירושלים. הייתה זו מדיניות זהירה. במגעים התכופים שהיו לאנשי הצירות עם פקידים סובייטים בכירים, לרבות שר החוץ, כלל לא הועלתה בצורה ברורה וגלויה שאלת יהודי ברית המועצות, הנושא המרכזי מבחינה ישראלית. אפשרות העלייה מברית המועצות הוזכרה לעיתים רחוקות ותמיד כבדרך אגב. שאלת העלייה מברית המועצות עלתה לראשונה באופן גלוי רק ב-1950 כשפגש משה שרת את שר החוץ הסובייטי אנדריי וישינסקי בעצרת האו"ם בנובמבר 1950. צירות ישראל במוסקבה (היחסים נפתחו ב-1948 בדרג צירות ורק ב-1953 שודרגו לדרג שגרירות) ניהלה מדיניות לא ברורה בכל הנוגע לפגישות עם יהודי ברית המועצות. הם דאגו כי הפגישות עלולות לפגוע בקידום היחסים בין ברית המועצות וישראל. עד 1952 התקיימו בכנסת מספר דיונים מצומצם בנושא מצבם הנואש של יהודי ברית המועצות. מתפתחות שלוש גישות: גישת השמאל הקיצוני המתנגדת בכל תוקף לכל דיון בנושא יהודי ברית המועצות. גישת הימין ובעיקר של תנועת חירות התובעת דיונים ופעולות בנושא וגישת הביניים של מאפ"י והמפלגות הדתיות המסתפקת במדיניות הרשמית הנהוגה.
תקופת חישול הכלים ועיצוב המדיניות, 1953–1959
עריכהבראשית 1953 הוקם בראשות שאול אביגור, מוסד מיוחד שאויש ביוצאי המוסד לעלייה ב. הוא נועד לרכז את כל הפעולות הקשורות לעלייה של יהודי מזרח אירופה. עד 1955 פעל מוסד זה במסגרת משרד ראש הממשלה. ב-1954 נשלח שאול אביגור לאירופה כדי להיות קרוב לזירת הפעילות, הוא הקים שני מוקדים לפעילות למען יהודי ברית המועצות ומדינות אירופה המזרחית, בציריך ובווינה. המפנה המשמעותי במדיניות התרחש ב-1955 אז הוקם מוסד חדש בשם 'בר' שהיו לו שני יעדים: א. לנהל פעילות הסברה בישראל ובעולם כדי להזכיר לעולם את קיומה של בעיית יהודי ברית המועצות. ב. לטפל בחומר שהגיע מיהודי ברית המועצות. לימים המוסד בר צורף למשרד החוץ המטפל ביהודי ברית המועצות ונקרא לשכת הקשר-נתיב. העובדים הבכירים בלשכת הקשר היו בדרך כלל אנשים שהיו קשורים לפעילות המוסד לעלייה ב ולתנועת הבריחה, אחרים היו פעילים ציונים ששוחררו מבתי הכלא בברית המועצות ועלו לישראל. נוצר שיתוף פעולה עם מוסדות יהודיים עולמיים וארציים: התנועה הציונית, הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי וארגונים יהודיים אחרים. המדיניות שנקבעה לפעילות ההסברה הושתתה על העקרונות האלה:
- להפוך את בעיית יהודי ברית המועצות לבעיה מוסרית בינלאומית ואף משפטית מתוך הבלטת הדרישות האלה: מתן זכויות תרבות ודת ליהודי ברית המועצות ומתן הזכות לאיחוד משפחות.
- להפריד את בעיית יהודי ברית המועצות מהמלחמה הקרה הבין גושית.
- לשמור על סודיות מוחלטת, בעיקר בכל הנוגע לקשר עם ישראל של הפועלים למען יהודי ברית המועצות בארצות השונות.
- לשמור על מהימנות החומר המתפרסם כדי להימנע מההאשמות בזיופים ובתעמולה כוזבת.
- לפעול בדרך עקיפה באמצעות עיתונאים, מדענים, אנשי תרבות ואנשי פוליטיקה מן המערב.
המטרה העיקרית הייתה להחדיר חומר על יהודי ברית המועצות לאמצעי התקשורת בעולם. הפעילות החשובה הראשונה של מדינת ישראל למען יהודי ברית המועצות באמצעות התנועה הציונית העולמית החלה ב-1953 עם סיום פרשת הרופאים. בסך הכל אפשר לראות תקופה זו מבחינת הפעילות הישראלית הממלכתית, כשנות ההכנה הארגונית לעיצוב המדיני של הפעילות למען יהודי ברית המועצות אך עדיין ללא תהודה רחבה וללא הצלחות רחבות כלשהן.
