המלאכים הטובים של טבענו

המלאכים הטובים של טבענו
The Better Angels of Our Nature

כריכת הספר
מידע כללי
מאת	סטיבן פינקר
שפת המקור	אנגלית
הוצאה
הוצאה	הוצאת וייקניג
הוצאה בשפת המקור	Viking Books
תאריך הוצאה	2011
מספר עמודים	832
סדרה
ספר קודם	The Stuff of Thought
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 978-0-670-02295-3

המלאכים הטובים של טבענו: מדוע דועכת האלימות בהיסטוריה (באנגלית: The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined) הוא חיבור עיוני מאת הפסיכולוג הקוגניטיבי סטיבן פּינקר, שהתפרסם ב-2011. בספר מובאים נתונים רבים מתוך מאות מחקרים המעידים על ירידה ברמת האלימות הפיזית בין בני-אדם, גם בטווח הזמן הארוך בפרהיסטוריה ובהיסטוריה, וגם בטווח הזמן הקצר של עשרות השנים האחרונות, ואלה מובילים למסקנה שראשית המאה ה-21 היא התקופה השלווה בתולדות האנושות. דעיכת האלימות מתבטאת גם בירידה ברמות פשע אלים, כפי שמתבטא בשיעור מעשי רצח, וגם בהתבססות יחסי שלום בעיקר בין משטרים דמוקרטיים, ובהיעלמותן הכמעט-מוחלטת של מלחמות בין מדינות. בד בבד, המחבר מנסה לבאר כיצד ניתן להסביר דעיכה זו בגורמים היסטוריים, סוציולוגיים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, מתוך הבנת שורשי האלימות בטבע האדם. הספר זכה לשבחים רבים.

שם ומבנה

את הביטוי "המלאכים הטובים של טבענו" שאל פינקר מנאום ההשבעה הראשון של אברהם לינקולן ב-1861, שבו דיבר לינקולן על התקווה לשמירת הברית ולמניעת מלחמת האזרחים האמריקנית אל מול איומי הפרישה של מדינות הדרום. הביטוי האנגלי "המלאכים הטובים" קדם ללינקולן, ולפחות מאז סוף המאה ה-16 נהוג להשתמש בו כדי לדמות באופן פואטי את היסודות המוסריים והנעלים בנפש האדם, תכופות תוך הנגדתם ל"מלאכים הרעים" או ל"שדים", המייצגים את היסודות המרושעים. פינקר משתמש בדימוי זה לאורך ספרו, כאשר הוא מכנה את התהליכים שלדעתו מפחיתים את האלימות באנושות במונח "מלאכים", ואת התהליכים המעודדים אלימות במונח "שדים".

הספר במהדורתו האנגלית כולל למעלה מ-830 עמודים, שמתוכם למעלה ממאה עמודים מוקדשים להערות שוליים ופירוט מקורות לספרים, למאמרים מדעיים ולדוחות סטטיסטיים שפורסמו על ידי מוסדות שונים. כמו כן הספר כולל למעלה ממאה איורים, רובם הגדול גרפים המציגים נתוני סוגים שונים של אלימות לאורך השנים, ונתוני התפתחות של משתנים אחרים אשר עשויים להשפיע על אלימות. גרפים אלו גם הם מציינים את המקורות לנתונים המוצגים. ביקורות רבות של הספר, חיוביות ושליליות כאחת, ציינו את היקפו ויסודיותו בחקר היבטים שונים של אלימות.

תוכן

הקדמה

פינקר פותח את הספר בהצהרה על נושא הספר וחשיבותו: האלימות דועכת לאורך ההיסטוריה, וקרוב לוודאי שהיום אנו חיים בעידן השליו ביותר בתולדות האנושות. הדעיכה איננה חלקה, היא לא הורידה את רמת האלימות לאפס, ואין ערובה שתמשיך גם בעתיד. לדעיכת האלימות יש השפעה על כל היבט של החיים המודרניים: הם היו שונים מאוד לו היו אנשים צריכים לחשוש כל הזמן מרצח, אונס או שוד רכושם. פינקר יודע שמרבית קוראיו יתקשו להאמין בדעיכת האלימות, ומצהיר על כוונתו לבסס את אמיתותה בחלקו הראשון של הספר. בהמשך ההקדמה מסכם פינקר את עיקרי התזה של הספר.

פינקר משתמש בתמונות כגון זו (מקורה בספר פופולרי מסוף המאה ה-15) על מנת להמחיש את שפע האלימות בימי הביניים. למטה, איכר מבקע בטן של סוס, בעוד חזיר מרחרח את אחוריו החשופים. משמאל, איש ואשה נתונים בסד. למעלה, אדם מובל לגרדום, ממנו כבר תלויה גופת אדם. למעלה משמאל, גופת אדם שנשבר על גלגל עינויים נאכלת על ידי עורבים.

פינקר מארגן את הספר סביב שש מגמות היסטוריות של דעיכה באלימות. הוא מזהה בטבע האנושי חמישה גורמים המעודדים אלימות, ה"שדים שבתוכנו", ומולם ארבעה גורמים מרסני אלימות, ה"מלאכים הטובים":

שש המגמות

1. תהליך השכנת השלום: נטישת הכאוס של חברות שבטיות לטובת ממשל מרכזי ותרבות עירונית, תהליך שהחל במהפכה הנאוליתית לפני כחמשת אלפי שנים, והוריד את רמת האלימות הקטלנית פי חמישה לערך (פרק 2).
2. תהליך התירבות: לפני כחמש מאות שנים החלו חברות המערב לאמץ כללים נוקשים של שליטה עצמית, השמים מחסום בין אדם ליצריו בכלל, ובפרט ליצרים אלימים. כללים אלו הוטמעו בחברה ובנפש עד שהפכו לטבע שני (פרק 3).
3. המהפכה ההומניטרית: הוקעת צורות רבות ושונות של אלימות ממוסדת בעידן הנאורות, במאה ה-18 באירופה, והוצאתן מחוץ לחוק ולנורמות הציבוריות (פרק 4).
4. השלום הארוך: התמעטות חסרת תקדים של מלחמות בין מדינות בעולם כולו, ובעיקר בין מעצמות ובין מדינות מפותחות, מאז מלחמת העולם השנייה (פרק 5).
5. השלום החדש: ההפחתה במלחמות אזרחים ובמעשי רצח עם בעולם לאחר קריסת רוסיה הסובייטית בשנות ה-80 של המאה ה-20 (פרק 6).
6. מהפכות הזכויות: תהליך מתעצם של הקניית זכויות שבעבר היו נחלת האליטה השלטת לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה (פרק 7).

ארבעת המלאכים

בכינוי זה מתאר פינקר מניעים מולדים הקיימים בכל התרבויות, ועל כן מופיעים ברשימת האוניברסלים האנושיים. התבטאותם של מניעים אלה מרסנת אלימות:

1. אמפתיה: היכולת הטבעית של אדם לחוש את מה שחש אדם אחר. פינקר מזהה תהליך מתעצם של הרחבת מעגל האמפתיה עם חלוף הדורות, כאשר אנשים מזדהים עם אנשים רחוקים מהם יותר ויותר. התרחבות זו הוא מסביר כשילוב של כמה מניעים ותהליכים.
2. שליטה עצמית: היכולת הטבעית של אדם לכבוש יצרים ותשוקות מתוך חשבון ארוך טווח.
3. חוש מוסר טבעי: פוסק מה הגון ומה מגונה. תחילתו בחשבונאות של פסיכולוגיה אבולוציונית והוא מתפתח הרבה מעבר לכך בתהליך החברות.
4. תבונה: יכולות האדם לחשוב ולבחון את חייו, מנהגיו ורצונותיו, ולהסיק מכך מסקנות מבוססות רציונלית, כמו הבנת העקרות של מעגלי נקמה.

חמשת השדים

בקוטב הנגדי קיימים מניעים מולדים המעודדים אלימות:

1. אלימות "מכשירנית": סילוק כל מכשול העומד בין אדם למושא רצונותיו.
2. אלימות לביסוס מעמד: אופיינית לבני-אדם ולבעלי-חיים חברתיים על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית.
3. נקמה: מנגנון יום-הדין המבטיח אלימות תמורת אלימות.
4. סאדיזם: הקלות והמהירות בה אדם הנחשף להתעללות באחרים לומד להפיק מכך עונג.
5. אידאולוגיה: הרצון לכפוף אחרים לרעיון סובייקטיבי בדבר הראוי, הנכון והצודק. המונח משמש את פינקר באופן רחב מעבר למובנו הרגיל, ומתאר כל דבר שנראה לאדם נכון ומוצדק עד כדי שישאף להפיצו לאחרים וימצא לנכון לנסות לכפות אותו בכוח.

פרק 1: ארץ זרה

אצי איש הקרח, מומיה טבעית מלפני כחמשת אלפי שנים שהשתמרה בהרי האלפים. אצי מת מראש חץ שנמצא בגבו, וכן התגלו על כלי-נשקו וגופו כתמי דם מארבעה אנשים נוספים.

בפרק זה מביא פינקר מקבץ דוגמאות לכך שההיסטוריה והתרבות האנושית היו אלימות מכפי שרוב האנשים במאה ה-21 נוטים לתאר לעצמם. הוא מציג דוגמאות אלו כ"בדיקת שפיות" – הטלת ספק בתהליך המחשבה על מנת לודא שאינו שגוי מראשיתו עד סופו – המכוונת להמחיש כיצד התזה המרכזית בספר, לפיה אנו חיים כיום בזמן הפחות אלים בהיסטוריה, איננה מופרכת וראויה לבדיקה יסודית.

• הפרהיסטוריה האנושית: בסעיף זה מציג פינקר את העדויות לרצח, אלימות ופצעי מלחמה ברבים משרידיהם של אנשים פרהיסטוריים, כמו אצי איש הקרח ואיש קנוויק.
• יוון ההומרית: פינקר מצטט מתוך האיליאדה את דברי אגממנון על מלחמת טרויה: ”לא נשאיר איש בחיים, אף לא תינוקות ברחם אימותיהם... אף לא אחד ישרוד שיקונן על המתים”. הוא מצטט חיבור של יונתן גוטשל שמבהיר שאלו לא היו מילים ריקות, אלא תיאור נאמן למציאות של סכנות החיים ביוון ההומרית:

ספינות זריזות שתחתיתן שטוחה מגיעות בחתירת-משוטים לחופים וקהילות שוכנות אלי חוף. המהירות קובעת - הגברים נטבחים טרם יספיקו לבוא שכנים לעזרתם. בהמות ושאר דברי ערך ניידים מועלים בחופזה לספינות. נשים הרות או מבוגרות נרצחות, אך הנשים הצעירות שאינן בהריון נלקחות כשלל, לשמש כשפחות-מין ולעבודה קשה. אנשי יוון של הומרוס חיו בצל הפחד ממות פתאומי, והנשים בפחד לחיי בעליהן וילדיהן, פחד ממפרשים באופק שמבשרים חיים חדשים של עבדות ואונס.

• המקרא: פינקר סוקר את סיפורי התנ"ך כמו סדום ועמורה, הטבח באנשי שכם, רצח העם במדינים ובכנענים, עונשי מוות לחטאים כמו משכב זכר, ניאוף, חוסר כבוד להורים וחילול שבת, ועונשי הטלת מומים כמו ניקור עיניים וקיצוץ כפות ידיים. הוא מציין שכבר בעת העתיקה, הברית החדשה והתלמוד פירשו את המקרא באופן פחות אלים, המעיד על מגמה לשינוי.

ציור מראשית המאה ה-19 מראה אנשים ברחוב צופים במופע תיאטרון בובות עממי מסוגת פאנץ' וג'ודי. בהצגה טיפוסית "רוצח" פאנץ' מספר דמויות אחרות, ובכלל זה את אשתו ג'ודי ואת תינוקם המשותף.

• האימפריה הרומית והנצרות: פינקר סוקר את קרבות הגלדיאטורים בקולוסאום, ומתאר את ההוצאה להורג בצליבה כנפוצה בעולם העתיק. בנצרות המוקדמת עצמה, צליבת ישו ועינויי רבים מן הקדושים הנוצרים לא הוליכו לאיסור על הוצאה להורג בעינויים, אלא נתפסו כדרך לישועה ולכפרה על חטאי האנושות. נוצרים פרוטסטנטים, שהיו קורבנות רבים מעינויי האינקוויזיציה הקתולית, שרפו בעצמם נשים רבות על המוקד בציד המכשפות במאה ה-15 ובמאה ה-18. התרבות הפופולרית בתקופתנו בדרך-כלל מציגה היסטוריה אלימה זו באופן מרוכך, רומנטי ואף הומוריסטי.
• האבירות בימי הביניים: פינקר מדגים כיצד האבירות האמיתית הייתה אלימה בהרבה מן התדמית הרומנטית המקובלת כיום בספרות ובתרבות הפופולרית. הסיפורים המקוריים של אבירי השולחן העגול מלאים בתיאורי הרג, התעללות ואונס.

סמלה של מדינת מסצ'וסטס מובא על ידי פינקר כדוגמה לעיצוב מיליטריסטי שלא היה מתקבל במאה ה-21. הסמל מראה יד קטועה מניפה חרב ואינדיאני חמוש בקשת וחץ, עם מוטו המכריז בלטינית "עם החרב אנו מבקשים שלום, אך תחת חופש".

• אירופה בעת החדשה המוקדמת: פינקר מתאר את רמת האלימות בטרגדיות של שייקספיר. במחזה טיטוס אנדרוניקוס שני גברים הורגים גבר אחר, אונסים את אשתו, וקוטעים את לשונה ואת כפות ידיה. אבי האשה הורג אותם בנקמה, אופה אותם לתוך עוגה ומאכיל בה את אמם, ואז הורג את האם, והורג את בתו שלו משום שכבודה חולל. אז הוא נהרג בעצמו, והגבר שהרג אותו נהרג אף הוא. רמה גבוהה של אלימות ניתן למצוא אף בתרבות הילדים האירופית של אותה תקופה, כמו מעשיות האחים גרים, סיפורי אמא אווזה ותיאטרון בובות מסוגת פאנץ' וג'ודי. פינקר מסיים סעיף זה בציטוט הקצב של הצגת מעשי אלימות כפי שנמדד על ידי מחקר בסוגות שונות של בידור לילדים. בטלוויזיה המודרנית נמדד קצב של 4.8 מעשים אלימים בשעה, בעוד שבשירי ערש ישנים נמדד קצב של 52.2.
• תפיסת הכבוד באירופה ובארצות הברית: עוד במאות ה-18 וה-19, גברים נאורים כאלכסנדר המילטון, אלכסנדר פושקין ואווריסט גלואה השתתפו ונהרגו בדו-קרבות, נוהג שבמסגרתו הדרך היחידה לשמור על הכבוד הייתה להילחם עד מוות נגד גבר אחר.
• המאה ה-20: בסעיף זה מבקש פינקר להמחיש כיצד, אפילו במשך תקופת הזמן הקצרה יחסית של מאה אחת, ההשקפות והסטנדרטים לגבי אלימות השתנו עד כדי כך שמנהגים מקובלים מראשית המאה ה-20 נראים כיום כשייכים לארץ זרה: ערי אירופה ומזרח ארצות הברית מלאים בפסלים של מפקדי מלחמה רכובים על סוסים, ותחנות רכבת וככרות מרכזיות נקראות על שמם של קרבות גדולים. סמלי מדינות מתאפיינים באיקונוגרפיה מיליטריסטית המציגה כלי-נשק וחיות-טרף. בשנות ה-50 של המאה העשרים, התנסחות שקשה לתארה כיום עדיין הייתה נפוצה, למשל הביקיני קיבל את שמו משום שהמעצב שלו השווה את חוויית הצופים בו לניסוי פצצת האטום באוקיינוס השקט. פינקר מציג שתי מודעות פרסומת משנות ה-50 המראות באופן הומוריסטי תקיפה ביריונית על חוף הים וגבר המעניש את אשתו במכות באחוריה, כדוגמה למודעות שלא היו מתפרסמות בארצות הברית של המאה ה-21. ענישת ילדים במלקות, שהייתה מקובלת בראשית המאה ה-20, הוצאה מחוץ לחוק במדינות רבות.

פינקר חותם את הפרק הראשון בנימה אישית, בתיאור דמיוני של מעמד נאום סיום קולג' בשנת 1976, השנה בה הוא עצמו סיים את התואר הראשון באוניברסיטה. הנואם ההיפותטי מזמין את הבוגרים לתאר את עתידם ועתיד האנושות, וחוזה את סיום המלחמה הקרה, פירוק ברית המועצות, נפילת חומת ברלין, הסכם השלום בין ישראל למצרים ולירדן, נפילת המשטרים הדיקטטורים בספרד, בפורטוגל וביוון, פירוק משטר האפרטהייד בדרום אפריקה והעלמות כמעט מוחלטת של מלחמות בין מדינות ריבוניות. פינקר סבור שהמאזינים היו פורצים בצחוק לעג ומביעים חשד שהנואם נמצא עדיין תחת שרידי השפעת הסמים של פסטיבל וודסטוק, אך "תחזית" אופטימית זו אכן התגשמה.

פרק 2: תהליך השכנת השלום

כריכת הספר לווייתן מתארת את הריבון כענק המורכב מהמון גופי אנשים שהסכימו לכונן ביניהם ברית. הריבון מחזיק את החרב, המסמלת את האלימות, ואת השרביט, המסמל את הכנסייה.

פרק זה סוקר את שורשי האלימות האנושית דרך עיניהם של שני הוגים: הביולוג צ'ארלס דרווין והפילוסוף תומאס הובס. פינקר מציין ששמות הוגים אלו הפכו לשמות תואר ("דרוויניסטי" ו"הובסיאני") שיש להם בדרך-כלל קונוטציה שלילית, אך לדעתו התובנות של שני הוגים אלו עמוקות, מורכבות ומעודנות מכפי שמרמזים שמות התואר, וחיוניות לפתיחת כל דיון באלימות.

• הלוגיקה של האלימות: בספרו הקלאסי "לווייתן" הציג הובס שלושה סוגי סיבות לאלימות, אותן מסביר פינקר באמצעות התאוריה הדרוויניסטית של ברירה טבעית בניסוחה המודרני בעזרת תורת המשחקים: "תחרות" היא אסטרטגיה שבה "שחקן רציונלי" תוקף כאשר הוא סבור שהוא מסוגל לגבור על שחקן אחר ולהשיג רווח חומרי כלשהו. "פחד" הוא אסטרטגיה שבה שחקן רציונלי הסבור שהוא נמצא בסכנת התקפה תוקף ראשון במכה מקדימה או במלחמת מנע. "תהילה" היא אסטרטגית הרתעה שבה שחקן רציונלי אינו יוזם אלימות, אך צובר כוח ומגיב באלימות, ובכך יוצר מוניטין של נקמנות במטרה להפוך כל התקפה נגדו לבלתי-כדאית. אסטרטגיות המכה המקדימה וההרתעה הן בעייתיות, והובס טען שהדרך היעילה להגביל אלימות בחברות אדם היא "לווייתן" – ריבון רב-כוח המשליט סדר ומעניש כל תוקפן. הובס גם הציע מה שפינקר מכנה "השערה מדעית ניתנת לבדיקה": בחברות אדם פראיות ואנרכיות האלימות צפויה להיות נפוצה יותר מאשר בחברות המאוגדות במדינות שבהן שליטים וממשל משליטים סדר. כנגד הובס טען הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו שהאדם במצבו הטבעי היה פרא אציל שחי בהרמוניה עם הטבע ועם שאר בני-האדם, ומקור האלימות הוא דווקא בתרבות המשחיתה. פינקר טוען שהמדע כיום מסוגל לראשונה לבדוק את השערותיהם המנוגדות של הובס ורוסו באמצעות נתונים אמפירים כמותיים, ומקדיש את שאר סעיפי הפרק לבדיקה מדוקדקת כזו.
• אלימות באבותיו הקדמונים של האדם: פינקר מתאר את התוקפנות אצל השימפנזה, קוף האדם הקרוב ביותר לאדם, כפי שנחקרה בטבע על ידי ג'יין גודול ופרימטולוגים נוספים. במין השימפנזה המצוי להקות נלחמות בלהקות שכנות על השליטה בטריטוריות ובנקבות, לעיתים עד מוות והשמדה של הלהקה החלשה יותר. פינקר מדגיש שאלימות השימפנזים אסטרטגית באופייה: התקיפות הקטלניות בדרך-כלל אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות ובמארבים "לא הוגנים", ביוזמת צד המנצל יתרון מספרי רגעי למזער את הסיכונים לעצמו. אין ראייה שהאב הקדמון המשותף לשימפנזים ולאדם אכן התנהג כמו השימפנזה המצוי, ולא כמו השימפנזה הננסי (בונובו) הפחות תוקפני, אשר קרוב לאדם באותה מידה. אך אפילו אם האלימות התפתחה בשימפנזים מצויים ובבני-אדם באופן בלתי-תלוי, קווי הדמיון מעוררים מחשבה. מאובנים של מיני הומינינים מן האבולוציה של האדם בדרך-כלל נדירים מכדי להסיק על רמת האלימות אצלם, אך פינקר מציין שיתרון הזכרים על הנקבות בגודל הגוף היה לפחות כמו זה שבאדם המודרני, ומרמז על מידה של תחרות אלימה בין זכרים.

