אמנציפציה ליהודים

האמנציפציה ליהודים (בקיצור: אמנציפציה או אמנסיפציה) היא תהליך, אשר כדברי כריסטיאן וילהלם פון דוהם נועד 'לשפר את מצבם של היהודים', בתמורה להפקת תועלת מכישוריהם. במהלכו הושוו זכויותיהם של היהודים לאלו של בני החברה הסובבת. תהליך זה החל עם הוצאת כתב הסובלנות בידי קיסר אוסטריה בשנת 1782;^[1] ועם העובדה שכבר ב-1787 קיבלו יהודי ארצות הברית זכויות אזרחיות מלאות. אבל המושג 'אמנסיפציה' קיבל את מלוא משמעותו, וכן תאוצה רצינית, עם המהפכה הצרפתית (1789); והתהליכים שהתרחשו אחריה באירופה עד למהפכה הבולשביקית (1917). האמנציפציה של היהודים הייתה קשורה לרעיונות הליברליים, מדיניים וחברתיים, שנפוצו באירופה בעקבות ההשכלה. הלך רוח זה השפיע על העידן המודרני, ברוח רעיונות הנאורות והשוויון בין כל בני האדם.

האמנציפציה הייתה כרוכה בגילוי נכונות של חברה מסוימת ושל היהודים שבתוכה, לאמץ את רעיונותיה; והייתה מלווה בפולמוס ולעיתים גם במאבק – ובאנגליה לדוגמה, היהודים נלחמו למען שויון זכויות. לתהליך זה, אשר כדוגמתו עבר גם על מיעוטים נוספים, נודעו השפעות מרחיקות לכת על חברת היהודים – והתפשט במושבותיהם אף מעבר לים.^[2]

הרקע לאמנציפציה

במאות ה-17–18, בזמן האמנציפציה שלט האבסולוטיזם הנאור, במרבית ארצות אירופה. תחת שלטון זה, היכן שישבו היהודים, הם למעשה נהנו מסובלנות – וזאת במחיר של אפליה, מעמד שולי ולעיתים רדיפות. יחד עם זאת, עוד לפני הענקת זכויות אזרחיות ליהודים, מעמדם היה משופר מזה של המוני העם. אדרבה, הם נהנו משלטון עצמי לפי ההלכה – תחת השלטון הנוצרי והמוסלמי כאחד. מכל מקום הם שמרו על זהותם הלאומית.^[3] מהצד הנוכרי האמנציפציה החלה אפוא על רקע הציפייה של מצדדיה המושבעים ביותר, שעם השוואת מעמדם החוקי של היהודים לבני דתות אחרות במדינה, היהודים יעברו שינויים מפליגים בכל אורחות חייהם – ולמעשה ייטמעו בחברה. כמו כן, מניעה היה שבתמורה לזכויות האזרחיות, היהודים יתרמו לחברה מתושייתם הכלכלית. והרי, בחברה הנוכרית היה מקובל לחשוב ששפלות מעמדם האזרחי, הוא עונש על חטא צליבת ישו. במילים אחרות בעיניים נוכריות האמנציפציה נתפסה כדרך 'לתקן' את היהודים.

למרות הלך רוח דו-ערכי זה – רצון לשלב את היהודים מחד גיסא, ומאידך גיסא דחייתם – בקרב היהודים התקבלה האמנציפציה בהתלהבות. בחיבור 'ירושלים' למנדלסון כדוגמה, ניכרים כי כבר ב-1783 עלתה הציפייה, שאם יהודים ישתלבו כמיטב יכולתם בחברה, הרי תפסק רדיפתם. בעוד שבארצות מזרח אירופה התגלתה התנגדות עממית נרחבת לאמנציפציה, הרי שבמערב אירופה ובמידת מה גם במרכזה לא הייתה כמעט התנגדות, וליהודים היה קל יותר להתמזג בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים.^[4]