תקופת המעבר לפעילות בינלאומית מאורגנת, 1960–1968
עריכההמפנה במדיניות מדינת ישראל וחלק מהארגונים היהודיים בעולם בכל הנוגע לדרכי המאבק למען יהודי ברית המועצות בזירה הבינלאומית אירע בשנת 1960.אז החלו וועידות בינלאומיות שדנו במצבם של יהודי ברית המועצות. בוועידות השתתפו אנשי רוח, פעילי זכויות אדם, סנטורים, מנהיגים דתיים, אינטלקטואלים ועוד. מלבד זירה זו נעשתה עבודה חשאית חשובה בשמירה על הקשרים עם פעילי התנועה הציונית בברית המועצות, הן באמצעות קשרים ישירים עד 1967 בעזרת השגרירות הישראלית והן באמצעות המשלחות הרבות יחסית והיהודים שביקרו בברית המועצות בין השנים 1962–1966. הכנסת טיפלה בנושא יהודי ברית המועצות בשנים 1960–1968 בצורה אינטנסיבית יותר מאשר בתקופה הקודמת. המאסרים של ראשי הקהילה בלנינגרד ומשפטם הובאו לדיון בכנסת ב-1961 ביוזמתו של חבר הכנסת מנחם בגין. בשנים הללו פעלו ארגונים שונים למען יהודי ברית המועצות, אגודת מעוז הייתה פעילה במיוחד, היא פרסמה והפיצה כרוזים ב-1964 עם הכותרת שלח את עמי, היא שלחה תזכירים על מצבם של יהודי ברית המועצות למוסדות וארגונים בינלאומיים, היא גם פעלה במשלוח חבילות שכללו מזון וספרים ליהודי ברית המועצות. מכיוון שהממשלה הסתפקה עד אז במדיניות מוגבלת יחסית שלא הביאה שום תוצאות ממשיות, ההרגשה הכללית בציבור הישראלי ועוד יותר בקרב הפעילים הציונים בברית המועצות הייתה שהמדיניות הישנה, גם אם לא הייתה מוטעית מיסודה, מיצתה את עצמה ויש לחשוב על דרכים חדשות של פעולה ומאבק.
לקראת מדיניות חדשה, 1969–1987
עריכההשינוי במדיניות הישראלית הרשמית בכל הנוגע לפעילות הפומבית למען יהודי ברית המועצות התחיל בסתיו 1969, כאשר ראש הממשלה גולדה מאיר הביאה לידיעת הכנסת והציבור בארץ את תוכן העצומה ששלחו 18 המשפחות היהודיות מגרוזיה ובאותו זמן מסר שגריר ישראל באו"ם יוסף תקוע את תוכנה במסיבת עיתונאים שערך בניו יורק. כמה גורמים הביאו למפנה זה: הפעילים הציונים בברית המועצות ואלו שעלו לישראל החלו ללחוץ על לשכת הקשר שיפעלו באורח עצמאי, אם לא יחול שינוי מידי במדיניות הרשמית של ישראל. ברית המועצות לא קיימה הבטחותיה ולא אפשרה עלייה במסגרת איחוד משפחות. הייתה הרגשה כי תם עידן הדיפלומטיות השקטה. הלחץ הגדול ואולי אף המשמעותי ביותר שהביא לשינוי במדיניות למען יהודי ברית המועצות היה לחץ אגודת הסטודנטים יחד עם הפעילים היהודים שכבר עלו – לידה סלובינה, דב שפרלינג, יעקב קזקוב ועוד, אלו חברו יחדיו למען המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות, בהפגנות השתתפו עשרות אלפי סטודנטים ואזרחים, בעקבות כך החלה הממשלה לפעול – יצחק שמיר שלח את גאולה כהן לארצות הברית אשר גייסה את הרב מאיר כהנא אשר הביא את נושא יהודי ברית המועצות לכותרות עיתוני העולם. פעילות קזקוב ושפרלינג בארצות הברית עלתה לכותרות ובמקביל החלה ממשלת ישראל לפעול בעולם באופן פומבי.
קליטת העלייה
עריכה_-_A_Long_Awaited_Moment_of_Reunion.jpg)
לאורך העשור של שנות ה-70 עלו לישראל כ-200,000 איש. עיקר העלייה התרחשה בין השנים 1969–1973. בהשוואה לעולים אחרים שעלו לישראל באותה תקופה, דיווחו עולי ברית המועצות על הרגשת השתייכות, הזדהות ישראלית, וודאות שיישארו בישראל.