צייד חמוש בקשת ובחצים משבט היאנוממי ביער האמזונאס. מלחמות ורצח נפוצים בין היאנוממי, ומחקרים אנתרופולוגים מצאו ש-20% עד 40% מן הגברים נהרגים כתוצאה מאלימות.

• סוגי חברות אנושיות: ככל הידוע הופיע האדם הנבון המודרני לפני כ-200 אלף שנים, והחל להתארגן בחברות חקלאיות לפני כ-10 אלפי שנים. אך פינקר סבור שלצורך בדיקת ההשערה ההובסיאנית, החלוקה הרלוונטית היא בין חברות אנושיות המאורגנות במדינות וכאלו שאינן מאורגנות במדינות, כמו חברות שבטיות ומשטרי צ'יף. בתרבות המערב היה מקובל להציג חברות שבטיות כ"ברברים" ו"פראים", ולדעת פינקר נטה המחקר האנתרופולוגי במאה ה-20 לקיצוניות השנייה והושפע בעיקר מן "האנתרופולוגים של השלום" כמו פרנץ בועז, רות בנדיקט ומרגרט מיד, אשר ציירו לחברות השבטיות שחקרו תדמית פציפיסטית של "פראים אצילים". פינקר מבסס את הנתונים שלו על חוקרים מן השנים האחרונות, ביניהם ההיסטוריון הצבאי הישראלי עזר גת, והארכאולוג הפרהיסטורי לורנס קילי בספרו "War Before Civilization". חוקרים אלו מצאו כי מרבית ההריגות במלחמות שבטיות, כמו אצל שימפנזים מצויים, אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות "בלתי הוגנות" המנצלות את אפקט ההפתעה. פינקר מצטט עדויות ראייה להתקפות פתע על כפרי הצד היריב וטבח נשים וילדים אצל שבט היאנוממי באמריקה הדרומית, אצל ילידים אוסטרלים ואצל האינואיט באלסקה. עדויות לקניבליות במלחמה קיימות גם משבטים מודרניים וגם משרידים ארכאולוגים מלפני 800 אלף שנה. אנשים בחברות שבטיות נלחמים מכל שלושת הסיבות ההובסיאניות: להשגת רווח כמו טריטוריה או נשים, כמלחמת מנע, או כנקמה על פגיעת האויב בקרוביהם.
• שיעורי אלימות בחברות מדינה ולא-מדינה: בסעיף זה מרכז פינקר נתונים כמותיים ממחקרים אנתרופולוגים וארכאולוגים, במטרה לבחון את ההשערה ההובסיאנית ולקבוע האם שלטון מדינתי מוריד או מעלה את שיעורי האלימות. במספרים מוחלטים, מספרי האבדות בחברות השבטיות הקטנות הם זעירים בהשוואה לאלו של קרבות גדולים בין מדינות מרובות אוכלוסין. אף שמספר האבדות המוחלט מייצג את כמות הסבל הכללית הנגרמת כתוצאה מאלימות, אחוז האבדות מתוך כלל האוכלוסייה הוא זה שמייצג את מידת הסיכון לכל אחד מחבריה, ולפיכך את רמת האלימות. כאשר מחלקים את מספרי ההרוגים מאלימות במספר מקרי המוות הכללי מתגלה תמונה הפוכה: בחברות שבטיות של ציידים-לקטים וציידים-חקלאים (פרהיסטוריות, היסטוריות וכאלו הקיימות בימינו) ממוצעי אחוז ההרוגים שנאמדו היו 14% עד 25% מכלל מקרי המוות, בעוד שבערי מדינה ובאימפריות במקסיקו הפרה-קולומביאנית נאמד אחוז ממוצע של 5%, באירופה של המאה ה-17 2% בלבד, ובאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (היינו בתקופת מלחמות העולם הראשונה והשנייה) כ-3%. במאה ה-21 בארצות הברית, כלל ההרוגים מפשע אלים, מלחמה וכל הגורמים העקיפים המתלווים אליהם תורמים פחות מ-1% ממספר מקרי המוות הכללי.

גרף מספרו של לורנס קילי "מלחמה לפני הציוויליזציה" מראה את אחוזי הגברים הנהרגים במלחמה בשמונה חברות שבטיות בהשוואה לאירופה וארצות הברית במאה ה-20 (עמודה תחתונה).

דרך מקובלת אחרת למדוד אבדות יחסיות מאלימות היא מספר ההרוגים בשנה לכל 100,000 נפש באוכלוסייה (להלן "קצב אבדות שנתי" או קא"ש). במדינות מערב אירופה כיום קא"ש הוא בקירוב 1; בארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 הוא היה כ-10; בערים בעלות אחוז הפשיעה הגבוה ביותר בארצות הברית כמו דטרויט כ-45; בצרפת במאה ה-19 כ-70 ובגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20 (כולל האבדות משתי מלחמות עולם) כ-140. בשנת 2005 היה הקא"ש בעולם כולו (ובכלל זה פשע, מלחמות, מעשי טבח ואף רעב כתוצאה ממלחמות) כ-60. לעומת זאת, במחקרים על 27 חברות שבטיות ולא-מדינתיות, הקא"ש הממוצע היה 524.
פינקר מסיק איפוא שרמת האלימות בחברות שבטיות גדולה בערך בסדר גודל מאשר בחברות מדינה, ובשני סדרי גודל מאשר במדינות המערב כיום. אמנם, השונות בין חברות שבטיות גדולה, ובכמה חברות שבטיות הנחשבות על ידי אנתרופולוגים כ"פציפיסטיות", כמו הסמאי בחצי האי המלאי, האינואיט בצפון קנדה ובאלסקה והבושמנים במדבר קלהרי, מלחמות כמעט שאינן ידועות. אך אפילו בחברות אלו, מחקרים אנתרופולוגיים נוספים העלו מעשי רצח ואלימות המסתכמים בקא"ש גדול משמעותית מזה של חברות מדינה. השתלטות ממשלי מדינות מודרניות על אזורי המחיה של חברות שבטיות, אף שלעיתים היא מלווה באלימות משל עצמה, עדיין מורידה בדרך-כלל את רמת האלימות הכללית, בהתאמה לתחזית של השערת הלווייתן ההובסיאנית. פינקר מביא ציטוט של בן שבט בגינאה החדשה כי מאז החלת הממשל האוסטרלי שם ”החיים טובים יותר כי אדם יכול לאכול בלי להביט מעבר לכתפו, ויכול לצאת בבוקר מביתו להשתין בלי שיירו בו חץ”.

• הציוויליזציה ואכזבותיה: המחקר המודרני מאשר איפוא את טענת הובס כי "כאשר חיו בני אדם ללא כוח מרכזי שיטיל עליהם את חתיתו, הם חיו במצב של מלחמה" וב"פחד תמידי וסכנת מוות אלים". אך המחקר גם מפריך טענות אחרות של הובס: בני חברות שבטיות אינם עסוקים באלימות רוב הזמן, הם משתפים פעולה באופן נרחב עם קרוביהם ובני-בריתם, חייהם רחוקים מלהיות "בודדים", והם "קשים, אכזריים ועניים" רק לפרקים. למעשה, המחקר גילה שהמהפכה הנאוליתית וערי המדינה הראשונות הרעו, ולא שיפרו, את רמת החיים ואיכות החיים הממוצעות, עקב העבודה המפרכת הנדרשת בחקלאות ובבניית יישובי קבע לאוכלוסיות גדולות. ממשלים ושליטים, אף שהקטינו את רמת האלימות הכללית, החליפו אותה בעריצות משלהם. מחקרים מצאו שחברות מדינה עתיקות הרבו יותר מחברות שבטיות בטבח נשים (להבדיל מחטיפתן), בהחזקת עבדים ובהקרבת קורבנות אדם. ה"לווייתנים" הראשונים פתרו איפוא בעיה אחת במחיר יצירת בעיות חדשות. פינקר מצטט את ההיסטוריון הרומאי טקיטוס: ”פעם סבלנו מן הפשע וכיום אנו סובלים מן החוק”.

פרק 3: תהליך התירבות

ערך מורחב – תהליך התירבות

מספר הנרצחים ל-100,000 נפש באוכלוסייה בשנה (קא"ש) בעיר סטוקהולם, מראשית המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-20, מראה ירידה ביותר מסדר גודל אשר טיפוסית לערים באירופה במאות השנים האחרונות.

פינקר פותח את הפרק בנימה אישית, ומודה כי מאז ילדותו התקשה להבין את ההגיון מאחורי נימוסי השולחן של השימוש בסכין, עד שקרא את ספרו של נורברט אליאס "תהליך התירבות". פינקר מכנה את אליאס "הוגה הדעות החשוב ביותר שמעולם לא קראת". אליאס היה סוציולוג יהודי שנמלט מגרמניה לבריטניה מאימת השלטון הנאצי. ספרו תורגם לאנגלית רק בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, ורק בשנות ה-80 הגיח מאלמוניותו כאשר, לדעת פינקר, הסתבר שהוא מציג את התאוריה היחידה המסוגלת להסביר את התגלית בדבר ירידת שיעור מקרי הרצח באירופה בכשני סדרי גודל מאז ימי הביניים ועד ימינו. תגלית זו, לדברי פינקר, הכתה חוקרים רבים בתדהמה וגרמה לו עצמו לכתוב את הספר.

• ירידת שיעורי הרצח באירופה: החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו להתפרסם מחקרים היסטוריים של מסמכים מבתי משפט, אשר איפשרו לכמת את שיעורי הרצח בערים ובמדינות שונות באירופה במאות השנים האחרונות, לעיתים מאז המאה ה-13. בכולן התגלתה ירידה דומה, מקא"ש של 10 עד 100 בימי הביניים ועד כ-1 ואף פחות מכך בימינו. הקא"ש הגבוה של ימי הביניים באירופה עדיין נמוך מן הקא"ש הממוצע של כ-500 שהתגלה במלחמות של חברות שבטיות (פרק 2).
• הסברים לירידת שיעורי הרצח באירופה: אליאס לא הגה את התאוריה של תהליך התירבות להסברת הירידה ברצח (שכן נתונים אלו לא היו ידועים עדיין כשכתב את ספרו) אלא להסברת השינוי שתיעד באורח חיי היומיום באירופה של מאות השנים האחרונות. בימי הביניים, האבירים נהגו כראשי כנופיות פשע וממשל מרכזי לא היה קיים. המלך היה רק רם המעלה מבין האצילים, ואת הממשל המקומי העביר במיקור חוץ לאצילים ולאבירים (פאודליזם), שגבו יבולים ושרות צבאי מן הצמיתים שלהם. האצילים נהגו לתקוף תדירות את נחלות האצילים השכנים וצמיתיהם. פינקר מצטט את ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "ראי רחוק":

איור מתוך ספר מסוף המאה ה-15 מתאר בזיזת עיירה ורצח תושביה. פרט מתוך איור זה מוצג בספרו של פינקר.

במלחמות פרטיות אלו נלחמו האבירים בזעם ובאסטרטגיה יחידה, שכללה נסיון להרוס את האויב באמצעות הריגה או הטלת מום ברבים ככל האפשר מצמיתיו ובהשמדת יבוליו, כרמיו, כליו, אסמיו ושאר המשאבים שלו. כתוצאה מכך, קורבנותיהם העקריים של הצדדים הנצים היו הצמיתים שלהם.

אלימות הייתה מקובלת גם בין פשוטי העם. למשל, במשחקי ספורט פופולרים, שחקנים שידיהם נקשרו מאחוריהם היו צריכים להרוג חתול ממוסמר לעמוד בנגיחות ראש, תוך סכנה לספוג שריטות בפניהם, או לרדוף אחר חזיר במטרה להורגו באלות. נוהג נפוץ שהוליד מספר פתגמים בשפה האנגלית היה קיצוץ האף לאנשים כדי לביישם או להענישם. פינקר מצטט מתוך ספרו של אליאס:

אין זאת שאנשים היו מהלכים תמיד במבטים נזעמים ובמצב רוח קרבי. נהפוך הוא – לפני רגע הם התבדחו זה עם זה, בדיחה שהפכה ללעג, ולפתע מתוך הצחוק הם מצאו את עצמם בתוך נקמת דם. רבות מתכונות האופי שנראות לנו היום כסותרות זו את זו – עוצמת האדיקות הדתית שלהם, פחדם מן הגהינום, תחושות האשם שלהם, התפרצויות השמחה והעליזות, השתלהבות היצרים הפתאומית והעוצמה הבלתי-נשלטת של האלימות והרגזנות שלהם – כל אלו, ושינויי מצב הרוח התכופים, הם למעשה סימפטומים של מבנה אחד ויחיד של חייהם הרגשיים. יצרים ורגשות בוטאו באופן חופשי, ישיר ופתוח מאשר בזמנים מאוחרים יותר. רק לנו, בתקופה שבה הכל מתון ומחושב יותר, וסוגים שונים של טאבו חברתי בנויים עמוק לתוך מרקם החסכנות והאיפוק שלנו, עוצמה גלויה זו של אדיקות, מריבה ואכזריות נראית כסתירה.

אליאס תיעד את השינוי ההיסטורי בהתנהגות אנשים באמצעות ספרי הדרכה לנימוסים והליכות, דוגמת מדריך הנימוסים משנת 1530 של ארסמוס מרוטרדם שהיה רב-מכר באירופה במשך שתי מאות. ההוראות במדריכים אלו מגלות את מנהגיהם הנפוצים של האנשים: אל תעשה את צרכיך בפרוזדורים, בחדרי מדרגות ובארונות; אל תיגע באבריך המוצנעים בציבור; אל תמחה את אפך במפת השולחן; כשאתה יורק, הזהר פן תפגע באנשים אחרים; אל תאכל באצבעותיך; אל תציע לאחרים מזון ממנו כבר נגסת; אל תירק עצמות, חרצנים וקליפות ביצה לתוך ידך או על הרצפה. הוראות מסוג זה נראות כיום כאלו שייתן הורה לילדו בן השלוש, ולא פילוסוף ידוע לציבור הקוראים המשכילים שלו. אליאס הצביע על כך שנימוסים הנראים לנו היום כטבע שני היו חייבים להלמד באופן מודע. רבים מן הנימוסים נגעו להתנהגות עם סכינים, אותם נשאו מרבית האנשים בימי הביניים דרך קבע: אל תשתמש בסכין להצביע על מישהו; אחוז את הסכין באצבעותיך ולא באגרופך; העבר סכין לאדם אחר כשניצבו תחילה. המזלג הוכנס לשימוש באירופה בתקופה זו כתחליף לאכילה עם סכין. אליאס הצביע על תהליך שינוי שלדעתו היה חברתי ופסיכולוגי כאחת, בו למדו אנשים באירופה בהדרגה לשלוט בדחפיהם ולמתן את התנהגותם הציבורית.
אליאס סבר שסיבה ישירה לתהליך התירבות הייתה התחזקות ה"לווייתנים": מלכים, ממשלים מרכזיים ומערכות משפט באירופה. רצח בייחוד הפך לעברה נגד הממשל המרכזי. משפטי רצח כבר לא נקראו בנוסח "אלמוני נגד פלמוני" אלא בנוסח "הכתר נגד אלמוני" ולבסוף בארצות הברית "העם נגד אלמוני" ו"המדינה נגד אלמוני". הסיבה השנייה שהציע אליאס לתהליך התירבות הייתה התפתחות הטכנולוגיה והמסחר באירופה: כדי להצליח בעסקיהם ובפעילותם הציבורית, אנשים נדרשו יותר ויותר לשתף פעולה עם אנשים אחרים מאזורים ומחוגים חברתיים שונים, ולהתחשב בדעותיהם ובנוחותם.

סצנה מתוך האופרה רומיאו ויוליה מתארת קרב רחוב בין בתי אצולה. בסצנה מקבילה בגרסה מודרנית למחזה, סיפור הפרברים, הצדדים היריבים הם כנופיות נוער מן המעמד הנמוך.

• אלימות ומעמד: בכל מקום שבו תועד תהליך הירידה בשיעורי הרצח באירופה, הובילו אותו המעמדות הגבוהים. בימי הביניים, בני המעמדות הגבוהים היו אלימים כמו פשוטי העם אם לא יותר. גברים בני-אצולה חגרו חרבות בחיי היומיום ולא היססו להשתמש בהן בתגובה לעלבונות. שרשרת תגובות אלימות לעיתים הציתה קרבות רחוב בין חבורות אצילים. היסטוריונים תיעדו ירידה חדה ברמת האלימות של המעמדות הגבוהים מאז סוף ימי הביניים, ובמאה ה-21 כמעט כל מעשי הרצח במדינות המערב מבוצעים בשוליהם של מעמדות סוציו-אקונומים נמוכים. לדעת פינקר זה משום שהמעמדות המבוססים יכולים לסמוך על מערכת החוק לספק להם הגנה וצדק. פינקר מצטט מאמר מפורסם של הסוציולוג האמריקאי דונלד בלק, לפיו רוב מה שמכונה "פשע" הוא מנקודת מבטו של הפושע "עשיית צדק". לפי סטטיסטיקה הידועה לקרימינולוגים, רק כ-10% ממעשי הרצח מתוכננים מראש כאמצעי להשגת רווח מעשי כלשהו, ורובם הגדול מבוצעים מטעמים הנראים לרוצח כמוסריים: נקמה, תגמול או מניעת עוול כלשהו, תכופות באופן בלתי-מתוכנן כתוצאה מריב שהסלים, לעיתים בין מכרים ואף בין בני משפחה (ראו גם בפרק 8, "פער ההצדקה והמיתוס של רוע טהור"). אנשים בשולי המעמד הנמוך מתקשים לפנות אל החוק לעזרה משום שהחוק פחות יעיל בטיפול בהם, ומשום שתכופות הם עצמם עוברים על החוק, ולתפיסתם הם נאלצים לעשות "צדק לעצמם". תהליך התירבות לא מנע איפוא אלימות לחלוטין, אבל דחק אותה לשולי החברה.
• אלימות מסביב לעולם: מדינות מערב אירופה הובילו את מגמת הירידה בשיעורי הרצח, ומרבית מדינות העולם הלכו בעקבותיהן, אך הן עדיין מובילות במאה ה-21. יתר על כן, בתוך כל מדינה בפני עצמה יש חלוקה גאוגרפית של שיעורי הרצח, כאשר אזורי ספר נידחים ואזורים הרריים בדרך-כלל מפגרים בירידה אחרי המרכזים העירוניים. מלחמות שבטיות אפיינו את אזורי ההיילנדס עד המאה ה-18, ואת סרדיניה, סיציליה ומונטנגרו עד המאה ה-20. הקא"ש החציוני במדינות העולם כולו בתחילת המאה ה-21 לפי דו"חות של האו"ם הוא 6 עד 9, גדול משמעותית מזה של אירופה כיום (כ-1) אך נמוך בהרבה מזה של אירופה בימי הביניים. המדינות המועדות ביותר לפשיעה אלימה הן רוסיה, מדינות אפריקה שמדרום לסהרה וכמה ממדינות אמריקה הדרומית, רובן מדינות הסובלות ממלחמות אזרחים ומשלטון מרכזי מושחת ובלתי-יעיל. במרבית מדינות העולם מחוץ לאירופה לא הוצג תעוד היסטורי אמין של שיעורי הרצח במאות השנים האחרונות, ולכן לא ניתן עדיין להראות, כפי שחושד פינקר, כי בסין ובשאר מרכזי תרבות מחוץ לאירופה התרחש תהליך תירבות מקביל ובלתי-תלוי מתהליך התירבות האירופי.
• אלימות בארצות הברית: ההיסטוריה של שיעורי הרצח בצפון אמריקה סבוכה עקב המגוון של אזורים שונים וקבוצות מהגרים שונות שהגיעו בתקופות שונות. ארצות הברית עברה אף היא את תהליך התירבות – ירידה מקא"ש של כ-100 במאה ה-17 עד פחות מ-10 במאה ה-21. עם זאת ארצות הברית כיום יוצאת דופן ברמת האלימות שלה בין המדינות הדמוקרטיות המערביות – שיעורי הרצח בה גדולים משמעותית משל מערב-אירופה וקרובים לאלו של החציון העולמי. למעשה, במדינות ניו אינגלנד וברצועה צרה בצפון ארצות הברית שיעור הרצח קרוב לשיעור המערב-אירופי, בעוד שבמדינות הדרום שיעורי הרצח הדומים לשל העולם השלישי. שיעורי הרצח אצל אמריקאים ממוצא אירופי ואצל אפרו-אמריקאים היו דומים עד כמחצית המאה ה-19, אבל מאז ירדו אצל הראשונים ועלו אצל האחרונים. שיעורי הרצח ב"מערב הפרוע" היו גבוהים בסדר גודל מאלו שבמזרח. פינקר מנתח כל אחד מתהליכים אלו ומסביר אותו לאור ההשערה של תהליך התירבות – אפרו-אמריקאים ואנשי הדרום והמערב נטו פחות, כל ציבור מסיבותיו הוא, לקבל עליהם את שלטון החוק המרכזי והסדר הציבורי.

קצב אבדות שנתי ל-100,000 נפש (קא"ש) כתוצאה מאלימות בין-אישית (רצח, הריגה וכיוצא בזה) במדינות העולם (נתונים של ארגון הבריאות העולמי לשנת 2012).