האמנציפציה בצרפת - כמקרה בוחן

אף כי התרחשו אירועים המבשרים את האמנציפציה במספר מקומות באירופה ואף בארצות הברית, הרי צרפת הייתה נחשונית בכל הקשור לקידום ממשי של עקרונות האמנציפציה. הסיבה לכך קשורה להתפשטות רעיונות המהפכה הצרפתית, שבהם הם היו כרוכים; וכן כיבושי נפוליאון במזרח, אשר הפיצו את רעיונותיה בכל רחבי אירופה. בעת הדיון בשאלת היהודים ב-23 בדצמבר 1789, ובשם המהפכה – הגדיר הרוזן דה קלרמון-טונר, שתמך בשוויון זכויות, את המשוואה שתאפיין את המדיניות הליברלית כלפיהם בחלקים גדולים מאירופה בהמשך:

”לכל דת יש רק מבחן אחד לעבור, והוא המוסר... וכאן תוקפים אותי אויבי היהודים: אלה, הם אומרים, אינם חברתיים... הם אינם יכולים להיקשר אלינו בנישואין או בידידות, מזונותינו אסורים עליהם, שולחנותינו וכלינו אסורים, צבאנו לעולם לא יכיל יהודים שיגנו על המולדת... האשמות אלה מטעות... תנו להם אדמה וארץ, והם לא ילוו עוד כספים. ואשר לאי-חברותיותם, אתם מגזימים... אין ספק שמוזרויותיהם הדתיות יעלמו מתוך הכרת הפילוסופיה החדשה או התחושה של חופש ושחרור, ואם לאו, אין אלה עבירות שהחוק צריך להתייחס אליהן. אבל, הם אומרים לי, ליהודים חוקים ושופטים משלהם. לכך אני עונה, זו אשמתכם ואין להתיר זאת. עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים. עלינו לבטל את ההכרה בשופטיהם; צריך שיוכפפו רק לשופטינו שלנו. עלינו לסרב להעניק תוקף לחוקים-לכאורה של מוסדות הדת היהודית; אסור להרשות להם להקים בתוך המדינה גוף פוליטי או מעמד. עליהם להיות אזרחים כיחידים. אבל, יגידו לי חלקכם, הם אינם רוצים להיות אזרחים! אם כן, שיאמרו זאת, ונגרש אותם. נתעב הדבר, שבתוך מדינה יהיה גוף של לא-אזרחים, או אומה בתוך אומה.”

המשפט 'עלינו לשלול הכל מהיהודים כאומה, ולתת להם את הכל כיחידים' משקף את דו-הערכיות שאפיינה את גישתם של תומכי האמנציפציה בקרב הנוכרים – וחשוב לזכור שלצידם עמדו ששללו מתן זכויות ליהודים. למרות זאת, יהודי צרפת אימצו את האמנציפציה בהתלהבות רבה. עבורם בכך שהמהפכה הצרפתית בישרה את האמנציפציה, נתפס כמפנה היסטורי חיובי, ששם קץ לימי הביניים גדושי רדיפות ולסבלות הגלות. יהודים פרסמו שירים ומאמרים בעיתונות בשבח המהפיכה. כמו כן, הם הרימו תרומות למען הצלחתה; והתגייסו לצבא. נפוליאון בונפרטה כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, והוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה. מדיניותו שיקפה את הפרובלמטיקה שהאמנציפציה הציבה בפני היהודים. לנוכח האשמות שהוטחו בפני היהודים, על היותם מדינה בתוך מדינה, בשנת 1806 הוא כינס אספת נכבדים מהקהילה היהודית – בכדי לברר באיזו מידה יהיו היהודים מסוגלים למלא כיאות את חובותיהם האזרחיות. היהודים הכחישו כל ההאשמות, ולמעשה התחייבו לשרת נאמנה את צרפת ואת האידיאלים של המהפכה. החלטות אלו אושררו בסנהדרין בחורף 1807. כתוצאה מכך, בהדרגה בוטלו סמכויותיה של הקהילה היהודית. אם כן, בשעה שברחבי אירופה המהפכה הצרפתית הצמיחה תנועות לאומיות, אצל היהודים בעלי התודעה הקהילתית החזקה במיוחד, תהליכי האמנציפציה הביאו להחלשתן של השאיפות הלאומיות. תחת זאת הם קיבלו זהות של צרפתים בני דת משה - כשהדגש הוא על צרפתים. בחוקת 1848 נקבע כי כל התושבים חופשיים לבחור את דתם. בסוף המאה ה-19, אף כי היהודים בצרפת היוו פחות ממחצית האחוז מכלל האוכלוסייה – בתוך כדור אחד, בעקבות החופש והשוויון שהם זכו להם, רבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות במוסדות השלטון והמנהל הציבורי.^[5]

