עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א או עליית הפרושים הוא גל עליות של מספר קבוצות עולים מליטא ומרוסיה הלבנה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19. עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים, והתיישבו תחילה בעיקר בצפת ובטבריה. עלייה זו מכונה "עליית תלמידי הגר"א" מפני שכמה ממנהיגי העלייה הבולטים הכירו את הגר"א (הגאון מווילנה) והיו קרובים למשנתו.[1] עלייה זו נתמכה, כמו כל היישוב בארץ, גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים, ומנהיגים מעלייה זו אף יצאו בעצמם לחו"ל כשד"רים. אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים". העולים בעלייה זו השפיעו בצורה דרמטית על היישוב היהודי בארבע ערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ובין השאר נטלו חלק משמעותי ביציאה מן החומות בירושלים, ובהקמת פתח תקווה.

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות החל מהציונות ועד קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישוב

תולדותיהם ומפעלם

עריכה

גלי העלייה

עריכה

הניסיון הראשון היה בשנת 1772 בהובלת עזריאל משקלוב. הניסיון לא הצליח והם חזרו לאירופה.

הגל הראשון[2] של העולים, היה קבוצה בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב שהגיעה לחיפה ביום ח' באלול תקס"ח (1808). במשך כחודשיים התגוררו בטבריה, ומשם עברו להשתקע בצפת, על מנת להימנע ממחלוקות עם החסידים שהגיעו ארצה כ-30 שנה קודם לכן והתגוררו בטבריה. אך גם בצפת לא הצליחו להשתלב בקהילה האשכנזית המקומית, שהייתה ברובה חסידית.

הגל השני יצא לדרך בעקבות הצורך בהקמת קהילה אשכנזית נוספת, אשר זירז את עלייתם של מתכנני עלייה. הקבוצה, בראשות הרב סעדיה משקלוב, הגיעה בתחילת הקיץ של שנת תקס"ט (1809).

השיירה השלישית הגיעה לארץ בתשרי ה'תק"ע (1809), הייתה בראשותם של הרב חיים כ"ץ והרב ישראל משקלוב, והצטרפה לקהילה החדשה בצפת. ר' חיים כ"ץ כיהן בפועל כרב הקהילה, ור' ישראל משקלוב הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים.

בין ראשי הקבוצות הייתה מחלוקת סביב השאלה מה הפעולה המרכזית שלשמה עלו לארץ. רבי מנחם מנדל סבר שצריך לפעול בעיקר לבניין ירושלים בפועל, ואילו רבי ישראל משקלוב סבר שעיקר המאמץ צריך להיות מופנה לחידוש הסנהדרין.[3]

בשנת תקע"ו (1815), לאחר תכנון של מספר שנים, עזב הרב מנחם מנדל משקלוב יחד עם קבוצה מהעולים את צפת ועלה לירושלים, שם ייסד מחדש את הקהילה האשכנזית. בתחילה נמנעו אנשי הקהילה מלהזדהות בגלוי כאשכנזים, בין השאר, בשל החובות שהשאירו אנשי עליית רבי יהודה החסיד, בשנת 1700. הם נאלצו לשנות את מלבושיהם ואת גינוניהם כלפי חוץ ולנהוג כבני העדה הספרדית. חלקם אף שינו את שם משפחתם, כדוגמת משפחת בסן ("באשע'ס" במקור). רק לאחר עשר שנים חלה התיישנות לחוב והוא בוטל, בין היתר בזכות שתדלנות הקהילה הספרדית, והותר להם לשבת בעיר. הפרושים, תלמידיו של הגאון מווילנה ייסדו את הכולל האשכנזי הראשון בירושלים, "כולל הפרושים", שכונה גם "כולל וילנא".[4] במהלך העשורים הבאים של המאה ה-19 המשיכו לעלות משפחות רבות מליטא והצטרפו לקהילות האשכנזים בצפת ובירושלים.

בשנת 1831, עם השתלטות מוחמד עלי המצרי על הארץ, הצליחו רבי מנחם מנדל ואנשיו להוכיח כי ליהודי אשכנז יש בעלות על חצר בית הכנסת החורבה של רבי יהודה החסיד, ובעקבות זאת שיקמו את בית הכנסת, ובנו את בית הכנסת מנחם ציון, שהיה בית הכנסת הראשון שייסד רבי מנחם מנדל, בתוך חצר החורבה. חלק מהמכתבים ששלח רבי מנחם מנדל לקהילות אשכנז ברחבי אירופה ובהם תיאור מצבה המתפתח של ירושלים, שמורים עד היום בבית הכנסת החורבה של יהודה החסיד.[3]

פעולות ויוזמות

עריכה
 
בית הכנסת החורבה מתנשא בנוף העיר העתיקה בירושלים, שלהי המאה ה-19

הקהילה בצפת הונהגה על ידי הרב ישראל משקלוב. בשנים אלו סבל היישוב בצפת מצרות רבות שדלדלו אותו מאוד. לאחר מרד הפלחים (1834), ורעידת אדמה (1837) בה נהרגו למעלה מאלפיים איש הגיעו שרידי הפרושים מהגליל בראשות רבי ישראל משקלוב לירושלים. באותה שנה נחנך בית הכנסת הפרושי "מנחם ציון" בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, ולאחר שנתים הוקם גם בית הכנסת "סוכת שלום" של רבי ישעיה ברדקי חתנו של רבי ישראל משקלוב. ב-ה'תקצ"ו, (1836) השיג הרב אברהם שלמה זלמן צורף בעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אישור לאשכנזים להתיישב בירושלים ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם.