     0.0–0.8      0.8–1.6      1.7–2.4      2.5–3.2      3.3–5.4      5.5–7.5      7.6–9.6      9.7–12.6      12.7–22.6      22.7–87.8

• נסיגה בתירבות בשנות ה-60: ברבות ממדינות מערב אירופה, בקנדה ובייחוד בארצות הברית, שיעורי הרצח עלו פי שניים ויותר החל משנות ה-60 של המאה ה-20 למשך מספר עשורים, למרות הצמיחה הכלכלית והעלייה בתעסוקה וברמת החיים. פינקר בודק ופוסל הסברים דמוגרפים לתופעה כתוצאת הבייבי בום שלאחר מלחמת העולם השנייה. במקום זאת הוא סבור שהעלייה הייתה תוצאת לוואי של התרבות הפופולרית במדינות המערב בשנות ה-60, שחשדה ומרדה בממשלים המרכזיים, במעמדות הגבוהים, במוסדות החברה ובנורמות ציבוריות, ולעומת זאת עודדה אינדיבידואליזם, פריקת עול וסיפוק תשוקות. לפי אליאס, ביטוי בולט של תהליך התירבות מאז ימי הביניים היה הטבע השני של נימוסים בציבור, היגיינה אישית ושליטה עצמית – אותו ביטוי שהתרבות ההיפית מרדה נגדו.
• תירבות מחדש בשנות ה-90: מאז תחילת שנות ה-90 יורדים שיעורי הרצח ופשע אחר בארצות הברית בחזרה לרמות הנמוכות שאפיינו את שנות ה-50, וירידה דומה מתרחשת בקנדה ובמדינות מערב-אירופה. ירידה זו הפוכה למגמה שחזו בשעתו קרימינולוגים ידועים, ואיננה נמצאת במתאם עם מדדים כלכליים שונים. פינקר דוחה את ההסבר הפופולרי שהציעו מחברי הספר פריקונומיקס כתוצאת הלגליזציה של הפלות בארצות הברית מאז שנות ה-70, ומציע שילוב של אכיפת חוק יעילה יותר עם תרבות זכויות אדם המעודדת ביטוי אינדיבידואלי כל עוד אינו פוגע בזכויותיהם ובביטחונם של אנשים אחרים (ראו גם פרק 7).

פרק 4: המהפכה ההומניטרית

ערך מורחב – עידן הנאורות

פרשנים וחוקרי מקרא מחשיבים את סיפור עקדת יצחק כאמירה נגד קורבן אדם. ציור העקדה המפורסם מאת רמברנדט נבחר לעטר את כריכת המהדורה האנגלית של הספר.

סוגי עינויים, הוצאות להורג ועונשי הטלת מומים, חיתוך עץ מתוך ספר חוק שיצא באאוגסבורג בשנת 1510.

אירופה הנוצרית של ימי הביניים וראשית העת החדשה הייתה תרבות של אכזריות. עינויים מוסדו בחסות הממשלים המרכזיים והמקומיים, והיו קבועים בחוק, שפסק ניקור עיניים, סימון בברזל לוהט, קטיעת ידיים, אפים ולשונות, וצורות אחרות של הטלת מום לפשעים קטנים. הוצאות להורג פומביות האריכו יסורי גסיסה בשיטות סאדיסטיות כמו שרפה על המוקד ותלייה, גרירה וביתור. עינויים נפסקו ובוצעו על ידי הכנסייה עצמה בתקופות האינקוויזיציה, ומלחמות דת וציד מכשפות היו נפוצים. בפרק 4 עוסק פינקר בשינוי ההיסטורי שחל בתרבות זו. "המהפכה ההומניטרית" בתרבות המערב התרחשה תוך פרק זמן קצר יחסית במאות ה-18 וה-19.

• הריגה מבוססת אמונות תפלות: הקרבת בני אדם לאלים מגונה כבר במקרא, וכן ביוון וברומי העתיקים, ולמרות זאת נזכרת בכל התרבויות העתיקות הגדולות, למשל בסיפורי בת יפתח ואיפיגניה. האימפריה האצטקית יצאה למלחמות נגד שכניה לצורך שביית קורבנות אדם לאלים. בשומר, במצרים העתיקה, בסין וביפן הקדומות קברו לפעמים אנשי מעלה ביחד עם עבדיהם, משרתיהם או פילגשיהם החיים, ובהודו היו אלמנות שנשרפו על מדורות הקבורה של בעליהן, מנהג שנאסר על ידי השלטונות הבריטים רק במאה ה-19. אך פינקר מציין שבמרבית התרבויות בוטלו מנהגי קורבן אדם ביוזמת התושבים והשליטים המקומיים. בשנת 2 לפנה"ס נקבר אחיו של קיסר יפן וכמקובל נקברו עמו בחיים אנשי הפמליה שלו. צעקותיהם ובכיים שנשמעו במשך מספר ימים החרידו את הקיסר, ומספר שנים לאחר מכן כאשר קבר את אשתו, ציווה לשנות את המנהג ולהניח בקבר פסלי חרס במקום אנשים חיים. באירופה של הרנסאנס ועידן הנאורות, הוגי דעות דוגמת ארסמוס מרוטרדם, מישל דה מונטן ותומאס הובס עצמו הצביעו על הכשל הלוגי שבשימוש בעינויים כדי לחלץ וידויים מ"מכשפות". פינקר מצטט תיאור מתוך ספר על תולדות העינויים של הסופר האמריקאי דניאל מאניקס:

דוכס בראונשווייג בגרמניה הזדעזע משיטותיהם של האינקוויזטורים בדוכסות שלו, וביקש משני מלומדים ישועים נודעים לפקח על החקירות. לאחר בדיקה מפורטת אמרו הישועים לדוכס: "האינקוויזיטורים עושים את חובתם. הם אוסרים רק אנשים שנחשדו בווידוי של מכשפות אחרות."
"בואו איתי אל חדר העינויים" הציע הדוכס. הכמרים הלכו אחריו למקום שבו אשה אומללה הייתה מתוחה על סד העינויים. "תנו לי לחקור אותה", הציע הדוכס. "אשה, את מכשפה שהודתה. אני חושד בשני אנשים אלו שהם מכשפים. מה את אומרת על כך? תליינים - עוד סיבוב של הסד."
"לא, לא!" זעקה האשה, "אתה צודק! ראיתי אותם פעמים רבות בשבתות. הם יכולים להפוך את עצמם לתיישים, זאבים וחיות אחרות".
"מה עוד את יודעת עליהם?" דרש הדוכס.
"כמה מכשפות ילדו ילדים שלהם. אשה אחת ילדה להם שמונה ילדים. לילדים יש ראשי קרפדות ורגלי עכבישים."
הדוכס פנה אל הישועים הנדהמים: "האם אשלח אותכם לעינויים עד שתודו, ידידי?"

— Cautio Criminalis, מאת פרידריך שפה

הדוכס בתיאור הוא קרוב לוודאי מתיאס, דוכס בראונשווייג-לינברג. אחד משני המלומדים הישועים היה פרידריך שפה, אשר בשנת 1631, הוציא את ספרו Cautio Criminalis בו הביע עמדה נחרצת בעד ביטול החקירה בעינויים של חשודות בכישוף בגרמניה.

ערך מורחב – כפירה (דת)

• הריגה מבוססת אמונות תפלות: אלימות נגד מחללי שם וכופרים: בסעיף זה משרטט פינקר את ההיסטוריה של מלחמות דת באירופה מאז ימי הביניים. בין שנת 1095 ל-1208 טבחו הצלבנים כמיליון יהודים ומוסלמים. מכיוון שכל אוכלוסיית האדם באותן שנים מנתה כ-400 מיליון, כשישית מן האוכלוסייה בראשית המאה ה-20, מספר זה שקול מבחינה יחסית לששת מיליוני היהודים שנקטלו בשואה. במאה ה-13 נטבחו בדרום צרפת כ-200 אלף קתרים במסע הצלב האלביגנזי משום שהכנסייה הקתולית ראתה בהם כופרים ומינים, ומספרם של קורבנות האינקוויזיציה הספרדית לבדה מן המאה ה-15 ועד ה-18 מוערך ב-350 אלף. היסטוריונים כוללים במלחמות הדת האירופיות במאות ה-16 וה-17 את מלחמות ההוגנוטים בצרפת (1562–1594), מלחמות העצמאות ההולנדיות (1568–1648), מלחמת שלושים השנים (1618–1648), מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1648), מלחמות אליזבת הראשונה באירלנד, בסקוטלנד ובספרד (1586–1603), ומלחמות קרל החמישי במקסיקו, בפרו, בצרפת ובאימפריה העות'מאנית (1521–1552). אף שלכל המלחמות האלו היו גם מניעים פוליטיים וטריטוריאליים חשובים, הדתות השונות של הצדדים הלוחמים היו מניע עיקרי לעימות. במלחמת שלושים השנים לבדה מוערך מספר הקורבנות ב-5.75 מיליונים, אשר באחוזים מאוכלוסיית אירופה באותו זמן שקולים למספר הקורבנות באירופה במלחמת העולם השנייה. פינקר דן בשאלה מדוע פסקו מלחמות הדת באירופה כמעט לחלוטין לאחר המאה ה-17. לדעתו, האידאולוגיות של עידן הנאורות קידשו פחות ופחות את הישארות הנפש ויותר ויותר את חיי האדם. רציונליסטים כמיכאל סרווטוס, ברוך שפינוזה, ג'ון לוק ופרנסיס בייקון טענו ששום דת וזרם אינם מצליחים להוכיח שהם נכונים מאחרים, והטיפו לחופש דת. אמנציפציה ליהודים ולמיעוטים דתיים אחרים הונהגה במרבית מדינות אירופה החל מן המהפכה הצרפתית.

ערך מורחב – עינויים

חיתוך עץ על כריכת הספר "על פשעים ועל עונשים" משנת 1766, מציג את דמות הצדק דוחה בגועל ראשי פושעים כרותים.

• עונשים אכזריים ויוצאי דופן: צורות שונות של עינויים והטלת מומים שימשו כעונש לא רק לכופרים ומכשפות, אלא גם על הפרת חוקים חילוניים. בעונשים כאלו הייתה תועלת מעשית למשטרים שהטילו אותם, שכן עינוי פומבי של אדם אחד היה עשוי להרתיע צופים רבים מביצוע עברות ולהפוך אותם לנתינים כנועים יותר. אך מחזות פומביים של אכזריות וייסורים היו פופולרים אפילו ללא תועלת מעשית כלשהי, משום שהצופים נהנו מהם. בפריז במאה ה-16, שרפת חתולים הייתה סוג מקובל של בידור פופולרי, שצפו בו בהנאה גם מלכים ואצילים. צורות בידור פופולריות אחרות היו קרבות כלבים, קרבות תרנגולים, ריצות פרים, שיסוי בדובים ו"הוצאות להורג" פומביות של בעלי חיים "פושעים". פינקר מציין שאפילו אנשים שלא נהנו מצפייה בעינויים גילו אדישות מעוררת צמרמורת. ביומנו המפורסם של סמיואל פיפס נמצא כתוב:

יצאתי לצ'רינג קרוס לחזות במייג'ור גנרל הריסון נתלה, נגרר ומבותר. הוא נראה עליז ככל שניתן לצפות מאדם במצבו. הוא בותר לבסוף וראשו וליבו הוצגו לקהל, והיו הרבה קריאות עידוד... משם המשכתי לבית אדוני, לקחתי את קפטן קטאנס ומר שיפלי לפונדק הסאן, והזמנתי לנו ארוחת צדפות.

בסוף המאה ה-16 החלה כליאה בבית סוהר להחליף עינויים והטלת מומים כעונש לעברות קטנות, אך המאה ה-18 הייתה נקודת המפנה בהיסטוריה של אכזריות ממוסדת בתרבות המערב. באנגליה ביקרו רפורמות את "האכזריות והברבריות" בבתי הכלא של המדינה, ופורסמו תאורים גרפיים מזעזעים של הוצאות להורג שהשפיעו רבות על הציבור. וולטר ומונטסקייה היו בין ראשי המבקרים בצרפת, ובארצות הברית הרופא והאב המייסד בנג'מין ראש. רב המכר משנת 1764 "על פשעים ועל עונשים" של הכלכלן האיטלקי צ'זארה בקאריה היה בעל ההשפעה הרחבה ביותר, בין השאר על וולטר, דני דידרו, תומאס ג'פרסון, ג'ון אדמס וג'רמי בנת'ם. בקאריה קבע לראשונה שהתכלית הלגיטימית של עונש איננה נקמה, אלא אך ורק הרתעת אנשים מלגרום נזק רב אף יותר מן העונש לאנשים אחרים. תוך מספר עשורים נאסרו עינויים כעונש בכל מדינות המערב ובכלל זה בארצות הברית, שם התיקון השמיני לחוקה אסר "עונשים אכזריים ויוצאי דופן". בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 גם נחקקו החוקים הראשונים שאסרו התעללות בבעלי-חיים, במידה רבה בהשפעתו של בנת'ם.

תצלום גבו המצולק מהצלפות שוט של עבד נמלט, שהופץ על ידי התנועה לביטול העבדות בארצות-הברית החל משנת 1863, היה אחד השימושים הראשונים במדיום הצילום לעורר דעת קהל.

• עונש מוות: לאורך מרבית ההיסטוריה היה עונש מוות מקובל גם לעברות שהיום נחשבות כקלות. במהלך שנת 1822 עדיין נידונו 222 בריטים למוות, בין השאר על כייסות, זיוף, שוד מכלאת ארנבות וכריתת עץ, במשפטי בזק שנמשכו בממוצע שמונה וחצי דקות כל אחד. אך פחות מארבעים שנה מאוחר יותר, במהלך שנת 1861, נידונו 4 בריטים בלבד למוות. החל מן המאה ה-19 נידונו למוות כמעט רק על פשעי רצח ובגידה במדינה, ומרבית מדינות אירופה ביטלו לבסוף את עונש המוות לחלוטין. ארצות הברית היא בין המעטות בעולם המערבי בה קיים עדיין עונש המוות, אך גם 17 ממדינות ארצות הברית ביטלו אותו, ובאותן מדינות שבהן הוא עדיין קיים רשמית, השימוש בו נדיר מאוד אפילו כעונש על רצח.
• עבדות: העבדות הייתה חוקית ומקובלת בתרבויות רבות לאורך מרבית ההיסטוריה, ובכלל זה בתקופת המקרא, ביוון וברומי העתיקות. אפילו באתונה העתיקה, חלוצת הממשל הדמוקרטי, 35% מן האוכלוסייה היו עבדים. בין המאות ה-16 וה-19 מתו כמיליון וחצי אפריקאים בספינות עבדים בסחר העבדים האטלנטי. רבים נוספים מתו כשהובלו לנמלי הים באפריקה או למזרח התיכון, ומספר הקורבנות הכללי מוערך ב-17 מיליונים לפחות, אך ייתכן שהוא מגיע ל-65 מיליונים. פינקר דן בסיבות שהוליכו את כל מדינות המערב לבטל את העבדות במאה ה-19. הכלכלן אדם סמית טען שעבדות יקרה מעבודת אנשים חופשיים, אך בעלי העבדים עצמם לא הסכימו עם טענה זו, ובדרך-כלל היה צורך לאלץ אותם לשחרר את עבדיהם. בריטניה, בעצמה אחת המשתתפות העיקריות בסחר העבדים האטלנטי, הוציאה את העבדות מחוץ לחוק ב-1807, ביטלה אותה ברחבי האימפריה שלה ב-1833, והחל משנת 1840 אף דרשה ממדינות אחרות לבטל את העבדות, לפעמים תוך שימוש בסנקציות כלכליות ובפעולות מלחמתיות של הצי המלכותי. בארצות הברית נדרשה המלחמה הגדולה בהיסטוריה של יבשת אמריקה, מלחמת האזרחים האמריקנית, כדי לאלץ את מדינות הדרום לבטל את העבדות. מרבית ההיסטוריונים מסכימים שהסיבה העיקרית לביטול העבדות הייתה הומניטרית, ולא כלכלית. עדויות כתובות דוגמת ספרו של העבד הנמלט פרדריק דאגלס ויצירות ספרותיות כמו אוהל הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטואו היו בעלות חשיבות רבה לגיוס דעת הקהל. אף שצורות בלתי-חוקיות שונות של עבדות ממשיכות להתקיים בעולם גם במאה ה-21, הן אסורות בחוק של כל המדינות, וכלכלות מרכזיות אינן מתבססות עוד על עבודת עבדים.
• עריצות ואלימות פוליטית: שליטים וממשלים מרכזיים במהלך ההיסטוריה, אליהם התייחס תומאס הובס כ"לווייתנים" (ראו פרק 2), תכופות הפקיעו לעצמם את הזכות הבלעדית להפעלת אלימות חוקית. אך הם השתמשו בה לא רק על-מנת למנוע אלימות חמורה אף יותר בין נתיניהם, כפי שקיווה הובס, אלא גם לטובת עצמם. עריצים תכופות מימשו את יכולתם להפעיל אלימות כדי לפגוע, להרוג ולענות יריבים פוליטיים, ובמקרים אחרים אף ללא סיבה הגיונית כלשהי, אלא רק מתוך גחמות רגעיות או שגעון. לפיכך טוען פינקר כי לאחר שהממשלים המרכזיים הצליחו להוריד באופן ראשוני את רמת האלימות האופיינית לחברות שבטיות, הורדה נוספת של רמת האלימות בדרך כלל הצריכה בקרה ופיקוח על אלימות הממשל המרכזי עצמו. הוגי הדעות של עידן הנאורות תכננו שיטות ועקרונות ממשל דמוקרטיים, כמו רעיון הפרדת הרשויות של מונטסקייה, בתקווה לרסן את כוחם של מנהיגים ולהפוך אותם מעריצים אלימים למשרתי הציבור ומגיניו. הממשלים הדמוקרטים הראשונים שהוקמו במאות ה-18 וה-19 עדיין סבלו מבעיות ומסתירות חמורות. למשל הכרזת העצמאות של ארצות הברית הצהירה על העיקרון הבסיסי לפיו כל בני האדם נולדו שווים, ולמרות זאת נאלצה להשלים בתחילה עם קיום העבדות במדינות הדרום. אך 87 שנים לאחר מכן יושם לבסוף העיקרון גם לשחרור העבדים.

• 
  פרידריך שפה
• 
  צ'זארה בקאריה
• 
  הארייט ביצ'ר סטואו
• 
  פרדריק דאגלס

• מלחמה גדולה: לדעת פינקר, מרבית הכובשים והמצביאים לאורך ההיסטוריה לא חשבו שיש דבר מגונה במלחמה מוצלחת, ולכן גם לא חשו צורך להצדיק יציאה למלחמה, כמו באמירתו המפורסמת של יוליוס קיסר: ”באתי, ראיתי, כבשתי”. רק מקורות פציפיסטים מעטים בעת העתיקה ובימי הביניים התייחסו למלחמה כאל דבר רע מטבעו, למשל חזון ישעיהו במקרא או תורת הפילוסוף הסיני מו דזה שראתה במלחמה סכום של מעשי רצח רבים. בעידן הנאורות באירופה התחזקו עמדות פציפיסטיות, והוגים רבים עשו שימוש בסאטירה כדי להמחיש את האבסורדיות של המלחמה ואת המוות, הסבל והנזק הנגרמים למרבית המעורבים בה משני הצדדים. ראיית המלחמה כדבר שלילי מעיקרו נפוצה יותר ויותר בציבור, והמנהיגים נאלצו להצדיק יציאה למלחמה, בדרך-כלל באמצעות הטלת האשמה על הצד היריב. בספרו "לשלום נצחי" משנת 1795 הציג הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט את שלושת התנאים הדרושים לדעתו לשלום אמיתי ותמידי בעולם: שלטון דמוקרטי בכל מדינות העולם; חוק בינלאומי מושתת על פדרציה של מדינות חופשיות, ואזרחות עולמית שתאפשר לכל אדם לגור בכל מדינה בלי לחשוש מרדיפות.

מספר הספרים שיצאו לאור בשפה האנגלית, בכל עשור מסוף המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-18.