מהלך האמנציפציה בארצות אירופה השונות

קיסרויות פרוסיה (גרמניה) ואוסטרו-הונגריה: כתב הסובלנות משנת 1782, הגדיר את זכויות היהודים. אף כי הוא ביטא מגמה חדשה בזירה הפוליטית והחברתית באירופה, רק עם אביב העמים – כלומר בין 1848 ל-1871, קיבלו היהודים זכויות מלאות בארצות אלו. בשנת 1866 נתקבלה ההחלטה בפרלמנט של פרוסיה על איסור האפליה הדתית. בין היהודים הבולטים שנאבקו למען האמנציפציה היה גבריאל ריסר.^[6]

ארצות השפלה (הולנד ובלגיה): בארצות אלו, אשר כבר ממילא הייתה בהם מסורת של סובלנות ארוכת שנים, התקבלה האמנציפציה במהרה – והיהודים זכו בהן לשוויון אזרחי ודתי, כבר בסוף המאה ה-18.

אנגליה: בניגוד לצרפת, הולנד ובלגיה, בהן נטמעו היהודים בחברה הכללית במהירות יחסית, באנגליה היה תהליך השוויון הדרגתי, והחוקים המפלים בוטלו אט אט. למעשה האמנציפציה של היהודים ארעה, בעקבות השוואת מעמדם של הקתולים, לאוכלוסייה האנגליקנית ב-1829. כך נאמר בבית הנבחרים הבריטי לרגל ביטול האפליות נגד היהודים:^[7]

"אנגליה היא ליהודים פחות ממחצית מולדתם, ואנו מקללים אותם על כך, שאין להם כלפי אנגליה יותר ממחצית רגש של פטריוטיות. אנו נוהגים בהם כעבדים ותמהים על כך, שאין הם רואים בנו את אחיהם. אנו דוחקים אותם למשלחי יד בזויים, ולאחר-מכן הננו מטיפים להם מוסר, שאין הם עוסקים במקצועות מכובדים. זמן רב אסרנו עליהם להיות בעלי אדמות, ואנו מתלוננים שהם מתעסקים בעיקר במסחר".

איטליה: באיטליה ניתן שוויון חוקי ליהודים בשנת 1870.

שווייץ: בשנת 1874 קיבלה שווייץ על עצמה את עקרון השוויון, וההגבלות על היהודים הוסרו.

מזרח אירופה: יצחק בר לוינזון, אבי ההשכלה היהודית ברוסיה, היה בין אלה שהטיפו לידיעת לשון המדינה ועיסוק במלאכות יצרניות, כדי להשתלב במדינה ולא למשוך את טינת הסביבה. המשכילים רצו להאמין, שעל ידי השתלבותם בחברה ותרומתם לה – השנאה כלפיהם תלך ותעלם, אך אכזבתם הייתה קשה. במדינות מזרח אירופה היה הציבור היהודי נתון בטבעת חנק של גזרות, גרושים ותקנות מגבילות שהונחתו עליו מראש הפירמידה - משלטון הצאר. מדינות מזרח אירופה לא מיהרו לאמץ רעיונות ליברלים.^[8]

ביטויים נלווים לאמנציפציה של היהודים

ערך מורחב – אמנציפציה

האמנציפציה של היהודים באה לידי ביטוי ב:

עיור מוגבר של היהודים ומעברם לערים גדולות בתוך אירופה – כמו למשל וינה, פריז, פרנקפורט ועוד.
אימוץ בידי היהודים של כללי ההתנהגות של החברה האירופאית – לרבות, שימוש בלשון המקום (במקום ביידיש או בלאדינו), במלבושיו ובכללי הנימוס המקובלים.
פתיחת מקצועות חדשים בפני היהודים – בחלקם חופשיים: רפואה, משפט, עיתונאות, הוראה, בנקאות וכדומה.
שילוב מוגבר של היהודים במערכת החינוך הכללית ובאקדמיה, על חשבון לימודם במוסדות המסורתיים – לרבות תלמודי תורה וישיבות.
ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, נטילת הסנקציות מבתי הדין ומהפרנסים (בעיקר חרם), וכן הגבלת תחולת ההלכה למישור האישי והוולונטרי.
האמנציפציה באה לידי ביטוי בהשתלבות בכלכלה, בחברה, בתרבות, בצבא ובפוליטיקה.

השתלבות בכלכלה

צמיחת המעמד הבורגני החדש – השלמת תהליך האמנציפציה במערב אירופה הצמיח בקרב היהודים את מעמד הבורגנות הקפיטליסטית. רבים בקרב היהודים, שהתעשרו בערים הגדולות, פנו לענף הבנקאות, למפעלי סלילה של מסילות ברזל ועוד.
בתחום המסחר - במאה ה-19 חלה ירידה גוברת והולכת בתעסוקת יהודים בתיווך וברוכלות, ועלייה מקבילה במספר הסיטונאים ובעלי החנויות היהודים. בארצות מזרח אירופה התחזקה מעורבותם של היהודים בחברות מסחר גדולות, כמו חברות ספנות אשר שיווקו מוצרי חקלאות מאירופה המזרחית למערבית. ברוסיה היה נתון סחר הפנים והחוץ בידי היהודים, אשר עסקו בהפצת סחורות ושיווקן. נודעו יהודים עשירים אשר השקיעו את ממונם בענפי כלכלה חדשים: בקולנוע, בבניית מסילות ברזל, הקמת חנויות כל-בו ענקיות והקמת תעשיות בגדים.
בנקאות – פעילותם של היהודים בתחום הכספי הלכה ושגשגה. הבנקים ופעילותם הכלכלית תפסו מקום נכבד במסחר המקומי והבינלאומי ובהשקעות שונות, והבנקאים היהודים טיפסו והגיעו למקום נכבד, לעיתים ראשון במעלה, ואף התחרו בהצלחה עם בנקים לא יהודיים, בעיקר במתן אשראי לגופים פרטיים אמידים וכן לממשלות. בנקאים אלה, אשר הקימו רשתות כלכליות בכל רחבי אירופה, סניפים וסוכנויות, לא היו אלא צאצאיהם של יהודים מצליחנים. הבנקים, אותם הם ניהולו, פעלו על בסיס קשרים משפחתיים, ויצרו משפחות בנקאיות שפעלו במרכזים עירוניים, הקימו מוסדות פיננסיים מרכזיים והשיאו עצות בענייני הון לממשלתם.
תחום המלאכה והתעשייה – האמנציפציה פתחה לפני היהודים אפשרויות לעסוק במגוון רחב של מלאכות. הן בשל ביטול המונופולין של גילדות בעלי המלאכה, שמנעו מהיהודים כניסה אליהן ועיסוק בתחומן, והן בשל עליית הקפיטליזם ועמו הרצון להתייעלות כלכלית, החלו היהודים להיכנס אט אט לתחומים אלה. כמו כן פנה חלק ניכר מיהודי מרכז אירופה לעיסוק ב"מקצועות חופשיים" - עיתונות, רפואה, עריכת דין, חינוך, אמנות ועוד.