מבחינה תעסוקתית נמצא במחקר של גור עופר, קרנית פלוג, וניצה (קלינר) קסיר כי 40% מהעולים החליפו את מקצועם לאחר שהגיעו לארץ. בקרב הרופאים ומקצועות הרפואה כמעט ולא הייתה החלפה של מקצוע. בקרב המקצועות החופשיים (עיתונאים, רואי חשבון ועוד) למעלה ממחצית מהעולים החליפו את מקצועם. בחינת תעסוקת העולים מלמדת על דפוס נוסף, החלפת משלח יד וניידות כלפי מטה. כך למשל מהנדסים הועסקו כהנדסאים וטכנאים.[3]
בהשוואה לעולים שהגיעו ממדינות המערב, אחוז קטן יותר מעולי ברית המועצות דיווחו שהם שבעי רצון מעבודתם. בנושא מציאת עבודה רק כשליש ציינו שהמדינה עזרה להם במציאת עבודה. מבחינה חברתית עולי ברית המועצות נטו יותר ליצירת קשרים חברתיים עם עולים חדשים כמוהם. ככל הנראה, מסיבה זו עולי ברית המועצות גם מרגישים פחות שביעות רצון משעת הפנאי שלהם לעומת עולים ממדינות אחרות[דרוש מקור].
העולים בשנים אלו חשו שרכישת השפה העברית היא חשובה כמעט כמו מציאת דיור ותעסוקה, ולכן הקדישו לכך זמן רב. בישראל פעלו אולפני יום ואולפני לילה שסייעו לעולים ברכישת השפה העברית, וכן ברכישת תחומי השכלה שונים.
בתחום הדיור רוב העולים הרגישו שהתנאים לא נופלים מהתנאים שהיו להם בברית המועצות וחלק לא קטן הרגיש אף שיפור ברמת הדיור. כשהגיעו לישראל התיישבו העולים במגוון ערים, כמו: אשדוד, פתח תקווה, חדרה, תל אביב, דימונה, נס ציונה, באר שבע, טבריה ונתניה.
ככלל, ניתן לומר שקליטת עולי ברית המועצות הייתה טובה יותר מאשר קליטות עולים ממדינות אחרות באותה התקופה. כמו כן, הקליטה בשכונות מעורבות הייתה טובה יותר מאשר בשכונות עולים בלבד. העולים שהגיעו לשכונות מעורבות ביחד עם הוותיקים, קלטו את השפה מהר יותר, והרגשתם האישית הייתה טובה יותר[דרוש מקור].
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- טאובין, ב. (1983). באיחור של 30 שנה. הרצליה: הוצאת מלוא
- פינקוס, ב. (1986). יהודי רוסיה וברית המועצות. ירושלים: מוסד ביאליק
- פינקוס, ב. (1993) תחייה ותקומה לאומית. ירושלים: מוסד ביאליק
- שובל, י. מרקוס, י. בירן, נ. ודותן, י. (1978). דפוסי הסתגלות של עולי ברית המועצות. ירושלים: המכון למחקר חברתי שימושי
- שרת, י. (1973). הספר הלבן של יציאת רוסיה, תל אביב: עם עובד
- עורכת: רחל שנולד: יהודי המאבק - התנועה היהודית הלאומית בברית המועצות, 1967 - 1989, קטלוג התערוכה. , בית התפוצות 2007, מסת"ב 965-425-014-4
קישורים חיצוניים
עריכה- קיבוץ גלויות, באתר ynet, 5 באוגוסט 2008
- משרד החינוך [1]
- אנשיל פפר, אסירי ציון - גאים בישראל, מתגעגעים לרוסיה, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2007
- יוסי קליין הלוי (2004). יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה. תכלת
- תום שגב, שיעור היסטוריה, כך נרתמה גולדה מאיר למאבק למען יהודי ברית המועצות, באתר הארץ, 23 במאי 2010
- ליטל לוין, היום לפני 38 שנה: יהודי רוסיה לא צריכים לשלם "כופר השכלה", באתר הארץ, 22 במרץ 2011
- ליטל לוין, היום לפני 62 שנה: עולה ראשון לישראל מברית המועצות, באתר הארץ, 28 באפריל 2011
- אורי מילשטיין, הישיבה אצל גולדה וההפגנה בכיכר: המאבק ההיסטורי למען מסורבי העלייה, באתר מעריב אונליין, 27 באוקטובר 2018
- שי בן-ארי, עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18 בנובמבר 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ pravda, 6.11.1956 בתוך: יהודי רוסיה וברית המועצות.
- ^ 1 2 מיכאל בייזר בתוך: http://www.lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17275
- ^ גור עופר, קרנית פלוג וניצה (קלינר) קסיר, קליטה בתעסוקה של עולי בריה״מ לשעבר: היבטים של שמירה והחלפה של משלח יד, רבעון לכלכלה, 148, יולי 1991