• מאין המהפכה ההומניטרית? תוך כמאה שנה בלבד במאות ה-18 וה-19 בוטלו איפוא במדינות המערב מנהגים אכזריים ואלימים רבים שרווחו במשך אלפי שנים, ואחרים שלא נעלמו לחלוטין לפחות הוצאו מחוץ לחוק. פינקר מכנה שינוי דרמטי זה "המהפכה ההומניטרית", ודן במספר השערות אפשריות שהוצעו לסיבותיו. השערה אחת היא שזוהי תוצאת תהליך התירבות (פרק 3). הירידה התלולה במקרי הרצח ופשע אלים אחר באירופה אולי הקטינה את הדרישה לעונשים חמורים, והסלידה שפיתחו אנשים כלפי זוהמה וחוסר נימוס אולי הוליכה גם לסלידה מוסרית נגד מנהגים אכזריים. אך פינקר מעיר שתהליך התירבות הקדים את המהפכה ההומניטרית במאות שנים. השערה אחרת מציעה שהשיפור בתוחלת החיים וברמת החיים באירופה גרם לאנשים לייחס ערך רב יותר לחייהם ולרווחתם, כמו גם לאלו של אנשים אחרים. המדינות העשירות באירופה בתקופה זו, כמו אנגליה והולנד, היו אכן גם חלוצות הומניטריות, אך השיפור ההיסטורי הדרמטי ביותר בעושרם של אנשים ומדינות באירופה תועד רק בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, כתוצאה מן המהפכה התעשייתית. עם זאת, שינוי טכנולוגי באירופה שהקדים את המהפכה התעשייתית היה הופעת הדפוס והתרחבות האוריינות. מחקרים היסטוריים מעידים על זינוק בתפוצתם של ספרים במאה ה-18, ולראשונה למדה למעלה ממחצית האוכלוסייה קרוא וכתוב.
• עליית האמפתיה וחשיבות חיי אדם: הפילוסוף פיטר סינגר סבור שבמהלך ההיסטוריה הרחיבו אנשים את המעגל החברתי שאליו הם חשים אמפתיה, מבני משפחה וחברים קרובים לשכנים, לאנשים זרים ואף לבעלי-חיים. אדם הרגיל לדמיין את העולם מנקודת מבטם של אנשים זרים יתקשה לחזות בסבלם. בסעיף זה מציע פינקר שגורם עיקרי להתרחבות מעגל האמפתיה היה התפשטות האוריינות. הקריאה מאפשרת לבני-אדם לחוות את העולם מנקודת מבטו של אדם זר, ולפיכך להזדהות עמו. סיפורת עלילתית בייחוד מפתה את הקורא לחוות את המציאות מנקודת המבט של דמויות ספרותיות העשויות להיות שונות עד מאוד ממנו. המאות ה-18 וה-19 באירופה, בעיצומה של המהפכה ההומניטרית, היו גם נקודת מפנה בהתפתחותה של סוגת הרומן, שהגיעה לשיאים חדשים של פופולריות. בניגוד למיתולוגיה, כתבי דת ושירה אפית, שהיו צורות הספרות הפופולריות עד אז, הרומן עוסק בחייהם של אנשים רגילים מתקופתו של הקורא. בנוסף על אוהל הדוד תום, רומנים שהייתה להם השפעה הומניטרית ישירה היו אוליבר טוויסט וניקולס ניקלבי, שפקחו עיני קוראים להתעללות בבתי יתומים ובהעסקת ילדים, ושנתיים לפני התורן וז'קט לבן, אשר תרמו לביטול עונשי המלקות למלחים.

ערך מורחב – רפובליקת המכתבים

"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?"

(נאום שיילוק מתוך "הסוחר מוונציה" מאת ויליאם שייקספיר, מצוטט בספרו של פינקר כדוגמה לכך שהוגים רציונלים מסיקים שטבע האדם זהה גם אצל עמים, גזעים, מגדרים ותרבויות אחרות)

• רפובליקת המכתבים וההומניזם של הנאורות: בסעיף זה מתאר פינקר את האופן שבו היו האנשים המשכילים של עידן הנאורות מקושרים זה עם זה, באמצעות הוצאת ספרים והתכתבות, וכן דרך פגישות פנים אל פנים במרכזי הערים הקוסמופוליטיות כמו לונדון, פריז ואמסטרדם, שגדלו מאוד באותה תקופה. פינקר מודה כי לא ניתן לקבוע בוודאות שהפריה הדדית כזו של רעיונות הייתה חייבת להוליך למהפכה הומניטרית דווקא, במקום לכיוון ההפוך, אך בעצמו מאמין שהייתה זו תוצאה בלתי-נמנעת. לדעתו, כאשר "סוכנים רציונלים" דנים זה עם זה בחופשיות על הפתרונות המיטביים, בלתי-נמנע שפתרונות אלו יהיו פתרונות הומניסטים המבוססים על שיתוף פעולה עמוק ונרחב יותר. למרות הבדלים שטחיים בין השקפות ותורות שונות, ההסכמה הכללית בין הוגי עידן הנאורות על המתודות האוניברסליות של חשיבה רציונלית, ספקנות ומדע הייתה חייבת להוליך, להשקפת פינקר, למסקנות דומות בעלות השלכות מוסריות: שיש טבע משותף לכל בני האדם, שטבע זה איננו מושלם אך ניתן לשיפור באמצעות חשיבה והשכלה, ושפתרונות עדיפים לטובת הכלל יושגו באמצעות דיון רציונלי. פינקר מזהה מסקנות אלו ברעיונותיהם המוסריים של גדולי עידן הנאורות: האתיקה של שפינוזה, הצו הקטגורי של קאנט, האמנה החברתית של הובס ורוסו, וקביעת לוק וג'פרסון שכל בני-האדם נולדו שווים.
• תירבות ונאורות: בעקבות עידן הנאורות באה המהפכה הצרפתית, שלאחר תקופה קצרה מאוד של דמוקרטיה הדרדרה לשלטון הטרור ולמלחמות הנפוליאוניות. פינקר אינו סבור שיש להאשים את הנאורות בתוצאות המהפכה הצרפתית, אבל דן בביקורתו של הפילוסוף השמרן אדמונד ברק. ברק טען שרק מנהגים חברתיים בדוקים ומנוסים שהוכיחו את עצמם לאורך מאות ואלפי שנים, כגון אריסטוקרטיה, מסורות דת וערכי משפחה, מסוגלים לשמור על החברה האנושית מהידרדרות לאנרכיה הובסיאנית אלימה. לעומתם, מהפכות דוגמת אלו שהציעו הוגי עידן הנאורות לא נוסו מעולם, ולמרות כוונותיהן הטובות הן עלולות לגרום הרבה יותר נזק מאשר תועלת. פינקר מסכים שהתקדמות מספקת של תהליך התירבות בחברה עשויה להיות תנאי מקדים להצלחתה של מהפכה הומניטרית, ושלנורמות מבוססות בחיי היומיום יש חשיבות חיונית. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, אשר המהפכה שלה הצליחה יותר מן המהפכה הצרפתית, נאמר כי ”הזהירות מכתיבה שאופני ממשל ותיקים לא ישונו מטעמים בני-חלוף וקלי-משקל”.
• דם ואדמה: בסעיף זה סוקר פינקר מספר תנועות-נגד היסטוריות לנאורות, אשר חלקו על הבסיס הרציונלי והקוסמופוליטי שלה: הרומנטיציזם והמיליטריזם של המאה ה-19 ראו באלימות מרכיב נאצל והרואי בטבע האדם, הלאומיות ראתה בעם ובמדינה ערכים מקודשים שטוב להילחם למענם, הנאציזם קידש את הגזע והסוציאליזם המרקסיסטי את מעמד הפועלים. פינקר רואה באידאולוגיות אלו את הסיבות להתחזקות זמנית של העריצות והמלחמה בראשית המאה ה-20.

פרק 5: השלום הארוך

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הציגו שני מלומדים בריטיים תחזיות מנוגדות לעתידן של המלחמות: ארנולד טוינבי, מן ההיסטוריונים החשובים במאה ה-20, ראה במלחמת העולם השנייה שיא רגעי בתהליך הסלמה מתמשך אשר יוביל למלחמה גדולה וקטלנית אף יותר בעתיד הקרוב, ורבים היו שותפים לתחזית פסימית זו. לעומת זאת חישב המתמטיקאי והפיזיקאי לואיס פריי ריצ'רדסון דווקא מגמה סטטיסטית של ירידה היסטורית בפריצת מלחמות, ולפיכך חזה תקופה ארוכה ללא מלחמת עולם שלישית. בפרק זה בודק פינקר את הסיבות להצלחת תחזיתו האופטימית של ריצ'רדסון.

• סטטיסטיקה ונראטיבים: פינקר שוקל מודלים סטטיסטיים ונראטיבים שונים לתולדות המלחמות. הוא מציע מודל של סכום ארבעה מרכיבים שונים: רמה גבוהה של אקראיות, חוסר כל מחזוריות היסטורית, הסלמה בהרסנותן של מלחמות אשר הפכה את כיוונה בעשרות שנים האחרונות, ודעיכה ארוכת-טווח בכל שאר הממדים של מלחמות. הוא מסביר את הצעתו בסעיפים הבאים של הפרק.
• האם המאה ה-20 אכן הייתה הגרועה מכולן? טענה זו נפוצה מאוד בציבור, אך בעוד שמחציתה הראשונה של המאה אכן כללה את שתי מלחמות העולם, מחציתה השנייה הייתה בין הפחות אלימות בהיסטוריה. יתר על כן – מספר השיא של קורבנות במחצית הראשונה נבע במידה רבה מכך שאוכלוסיית העולם באותו זמן הייתה גדולה פי כמה וכמה מאשר בכל מאה קודמת בהיסטוריה. ישנם מלחמות, מעשי טבח ורצח-עם נוספים בהיסטוריה שבהם מספר החללים היחסי, כאחוז מאוכלוסיית העולם באותו זמן, הוערך כדומה ואף גדול משל מלחמת העולם השנייה, ובכלל זה כיבושי ג'ינג'יס חאן ויורשיו, כיבושי טימור לנג, סחר העבדים האטלנטי, השמדת האינדיאנים האמריקאים, נפילת שושלת מינג, התמוטטות האימפריה הרומית, מרד טאיפינג ומרד אן לושאן. בעיה נוספת בטענה היא "קוצר ראייה היסטורי", היינו הקושי להכיר ולתעד מאורעות עתיקים יותר, וכתוצאה מכך גם נטייה להמעיט בחשיבותם. בעיה זו חמורה במיוחד לגבי מלחמות קטנות ובינוניות מלפני 300 שנה ומעלה, שרבות מהן נעלמו מעל דפי ההיסטוריה, או אולי אף לא עלו עליהם מעולם, ועם זאת ייתכן שאחוז נכבד מכלל החללים נפל במלחמות כאלו.

ציור מתאר את האנרכיסט גברילו פרינציפ מתנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי וברעייתו ב-28 ביוני 1914. פינקר מייחס חשיבות רבה יותר לאקראיות מאשר היסטוריונים רבים: לתפיסתו, אילו היה פרינציפ מחטיא את המטרה ייתכן שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה פורצת, חוזה ורסאי לא היה נחתם ואולי הייתה נמנעת אף מלחמת העולם השנייה.

• הסטטיסטיקה של עימותים קטלניים, חלק ראשון: העיתוי של מלחמות: ריצ'רדסון אסף נתוני מלחמות מתחילת המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה, והניתוח הסטטיסטי שלו גילה שתאריכי פרוץ המלחמות וסיומן אינם ניתנים להבחנה מתהליך אקראי פואסוני: בכל רגע בזמן ישנה הסתברות מסוימת לפרוץ מלחמה, ללא תלות נראית לעין במלחמות קודמות. תוצאה זו מטילה ספק בנראטיבים נפוצים במחקר ההיסטוריה, שלפיהם מלחמות הן תוצאות תהליכים היסטוריים בלתי-נמנעים. בנוסף חישב ריצ'רדסון שההסתברות לפרוץ מלחמה לא גדלה במהלך תקופת זמן זו, ואולי אף קטנה. מצד שני מצא ריצ'רדסון מגמת עלייה במספר החללים שהפילה כל מלחמה, מגמה שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה.
• הסטטיסטיקה של עימותים קטלניים, חלק שני: העוצמה של מלחמות: ריצ'רדסון מצא גם שהתפלגות המלחמות לפי מספרי החללים מתנהגת על פי חוק חזקה, בדומה לחוק זיף ולכללים רבים נוספים בתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. זוהי התפלגות זנב עבה במיוחד, ונובע ממנה שמלחמות קטלניות מאוד, אפילו מסדרי גודל של 100 מיליון או מיליארד חללים, אינן בלתי-אפשריות אף על פי שהסתברותן נמוכה משל מלחמות קטנות יותר. בנוסף, הוא מצא שבמלחמות ממושכות יותר נפלו חללים במספרים גדולים אף ממה שניתן לצפות בשל משכן. מנגנון העשוי להסביר תופעות אלו הוא מלחמות התשה, שבהן כל צד מוכן להמשיך ולספוג קורבנות נוספים רבים יותר ויותר כדי שהקורבנות הקודמים "לא ימותו לשווא". זהו פרדוקס מסוג מכירה פומבית של דולר האופייני לתורת המשחקים: התנהגות רציונלית לכאורה של כל צד מסלימה להפסד עצום לשני הצדדים.
  ריצ'רדסון בדק גם את התפלגות החללים הנופלים בכל עוצמה של מלחמה, ובאופן מפתיע גילה שרוב הזמן, החללים הרבים ביותר נהרגים במעשי רצח "רגילים" (שבסולם הלוגריתמי של ריצ'רדסון הוגדרו כ"עימות קטלני בעוצמה 0") ולא במלחמות המוניות. ואולם המלחמות הקטלניות ביותר (בעוצמות של מיליון חללים ומעלה), אף שהן גם הנדירות ביותר, מפילות בסך הכל חללים רבים אף יותר מאשר מעשי רצח. למעשה, התפלגות הנופלים במלחמות (ללא מעשי רצח) קיצונית אפילו יותר מאשר בניסוח המפורסם של עקרון פארטו: 80% מן החללים אינם נהרגים ב-20% המלחמות הגדולות ביותר, אלא ב-2% המלחמות הגדולות ביותר. תוצאה זו מדגישה את הצורך למנוע פריצת מלחמות בין מעצמות, ולעצור מלחמות שכבר פרצו מהסלמה למלחמת התשה. כמו כן, לדעת פינקר יש להזהר מהסקת מסקנות מרחיקות-לכת על-סמך מלחמות העולם הראשונה והשנייה בלבד - שני אירועים קיצוניים שההסתברות להתרחשותם הייתה נמוכה מלכתחילה.

אחוז הזמן שבו מעצמות נלחמו זו נגד זו, במהלך 500 השנים האחרונות. גרף מתוך אתר The World in Data.

• המסלול של מלחמות המעצמות: נתוני המלחמות של ריצ'רדסון מראשית המאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20 נמשכים על פני תקופה קצרה מכדי להסיק מהם מגמות ארוכות טווח, ובייחוד להכריע בשאלה האם מלחמות נעשות נדירות או נפוצות יותר. מדען המדינה ג'ק לוי אסף נתוני מלחמות מאז המאה ה-15, תוך התמקדות במלחמות בהשתתפות מעצמות, אשר התעוד שלהן שלם ואמין יותר. לאורך כל תקופה זו, מעצמות היו מעורבות בממוצע במלחמות רבות יותר וקטלניות יותר מאשר מדינות שאינן מעצמות. במהלך המאות ה-16 וה-17, כמעט בכל רגע בזמן נערכה לפחות מלחמה אחת בין מעצמות, אך במאות ה-18 עד ה-20 נערכו מלחמות כאלו רק בחלק מן הזמן, ובמאה ה-21 הן נעלמו לחלוטין. מלחמות שבהן הייתה מעורבת לפחות מעצמה אחת מראות ירידה דומה בתדירותן ובמשכן, ובנוסף ניתן לראות שקטלנותן עלתה בהדרגה עד לשיא במלחמת העולם השנייה, ומאז היא יורדת בתלילות.
• המסלול של מלחמות אירופיות: בסעיף זה מנתח פינקר בסיס נתונים חדש ועשיר במיוחד המתעד אלפי מלחמות באירופה מאז המאה ה-15, ובכללם אף עימותים קטנים יחסית של פחות מ-100 הרוגים. נתונים אלו מאשרים את הממצאים הקודמים, וכן מאפשרים לאמוד את מספר ההרוגים השנתי ל-100,000 נפש (קצב האבדות השנתי או קא"ש) כתוצאה ממלחמות באירופה. האומדן מראה ירידה מקא"ש של כ-20 במאות ה-15 וה-16 עד כמעט אפס בסוף המאה ה-20, כשביניהן שלושה שיאים חדים במלחמות הדת של המאה ה-17 (קא"ש של כ-180), המלחמות הנפוליאוניות (80) ומלחמות העולם (250).

"מלחמה כמעט תמיד מרחיבה את דעתו של עם ומשפרת את אופיו" —אלכסיס דה טוקוויל, 1835 "[מלחמה היא] החיים עצמם... אנו חייבים לאכול ולהאכל בכדי שהעולם יוכל לחיות. רק אומות שואפות מלחמה משגשגות: אומה מתה מיד כשהיא מתפרקת מנשקה" —אמיל זולא, 1891. "מלחמות הן איומות, אבל הכרחיות, משום שהן מצילות את המדינה מהתאבנות וקיפאון חברתיים" —גאורג וילהלם פרידריך הגל "[מלחמה היא] טיהור ושחרור" —תומאס מאן, 1914 "מלחמה הכרחית לקידמה אנושית" —איגור סטרווינסקי "אני כמעט משתוקק למלחמה מפלצתית" —פול ואלרי, 1891 "היא [מלחמת העולם הראשונה] תהיה קרה ומרה, ווטסון, ורבים מאוד מאתנו עלולים למות בה. ובכל זאת זוהי הרוח של אלוהים עצמו, וארץ נקייה, טובה וחזקה יותר תרחץ בקרני השמש כאשר תשכך הסופה" —ארתור קונאן דויל, 1917

• הרקע ההובסיאני ועידן השושלות והדתות: בסעיף זה פותח פינקר בהצגת התפתחותן של המלחמות באירופה בעת החדשה על פי ספרו של מדען המדינה הבריטי אוון לוארד "מלחמה בחברה הלאומית". לוארד הציע חלוקה לחמישה "עידנים" שהם למעשה תהליכים חברתיים שלעיתים חופפים בזמן. את הראשון הוא מגדיר כעידן השושלות משנת 1400 עד 1590. בעידן זה נלחמו ביניהם בתי אצולה על השלטון בארצות אירופה, ומלחמות רבות היו מאבקים בין קרובי משפחה על כס המלוכה. העידן השני הוא עידן הדתות משנת 1590 עד שלום וסטפאליה בשנת 1648, והתאפיין בלחימה בין קואליציות דתיות. מלחמות הדת הגדולות כמו מלחמת שלושים השנים ומלחמת שמונים השנים היו ארוכות וקטלניות יותר מכיוון שניסיונות דיפלומטים לפשר בין הצדדים תכופות נתפסו ככפירה דתית.
• שלושה זרמים בעידן המדינה הריבונית: לוארד הגדיר את התקופה משלום וסטפאליה בשנת 1648 ועד שנת 1789 כעידן הריבונות. איחודן של מאות דוכסיות וברוניות קטנות באירופה לממלכות ולאימפריות היה הסיבה העיקרית לשתי המגמות הברורות בניתוחים הסטטיסטים של תקופה זו: ההפחתה במספר המלחמות, וההסלמה בקטלנות הממוצעת של מלחמה. צבאות נעשו מועטים יותר, גדולים יותר ומאורגנים יותר, ועשו שימוש בהתקדמות טכנולוגית, תעשייתית ומדעית. עם זאת, חלקה הגדול של המאה ה-18, משנת 1713 ועד 1789, היה שלו יחסית לעידן הדתות, מגמה שפינקר רואה כהשפעתן של המהפכה ההומינטרית ועידן הנאורות (פרק 4).
• אידאולוגיות נגד הנאורות ועידן הלאומיות: לוארד פותח את עידן הלאומיות באירופה במהפכה הצרפתית בשנת 1789. בעידן זה התרחשו מלחמות העצמאות של מדינות לאום רבות באירופה. פינקר סבור שרעיונות האומה וזכות ההגדרה העצמית אחראים בעידנים אלו למלחמות שהפילו קורבנות במאות מיליונים, משום שגבולותיהן של מדינות מעולם לא היו מסוגלים להתאים לתפוצה הפרקטלית של העמים שחיו בהן, ותמיד הם מותירים "מיעוטים בתוך מיעוטים בתוך מיעוטים". בשם ההגדרה העצמית מקבלים עריצים הכרה מן הקהילה הבינלאומית, וזכות להרעיב, לכלוא ולרצוח את אזרחיהם. פינקר מצטט שורת אנשי רוח שביטאו את התפיסה הרומנטית הנפוצה בתקופה זו של המלחמה כבריאה, גברית ונאצלת, המצילה את האומה מניוון, מחולשה ומקיפאון (ראו ציטוטים משמאל).
• הומניזם וטוטליטריות בעידן האידאולוגיות: בסוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1917 רואה לוארד את סיום עידן הלאומיות ופתיחת עידן האידאולוגיות, כאשר הדמוקרטיה והקומוניזם נלחמו נגד הנאציזם במלחמת העולם השנייה, וזו נגד זה במלחמה הקרה. עם זאת מציין פינקר שעידן הלאומיות ועידן האידאולוגיות היו עדות גם להמשכה של תנועת הנאורות הקוסמופוליטית והאנטי-מלחמתית, שאותה הוא מזהה באנשי רוח כמו ויליאם לויד גאריסון, ג'ון סטיוארט מיל, לב טולסטוי, ויקטור הוגו, מארק טוויין וברטרנד ראסל, וכן בסרטי קולנוע דוגמת במערב אין כל חדש, הדיקטטור הגדול ומרק ברווז. פינקר מציין בייחוד את העיתונאי הבריטי נורמן אנג'ל בחיבורו "האשליה הגדולה", אשר הראה שהמלחמה המודרנית חסרת כדאיות כלכלית. אמנם, בחברות עתיקות שלל מלחמה בצורת משאבים חומריים כמו נחלות, זהב ומוצרים שונים היה עשוי להתקבל כרווח מניצחון במלחמה, אך בחברה המודרנית מרבית העושר קיים בצורת מסחר, אשראי וחלוקת עבודה, שלא ניתן להשיגם במחיר נמוך יותר באמצעות כיבושים. אף שההוגים האנטי-מלחמתיים נתפסו בשעתם כקומץ הזוי של אידיאליסטים, רעיונותיהם זכו לתהודה לאחר מלחמות העולם, עם דעיכת ההתלהבות הרומנטית-מיליטריסטית מן המלחמה.
• השלום הארוך: כמה מספרים: בסעיף זה מציג פינקר את התוצאה הסטטיסטית המעניינת ביותר, לדעתו, מאז תום מלחמת העולם השנייה: אפס הוא:
  • מספר הפעמים בהן נשק גרעיני הופעל במלחמה;
  • מספר הפעמים בהן שתי מעצמות העל נלחמו זו בזו בשדה הקרב;
  • מספר הפעמים בהן מעצמות כלשהן נלחמו זו בזו;
  • מספר הפעמים בהן מדינות כלשהן נלחמו זו בזו במערב אירופה;
  • מספר הפעמים בהן מדינות מפותחות נלחמו זו בזו בעולם כולו;
  • מספר הפעמים בהן מדינה מפותחת כבשה מדינה אחרת;
  • מספר הפעמים בהן מדינה מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית פסקה מלהתקיים כתוצאה מכיבוש.