אשר ליהודי מזרח אירופה, הרי מרביתם חיו בערים. למרות שלא מעט יהודים עסקו בחקלאות, הרוב התפרנסו מעיסוק במסחר זעיר ותעשייה (נפחים, נגרים, בנאים, סנדלרים, עובדי טקסטיל, דפוס ונייר). כאשר חדרה המהפכה התעשייתית למזרח אירופה, השתלבו יהודים רבים במקצועות החדשים והפכו לפועלי חרושת. האמנציפציה התקבלה במזרח אירופה בתהליך איטי. במענה לאכזבה מכשלונם להשיג שוויון זכויות, היו יהודים שפנו להקמת תנועות לאומיות שונות. גם לאחר המהפכה הרוסית 1917 ומלחמת העולם הראשונה, היה מעמדם של יהודי פולין והארצות הבלטיות שונה מבמערב והם הוכרו כמיעוט לאומי. כך גם בברית המועצות.

יהודים ידועים בתחום הכלכלה

גרשון בלייכרדר - יועץ הכספים של קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק; סייע בעדו בארגון התקציב המלחמתי בשנת 1866, כשפרוסיה יצאה להילחם באוסטריה במלחמת שבעת השבועות.
בני משפחת רוטשילד - ניהלו בנקים בערי אירופה הגדולות, ואף עזרו לראש ממשלת אנגליה, לרכוש מניות של תעלת סואץ.
משה מונטיפיורי (1784–1885) - נדבן ועסקן יהודי בריטי, שהתמחה בעסקי בורסה. בשנת 1824 פרש מונטיפיורי מעסקיו והתמסר לפעילות ציבורית ויהודית. הציבור הבריטי העריך את נדבנותו ואת הדבקות שגילה בעבודתו. את יוקרתו ואת יכולת השפעתו בלונדון ניצל מונטיפיורי לטובת היהודים ברחבי תבל.
משפחת הירש – התקינה מסילות ברזל באזור הבלקן ובאימפריה העות'מאנית.
משפחת פריר הצרפתית – יסדה בנק בצרפת והקימה את "רכבת הדרום" בצרפת.

השתלבות חברתית ותרבותית

מידת השתלבותם של היהודים באירופה, בעיקר במרכזה ובמערבה, במשך המאה ה-19, הייתה תוצאה של מספר גורמים:

תרבות ההשכלה היהודית, שביקשה לסלול את הגשר בין השתלבות בחברה לבין שמירה על הזהות היהודית.
גל ההגירה של הציבור היהודי מן העיירות והכפרים אל הערים, אשר חשפה את היהודים בפני החברה העירונית הזרה, תרבותה ואורחות חייה.
האמנציפציה לה זכו היהודים.

החברה האירופית, בעיקר לאחר המהפכה הצרפתית, הייתה נכונה יותר מבעבר לקבלת הציבור היהודי לתוכה. עם זאת, חשוב להדגיש, שמידת קבלתם וקליטתם של היהודים בחברה הסובבת, הייתה שונה ממקום למקום ומזמן לזמן. היהודים החלו להיטמע בסביבתם. הם אימצו את לשון המדינות שבהן הם חיו, את הלבוש המקומי ואת מנהגי האוכלוסייה. ילדים יהודים נקלטו בבתי ספר כלליים ושם למדו את לשון האומה; יהודים החלו ללמוד באוניברסיטאות, וחלקם הוכשרו במקצועות חופשיים.

היהודים פנו למספר תחומי תרבות עיקריים:

עיתונות – חלקם כעיתונאים וחלקם כבעלי מניות של עיתונים גדולים בצרפת ובגרמניה.
מוזיקה – התפרסמו מוזיקאים יהודי, ביניהם ז'אק אופנבך, גוסטב מאהלר ופליקס מנדלסון-ברתולדי. האחים רובינשטיין ארגנו את החינוך המוזיקלי ברוסיה.
ציור – התפרסמו ציירים יהודיים ממדינות אירופה השונות, ביניהם: מקס ליברמן מגרמניה, מוריץ דניאל אופנהיים, שנהג לצייר את בני משפחת רוטשילד וזכה לכינוי "הצייר של הרוטשילדים", קמיל סיארו מצרפת וכו'.
ספרות – יהודים רבים העשירו את התרבות האירופית במערב ובמזרח ביצירותיהם. בגרמניה נודע המספר והמשורר היינריך היינה, בפראג שבצ'כיה כתב פרנץ קפקא ברוסיה התפרסם מנדלי מוכר ספרים, ועוד רבים אחרים.
מדע – היו גם אנשי מדע יהודים שנודעו באירופה ובעולם כולו, רבים עסקו במחקר ובפיתוח, ואחרים לימדו באוניברסיטאות במגוון רחב של מקצועות.