ב-ה'תקצ"ט (1839), רכש מרדכי סלומון יחד עם שותף מהעדה הספרדית 6 שוורים והציבם בכפר חכור על ידי נוצרי, כדי לעשות רווחים מתשומת ההון (לפי שיטת החומש המתוארת במכתבו למונטיפיורי). על סמך התנסות זאת חיבר תזכיר בצירוף תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל בשטח הכפר הערבי כזאזה (בקרבת צומת ראם).[5] את התזכיר העביר לשר משה מונטיפיורי בעת שהשר ביקר בירושלים. למעשה ביקש סלומון ממונטיפיורי עזרה לביצוע תוכנית התיישבותית במיוחד על ידי קבלת רישיון מאת אבראהים פאשא ממצרים, השליט בארץ ישראל באותן שנים, ובהעמדת שומרים חמושים להגן מפני שודדים. תוכנית זו לא התממשה בין היתר גם מפני שאבראהים פאשא איבד את שלטונו שחזר לידי העות'מאנים.

הרכב העדות באוכלוסייה היהודית בירושלים, בין השנים 1913-1876[6]
(לפי הערתו של המחבר, אלו אומדנים, שאינם מלאים או מופרזים)
1800 1876 1891 1901 1909 1913
ספרדים 2,250 7,200 7,300 7,900 6,000 19,000
אשכנזים בתוך הספרדים 6,600 13,574 15,180 27,170 32,918
מערבים - - 2,280 2,420 1,500 1,987
גורג'ים - - 600 670 1,000 476
בוכרים - - 500 530 500 917
תימנים - - 1,068 1,288 3,000 2,874
פרסים - - - 230 1,200 בתוך הספרדים
ס"ה 2,250 13,920 25,302 28,218 40,370 58,390

בשנת ה'ת"ר, (1840) הזמינה קהילת הפרושים בירושלים את רבי משה ריבלין משקלוב לכהן כרבה, לצד רבי ישעיה ברדקי שהיה ממונה על העדה. לאחר פטירתו ב-1846 התמנה רבי יוסף זונדל מסלנט לרב הקהילה, וחתנו רבי שמואל סלנט לאב בית הדין שלה. לאחר פטירת רבי יוסף זונדל ב-1864 התמנה רבי שמואל סלנט באופן לא רשמי לרב הקהילה ולרב העיר ירושלים כולה, תפקיד בו כיהן כ-45 שנים, עד לפטירתו ב-1909. בתקופתו התבססה העדה הפרושית בעיר, ומשקלה עלה על הקבוצות האשכנזיות החסידיות שסרו גם הם למרותו.

דמות רבת משקל נוספת בעדה הפרושית בירושלים בתקופת כהונתו של הרב סלנט היה הרב יהושע לייב דיסקין, שכונה: "הרב מבריסק". אף שלא נשא בתפקיד רשמי, הרי ששימש כדמות מפתח מרכזית בעיר וחצרו הייתה הסמן הקיצוני בין הפרושים. הרב מבריסק וממשיכיו הובילו את הקו התקיף והשמרני נגד חדירת רוחות המערב לירושלים, נגד שינויים כלשהם בצביון החיים המסורתי ובעיקר בצביון מוסדות החינוך לבנים, נגד הציונות ונגד "היישוב החדש", מאבקים שנכרכו בפולמוסים סוערים, חרמות ונידויים.

הישגי העולים

עריכה

למרות הקשיים העצומים לקחו העולים חלק במפעלות וזכו להישגים רבים בירושלים ובארץ ישראל. הם לקחו חלק בהקמת יישוב יהודי גדול בעיר העתיקה בירושלים, וכן בהקמת השכונות שמחוץ לחומות בעיר החדשה, בהקמת בית החולים ביקור חולים (1857), מוסדות חינוך (כמו תלמוד תורה עץ חיים). הפרושים וצאצאיהם השתתפו בקניית אדמות נבי סמואל, ופתח תקווה (1877), והקמת המושבות גיא אוני, מוצא ופתח תקווה.

היסטוריוגרפיה

עריכה
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל

בין החוקרים קיים דיון הנמשך עשרות שנים בדבר מניעי גל העלייה ומשמעות הישגיו.

ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן, שחקר רבות עלייה זו, טוען כי הונעה על ידי רעיונות משיחיים, ומפעלה ביישוב הארץ הונע מן הרצון לזרז את פעמי הגאולה. וזאת על סמך כתביהם של העולים המכנים את קבוצתם כאבן פינה לקיבוץ גלויות, וכהתחלה של תהליך גאולה בדרך של פעולה אנושית יזומה, הקרויה "אתערותא דלתתא", כדי להביא ל"הקמת השכינה מעפרה" על ידי בניין ירושלים.[7] מורגנשטרן מזהה בהם יזמים בתחומי התרבות והכלכלה, תלמידי הגר"א באו לארץ ישראל, לאו דווקא בשל אנטישמיות או רדיפות, אלא בשל אידאולוגיה חיובית שדגלה בשיבת ציון. חוקרים נוספים טוענים כי ניתן לבסס את טענותיו העיקריות של מורגנשטרן לגבי המוטיבציה הגאולתית והמשיחית, שעמדה ביסודה של עלייה זו. ביניהם ד"ר רפאל שוח"ט ופרופ' יהודה ליבס.[8]

פרופ' ישראל ברטל לעומתם, רואה בעלייה זו תנועה של עלית תורנית שחבריה ביקשו להקים בארץ ישראל קהילת לומדים שתורתה אומנותה. הוא מבסס תפיסה זו על הגדרתם העצמית של העולים כמי ששאפו "לחבר ד' אמות של הלכה ברורה בד' אמות של ארץ קדושה וטהורה".[9] בשיטתו תומכים פרופ' יעקב ברנאי ופרופ' עמנואל אטקס. כמו כן, הוא טוען כי אין המקורות מוכיחים שתלמידי הגר"א ביקשו לקיים צוואת עקרונות של מורם הגדול.[10]

לדעתו של ההיסטוריון החרדי דב אליאך, עלייה זו הייתה עלייה של קבוצת אליטה קטנה בתוך זרם גדול יותר של עלייה כללית של יהודים מאירופה וצפון אפריקה באותה תקופה. לדבריו, תלמידי הגר"א לא עלו בשליחות רבם הגר"א ולא עודדו עלייה כללית, רק שאלו שעלו ותכננו לעלות התגבשו לקבוצה במטרה להוות תשתית להנהגה רוחנית וייסוד מסגרת קהילתית עבור העולים הלא-חסידיים. עד לעלייתם ההנהגה והקהילה האשכנזית היחידה בארץ ישראל הייתה חסידית, אליה הצטרפו בהכרח כל העולים האשכנזים, חסידים ולא-חסידים כולל "מתנגדים". מאז ייסוד "כולל הפרושים" בידי תלמידי הגר"א הצטרפו אליהם רוב העולים מכאן ואילך.[11]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

מקורות

עריכה
  • ישראל משקלוב, ראשית ישוב הפרושים בארץ ישראל - 1808-1826; ויסורי ארץ ישראל - 1813 - 1836, בתוך: זכרונות ארץ ישראל (עורך: אברהם יערי), תל אביב: הוצאת מסדה, 1947.
  • ח"ה ריבלין, חזון ציון, ירושלים, תשס"ב.
  • אלעזר הורביץ, מוסד היסוד, ירושלים, תש"ס.

מחקרים

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אליעזר באומגרטן, פרשנות וסמל אצל תלמידי הגר"א במאה השמונה עשרה, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין, תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א, עמ' 25-23.
  2. ^ כיחידים עלו מתנגדים ממקומות אלה גם קודם לכן, בהם רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א שעלה עוד בחיי רבו לארץ בשנת 1794. סבו של ר' ישראל משקלוב, רבי עזריאל משקלוב, עלה לארץ ישראל בשנת תקל"ב (1772) בראש קבוצה מאורגנת של מספר משפחות מווילנה.
  3. ^ 1 2 עליית תלמידי הגרא ופעולתם לבנין ירושלים | 3# | הרב יוסף רובין | ההיסטוריה של בנין ירושלים, נבדק ב-2024-04-06
  4. ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 10-9.
  5. ^ ישראל ברטל "'תוכניות ההתיישבות' מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ ישראל (1839)", שלם, ב, תשל"ו, עמ' 296-231.
  6. ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, עמ' 10. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631.
  7. ^ אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, עמ' 161-133.
  8. ^ יהודה ליבס, 'תלמידי הגר"א, השבתאות והנקודה היהודית', דעת, מתאר את האידאולוגיה המשיחית של תלמידי הגאון, ומעלה נקודות דמיון בין תלמידי הגאון לתורה המשיחית של השבתאות. וכן במאמרו "מעמד השבתאות בדת ישראל: עיון נוסף".
  9. ^ ברטל, גלות בארץ, עמ' 52.
  10. ^ למשל: ישראל ברטל, "תורתם אומנותם" או "חלוצי הציונות", שתי שיטות בחקר עליות תלמידי הגר"א, בתוך: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין (עורכים), תלמידי הגר"א בארץ ישראל: היסטוריה–הגות- ריאליה, ירושלים: הוצאת מכללת אפרתה, תשע"א-2011, עמ' 17-2.
  11. ^ דב אליאך, גרעין "ליטאי" בארץ הקודש (יתד נאמן, מוסף חג הסוכות תשע"ח)., באתר Google Docs
  12. ^ תמצית המאמר בבלוג של אביב"י.