לדעת פינקר, תוצאות אלו מראות על מהפך בתפיסת המלחמה בציבור, והפיכתה לבלתי-לגיטימית. אף שמלחמות לא נעלמו לחלוטין, ההסתברות למלחמה קטנה מאוד. כבר החל משנות ה-80 ציינו מומחים והיסטוריונים צבאיים שתקופה כה שלווה וארוכה היא חסרת תקדים בתולדות המלחמות.

"המפתיע מכל הוא השינוי שחל באירופה, בה מלחמה בין מדינות פסקה לחלוטין... בהתחשב בעוצמתן ובתדירותן של מלחמות אירופיות במאות השנים הקודמות, זהו שינוי ספקטקולרי בממדיו: אולי התקופה הארוכה ביותר של חוסר רציפות בהיסטוריה של המלחמה." —אוון לוארד, 1986 "אפשרי בהחלט שמלחמה במובן של עימות חמוש גדול ומאורגן בין מדינות מפותחות לא תקרה עוד, ושתתבסס מסגרת יציבה של סדר בינלאומי." —מייקל הווארד, 1991 "אחרי שכל חיי קראתי על נושא זה, הייתי קרוב לאנשי מלחמה, ביקרתי באתרי מלחמות ובחנתי את תוצאותיהן, נראה לי כי המלחמה חדלה לקסום לבני האדם כאמצעי רצוי או פורה, שלא לומר הגיוני, ליישוב מחלוקות." —ג'ון קיגן, 1993 "בין מדינות דמוקרטיות ליברליות... דומה שהתפתח מצב אמיתי של שלום, בהתבסס על הביטחון ההדדי הממשי שמלחמה ביניהן איננה אפילו בבחינת אפשרות. מצב כזה מעולם לא התקיים בהיסטוריה." —עזר גת, 2006

• השלום הארוך: גישות ואירועים: סימנים רבים מעידים שהשלום הארוך איננו תקרית סטטיסטית, אלא משקף שינוי מהותי. במדינות העולם, המשך הממוצע של שירות חובה וגודל הכוחות המזוינים יורדים בהדרגה מאז שנות ה-70 וה-80. שינוי בכוח של גבולות מדינות מתקבל בהתנגדות בינלאומית רבה יותר ויותר: מאז שנת 1951 רק 10 פלישות צבאיות גרמו לשינוי גדול בגבולות בינלאומיים, וכולן התרחשו לפני 1975. לשם השוואה, במהלך מאות השנים שקדמו לכך, כ-70% עד 90% מן המלחמות גרמו לשינויי גבולות משמעותיים. במדינות רבות הפך כיבוש מדינה אחרת לטאבו, ופוליטיקאי שיציע זאת יתקבל במבוכה ובלעג. מדינות ומנהיגים תכופות מוחלים על כבודם ונסוגים מעמדות ניציות כדי למנוע מלחמה גלויה. במלחמות המעטות שעדיין מתרחשות, צבאות רבים עושים מאמצים להפחית את האבדות בין אזרחים.

מסוק נצ"ל אמריקאי מרחף מעל צוללת פוקסטרוט סובייטית בעת משבר הטילים בקובה. פינקר מנתח את המשבר כדוגמה לסכסוך שבו המנהיגים משני הצדדים, ג'ון קנדי וניקיטה חרושצ'וב, שיתפו פעולה ומחלו על כבודם כדי למנוע מלחמה.

• האם השלום הארוך הוא שלום גרעיני? פינקר בודק את הטענה הנפוצה שהשלום הארוך הוא תוצאת הרתעה גרעינית. לאורך ההיסטוריה, טכנולוגיות נשק חדשניות וקטלניות לזמנן כמו דינמיט, אבק שרפה נטול עשן, נשק אוטומטי וגז רעיל לא הרתיעו מנהיגים וצבאות מיציאה למלחמה. מדינות חסרות נשק גרעיני לא היססו לצאת נגד מדינות גרעיניות. טאבו בינלאומי אכן נוצר בהדרגה נגד שימוש בנשק גרעיני, דומה לטאבו שנוצר כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה נגד נשק כימי, והשניים אף נכרכו זה בזה תחת הכותרת של נשק להשמדה המונית. אך פינקר מסיק שלא הטאבו הוא זה שגרם להתמעטות מלחמות קונבנציונליות.
• האם השלום הארוך הוא שלום דמוקרטי? דמוקרטיה מיישבת סכסוכים בין אזרחים באמצעות חוקים נבחרים, ולפיכך עשויה לעודד פתרון דומה גם לסכסוכים בין מדינות. מנהיגי מדינות דמוקרטיות חייבים דין וחשבון לבוחריהם ולכן להוטים פחות לצאת למלחמות המסכנות את חייהם ורכושם. תכונות משותפות אלו עשויות לסייע בבניית אמון בין מדינות דמוקרטיות. ממשלים דמוקרטיים נפוצים יותר ויותר בעולם בעשרות השנים האחרונות, עובדה התומכת בתאוריה של דמוקרטיה כסיבת השלום הארוך. לפי השערה נפוצה, מדינות דמוקרטיות מעולם לא נלחמו זו בזו, אך הוצגו לטענה זו מספר יוצאים-מן-הכלל. ניתן אמנם להצדיק את כולם בכך שלפחות אחת משתי הלוחמות לא הייתה דמוקרטית במובן המלא המקובל במאה ה-21, אך הגדרה כה צרה מגבילה מאוד את מספר הדמוקרטיות וכתוצאה מכך את כוח הטענה: היא אינה יכולה להסביר, למשל, מדוע לא נלחמו ארצות הברית וברית המועצות זו בזו. מחקר כמותי מפורט על ידי מדעני המדינה ברוס רוסט וג'ון אוניל בשיטת רגרסיה לוגיסטית רב ממדית הראה שממשל דמוקרטי בשני הצדדים אכן מקטין לחצי את הסיכוי לעימות, בהשוואה לסיכוי הממוצע לשתי מדינות כלשהן, ואפילו ממשל דמוקרטי בצד אחד בלבד מקטין במקצת את הסיכוי לעימות.
• האם השלום הארוך הוא שלום ליברלי? ליברליזם במובנו הקלאסי פירושו חופש פוליטי וכלכלי אשר מעודד סחר בינלאומי גלובלי שהכל מרוויחים ממנו. העיתונאי האמריקאי תומך הגלובליזציה תומאס פרידמן הציג טענה לפיה מדינות שבהן נפתחו סניפי מקדונלד'ס מעולם לא נלחמו זו בזו. לאורך ההיסטוריה, סחר בינלאומי לא תמיד הוליך לשלום: הסוחרים לעיתים שלחו את ידם גם בביזה ובכיבושים כאשר התנאים נטו לטובתם. רוסט ואוניל בדקו במחקריהם גם את תאוריית השלום הליברלי, ומצאו שלמדינות עם אחוז סחר בינלאומי גדול יותר היה סיכוי נמוך יותר להיכנס לעימותים, אפילו לאחר התחשבות בגורמים אפשריים נוספים כמו ממשל דמוקרטי, יחסי הכוחות וצמיחה כלכלית. החל משנות ה-70 ועד המאה ה-21, שיעור הסחר הבינלאומי בעולם זינק פי 10 ויותר, יחסית לתל"ג המקומי. מחקרים סטטיסטיים נוספים אף העלו תאוריה של "שלום קפיטליסטי", היינו שסחר בינלאומי מסוגל להסביר את נדירות המלחמות אפילו ללא כל תרומה של הדמוקרטיה. פינקר סבור שנקודה זו עדיין שנוייה במחלוקת סטטיסטית, אך לא ניתן להכחיש את תרומת הסחר הבינלאומי.
• האם השלום הארוך הוא שלום קאנטיאני? מחקריהם של רוסט ואוניל מציעים, בנוסף על ממשלים דמוקרטים וסחר בינלאומי, גורם שלישי לשלום בין מדינות: חברות בארגונים בינלאומיים, דוגמת קהילת הפחם והפלדה האירופית שהייתה הבסיס לשוק האירופי המשותף שהפך לבסוף לאיחוד האירופי. מידת החברות בארגונים כאלו עלתה בהדרגה בשיעור של פי 10 לערך במהלך המאה האחרונה. פינקר רואה ארגונים בינלאומיים כגרסה מתונה ומציאותית יותר של רעיון הממשלה העולמית, שבו תמכו אנשי רוח רבים כדרך למניעת מלחמת עולם שלישית. בעקבות רוסט ואוניל מציג פינקר את תאוריית שלושת הגורמים כמימוש חזון "השלום הנצחי" של עמנואל קאנט.

פרק 6: השלום החדש

בשנים האחרונות, ידיעות באמצעי התקשורת יוצרות לעיתים קרובות את הרושם שהאלימות והמלחמות בעולם מתגברים מאוד. פינקר בוחן רושם פסימי זה, ומראה שלפי ההערכות המדויקות ביותר, רמת ההרוגים ממלחמות מאז סיום המלחמה הקרה היא הנמוכה בהיסטוריה, ובעשור הראשון של המאה ה-21 ירדה לקא"ש של 1 ופחות מכך, רמה נמוכה מרמת ההרוגים ממעשי רצח באותה תקופה במרבית מדינות המערב. תקופה זו מכנה פינקר "השלום החדש", כדי להבדילה מן "השלום הארוך" המתייחס בדרך כלל לתקופת מאזן האימה במלחמה הקרה.

• מסלול המלחמות בשאר העולם: בתקופת השלום החדש, מלחמות בין מדינות הפכו נדירות, קצרות ובלתי-קטלניות יחסית, וכמעט כל המלחמות שעדיין נותרו הן מלחמות אזרחים שבהן לפחות אחד מן הצדדים איננו מדינה ריבונית. מלחמות אלו מתחוללות ברובן בחגורה המתמשכת מדרום-מזרח ומרכז אסיה דרך המזרח התיכון לאפריקה. המדינות בהן מתרחשות מלחמות אזרחים כמעט תמיד עניות, מפוצלות למגזרים ולמיעוטים אתניים רבים, וסובלות ממשטרים בלתי-יציבים ובלתי-דמוקרטיים, אם כי לא ברור באיזו מידה מאפיינים אלו הם הסיבות או התוצאות של המלחמות. לפי טענה נפוצה בתקשורת, מרבית ההרוגים והנפגעים במלחמות אלו הם אזרחים המתים מסיבות נלוות כמו רעב, חשיפה ומחלות, ולכן אינם מתועדים באומדן האבדות הרשמי הנמוך בהרבה. אך פינקר מצביע על מחקרים ונתונים לפיהם אחוז האזרחים המתים כתוצאה מגורמים נלווים היה גדול לאורך כל ההיסטוריה, ולא גדל בשנים האחרונות. לפי נתוניו, ארגון הבריאות העולמי וארגוני סיוע בינלאומיים אחרים אף מצליחים להקטין אחוז זה.

ערך מורחב – רצח עם

חיילים אמריקאים מצעידים אזרחים גרמנים בחבל הסודטים על פני גופות נשים יהודיות שנרצחו על ידי האס אס בצעדת מוות, מאי 1945.

• המסלול של רצח עם: מרבית ההיסטוריונים מסכימים שבמאה ה-20, מספר החללים כתוצאה מרצח-עם היה גדול לפחות כמספר החללים כתוצאה ממלחמות, וקרוב לוודאי גדול ממנו. מספרי החללים במאות שקדמו למאה ה-20 אינם ידועים עקב המחסור בתיעוד היסטורי. אך פינקר סבור שארגון תעשייתי מודרני, דוגמת השימוש ברכבות ובגז בשואה, אינו הכרחי לרצח-עם בקנה מידה גדול: בעת העתיקה ובימי הביניים, שיטה פרימיטיבית אך קטלנית לטבח המוני הייתה מניעת מים ומזון, כמו בלוחמת מצור, וסכיני מצ'טה שימשו כאמצעי העיקרי בטבח למעלה מחצי מיליון בני שבט הטוטסי תוך כמאה ימים בלבד בשנת 1994. פינקר דן בתכונות הפסיכולוגיות המאפשרות רצח-עם – הסיווג של קהילות וקבוצות שלמות לקטגוריות מהותניות, בעיקר על ידי אידאולוגיות החותרות לפתרון אוטופי כלשהו. תכונות אלו הן לדעתו תכונות אנושיות בסיסיות, ולפיכך אין להפריד מעשי טבח המוניים לאורך ההיסטוריה מרצח-העם במאה ה-20. לתפיסת פינקר, התופעות המודרניות של הכחשת שואה והנצחת שואה מעידות על שינוי לטובה, מכיוון שבמאות קודמות המשמידים נהגו להתגאות במעשיהם, בעוד שהניצולים נהגו להסתיר את מה שהם ראו כחרפה. עד המאה ה-20, רוב האנשים לא החשיבו רצח-עם כדבר רע מעיקרו, אלא אם הם עצמם היו בין הנפגעים.
  פינקר מבסס את מסקנותיו על עבודותיהם של ההיסטוריונים רודולף ראמל וברברה הארף, שחקרו סוגים שונים של רצח-עם במאה ה-20. התפלגות החללים במעשי רצח-עם אסימטרית בדומה להתפלגות המלחמות (ראו פרק 5): 80% מן החללים נהרגו ב-4% בלבד של המעשים הקטלניים ביותר. גם גורמי רצח-עם שבודדו במחקרים דומים לגורמי המלחמה: ממשלים דמוקרטים טבחו פחות מ-2% מן הקרבנות, בעוד שממשלים טוטליטרים טבחו כ-82%. מדינות עם סחר בינלאומי מפותח יותר נטו פחות לבצע מעשי רצח-עם. בדומה לחללי מלחמות, חלה ירידה תלולה במספר קורבנות רצח-עם מאז שיא הקא"ש של כמעט 400 בשנות ה-40 (על ידי הנאצים, היפנים והסובייטים) לכ-150 בשנות ה-50 (בהשתלטות הקומוניזם על מזרח אירופה וברעב בסין), כ-50 בשנות ה-70 (בפקיסטן ובקמבודיה), כ-17 בשנות ה-90 (ברואנדה), ופחות מ-5 מאז.

ערך מורחב – טרור

אמצעים נגד טרור עלולים לגרום ליותר אבדות מאלו שהם מונעים. פינקר מצטט חישוב לפיו במהלך השנה שלאחר פיגועי 11 בספטמבר נהרגו כ-1,500 אמריקנים בתאונות דרכים משום שבחרו לנסוע במכונית ליעדים מרוחקים במקום לטוס אליהם, היינו פי שישה לערך ממספר הנוסעים ההרוגים בטיסות שנחטפו בפיגוע עצמו. הסיכון המחושב למוות בטיסה מבוסטון ללוס אנג'לס שווה בערך לסיכון למוות בנסיעה של 20 ק"מ במכונית.

• המסלול של טרור: מספרי החללים כתוצאה מטרור קטנים בסדרי גודל ממספרי החללים הטיפוסיים למלחמות, לרצח-עם ולמעשי רצח פליליים, ולפיכך כוחו הפוליטי של הטרור טמון בפאניקה שהוא מעורר. ואולם הרוב הגדול של ארגוני הטרור בעולם נכשלים בהשגת מטרותיהם האסטרטגיות, אפילו לאחר הצלחות טקטיות, ומלבד הטאליבן באפגניסטן אף ארגון טרור בעשרות השנים האחרונות לא הצליח להשתלט על מדינה שלמה. נתוני אבדות עולמיות כתוצאה מטרור עד 2008 מראים שהעשור הראשון של המאה ה-21, שנחשב על ידי רבים כ"עידן הטרור", ייצג דווקא ירידה בקא"ש יחסית לגל הטרור של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, שבו מרבית האבדות נגרמו על ידי טרוריסטים במדינות אמריקה הלטינית כמו אל סלוודור, ניקרגואה, פרו וקולומביה, ובמידה פחותה על ידי הנמרים הטמילים בסרי לנקה וארגונים נוספים בהודו, בפיליפינים ובמוזמביק. עם זאת הייתה עלייה בטרור אסלאמי, בעיקר כתוצאה מפיגועי התאבדות. פינקר דן בגורמים ובתכונות הפסיכולוגיות המעודדות התאבדות אלימה, ומציין שהמתאבדים הטמילים הראו שאין הכרח בהבטחה דתית של גמול נצחי בעולם הבא, אף שהיא ללא ספק מסייעת. לפי מחקר שיטות הגיוס של מחבלים מתאבדים על ידי ארגוני טרור, המניע החשוב ביותר הוא התהילה והכבוד שהמתאבד יודע שיזכה בהם בעיני עמיתים למאבק. אך פינקר מעריך שתהילה זו צפויה לדעוך כאשר יסתבר שהמאבק אינו משיג את מטרותיו. פיגועי התאבדות מוצלחים של ארגוני טרור אסלאמי כמו אל-קאעידה מגבירים את השנאה וההתנגדות כלפיהם במדינות הנפגעות, ובכלל זה במדינות המוסלמיות עצמן, בהן מתרחשים מרבית הפיגועים. לדעת פינקר טרור איננו אידאולוגיה או משטר, אלא טקטיקה, ולכן גם לא ניתן לנצח ב"מלחמה נגד הטרור", אך בטווח הארוך טקטיקה זו מביסה את עצמה.
• המקום בו מלאכים פוחדים לדרוך: לדעת פינקר, השלום החדש עדיין איננו תופעה חברתית וותיקה ומבוססת כמו תהליך התירבות והמהפכה ההומניטרית, ולפיכך התמדתו בעתיד הקרוב איננה מובטחת. פינקר דן בארבעה סוגי איומים אפשריים על השלום החדש: עימות ציליוויזציות עם האסלאם, טרור גרעיני, איראן גרעינית, והשלכות מדיניות של התחממות האקלים. פינקר רואה בכל אחד מאיומים אלו סיכון ממשי לשלום, אך גם מעריך שהסיכויים לאי-התממשותם טובים לא פחות. למשל, פינקר מעריך שאפילו אם וכאשר משטרים צבאיים כמו אלו שבאיראן ובקוריאה הצפונית יפתחו טילים בליסטיים גרעיניים, ההיסטוריה של המלחמה הקרה מראה שהם קרוב לוודאי לא יעשו בהם שימוש במלחמה, שכן שימוש כזה אינו יכול להועיל למשטרים אלו בשום צורה, ומצד שני הוא צפוי לגרור תגובה צבאית שתוביל להשמדתם.

פרק 7: מהפכות הזכויות

בפרק זה עוקב פינקר אחר תהליכי המאבק על זכויות למגזרים שונים בעשרות השנים האחרונות: זכויות האזרח, זכויות האישה, זכויות הילד, זכויות להט"ב וזכויות בעלי חיים. כפי שאנשים שלקחו חלק בתהליך התירבות (ראו פרק שלישי) ידעו שהם לומדים נימוסים, אך לא העלו בדעתם שהם מקטינים את שיעורי הרצח, פינקר סבור שרוב פעילי הזכויות אינם מודעים להצלחת מאבקם בהקטנת אלימות. כמו בתהליך התירבות ובמהפכה ההומניטרית, רעיונות מהפכניים שמתקבלים בחברה הופכים מובנים מאליהם תוך כמה עשרות שנים בלבד, ולכן אנשים מתקשים לתפוס את ההתקדמות העצומה שהתרחשה, ואף נוטים להאמין שהמצב הנוכחי רע מתמיד.

בתחילת המאה ה-20 עדיין היו מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים נפוצים בארצות הברית. הרוצחים הצטלמו עם קורבנותיהם והפיצו תמונה זו כגלויה.