עם זאת, לנגד עיני היהודים המשתלבים התנוססה סיסמת המשכילים היהודים - שורה מתוך "הקיצה עמי" של יהודה לייב גורדון: "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך!". כלומר, לשמור על איזון בין ה"אדם" – התושב, האזרח מן השורה, המשתייך למסגרת חברתית מסוימת והמזדהה עם צווי החברה וההגיון, לבין ה"יהודי" – בן עם היסטורי, דת ואמונה עתיקה.

השתלבות צבאית ופוליטית

יהודים מעטים הצליחו להשתלב בצבא ולהגיע לדרגות בכירות. דוגמה לכך היה אלפרד דרייפוס, שהגיע לדרגת קצין בצבא הצרפתי.

כמו בתחומים אחרים, כך גם בפוליטיקה השכילו היהודים להשתלב בחיי המדינות השונות. השתלבות בתחום זה ביטאה את רצונה של האוכלוסייה היהודית להזדהות עם המדינה והלאום שבתוכו היא נמצאת. במילים אחרות, יהודים קיבלו את המדינה בה חיו כמולדתם, והאוכלוסייה הנוצרית, בני האומה - כאחיהם.

איטליה - לואיג'י לוצאטי, שהיה ראש הממשלה.
צרפת - בנוסף לצירים יהודים, שימש מיכאל גודשו כשר האוצר היהודי הראשון בממשלה צרפתית לפני מהפכת 1848, ואדולף כרמיה שימש כשר המשפטים ופעל גם למען היהודים.
אנגליה - בנג'מין דיזראלי היה ראש הממשלה ועמד בראש המפלגה השמרנית.
רוסיה - היהודים השתלבו בפעילות המפלגתית מתוך שאיפה לשפר את מעמדם.

על פי הפרופ' מייקל וולצר, האמנציפציה גרמה למהפך מבחינת התפיסות הפוליטיות של היהודים, והייתה קו פרשת מים של מעבר מתמיכה שמרנית כ"יהודי חצר" הנאמנים לשלטון וסמוכים על שולחנו, לתמיכה בליברליות שמאלנית הנאבקת בשלטון, כפי שלאחר מכן מוצאים יהודים בחזיתות של מאבקי שמאל רבים. אם לפני האמנציפציה היהודים מצאו ביטחון והגנה בשלטון, לאחריה החוויה המעצבת שלהם כעם נרדף הביאה אותם למקום של דרישת זכויות אדם וחירויות פרט.^[9]

השתלבות בחברה הכללית

המשכילים היהודים תלו תקוות רבות באמנציפציה, הם קיוו שהאמנציפציה תפתור את בעיית השנאה ליהודים והם יוכלו להשתלב בחברה האירופית הלא יהודית ללא הבדלים ומבלי להפסיק להיות יהודים. חלק מהמשכילים היהודים זנחו את המסורת הדתית והחליפו ברעיונות אוניברסליים ובכך הצטרפו לתהליך החילון שהיה באירופה בכלל החברה. עם זאת, חלקים גדולים בחברה האירופית, בעיקר במרכז ובמזרח אירופה, סירבו לקבל את המיעוט היהודי והאנטישמיות גברה. ביטויה הקשה ביותר של תופעת האנטישמיות המודרנית נמצא באידאולוגיה הנאצית, וביישומה בשואה. במדינות מערב אירופה זכתה האמנציפציה להצלחה רבה יותר, בגלל נטייתן לאימוץ רעיונות דמוקרטיים וליברלים.