• זכויות אדם ודעיכת מעשי לינץ' ופוגרומים: פינקר עוקב אחר הירידה לאורך השנים במעשי לינץ', פוגרומים ופשעי שנאה נגד מיעוטים, בעולם ובייחוד נגד אפרו-אמריקנים בארצות הברית. בסוף המאה ה-19 תועדו בכל שנה למעלה מ-150 מעשי לינץ', לא רק בדרום ארצות הברית אלא בכל שטחה, אך מאז התמעטו באופן שיטתי עד כדי מקרים בודדים בשנה בשנות ה-60, בעת נאומו המפורסם של מרטין לותר קינג. בעשורים האחרונים כל הסוגים של פשעי שנאה וגזענות כלפי אפרו-אמריקנים בארצות הברית מתמעטים באופן עקבי. בעולם כולו, בשנת 1950 ב-44% מן המדינות נמצאה מדיניות רשמית של אפליה נגד מיעוטים אתניים, אך בפחות מ-20% בשנות ה-2000. באותו זמן עלה אחוז המדינות אשר מפעילות צורה כלשהי של אפליה מתקנת למיעוטים ליותר מ-25%.
• זכויות האשה ודעיכת מעשי אונס והכאת נשים: פינקר עוקב אחר הצלחת הפמיניזם בארצות הברית בעשרות השנים האחרונות. הגבר האמריקאי הממוצע בשנות ה-90 ביטא דעות פמיניסטיות יותר מאשר האשה האמריקאית הממוצעת בשנות ה-70. לטענת פינקר, הצלחתה של מהפכת זכויות האשה היא הסיבה העיקרית להפחתת מעשי האונס. שיעור האונס בארצות הברית ירד בעשרות השנים האחרונות אף יותר מן הצפוי מתוך הירידה בשיעור הרצח ופשע אלים אחר: עד שנת 2008 ירד שיעור הרצח ל-57% משיעורו בשנת 1973, בעוד ששיעור האונס באותה תקופה עצמה ירד ל-20%. באותה תקופה הייתה גם ירידה שיטתית באלימות גברים כלפי נשותיהם, אלימות שבתחילת המאה ה-20 עדיין נחשבה תכופות לענישה לגיטימית וחוקית על "התנהגות בלתי-נאותה".
• זכויות הילד ודעיכת רצח תינוקות, התעללות בילדים ובריונות: נטישה ורצח של תינוקות, בייחוד בנות, על ידי הוריהם ושאר בני משפחה, היו נפוצים לאורך ההיסטוריה. עד המאה ה-21 חלה ירידה במספר סדרי גודל ברצח תינוקות, בעיקר הודות לשיפור בטכנולוגיה המונעת הריונות בלתי-רצויים, ולגידול בהכנסה שאיפשר לגדל את התינוקות שנולדו. אך פינקר סבור שהירידה היא גם תוצאה של ערך קדושת החיים, שהחברה יישמה יותר ויותר גם לילדים בלתי-רצויים. פינקר דן בשאלה אם רצח תינוקות רק הוחלף בטכנולוגיה של הפלה מלאכותית, ומראה שגם שיעור ההפלות קטן בעשרות השנים האחרונות במרבית העולם. תמיכה בעונשי מלקות לילדים, על ידי הורים או בבתי-ספר, ירדה בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, ובמדינות מסוימות הם אף הוצאו מחוץ לחוק.
• זכויות הומואים, דעיכת הומופוביה, וביטול הגדרת הפשע להומוסקסואליות. בתרבויות רבות בהיסטוריה נחשבה הומוסקסואליות לפשע, והעונש עליה במקרא למשל היה מוות. עוד בשנות ה-50 התאבד המתמטיקאי הבריטי אלן טיורינג לאחר שהורשע בהומוסקסואליות ואולץ לעבור סירוס כימי. אך בכמעט 120 מדינות בעולם, בוטלה הגדרת הפשע להומוסקסואליות, בעיקר בעשרות השנים האחרונות. גם כל מדינות ארצות הברית ביטלו הגדרה זו מאז שנות ה-60. מאז שנות ה-70 מביעים אמריקנים פחות ופחות דעות הומופוביות, אף כי התיעוד של פשעי שנאה נגד הומוסקסואלים החל שם רק מאז 1996, ולא ניתן עדיין לזהות ירידה בפשעים אלו.
• זכויות בעלי חיים ודעיכת ההתעללות בחיות: פינקר מתאר את התקדמות החקיקה נגד התעללות בחיות, ואת הפופולריות הציבורית הולכת וגוברת של צמחונות. הוא דן בשאלה באיזו מידה ניתן להכליל את הטיעונים המוסריים ואת ההצלחה ההיסטורית של מהפכות זכויות האדם גם לזכויות של בעלי-חיים.

• 
  תומאס הובס
• 
  מוהנדס קרמצ'נד גנדי
• 
  מרטין לותר קינג
• 
  נורמן אנג'ל

• מאין מהפכות הזכויות? פינקר בודק סיבות אפשריות להצלחתן של מהפכות הזכויות במאה ה-20, ומדגיש בייחוד את שפע המידע וההשכלה שאנשים נחשפו אליהם בעידן העיתון, הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט. בין 1960 ל-2000 גדל המספר השנתי של ספרים שיצאו לאור בארצות הברית פי חמישה. פינקר מדגים את חשיבות השכלה קוסמופוליטית זו במקרה של מרטין לותר קינג, שפיתח את הרטוריקה והאסטרטגיה של המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית לאחר קריאה יסודית בכתבי אריסטו, רוסו, הובס, בנת'ם, לוק, ניטשה ומארקס, ובייחוד אימץ את שיטות המאבק הבלתי-אלים מקריאה בספרי מוהנדס גנדי. פינקר מעיר שבאופן כללי, מאבקי הזכויות מאז מחצית המאה ה-20 הצטיינו ברמה נמוכה מאוד של אלימות, בעיקר בהשוואה למהפכות היסטוריות קודמות.
• מהיסטוריה לפסיכולוגיה: פינקר מסכם שישה פרקי ספר שהתחקו אחר ההיסטוריה של הדעיכה ברמת האלימות, ומצהיר על כוונותיו להבין דעיכה זו באופן מדעי בפרקי הספר הנותרים.

פרק 8: השדים שבתוכנו

מחצית שמאלית של מוח אדם, עם האונה המצחית מסומנת באדום, וגליל אפור מציין את המקום שבו חלף מוט ברזל דרך מוחו של פיניאס גייג', כשהוא פוגע בקליפת המוח הארובתית-מצחית וכתוצאה מכך ביכולת לבלום דחפים אלימים.

• הצד האפל: פינקר מציג את העדויות לקיום יכולת תורשתית לאלימות בבני-אדם. בראיונות עם פסיכולוגים העידו מרבית הנבדקים הגברים ואחוז משמעותי של הנשים כי השתוקקו אי-פעם להרוג מישהו. שיקול הדעת והערכת הסיכונים, שבעטיים נמנעים מרבית האנשים ממימוש דחפים אלימים כאלו, תואמים לתפיסת פינקר את ההסבר התורשתי, שכן ליכולת לבצע הערכה מושכלת כזו יהיה יתרון ברירה אבולוציוני. במצבים מיוחדים שבהם הסיכון לתוקפים נמוך, הם עשויים להתאגד בחבורה לצורך פגיעה בקורבנות הנמצאים בנחיתות מספרית או אחרת. באופן דומה עשויים זכרי שימפנזה מצוי לצאת יחד לפשיטה כדי להפתיע זכר יחיד מלהקה אחרת ולהכותו למוות.
• פער ההצדקה והמיתוס של רוע טהור: ניסויים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מראים כי גם התוקפן וגם הקורבן מצטיינים ביכולתם להצדיק את מעשיהם באופן עקבי ולגנות את הצד האחר, תוך שהם יוצרים לעצמם זכרונות שונים מאוד של אותו מאורע עצמו – הבדל שפינקר מכנה "פער ההצדקה". פער ההצדקה מתקיים אפילו במחשבתו של אדם יחיד – ניסויים מראים שבני אדם מסוגלים לזכור באופן תת-הכרתי פרטים שהם משמיטים מן הסיפור שהם בדרך-כלל מספרים לעצמם ולאנשים אחרים. מבחינה זו רואה פינקר את התפיסה הרומנטית של "רוע טהור", הנפוצה מאוד להאשמת האנטגוניסטים באירועים אלימים ספרותיים או היסטוריים, כמטעה: אפילו הפושעים והעריצים האלימים בהיסטוריה הצדיקו את מעשיהם באופן שנראה להם עצמם כמוסרי.
• איברים של אלימות: פינקר סוקר את מרכזי המוח המעורבים בהתנהגות אלימה, בעיקר האמיגדלה, התלמוס, ההיפותלמוס, האינסולה וקליפת המוח הארובתית-מצחית. מרכזים אלו נמצאים במוחות כל היונקים, והאדם בכללם, ומתפקדים באופן דומה. אצל כל היונקים ישנם מספר מנגנוני מוח שונים העשויים להוליך, מסיבות שונות, לצורות שונות של התנהגות אלימה. פינקר מקדיש לכל מנגנון כזה סעיף נפרד בין הסעיפים הבאים.
• טריפה: פינקר מזהה את התנהגות הטריפה בבעלי-חיים ובבני-אדם עם "אלימות מכשירנית" המשתמשת בקורבן כמכשיר להשגת רווח חומרי (דוגמת מזון בהתנהגות טריפה) תוך אדישות לתחושותיו. התנהגות הציד אצל טורפים שונה מאוד מצורות תוקפנות אחרות, ומודרכת על ידי תחושות מהנות של אתגר והשבעת הרעב, בניגוד לזעם או שנאה. ציידים ודייגים אנושיים בדרך-כלל אדישים לסבל הקורבן, ולעיתים אף חשים כבוד אליו והזדהות עמו. אלימות מכשירנית כלפי בני-אדם מבוצעת להשגת רווח חומרי כלשהו, בדרך-כלל על ידי סוציופתים או על ידי אנשים שלמדו לחסום בדרך כלשהי את תחושות האמפתיה שלהם עם הקורבן. סוציופתים אמיתיים מהווים רק כ-1% עד 3% מן האוכלוסייה הכללית, אך בין פושעים אלימים השיעור שלהם עולה ל-20% עד 30%, והם מבצעים כמחצית מן הפשעים החמורים. מרכזי מוח המבקרים רגשות אלימים, אמפתיה ואחריות חברתית, כמו האמיגדלה וקליפת המוח הארובתית-מצחית, תכופות מוקטנים במוחות סוציופתים, אך הם אינם סובלים בדרך-כלל מפתולוגיות אחרות. לדעת פינקר, חוסר האמפתיה האופייני לאלימות מכשירנית תכופות מתבטא בתסמונת ביטחון עצמי מוגזם וזלזול ביריב, אשר הובילה מנהיגים ומפקדי צבא לרבות מן התבוסות ומלחמות ההתשה הקטלניות בהיסטוריה.

ערכים מורחבים – מעמד חברתי, מדרג חברתי (בעלי חיים)

• דומיננטיות: במנגנון זה כולל פינקר אלימות שאיננה מכוונת להשגת רווח חומרי מיידי, אלא כבוד ומוניטין של עוצמה והרתעה. אצל בעלי-חיים ובני-אדם, אלימות כזו טיפוסית למאבקים על מעמד במדרג החברתי, ובתוך משפחות וקבוצות חברתיות היא תכופות מאופיינת בטקסיות, משחק והתפייסות המאפשרים ליריבים לחיות יחד ולשתף פעולה לאחר שנקבעו יחסי המעמד ביניהם. אצל רוב היונקים וגם אצל בני-אדם, דומיננטיות נפוצה ואלימה אצל זכרים הרבה יותר מאשר אצל נקבות, וזכרים דומיננטיים יותר תכופות זוכים בנקבות רבות יותר ומולידים צאצאים רבים יותר. למשל, באימפריות של העת העתיקה היו לקיסר אלפי נשים ופילגשים, לאציל עשרות ולגבר מן המעמד הבינוני 3 עד 4, כך שלגברים מן המעמדות הנמוכים תכופות לא נותרו נשים כלל. ההורמון טסטוסטרון מכין זכרים למאבקי דומיננטיות, למשל רמת הטסטוסטרון עולה בדמם של ספורטאים לקראת תחרות, מגיעה לשיא בעת התחרות עצמה, ולאחר התחרות נשארת גבוהה רק אצל המנצחים. גברים עם רמה גבוהה יותר של טסטוסטרון בדמם נוטים יותר להתנהג בתוקפנות, ולפרש התנהגות גברים אחרים כתוקפנית יותר. רמת הטסטוסטרון עולה בדמם של גברים עם ההתבגרות המינית, נוטה לרדת מעט אצל גברים נשואים ואבות לילדים, ויורדת אף יותר עם ההזדקנות. אף שלא נמדדו רמות טסטוסטרון של עריצים שלאורך ההיסטוריה שלחו את נתיניהם למלחמות ולמעשי טבח המוניים, מחקרים פסיכולוגים של סיווג אישיות תכופות מסווגים אותם כבעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית המתאפיינת בגרנדיוזיות, צורך בהערצה וחוסר באמפתיה.

בני-אדם גם מכלילים את מנגנון הדומיננטיות לחברות שלמות: חברה אנושית תכופות דוגלת בנראטיבים המבטיחים לה מעמד נעלה על חברות אחרות, ואי-התממשות ההבטחה עלולה לגרום לתחושת עלבון וקיפוח (צרפתית: ריסנטימנט) המגייסת את מנגנון הדומיננטיות למלחמה על המעמד. היסטוריונים ייחסו את הסיבה למלחמות רבות לריסנטימנט אצל קבוצות אתניות, אומות ודתות שלתפיסתן קופחו מן המעמד המגיע להן.

• נקמה: הצורך לנקום על פגיעה הוא צורך פסיכולוגי חזק ונפוץ אצל בני-אדם, מונע על ידי רגשות עזים של קיפוח וזעם, ובניסויי דימות מוח נמצא שהוא מופעל על ידי מסלול עצבי שפינקר מכנה "מעגל הזעם" ממוח הביניים וההיפותלמוס, לאמיגדלה ולאינסולה. משתתפים בניסויים פסיכולוגיים תכופות מוכנים לשלם מחיר בלתי-רציונלי לכאורה כדי לנקום במשתתפים אחרים בניסוי אשר לדעתם גרמו להם עוול. נקמה היא גם צורך חברתי ותרבותי נפוץ מאוד בכל חברות האדם, מניעה את העלילה של יצירות ספרותיות וסרטי קולנוע פופולרים, ומשמשת להצדקת עימותים אלימים ומלחמות, אשר תכופות הופכים לשרשראות ארוכות של נקמה ונקמת גומלין. לדוגמה, גם פיגועי 11 בספטמבר וגם מלחמת אפגניסטן (2001–2014) שהתחוללה בעקבותיהם הוצדקו על ידי יוזמיהם כנקמה.

בתאוריה האבולוציונית, נקמה מוסברת היטב על ידי דילמת האסיר החוזרת, מודל נפוץ בתורת המשחקים למציאות שבה יש לבחור בין שיתוף פעולה עם אנשים אחרים לבין פגיעה בהם. האסטרטגיות המצליחות ביותר במשחקים של דילמת האסיר החוזרת הן אלו הנוקמות מיידית על פגיעה בהן, אך גם מצטיינות בשיתוף פעולה ומגיבות מדי פעם בסלחנות. לפיכך סבור פינקר שיכולת האדם להתפייס ולסלוח היא הצד השני של הצורך בנקמה. פינקר סוקר מקרי התפייסות ושבירת מעגל הנקמה במלחמות בין מדינות, כגון הסכם השלום בין ישראל למצרים, ובמלחמות אזרחים, דוגמת ביטול משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. יוזמת התפייסות אמינה תכופות מחייבת נטילת סיכון, כמו בביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, או הצהרה רשמית של התנצלות ומחיקה של חשבונות העבר, כמו בוועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה. מדען המדינה גראהם דודס תיעד התנצלויות רשמיות על ידי מנהיגים פוליטיים ודתיים במהלך ההיסטוריה ומצא זינוק גדול במספרן מאז שנות ה-80.

ניסוי מילגרם: החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים לנבדק אחר (ש), שהוא למעשה שחקן המעמיד פנים. נבדקים רבים המשיכו "לחשמל" את השחקן למרות זעקותיו ותחינותיו.

• סאדיזם: פינקר מציין שעל מנת להפיק הנאה סאדיסטית מסבלם של אחרים דרוש לא רק מניע, אלא גם התרת כל רסן שברגיל מונע מהאדם לפעול לפי מניע זה. בטבע האדם ישנם מניעים להנאה סאדיסטית:
  • אנשים סקרנים ומוקסמים מצפייה בסבל. ילדים עשויים לתלוש רגלים מחרקים, ואף מבוגרים נורמטיבים צופים בסרטים עתירי דם וסבל, ומאטים בכביש כדי להתבונן בתאונה קטלנית ובתוצאותיה.
  • הצורך בשליטה והרצון לסמכות מביאים להנאה משמחה לאיד, הנתפסת כמוצדקת לאנשים שנואים, וסריקות מוח הראו שסיטואציה שכזו מגרה את אזור הסטריאטום במוח.
  • עונג משליטה, מדומיננטיות ומנקמה עלול אף הוא להניע סאדיזם. ניסויים פסיכולוגיים הראו שהתגמול הרגשי של נקמה חזק ביותר כאשר מושא הנקמה יודע שהסבל שהושת עליו הוא נקמה על מעשיו, והדרך הבטוחה ביותר לוודא זאת היא לגרום ליסורי מושא הנקמה ולחזות בהם.
  • תוקפנות קשורה עם מיניות במערכת הלימבית ושתיהן מגיבות לטסטוסטרון, ולכן גברים יותר מנשים עלולים ללמוד להפיק עונג מיני מהשפלה וגרימת סבל לאדם אחר.

למרות ריבוי המניעים, עינוי אחרים לשם הנאה נדיר אצל מרבית בני האדם, שכן אמפתיה, סימפתיה ותחושת אשם בולמות הידרדרות לסאדיזם. מצוקה הנגרמת מעדות לסבל הזולת היא תופעה קדומה שאיננה ייחודית לאדם, ונמצאה ביונקים אחרים, מחולדות ועד קופים. טאבו חברתי, המחוזק בתהליך התירבות, עשוי לעכב מעשי סאדיזם, ואף לעורר בושה אצל אדם שרק מדמיין מעשים סאדיסטיים. ואולם אנשים אשר מענים לתכלית מעשית עלולים במשך הזמן לאבד את עכבותיהם הטבעיות.

עינויים יכולים לשמש להטלת אימה או חילוץ מידע מעצורים, והפעלת "לחץ פיזי מתון" נחשבת כלגיטימית אף כיום במדינות דמוקרטיות מסוימות בתרחיש הפצצה המתקתקת. מעשי התעללות ופוגרומים במהלך ההיסטוריה תכופות בוצעו על ידי חיילים, שוטרים או מורדים כמוצא לפחדיהם מן האויב. צפייה בכאב או סבל של אחרים שימשה כבידור להמונים, כמו בקרבות הגלדיאטורים, וברברה טוכמן ציינה שערים בצרפת בימי הביניים היו רוכשות לפעמים זו מזו פושעים נידונים למוות כדי לבדר את תושביהן בהוצאה ציבורית להורג. במדינות מתקדמות כיום סאדיזם פתולוגי קיצוני מוכר בעיקר אצל רוצחים סדרתיים, אך זוהי תופעה נדירה שאף היא דועכת: בארצות הברית היו ידועים כ-200 רוצחים סדרתיים בשנות ה-80, 141 בשנות ה-90 ורק 61 בעשור הראשון של המאה ה-21. סאדיזם עלול להיות תוצאה של פסיכופתיה, אך למעשה רק מיעוט קטן מבין הפסיכופתים הם סאדיסטים. התפתחות פתולוגיה סאדיסטית בדרך-כלל מצריכה זמן והתגברות על אמפתיה ובושה. נורמות חברתיות או תנאים חברתיים המעודדים סאדיזם, כגון אלו שרווחו באירופה בימי הביניים, עלולים להאיץ תהליך זה, ומאידך מקווה פינקר שנורמות ותנאים הפוכים עשויים להאט אותו ואף לעצרו.

פועל המספנה הגרמני אוגוסט לנדמסר (מסומן בעיגול) מסרב להצדיע במועל יד בתמונה מגרמניה הנאצית משנת 1936.

• אידאולוגיה: תחת כותרת זו כולל פינקר התאגדויות דתיות ואידאולוגיות שגרמו לאלימות המונית במספרים עצומים, בעיקר במעשי רצח עם ובמלחמות, דוגמת הנצרות במסעי הצלב ובמלחמות הדת האירופיות של המאה ה-17, הנאציזם בשואה ותנועת הקמר רוז' ברצח העם בקמבודיה. ניסויים רבים בפסיכולוגיה חברתית, כמו ניסוי מילגרם וניסוי הכלא של סטנפורד, הדגימו את האופן שבו קונפורמיות עם דעות הסובבים מסוגלת לעודד בני-אדם להפעיל אלימות שלא היו מפעילים לבדם. הקונפורמיות חזקה במיוחד במשטרים טוטליטרים, ופינקר מצטט את עדותו של אלכסנדר סולז'ניצין על נאום של יוסיף סטלין שלאחריו המאזינים מחאו כפיים במשך 11 דקות משום שאיש מהם לא העז להיות הראשון שיפסיק. במשטר כזה כל אחד מן החברים עלול להשתתף ואף ליזום הענשה אלימה של הנון-קונפורמיסטים רק משום שהוא מפחד להחשד כנון-קונפורמיסט בעצמו. משטרים כאלו משתמשים במנגנונים שונים לגיוס פער ההצדקה כדי לתרץ אלימות, למשל יופומיזם כמו בשימוש בביטוי "הפתרון הסופי" להשמדת העם היהודי, וטשטוש אחריות אישית כמו בטענת אדולף אייכמן שהוא רק ציית לפקודות. בניסוי מילגרם החוקרים הצליחו לשכנע את הנבדקים להפעיל אלימות קיצונית בעיקר באמצעות "לקיחת אחריות" על התוצאות.

פינקר אינו סבור שניתן "לרפא" אידאולוגיה, משום שזוהי נטייה בסיסית של בני-אדם, אך מציע שחברה פתוחה חסינה יותר למנגנונים אידאולוגים המעודדים אלימות, ומוצא לכך ראייה בנדירותם של מעשי רצח-עם ומלחמות אזרחים אידאולוגיות בחברות דמוקרטיות מודרניות.

• רוע טהור, שדים פנימיים, והדעיכה באלימות: המיתוס של רוע טהור רומז שדעיכה באלימות יכולה להתרחש רק כתוצאה מניצחונות "הטובים" על "הרעים" בעימותים. בניגוד לכך סבור פינקר שמרבית האלימות נגרמת בשל "השדים שבתוכנו" – מניעים הנמצאים אצל כל אדם רגיל. לפיכך הוא מסיק שהדעיכה באלימות מתרחשת בעיקר כתוצאה מכך שבני-אדם פועלים פחות ופחות מתוך מניעים אלו. לדעתו, הפופולריות הגוברת של מדע הפסיכולוגיה גורמת ליותר ויותר אנשים לבחון את העימותים שהם לוקחים בהם חלק גם מנקודת מבט אובייקטיבית ומודעת יותר, אשר חושפת את האשליות והכשלים.

פרק 9: המלאכים הטובים

בפרק זה מונה פינקר את "המלאכים הטובים" – תכונות של טבע האדם אשר מונעות או מפחיתות אלימות, ועשויות להסביר את המגמה לדעיכת האלימות. פינקר מסכים שאמפתיה היא אחת מן המלאכים, אך סבור שאיננה היחידה, וכן הוא סבור ש"אמפתיה" הפכה בשנים האחרונות למילה אופנתית שקיבלה פרסום מוגזם.

ילד קטן מחבק את אחותו לאחר שנפגעה בברכה. לתפיסת פינקר אין זה מובן מאליו שהילד אכן מדמיין כיצד הילדה מרגישה, וייתכן שהוא רק חש מצוקה רגשית בתגובה להפגנת הכאב שלה.

• אמפתיה: פינקר דן בפירושים שונים של מושג האמפתיה:
  • הזדהות (Projection) היא תחושה שאינה תלויה בהכרח בתחושות הזולת, למשל הסתכלות בגורד שחקים המעוררת במסתכל תחושת גדלות ועוצמה.
  • שינוי נקודת מבט (Perspective-taking) היא היכולת לדמיין כיצד עצמים נראים מנקודת מבטו של הזולת, יכולת שהפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה הראה שהיא מתפתחת אצל ילדים בגיל 6 שנים לערך.
  • תאוריה של הנפש (Theory of mind) היא היכולת לייחס לזולת כוונות ורגשות, אך לאו-דווקא להבין או להרגיש אותן. בני אדם תכופות חשים מצוקה לנוכח סבל הזולת, אך לא בהכרח מתוך אמפתיה אליו.
  • רגשות עשויים להיות "מדבקים", כגון תגובות צחוק או מחיאות כפיים בקהל.

פינקר סבור שכל אלו הם היבטים שונים, אם גם קרובים, שאינם זהים לאמפתיה במובנה הצר, מובן שהוא מכנה במילה "סימפתיה" – דאגה לרווחת הזולת מתוך הבנת אושרו וכאביו.

תאוריות פופולריות של אמפתיה הושפעו מן התגלית המדעית משנת 1992 של נוירוני מראה במוחות קופים, אך לדעת פינקר נוירוני מראה אינם קשורים לאמפתיה. ניסויי דימות מוחי מראים שאין מרכזי מוח ספציפיים לאמפתיה, והיא קשורה לגורמים ואזורי מוח רבים. למשל ההורמון אוקסיטוצין, שהתפתח לבקרה של התנהגות אמהית, גויס במהלך האבולוציה גם לבקרה של התנהגות מינית ורומנטית, ובניסויים פסיכולוגיים נמצא שריסוסו לאף מגביר אמון וחלוקה הוגנת אצל נבדקים המשחקים במשחק האולטימטום. בהתאם לכך הציעו פראנס דה ואל, פיטר סינגר ואחרים שאמפתיה התפתחה במקורה ביונקים לצורך הטיפול האמהי בצאצאים, ולאחר מכן הורחב "מעגל האמפתיה" גם לאחרים שאינם צאצאים. מאפיינים "תינוקיים" ו"חמודים", למשל של גורי חתולים וכלבים, מעוררים אמפתיה בבני-אדם.

ניסויים פסיכולוגיים שנערכו בעיקר על ידי הפסיכולוג האמריקאי דניאל בייטסון מאוניברסיטת פרינסטון הדגימו שנבדקים עוזרים יותר לאנשים שהם מזדהים עמם יותר; שנבדקים משתפים פעולה טוב יותר בדילמת האסיר החוזרת עם אנשים שהם מזדהים עמם יותר; שנבדקים אשר התבקשו על ידי החוקרים לדמיין את קשיי הזולת וסבלותיו נטו יותר לסייע לו, וגם להביע תמיכה באנשים אחרים מאותו מגזר, אפילו כאשר מגזר זה היה מאוד בלתי-אהוד (אנשים שהורשעו ברצח באחד הניסויים); וכן ש"עדות" כתובה ומשוחקת היטב סייעה לאמפתיה אצל הנבדקים למגזר שלם, אפילו כאשר הם ידעו שעדות זו איננה אמיתית. בתוצאה אחרונה זו רואה פינקר סיוע להשערה שהתפתחות הסיפורת וסוגת הרומן במאות ה-18 וה-19 היו בין הגורמים למהפכה ההומניטרית (פרק 4).

• שליטה עצמית: בהשראת תאוריית תהליך התירבות של אליאס (פרק 3) סבור פינקר שגורם מרכזי בדעיכת האלימות היה שיפור בנטיית בני-אדם לכבוש את יצרם ולהימנע מהתנהגות אלימה לנוכח פיתוי חומרי, התגרות או הזדמנות לנקמה.

מחקרים פסיכולוגיים מראים מתאם בין יכולת דחיית סיפוקים לבין מנת משכל והצלחה בתחומים שונים בחיים. תכנון לעתיד מבוקר במוח בעיקר באזורים המודעים של האונה הקדמית, כמו הקורטקס הארובתי שפגיעה בו גרמה לתסמונת של אלימות, חוסר שליטה עצמית וחוסר התחשבות חברתית במקרהו המפורסם של פינאס גייג'. בשורת ניסויים הדגים הפסיכולוג החברתי האמריקאי רוי באומייסטר שכוח הרצון של אנשים מתנהג כמשאב מוגבל, ואף כ"שריר" – משימות הדורשות שליטה עצמית "מרוקנות" את כוח הרצון של הנבדק ו"מעייפות" את מידת השליטה העצמית שהוא מסוגל לגייס למשימות נוספות, אפילו כשהן שונות מאוד באופיין. נטיית אנשים להסתכן באלימות עשויה לקטון ככל שסביבתם פחות מסוכנת ומבטיחה להם תוחלת חיים ארוכה יותר, כפי שרומז המתאם שהתגלה בין שיעורי תמותה (מסיבות לא אלימות) לבין שיעורי פשע אלים באזורי מגורים שונים. ייתכן גם ששיפור בתזונה ובבריאות כללית משפר את הקישוריות והתפקוד באונה הקדמית, ותודות לכך את יכולת השליטה העצמית: באומייסטר גילה שמשימות הפוגעות בכוח הרצון של אנשים מורידות את רמת הגלוקוז בדמם, ושהם מסוגלים לשקם חלק מכוח הרצון על ידי שתיית משקה ממותק בסוכר (אך לא באספרטם). ניסויים אחרים הציעו שניתן להפחית אלימות של אסירים בכלא באמצעות אספקת תוספי מזון. באומייסטר גם הראה שמתנדבים אשר התאמנו במשך מספר שבועות בצורות שונות של משמעת עצמית, כגון דיאטה, אימון גופני או קיצוץ שעות הצפייה בטלוויזיה, הצליחו לשפר את שליטתם העצמית במשימות אחרות במעבדה.

פינקר מפרש תוצאות אלו כתמיכה באפשרות של השתפרות היסטורית בשליטה עצמית אצל אנשים החיים בקהילות עשירות יותר, בטוחות יותר וממושטרות יותר. השיפור בשליטה העצמית עשוי מצידו לשפר אף יותר את הבטיחות, תוחלת החיים וההצלחה הכללית בקהילה, בתהליך משוב חיובי המגביר את עצמו. שער הריבית הוצע כמדד לשליטה עצמית בקהילה – ככל שהוא נמוך יותר פירושו שהעתיד נתפס כבטוח יותר. ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק מצא ששערי הריבית המעשיים באנגליה ירדו מ-10% לערך במאה ה-13 לכ-2% בלבד במאה ה-21, אותו פרק זמן שבמהלכו ירדו שיעורי הרצח ביותר מסדר גודל (פרק 3). פינקר מציע שההבחנה בין קהילות עם שליטה עצמית חלשה וחזקה מקבילה לקהילות "דיוניסיות" ו"אפולוניות" בניתוחה של האנתרופולוגית רות בנדיקט על פי מושגיו של ניטשה. במחקר שסקר דעות אנשים ביותר ממאה מדינות נמצא שמאפיינים חשובים של קהילה – מידת האיפוק ומידת התכנון לעתיד הרחוק – נמצאים במתאם זה עם זה ועם שיעורי רצח נמוכים יותר.

שועל ממיזם ביות השועלים בסיביר. ברירה מלאכותית הקטינה את תוקפנותם ופחדם של שועלים אלו תוך כמה עשרות שנים, ואיפשרה לגדלם כחיות מחמד.

• אבולוציה ביולוגית המתרחשת לאחרונה: בסעיף זה בודק פינקר את האפשרות שהדעיכה באלימות במשך אלפי השנים האחרונות היא תוצאת שינוי גנטי באוכלוסיות האדם כתוצאה מברירה טבעית של בני-אדם פחות אלימים.

מספר דוגמאות לאבולוציה ביולוגית המתרחשת לאחרונה באוכלוסיות אדם מוכרות היטב למדע, דוגמת המוטציות לעיכול לקטוז במבוגרים שבמהלך אלפי השנים האחרונות השתלטו על מרבית האוכלוסייה בחברות אדם הניזונות ממוצרי חלב. ממצאים מתחומים שונים מראים שבאופן עקרוני, אלימות ניתנת לשינוי אבולוציוני: ניסויי ברירה מלאכותית הצליחו להגביר ולהפחית את התוקפנות של עכברי מעבדה תוך מספר דורות, וניסיונות ביות החלישו נטיות תוקפניות בבהמות בית, בכלבים ולאחרונה גם בשועלים מבויתים. אצל בני-אדם, מחקרי תאומים וילדים מאומצים מראים שנטייה לאלימות ולפשיעה היא תוצאת גורמים תורשתיים כלשהם בנוסף להשפעות הסביבה, ולכן בעיקרון ניתנת לשינוי אבולוציוני.

ואולם בפועל לא נמצאו עדיין ראיות מדעיות אמינות שתהליך אבולוציוני של דעיכה באלימות אכן מתרחש באוכלוסיות אדם. כמה מן השינויים ההיסטוריים המתועדים באלימות התרחשו מהר מכדי להיות שינויים תורשתיים, למשל בשנות ה-90 בארצות הברית, שיעור מעשי הרצח ירד לחצי תוך פחות משנות דור (פרק 3). פינקר מסיק איפוא שאין צורך בהשערת אבולוציה ביולוגית כדי להסביר את הדעיכה באלימות.

• מוסריות וטאבו: להשקפת פינקר, למוסריות של בני-אדם יש השפעות מנוגדות באופן קוטבי על האלימות שלהם: מצד אחד, שיטות מוסר רבות משמשות להצדקת אלימות בקנה-מידה המוני נגד ציבורים שלמים, דוגמת "כופרים", "מכשפות", "אויבי המשטר" ו"אויבי המדינה", ובשל כך סיווג אותן פינקר כאחד ה"שדים שבתוכנו" (ראו סעיף "אידאולוגיה" בפרק 8). אך מצד שני, שיטות מוסר גם עומדות בבסיס המהפכה ההומניטרית (פרק 4) ומהפכות הזכויות (פרק 7) אשר ממתנות ומונעות אלימות. בסעיף זה מבקש פינקר להבין מתי מוסריות היא "שד" ומתי "מלאך", ומהן סיבות המגמה ההיסטורית למעבר מן הסוג הראשון לסוג השני.

פינקר מסתמך על מחקר פסיכולוגי עדכני של מוסריות בתרבויות אדם שונות, בעיקר על ידי פסיכולוגים חברתיים ואנתרופולוגים כמו ג'ונתן היידט, ריצ'רד שוודר, ואלן פיסקה. חוקרים אלו סיווגו התנהגות מוסרית וערכים מוסריים בחברות אדם רבות ושונות לתוך מספר קטן של "מודלים של יחסים" (relational models), דוגמת חלוקה שיתופית (Communal Sharing, למשל בין חברי שבטים או בין בני-זוג רבים בחברה המערבית המודרנית), מדרג סמכות (Authority Ranking, כמו ביחסי הורה-ילד, מעסיק-עובד או רופא-חולה), קדושה (Purity/Sanctity, טוהר וטומאה), עצמאות (Autonomy) תגמול שוויוני (Equality Matching, כמו בגמילת טובה כנגד טובה ועין תחת עין) ותמחיר שוק (Market Pricing, כמו בקביעת גובה משכורת או המחיר ההוגן של מכונית משומשת).

חקר ההיסטוריה של שיטות מוסר מראה שבמאות השנים האחרונות ישנה נטייה עולמית למעבר ממודלים של שיתופיות, סמכות וקדושה למודלים של עצמאות, תגמול שוויוני ותמחיר שוק. נטייה זו היא קרוב לוודאי תוצאת ההתפתחות הטכנולוגית המהירה של תחבורה ותקשורת, ועקב כך ניידות פיזית וניידות חברתית גוברת והולכת. הכרותם הגוברת של בני-אדם עם שיטות מוסריות רבות ושונות נוטה להחליש את כוחן המקומי של קהילות שיתופיות קטנות כמו משפחות ושבטים, של דמויות סמכות כמו הורים ומורים, ושל ערכי קדושה ונאמנות מקומיים כמו מצוות דת ופטריוטיות לאומית. לעומת זאת נוטה להתחזק מעמדם של אותם מודלים המסוגלים לתקשר ולפשר בין בני-אדם מחברות וממגזרים שונים.

• 
  לואיס פריי ריצ'רדסון
• 
  רודולף ראמל
• 
  פיטר סינגר
• 
  ג'יימס פלין

• תבונה: הוגי עידן הנאורות ייחסו חשיבות עליונה לרציונליות של האדם, וליכולתה לגבור על בורות ועל אלימות, אך מאז התחזקו נטיות שונות בציבור, בפילוסופיה ובמדע לפקפק בחשיבות הרציונליות.

שימוש בהגיון עשוי לאפשר פתרונות יעילים יותר ויותר להפחתת אלימות, אך קשה להוכיח רציונלית שאדם רציונלי ירצה בכך מלכתחילה: הוא עלול במקום זאת להשתמש ברציונליות שלו כדי לנצח במאבק אלים נגד בני-אדם אחרים למען רווחתו שלו, או רווחת הקבוצה שהוא משתייך אליה. עם זאת, פינקר סבור שבני-אדם רציונליים נוטים יותר לזהות שבני-אדם אחרים אף הם בעלי יכולת לרציונליות, ולהסיק מכך שפתרונות לטווח ארוך צריכים להבטיח רווחה והגנה מאלימות באופן אוניברסלי ליותר ויותר בני אדם (ראו גם פרק 4, סעיף "רפובליקת המכתבים וההומניזם של הנאורות"). לדוגמה, בדילמת האסיר החוזרת, שחקנים רציונלים שיש להם אפשרות לתקשר ולקיים דיון זה עם זה (בניגוד לניסוחה המקורי של הדילמה) מסוגלים להסכים ביניהם שרק שיתוף פעולה הדדי יבטיח לכל אחד מהם רווח לטווח ארוך, ולפיכך כדאי להם לתכנן וליישם יחד מנגנון שיעודד שיתוף פעולה כזה. בדומה לפילוסוף פיטר סינגר מסיק פינקר שהשיפור בהשכלה, באינטליגנציה, במדע ובטכנולוגיה נוטה להרחיב את "מעגל שיתוף הפעולה" ולהפחית את רמת האלימות הכללית.

פינקר דן באפקט פלין – הממצא לפיו מנת המשכל והביצועים הקוגניטיביים הממוצעים של האוכלוסייה, בייחוד בתחום של חשיבה מופשטת, עלו באופן ניכר במשך עשרות השנים האחרונות, בכל מדינה שבה ניתן לבדוק נתוני מנת משכל מדורות קודמים. לא ברור עדיין מהן הסיבות לאפקט פלין, ובאיזה מובן הוא מייצג שיפור ממשי באינטליגנציה של האוכלוסייה ולא רק תוצאה סטטיסטית, אך פינקר תומך בפירושו של ג'יימס פלין עצמו, לפיו אופן חשיבה מדעי מתחזק יותר ויותר בציבור הכללי, במשך עשרות השנים האחרונות לפחות ואולי עוד לפני כן. פינקר מציע אפשרות של "אפקט פלין מוסרי" לפיו האלימות פוחתת כתוצאה מיכולתם של אנשים לחשוב על העימותים שהם מעורבים בהם באופן רציונלי, מופשט ואובייקטיבי יותר.

פרק 10: על כנפי מלאכים

בפרק האחרון בספר נמנע פינקר מתחזיות לעתיד, או מייעוץ למדינאים ולאנשי חוק כיצד להפחית מלחמה ואלימות. הוא מסייג את האופטימיות שלו – ישנן מגמות הנמשכות בעוצמה כבר עשרות ומאות שנים, ולפיכך ניתן למשל להניח שקורבן אדם, עינויים גופניים בחסות החוק או מלחמות בין מדינות דמוקרטיות לא ישובו בעתיד הקרוב, אך לא ניתן לחזות את רמות הפשע, מלחמות אזרחים וטרור. כמדען, פינקר אינו מאמין בכוח מיסטי או בגורל קוסמי כלשהו אשר מכתיבים ירידה באלימות, ואף אינו מצפה שהתקדמות המדע תוביל בהכרח לניסוח "תאוריה מאוחדת" של אלימות.