בתוך הציבור היהודי החל ויכוח נוקב בדבר הדרך לממש את הלאומיות היהודית. השאלה היהודית הייתה בעצם "האם אפשר וכיצד ניתן להיות אדם מודרני ויהודי באותו זמן?". אחת התשובות, שזכתה תחילה לתמיכה מועטה בלבד הייתה הציונות שדגלה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.^[10]

השפעת האמנציפציה על החברה היהודית

דיווח על המאורעות בעיתון המשכילי "המאסף", שיצא לאור בברלין, 15 בספטמבר 1789

האמנציפציה זעזעה את החברה היהודית; והוגבל כוחה לכפות את ההשתייכות אליה ולשלוט ביהודים על פי ההלכה. ההשתייכות לקהילה והציות להלכה הפכו לעניין וולונטארי. הלחץ להיטמע לא בא רק מצד השלטונות, אלא גם מבני הקהילה. ב'ירושלים' מנדלסון טוען בזכות הפרדה בין דת למדינה, וקורא לצמצם את סמכויות הקהילה וטוען כלפיה שאל לה לכפות את הדת היהודית או למנוע את הפיכת היהודים לאזרחים ככל האזרחים. מצד שני, האמנציפציה עוררה פולמוס מצד החברה הנוכרית, אשר בעקבותיו הבינו היהודים שעליהם לוותר על מצוות דתיות, שהכבידו על השתייכותם לחברה הכללית.^[11]

גישת היסוד של האמנציפציה בסופו של דבר חלחלה בהגות היהודית וערערה את אושיות התודעה העצמית היהודית. ביוזמת מחדשים, למן המאה ה-19 החלו להופיע זרמים חדשים ביהדות – בעיקר בגרמניה, ארצות הברית, אנגליה, צרפת והונגריה. רפורמטורים אלו הקימו בתי כנסת, עיתונים ובתי ספר שכל אחד שיקף דעה משלו, ונועד לגייס קהל אוהדים. כתוצאה מכך היהדות הפכה לפלורליסטית יותר ויותר – אף מבחינה תאולוגית. המוסדות החדשים שהוקמו חיקו את אלו של האליטות הנוכריות. בבתי הכנסיות המהודרים שהם הקימו הונהגו תפילות בשפת המקום, וקוצרו התפילות, אשר עברו עריכה על פי רוח הזמן. טופח הממד האוניברסלי, הלמדני והמוסרי של היהדות על חשבון הממד הלאומי. העיון במקרא החליף את מקומו של העיון בתלמוד – וחזון הנביאים פורש על פי התורות המודרניות העכשוויות. המסורת היהודית הפכה למכרה שיש לחפור בו באופן סלקטיבי, כדי לספק תשובות לבעיות ההווה, מבית היוצר של החברה הליברלית. להצדקת המהלכים הללו, נטען כלפי היהדות שמהותית היא התפתחותית או שילוחית באופיה. נטען גם שהיא למעשה מצדדת בגולה ומתייחסת אל החזרה לארץ ישראל כלאוטופיה.^[12]

עד לגבול מסוים גם היהדות האורתודוקסית אימצה חלק מערכיה של התנועה הרפורמית. רעיון השליחות איחד רב רפורמי כמו אברהם גייגר, הרב הנאו-אורתודוקסי שמשון רפאל הירש והניאו ציוני משה הס. כל אלו לא ראו סתירה בין נאמנות למדינה שבה הם חיו, לאמונתם הדתית ולמסורת משכבר. למעשה רוב היהודים קידמו בברכה את האמנציפציה ואת יתרונותיה, וניסחו מחדש על פיה את יהדותם. יחד עם זאת, עם הזמן חלה שחיקה ברעיונות הרדיקלים שקידמו מבשרי האמנציפציה היהודים. היהודים אמנם התבוללו – אבל לא עד הסוף. הם שמרו על חלק מייחודיהם, אף אם בדרך חלקם איבדו את אמונתם הדתית או אף התנצרו. כנראה כתוצאה מאביב העמים, גם בקרב היהודים התפתחה סולידריות אתנית – אשר בסופו של דבר נתנה תנופה לציונות, שאף היא התפתחה על רקע ההשכלה.^[13]