• חשובים אך בלתי-עקביים: בסעיף זה דן פינקר במספר גורמים אשר תכופות מוצגים כבעלי השפעה חשובה על אלימות, אך פינקר עצמו אינו מוצא קשר עקבי בינם לבין המהלך ההיסטורי של הדעיכה:
  • נשק והגבלתו: מיליטריסטים ופציפיסטים כאחת נוטים לייחס חשיבות רבה לכלי נשק, ולהתמקד בטכנולוגיה שלהם או באיסור עליהם. ואולם פינקר אינו מוצא מתאם ברור לאורך ההיסטוריה בין הקטלנות של טכנולוגיות נשק חדשות לבין רמת האלימות. אחוזי האבדות בקהילות שבטיות הלוחמות באמצעות חניתות, אלות, קשתות וחצים גבוהים מאשר בחברות מודרניות המפתחות נשק אוטומטי, נשק כימי ונשק גרעיני (ראו פרק 2).
  • משאבים וכוח: תאוריות רבות מציעות שמלחמות ספציפיות או אלימות בין מעמדות בחברה הן מאבקים על משאבים מוגבלים, למשל נפט או הון. ואולם פינקר אינו מוצא קשר ברור בין זמינות המשאבים וחלוקת הכוח לבין הדעיכה באלימות. את המשאבים ניתן לחלק גם באלימות וגם בדרכי שלום.
  • שפע: במהלך ההיסטוריה גדל מאוד העושר שבידי חברות אדם, ובמקביל ירדה רמת האלימות. ואולם לא ברור כיצד עושר משפיע מיידית על רמת האלימות, ולאורך ההיסטוריה עליות ברמת החיים לעיתים התרחשו דווקא בעת עלייה זמנית ברמת האלימות. במאה ה-21, רמות פשע אלים ומלחמות אזרחים נוטות להיות גבוהות יותר במדינות עניות, אך לא ברור באיזו מידה העוני הוא זה שגורם לאלימות או להפך.
  • דת: פינקר פוסל טענה כללית שדת ממתנת אלימות, המושמעת בעיקר על ידי הוגים מאמינים ואנשי דת, ומאידך את הטענה שדת מעודדת אלימות, המושמעת בעיקר על ידי הוגים חילונים ואתאיסטים. לאורך ההיסטוריה דתות שונות, ואף פלגים ואנשי דת שונים מאותה דת, לעיתים עודדו סוגים שונים של אלימות, ולעיתים פעלו נגד סוגים אחרים.
• דילמת הפציפיסט: פינקר מדגים את הבעייתיות של הפחתת אלימות באמצעות ניסוח מחדש של דילמת האסיר כ"דילמת הפציפיסט". פציפיזם חד-צדדי עלול לגרום להשמדתם או לדיכויים של הפציפיסטים:

		בחירת הזולת
		פציפיסט	תוקפן
בחירתי	פציפיסט	שלום ורווח, שלום ורווח	תבוסה מוחלטת, ניצחון קל
	תוקפן	ניצחון קל, תבוסה מוחלטת	מלחמה יקרה, מלחמה יקרה

בסעיפים הבאים מסכם פינקר חמש התפתחויות היסטוריות ארוכות-טווח שלדעתו תרמו לדעיכת האלימות, ואת האופן שבו כל אחת מהן משפיעה על דילמת הפציפיסט:

• הלווייתן: להשערת הובס, שהמדע המודרני מאמת בחלקה (פרק 2), ממשלים מרכזיים מתמודדים עם דילמת הפציפיסט על ידי כפיית פתרון סכסוכים בדרכי שלום על כלל נתיניהם, באמצעות מוסדות חוק, משטרה וצבא המחזיקים במונופול על אלימות חוקית. הלווייתן פועל כצד שלישי בסכסוך, המשית קנס על התוקפנים, ולפיכך מפחית את הרווח מבחירה באסטרטגיה אלימה, לעיתים עד כדי הפיכתה לבלתי-משתלמת. אך יעילות הלווייתן כפתרון לדילמה תלויה ביכולתו להפעיל רק את מידת האלימות הנדרשת כדי לקנוס את התוקפנים, ורק אותם, אחרת הוא עלול לגרום יותר אלימות מזו שהוא מונע. לכן ממשל דמוקרטי יעיל יותר כלווייתן מסוגי ממשל אחרים (פרק 4).
• מסחר עדין: מסחר מעודד חלוקת עבודה שבה כל צד בדילמת הפציפיסט יכול להתמחות בסחורות ובשירותים אחרים, ולפיכך מגדיל את הרווח האפשרי מהחלפתם. לכן מסחר מגדיל את הפרס לפציפיזם הדדי, ובמונחי תורת המשחקים הופך את המשחק ליותר "סכום חיובי". נורברט אליאס העלה בספרו את ההשערה שהגורמים לתהליך התירבות היו התחזקות הלווייתנים והמסחר (פרק 3). מחקרים כמותיים מראים שהשלום הארוך והשלום החדש נגרמים לפחות בחלקם על ידי גידול של יותר מסדר גודל בסחר בינלאומי (פרק 6).
• פמיניזציה: בכל החברות האנושיות, נשים אלימות בממוצע הרבה פחות מגברים. בחברות העוברות תהליך של פמיניזציה – חיזוק זכויות ומעורבות נשים וחיזוק צורות חשיבה והתנהגות נשיות – האלימות נוטה לדעוך בקצב מהיר יותר, אף על פי שנשים פוליטיקאיות אינן בהכרח פציפיסטיות יותר מעמיתיהן הגברים. פינקר מציע שפמיניזציה פועלת על דילמת הפציפיסט באמצעות הקטנת הרווח של ניצחון והגדלת המחיר לתבוסה. להצעתו ניתן למדוד משתנים אלו לא רק במונחים חומריים, אלא גם במונחים רגשיים, והחיזוק הרגשי מעצם הפעלת אלימות נוטה להיות נמוך יותר אצל שחקנית נשית בדילמת הפציפיסט מאשר אצל שחקן גברי. "נשיות" במובן זה אפשרית גם אצל שחקן גבר מבחינה ביולוגית: למשל, רמות הטסטוסטרון בדם נוטות לרדת אצל גברים כאשר הם נישאים והופכים אבות לילדים (פרק 8).
• המעגל המתרחב: בתהליך זה מרחיבים בני-אדם את המעגל החברתי שאליו הם חשים אמפתיה, מקרובי משפחה ומכרים לזרים גמורים ואפילו לקהילות שונות מאוד משלהם. התרבות הקוסמופוליטית המודרנית, בסיוע תקשורת המונים ותחבורה זולה ומהירה, הופכת את כדור הארץ לכפר גלובלי, ומפתה בני-אדם לחוות את המציאות דרך עיני בני-אדם זרים באמצעות סיפורת עלילתית (פרקים 4 ו-9). בדילמת הפציפיסט, אמפתיה פירושה שרווח או הפסד של שחקן אחד הופכים במידה חלקית גם לרווח והפסד רגשיים של השחקן האחר.
• המדרגות הנעות של התבונה: לדעת פינקר, השפעת התבונה על דילמת הפציפיסט דומה מאוד להשפעת האמפתיה (פרק 9), ובמקרים רבים הן פועלות יחדיו וקשה להפריד ביניהן. ההבדל הוא שבעת שימוש בתבונה, כל שחקן בדילמת הפציפיסט מאמץ נקודת מבט אובייקטיבית "מעל" לסכסוך, ולא את נקודת המבט של השחקן האחר כמו באמפתיה. פינקר סבור שהשפעת התבונה על דעיכת האלימות עשויה להיות משמעותית ומרחיקת לכת יותר, שכן בהשוואה לאמפתיה, התבונה כבולה פחות לרגשות ולתחושות השחקנים.
• הרהורים: סעיף אחרון זה הוא מעין אחרית-דבר של הספר כולו. תובנה חשובה שמוצא פינקר בדעיכה ההיסטורית באלימות היא תפיסת המודרניות כתהליך קידמה חיובי ברובו, בניגוד לתפיסות פסימיות נפוצות הרואות את תרבות המערב המודרנית כאלימה וכמושחתת, וחשות נוסטלגיה לתמונה רומנטית אך שגויה של עבר "שליו" ו"טבעי". אפילו חוקרים המודעים לדעיכה באלימות עדיין נוטים לחוש שהיא כל כך מפתיעה, שיש צורך להסבירה בהשגחה עליונה או בגורל מסתורי כלשהו. פינקר רואה את הפחתת האלימות כאתגר מדעי ומוסרי כאחת. בספרו הוא נוקט בגישה שכלתנית משום שלדעתו חקר האלימות נטה ל"יותר מדי צדקנות ומעט מדי הבנה", אך הוא מודע לסבל הנורא המיוצג על ידי המספרים היבשים, ומוקיר את הכוחות של תרבות ונאורות שהצליחו להפחית מסבל זה.

מלחמות ואלימות מאז פרסום הספר

קא"ש (קצב אבדות ל-100,000 נפש לשנה) בסוגים שונים של מלחמות בעולם, משנת 1946 ועד 2016, על פי אתר The World in Data.

הספר יצא לאור בשנת 2011, ומרבית הנתונים שהוא מראה עדכניים עד שנים מוקדמות יותר. בשנים שלאחר יציאת הספר לאור נרשמה עלייה במספר העימותים האלימים בעולם לרמה שאפיינה את ראשית שנות ה-90, אך עם מספר הרוגים כללי נמוך יותר. מלחמות בין מדינות ריבוניות כמעט ולא פרצו, עד הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022. המלחמות הקטלניות ביותר שנרשמו היו מלחמת האזרחים בסוריה (שקטלה כמעט מחצית ממספר החללים העולמי ממלחמות בתקופתה), בעיראק ובאפגניסטן. בשנת 2014 תיעד המכון לחקר השלום באוסלו 131,000 הרוגים במלחמות, שהם קא"ש (קצב אבדות שנתי ל-100,000 נפש) של 1.5, עלייה מן הקא"ש העולמי של פחות מ-1 אשר אפיין את מרבית העשור הראשון של המאה ה-21. ואולם המכון דיווח על ירידה עקבית במספר ההרוגים בשנים הבאות, ל-119,000 בשנת 2015, ל-102,000 בשנת 2016, ל-90,000 בשנת 2017, ל-76,000 בשנת 2018 ול-75,600 בשנת 2019, ועלה מעט ל-80,100 בשנת 2020. מספרים אלו נמוכים מן האומדנים המתפרסמים לעיתים קרובות בתקשורת מכיוון שהם כוללים רק הרוגים מתועדים במעשי איבה, הגבלה חיונית לצורך השוואה אמינה עם ההיסטוריה. למרות העלייה, הקא"ש העולמי של הרוגים במלחמות מאז פרסום הספר עדיין נמוך מזה של כל עשור לפני שנות ה-90.

מאז שנת 2011 דווח בייחוד על עלייה חזקה במספר ההרוגים בטרור עולמי, שעל פי ה-Global Terrorism Database הגיע לשיא של כמעט 45,000 בשנת 2014, וירד מעט בשנים 2015 ו-2016. לפחות חלק מהרוגים אלו נכללים במספרי ההרוגים ממלחמות, בייחוד מלחמות האזרחים בעיראק, בניגריה, בסוריה ובאפגניסטן. למרות העלייה, יחסית לאוכלוסיית העולם שכבר עלתה על 7 מיליארד, אפילו השיא של שנת 2014 עדיין מייצג קא"ש קטן משמעותית מ-1.

קא"ש כתוצאה מרצח בעולם, משנת 1990 ועד 2017, לפי גיל הנרצח ולכל הגילאים, על פי אתר The World in Data.

שיעור הרצח בעולם כולו המשיך לרדת בעקביות מאז פרסום הספר, מקא"ש של 5.87 בשנת 2011 ל-5.37 בשנת 2019. השוואת המספרים למעלה מלמדת שלמרות העלייה במלחמות ובטרור, מספרם של הרוגי מלחמות וטרור בעולם עדיין קטן פי שלושה לערך ממספר ההרוגים במעשי רצח פליליים (ראו פרק 5).

שיעור הרצח בארצות הברית, שהיה 5.53 בשנת 2011, עלה וירד מאז מספר פעמים, לקא"ש של 5.40 בשנת 2019, אך תמיד נמוך מזה שאפיין את כל העשורים הקודמים בארצות הברית מאז שנות ה-60. כמו כן, בשנים 2011 עד 2019 נרשמה בישראל ירידה בקא"ש כתוצאה מרצח מ-2.44 ל-1.98, בבריטניה ירידה מ-0.61 ל-0.51, בסין ירידה מ-1.28 ל-0.84, בהודו ירידה מ-3.37 ל-2.94, ברוסיה ירידה מ-19.82 ל-15.19, במקסיקו עלייה מ-20.08 ל-24.55, ובדרום אפריקה ירידה מ-39.63 ל-34.40.

ביקורת

ככלל, הספר התקבל היטב וזכה לשבחים רבים. הוא נכנס לרשימת "ספרי השנה" של הניו יורק טיימס, שגם הקדיש לו כמה סקירות. בין משבחי הספר ניתן למצוא את ביל גייטס ופיטר סינגר. עם זאת קיימים גם קולות אחרים, בפרט ממבקרים המזוהים עם החשיבה הפוסט מודרניסטית. ישנם מבקרים המקבלים, נוכח שפע העדויות, את דעיכת האלימות אך פוסלים את באוריו של פינקר, בעוד אחרים פסלו את הספר פסילה גורפת, כולל את גוף המחקרים בו השתמש פינקר לבסס את טענתו על דעיכת האלימות. אין תימה בכך, שכן ויכוחיו של פינקר עם אסכולה זו נמשכים למעלה מעשור, וספרו הלוח החלק: על הכחשת הטבע המולד בימינו נסוב רובו סביב ויכוח זה.

הסופר והכלכלן הלבנוני-אמריקאי נאסים טאלב כתב מספר ביקורות חריפות על הספר, ובכללן מאמר סטטיסטי ביחד עם המתמטיקאי העוסק בהערכת סיכונים פסקל קירילו. טאלב טען ש"השלום הארוך" הוא אשליה סטטיסטית, שמלחמת עולם שלישית תהיה "ברבור שחור" בלתי ניתן לחיזוי, ושלא ניתן להסיק שהסיכוי לפרוץ מלחמה כזו אכן ירד רק משום שלא פרצה במשך עשרות השנים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה. פינקר פרסם תשובה לביקורתו של טאלב, בה טען שגישת הספר לסיכויי המלחמות דווקא מבוססת במידה רבה על גישת הברבור השחור של טאלב. "השלום הארוך" מבוסס לדעת פינקר על הירידה בשכיחותן של מלחמות מכל הגדלים, ובנוסף על הירידה בגורמים ובמאפיינים רבים אחרים של מלחמה ואלימות. למשל, פינקר שאל רטורית את טאלב אם הוא אכן סבור שהסיכוי לפרוץ מלחמה בין צרפת לגרמניה בראשית המאה ה-21 נשאר זהה לסיכוי שהיה למלחמה כזו לפרוץ בראשית המאה ה-20.

חוקרים מאוניברסיטת המדינה של פלורידה מתחו ביקורת על טענת פינקר שאחוז האוכלוסייה הנהרגים במלחמה גדול בהרבה בחברות לא-מדינתיות, דוגמת שבטי ציידים-לקטים וחקלאים, בהשוואה למדינות מודרניות דוגמת המדינות שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה והשנייה. אף שמבקרים אלו אינם מכחישים שהבדל זה באחוז ההרוגים קיים בנתונים, הם סוברים שהוא למעשה תוצאת לוואי של חוקי קנה-מידה (scale laws) לפיהם חברות קטנות אוכלוסין פגיעות יותר לאלימות, בלי תלות בסוג הארגון החברתי שלהן, בעוד חברות מרובות אוכלוסין חסינות יותר. במחקרם ניסו החוקרים להראות מגמת ירידה באחוז ההרוגים כתלות בגודל האוכלוסייה, על פני מדינות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, במלחמת העולם הראשונה, שבטי ציידים-לקטים וחקלאים פשוטים, ואפילו להקות של שימפנזים מצויים. אנתרופולוגים מאוניברסיטת נוטרדאם התנגדו אף הם לטענת פינקר והציעו מנגנון דומה שבו אוכלוסייה גדולה יותר של חברה אנושית מקטינה את אחוז האנשים מתוכה שיכולים לקחת חלק במלחמה, וכתוצאה מכך את אחוז ההרוגים. הקושי בדיון כזה הוא שחברות שבטיות הן כמעט תמיד קטנות מאוד, בנות כמה מאות או אלפי נפשות, בעוד שמדינות מודרניות הן כמעט תמיד בעלות אוכלוסייה גדולה של מאות אלפי נפשות לפחות, ולכן קשה לקבוע אם ההבדל באחוזי ההרוגים הוא תוצאת ההבדל בגודל האוכלוסייה או ההבדל בשיטת הממשל ובתרבות. המחקר השני ניסח מדד ל"השקעה דמוגרפית במלחמה" (Demographic Conflict Investment) שאמור להיות בלתי-תלוי בגודל האוכלוסייה. מדד זה מראה ירידה מאז סוף שנות ה-40 ועד שנת 2014 אצל המעצמות חברות מועצת הביטחון, אצל מדינות חברות נאט"ו, וכן בישראל, אך לא באיראן, בעיראק, בקוריאה הצפונית ובהודו.

בשנת 2021 יצא לאור ספר: The Darker Angels of Our Nature: Refuting the Pinker Theory of History & Violence, בחטיבה האקדמית של הוצאת בלומסברי. הספר הוא קובץ מאמרים מאת 17 מחברים שונים, בעריכת ההיסטוריון הוולשי פיליפ דווייר (Philip Dwyer) מאוניברסיטת ניוקסל וההיסטוריון האמריקני מארק מיקייל (Mark Micale) מאוניברסיטת אילינוי, המוקדשים לביקורת על היבטים שונים בספרו של פינקר.

השפעות

בציבור הרחב, האמירה כי "אנו חיים בעידן השלו ביותר בהיסטוריה" מזוהה בעיקר עם נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה. בתקופת כהונתו השנייה בעיקר הדגיש אובמה בנאומיו ש"העולם כיום הוא פחות אלים משהיה אי-פעם" וש"עברו עשורים מאז המלחמה האחרונה בין מעצמות". תומכים ומבקרים כאחד העירו על הדמיון הרב בין לשון הצהרותיו של אובמה ללשון ספרו של פינקר, אשר יצא לאור מספר שנים לפני כן, אף כי לא ציטטו הסתמכות מפורשת של הראשון על השני, וטענו שהאופטימיות של מדיניות החוץ של אובמה התבססה על הכרה בדעיכת האלימות. פינקר עצמו נמנע בספרו באופן מפורש מלהביע תמיכה במדיניות חוץ וביטחון כלשהי.

ההיסטוריון והסופר הישראלי יובל נח הררי אף הוא הדגיש מספר פעמים את היעלמותן הכמעט מוחלטת של מלחמות בין מדינות ריבוניות, ובעיקר מלחמות בין מעצמות, בעשרות השנים האחרונות, למשל במאמר משנת 2012 ובפרק הפתיחה של ספרו ההיסטוריה של המחר שיצא בשנת 2015, שם הסתמך על ספרו של פינקר ונימק את ההעלמות בסיבות דומות לאלו שהציע פינקר.

• 
  נורברט אליאס (מימין, בגיל 90, מקבל מדליה משר החינוך של הולנד)
• 
  סטיבן פינקר
• 
  נאסים טאלב
• 
  יובל נח הררי

ספרו של פינקר לא היה הראשון להציע את דעיכת האלימות לאורך ההיסטוריה, אך הוא יוצא דופן בהיקף התופעות והתחומים השונים של אלימות בהם עסק. בין החוקרים הקודמים שהציעו דעיכה בתחומים מסוימים, עליהם מסתמך פינקר, היו הסוציולוג נורברט אליאס בספרו "תהליך התירבות" (פרק 3), ההיסטוריון הצבאי האמריקאי ג'ון גאדיס שטבע את הביטוי "השלום הארוך" בספרו משנת 1987, הארכאולוג הפרהיסטורי לורנס קילי בספרו משנת 1996 "מלחמה לפני הציליביזציה" (פרק 2), וההיסטוריון הצבאי הישראלי עזר גת בספרו משנת 2006 "מלחמה בחברה האנושית" (פרק 2). בו-זמנית עם יציאת ספרו של פינקר לאור בשנת 2011 יצא לאור באופן בלתי-תלוי ספר נוסף, מצומצם בהרבה בהיקפו, בשם "מנצחים את המלחמה נגד המלחמה" מאת הסופר האמריקאי ג'ושוע גולדסטיין. לפי חוקרי הפרויקט לביטחון אנושי באוניברסיטת סיימון פרייזר יש קונצנזוס מדעי בקהילת חוקרי העימותים על דעיכת מלחמות בין מדינות בעשרות השנים האחרונות לפחות מאז ספרו משנת 1990 של מדען המדינה האמריקאי ג'ון מולר , אף כי הסכמה זו עדיין מעוררת מפעם לפעם תגובות הפתעה וספקנות מצד בלתי-מומחים, ואין מחלוקת מדעית ממשית גם על עובדת הירידה בשיעורי הרצח במאות השנים האחרונות, בעולם המערבי לפחות. פינקר וחוקרים אחרים הטוענים לדעיכה כללית באלימות לעיתים מכונים לאחרונה בדיונים אקדמיים ופופולרים בכינוי הגג הבלתי-רשמי "דעיכנים" (אנגלית: declinists).

רבים מנושאי הספר פותחו על ידי פינקר בספר המשך: Enlightenment Now: The Case for Reason, Science, Humanism, and Progress שיצא לאור בפברואר 2018. בספר זה טוען פינקר למגמת עלייה עולמית לא רק בשלום ובאי-אלימות, אלא גם בבריאות, בשגשוג כלכלי, בבטיחות ובאושר, ומסביר את סיבותיה של מגמה זו באימוץ נרחב יותר ויותר של ערכי הנאורות: רציונליות, מדע והומניזם.

בפברואר 2023, מנוע החיפוש האקדמי גוגל סקולר מנה 991 ציטוטים של הספר בספרי עיון ובמאמרים מדעיים.

קישורים חיצוניים

• נועה לימונה, החוקר העולמי חושב שהעולם שלנו הופך רגוע מרגע לרגע, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2011
• סקירה על הספר מאת פיטר סינגר באתר הניו יורק טיימס, 6 באוקטובר 2011. (באנגלית)
• הרצאת TED של סטיבן פינקר על דעיכת האלימות. (באנגלית; ישנה אפשרות לכתוביות בעברית).
• הרצאת גיפורד של סטיבן פינקר על דעיכת האלימות באוניברסיטת אדינבורו. (באנגלית)
• ההיסטוריה של שיעורי הרצח במדינות שונות: גרפים ומפות באתר Our World in Data של מקס רוזר, חלקם מתוך הספר. (באנגלית)
• ההיסטוריה של מלחמות בעולם: גרפים ומפות באתר Our World in Data של מקס רוזר, חלקם מתוך הספר. (באנגלית)
• עדויות אתנוגרפיות וארכאולוגיות למוות אלים: גרפים באתר Our World in Data של מקס רוזר, חלקם מתוך הספר. (באנגלית)
• מנואל אייזנר, לקחים מאלף שנות אלימות, מאמר באתר אלכסון, 24 באוקטובר 2016.
• הרצאה לציבור על אפקט פלין, ג'יימס פלין באתר TED (באנגלית; ישנה אפשרות לכתוביות בעברית).
• הדעיכה באלימות גלובלית: עדויות, הסברים ומחלוקות. מאמר על הספר והביקורת עליו, במיזם דו"ח הביטחון האנושי באוניברסיטת סיימון פרייסר, 2013. (באנגלית)
• המלאכים הטובים של טבענו, באתר OCLC (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