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנציפציה ליהודים בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ כתב הסובלנות או צו הסובלנות (בגרמנית: Toleranzedikt או Toleranzpatent) הוא כינוי לסדרת צוים שהוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנים 1781–1782 שהביאו לרפורמות מקיפות בנושאי זכויות מיעוטים ובין היתר הגדירו את זכויות היהודים.
^ Jacob Katz, "The term "Jewish Emancipation" its origin and historical impact", in Alexander Altman, Studies in 19th Jewish intellectual history, 1964
^ Salo Baron, "Newer approaches to Jewish Emancipation", Diogenes 29, 1960.
^ Sorkin, David (2019). Jewish Emancipation: A History Across Five Centuries. Princeton University Press.
^ David Feuerwerker. L'Émancipation des Juifs en France. De l'Ancien Régime à la fin du Second Empire. Paris: Albin Michel, 1976
^ Richarz, M. (1975). Jewish Social Mobility in Germany during the Time of Emancipation (1790-1871). The Leo Baeck Institute Yearbook, 20(1), 69–77.
^ Henriques, Henry Straus Quixano (October 1905). "The Civil Rights of English Jews". The Jewish Quarterly Review. The Jews and the English Law. Oxford: Horace Hart, Printer to the University. 18 (1): 40–83
^ Battenberg, Friedrich (2017), Jewish Emancipation in the 18th and 19th Centuries, EGO - European History Online, Mainz: Institute of European History, retrieved: March 17, 2021 (pdf).
^ MICHAEL MAYER, THE ORIGINS OF THE MODERN JEW, 1967
^ יעקב כ"ץ, היציאה מהגטו, אפקים עם עובד, תשמ"ו
^ אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע-עשרה, תל אביב תשלח.
^ בין השתלבות לייחוד: תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה, מאת פרופ' גיא מירון
^ פאולה היימן, 'אמנציפציה', עורכים א' שפירא, א' כהן ופ' מנדס פלור, תל אביב עם עובד 1993 [1986].

[1] כתב הסובלנות או צו הסובלנות (בגרמנית: Toleranzedikt או Toleranzpatent) הוא כינוי לסדרת צוים שהוציא יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנים 1781–1782 שהביאו לרפורמות מקיפות בנושאי זכויות מיעוטים ובין היתר הגדירו את זכויות היהודים.

[2] Jacob Katz, "The term "Jewish Emancipation" its origin and historical impact", in Alexander Altman, Studies in 19th Jewish intellectual history, 1964

[3] Salo Baron, "Newer approaches to Jewish Emancipation", Diogenes 29, 1960.

[4] Sorkin, David (2019). Jewish Emancipation: A History Across Five Centuries. Princeton University Press.

[5] David Feuerwerker. L'Émancipation des Juifs en France. De l'Ancien Régime à la fin du Second Empire. Paris: Albin Michel, 1976

[6] Richarz, M. (1975). Jewish Social Mobility in Germany during the Time of Emancipation (1790-1871). The Leo Baeck Institute Yearbook, 20(1), 69–77.

[7] Henriques, Henry Straus Quixano (October 1905). "The Civil Rights of English Jews". The Jewish Quarterly Review. The Jews and the English Law. Oxford: Horace Hart, Printer to the University. 18 (1): 40–83

[8] Battenberg, Friedrich (2017), Jewish Emancipation in the 18th and 19th Centuries, EGO - European History Online, Mainz: Institute of European History, retrieved: March 17, 2021 (pdf).

[9] MICHAEL MAYER, THE ORIGINS OF THE MODERN JEW, 1967

[10] יעקב כ"ץ, היציאה מהגטו, אפקים עם עובד, תשמ"ו

[11] אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע-עשרה, תל אביב תשלח.

[12] בין השתלבות לייחוד: תפיסת האמנציפציה בשיח הפוליטי של יהודי גרמניה, מאת פרופ' גיא מירון

[13] פאולה היימן, 'אמנציפציה', עורכים א' שפירא, א' כהן ופ' מנדס פלור, תל אביב עם עובד 1993 [1986].

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]