עונש מוות ביהדות
עונש מוות מופיע בתורה כעונש חובה על מספר עבירות חמורות. השימוש בעונש מוות התקיים בעיקר מתקופת המקרא ועד חורבן בית שני, ובמקורות מהעת העתיקה מסופר על הוצאות להורג בידי מלכים, נביאים ובתי דין יהודיים. בהלכה היהודית, הסמכות לביצוע העונש תלויה במהות המקרה, ובהתאם לו נתונה לסנהדרין קטנה (בית דין של 23 דיינים) ולמלך. לסנהדרין קטנה ישנה סמכות לדון דיני נפשות רק בזמן שהסנהדרין הגדולה (המונה 71 דיינים) יושבת בלשכת הגזית.[1] מלך ישראל רשאי להרוג את המורדים בו, ובנוסף לכך, במקרים בהם ישנו צורך ביצירת הרתעה לשם תיקון מצב החברה, יש לו רשות להמית עבריינים על פי שיקול דעתו גם אם העונש הרגיל אינו מוות או שסדרי הדין הרגילים לא מאפשרים זאת.
במשנה ובתלמוד נקבעו כללים משפטיים המקשים מאוד על ההוצאה להורג, וחז"ל אף הורו לנקוט בגישה משפטית המתרחקת ככל האפשר מביצוע עונש מוות. למעשה, מאז גלות הסנהדרין[2] וביותר מאז ביטול הסמיכה, בטלה האפשרות לדון בדיני נפשות הכוללים הוצאה להורג. עם זאת, ההלכה השאירה פתח המאפשר המתה כהוראת שעה במקרים נדירים ביותר, שנעשה בהם שימוש פעמים ספורות במהלך הדורות. היו חוקרים[דרושה הבהרה] שהצביעו על המשך השימוש בפועל בעונש מוות בקרב קהילות יהודיות בימי הביניים ואחריהן בהוראות שעה מיוחדות[3].
במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חטאים שעונשם מוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתורה הוזכרו איסורים שהעובר עליהם בזדון ולאחר התראה עונשו מוות, בהם עבודה זרה ונבואה בשמה, רוב איסורי עריות ובכללן ניאוף ומשכב זכר, רצח, קורבן אדם, חטיפת אדם ומכירתו, כישוף, ידעוני, העלאה באוב, נבואת שקר, חילול שבת, קללת אב ואם והכאתם, קללת ה', איסור עבודת זר במקדש, וזקן ממרא.
אופני ביצוע ההמתה המוזכרין בפירוש בתורה, הם סקילה[4] ושריפה.[5] ביצוע העונש הוא בידי העדים בראשונה, "ויד כל העם באחרונה",[6] ובמקרה של רצח, ביצועו בידי גואל הדם.[7]
קיום העונש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתורה מסופר על סקילתם של המקושש – שקושש עצים בשבת,[8] והמקלל – שקילל את ה'.[9] שניהם נסקלו בידי בני ישראל במדבר על פי הוראת ה' למשה. בפרשת כי תשא מסופר כי 3,000 עובדי העגל נהרגו בחרב בידי בני לוי בהוראת משה.[10] בפרשת בלק מסופר כי לאחר חטא בעל פעור, משה נצטווה להמית את ראשי העם שעבדו לבעל פעור, אך לא ברור האם הציווי התבצע.[11]
בספר יהושע מסופר כי בעקבות עלייתו בגורל הודה עכן בן כרמי שלקח משלל כיבוש יריחו על אף החרם עליו, וגרם בכך להפסד ישראלי במלחמת העי. בעקבות זאת הוא נסקל בהוראת יהושע בן נון.[12] בספר שמואל מסופר שכמה דורות לאחר מכן, שמואל הוציא להורג את אגג מלך עמלק;[13] בעלת האוב מעין דור אמרה שהיא חוששת לחייה כיוון ששאול הכרית את האובות והידעונים בממלכתו;[14] ודוד הורה על הריגת הנער העמלקי שהרג את שאול, ועל תליית רכב ובענה בני בנימין שרצחו את איש בושת.[15]
בספר מלכים נבות היזרעאלי הומת בסקילה בהוראת איזבל, באשמת שווא של קללת האל והמלך, שנטפלה עליו בעזרת עדי שקר.[16] בהמשך מסופר שיהוא, בדומה לאליהו הנביא, גם כינס את כל נביאי הבעל בדורו בעורמה והמיתם.[17] בממלכת יהודה, יהוידע הכהן הוציא להורג את מתן כהן הבעל[18] ויאשיהו המלך זבח כהני במות.[19]
מלבד אלו, במקרא מסופר גם על הריגת מורדים במלכים. כך שאול שלח את דואג האדומי להמית את כוהני נוב באשמת מרד[דרוש מקור][מפני ש...];[20] שלמה שלח את בניהו בן יהוידע להמית את אדוניהו בן חגית,[21] יואב בן צרויה[22] ושמעי בן גרא;[23] ואמציהו המית את מתנקשי אביו.[24]
בספרות חז"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתורה שבעל פה אנו מוצאים אמירות של חז"ל התומכות עקרונית בעונש המוות, ומברכות על איבוד הרשעים מן העולם. כך, לאחר שהדיינים מזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה'”.[25] חז"ל אף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם,[26] כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיוון שההרתעה תגרום שלא ילמדו מהם לחטוא.[27]
מאידך, במשנה ניכרת מגמה של צמצום והגבלה של עונשי המוות המוזכרים בתורה, ומגמה זו נמשכה גם בתלמודים, ע"פ הדין העקרוני הנלמד מהפסוק "והצילו העדה"[28].[29] על הדיון בדיני נפשות הוטלו הגבלות רבות. ביניהן ניתן למנות את הרשימה שבמשנה בסנהדרין:[30]
מה בין דיני ממונות לדיני נפשות?
- דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה.
- דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה.
- דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה.
- דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
- דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה.
- דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
- דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום.
- דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה.
כמה מגדולי התנאים שאפו להימנע לחלוטין מעונש המוות, בעוד אחרים ראו בו הכרח במקרים נדירים.[31] כך נכתב במשנה:
סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בְּשָׁבוּעַ (=שבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הֵן מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל.
עדויות על ביצוע עונש מוות אמנם פזורות בספרות חז"ל, אך בחלקן הן מובאות עם הסתייגויות, כגון האמירה שמדובר במקרים של הוראת שעה, או החרגות אחרות. לדוגמה, מסורת מימי השלטון היווני שבה הורו בית הדין על סקילת אדם שרכב על סוס בשבת – שעל פי כללי ההלכה אין לו דין מיתה – הוסברה במגילת תענית כהוראת שעה מיוחדת.[32] במשנה נמסר על שמעון בן שטח שתלה 80 נשים באשקלון ביום אחד בעוון כישוף, למרות שאין דנים שנים ביום אחד, וגם מעשה זה הוסבר במגילת תענית כהוראת שעה.[33]
מקרים נוספים התבררו כבר לדיינים כטעות. יהודה בן טבאי הוציא להורג עד זומם אך לאחר מעשה התחרט על כך ונהג לפקוד את קברו של הנידון.[34]
עם זאת, בספרות חז"ל הובאו מספר מקרים ללא הסתייגות. לדוגמה, בתלמוד הובא כי לאחר שהכותים ניסו להסית את אלכסנדר מוקדון להחריב את בית המקדש, שמעון הצדיק קיבל אישור מאלכסנדר להעניש אותם, והורה לגרור אותם בזנבות סוסים להר גריזים. בעקבות המעשה נקבע איסור תענית לתאריך כ"א כסלו במגילת תענית.[35] אירוע נוסף שצוין במגילת תענית הוא טבח במתיוונים, שנקבע בגינו חג בכ"ב אלול.[36] בנוסף, מסופר על אישה ששכבה עם בנה בירושלים ונסקלה בידי בית דין,[37] ובלוד, מסית בשם 'בן סטדא' הופלל במארב והוצא להורג.[38] בכפר סכניא במצרים נסקלו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים.[39] וישו נתלה בערב פסח בעוון כישוף, הסתה והדחה.[40]
באגדות חז"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדרש מובא סיפור מעשה על אישה שנסקלה בעקבות עדי שקר.[41] ורבי יונתן העיד כי ראה בן סורר ומורה ואף ישב על קברו, וכן כי ראה עיר הנידחת ואף ישב על תילה.[42] מסופר גם על חסיד מימי דוד המלך שחזה בשני אנשים מקיימים יחסי מין עם כלבה, ובעקבות כך השניים העידו עליו עדות שקר והוא הוצא להורג.[43] בתלמוד מובאת אגדה על חזקיהו המלך, שהרג את בנו רבשקה בשל הבעת רצון להקריב קורבן לעבודה זרה,[44] וכן על נכרי בימי רבי יהודה בן בתירא שאכל מקורבן פסח ונהרג על כך.[45]
עונש מוות במקורות אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת בית שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר החיצוני מעשה שושנה[46] שנכתב ככל הנראה במאה הראשונה או השנייה לפני הספירה,[47] מסופר על הוצאה להורג של שני זקנים ששימשו כעדי שקר על אשת איש שזנתה, בנימוק שהתבסס על הפסוק ”ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו” (דברים, י"ט, י"ט). לפי כמה דעות זקנים אלו היו אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שחיו עוד בימי הבית הראשון.[48]
במגילות מדבר יהודה נכתב כי ניתן לדון דיני נפשות בהרכב של שנים עשר שופטים, כאשר שניים מהם כוהנים.[49] במגילת תענית צוין לטובה יום שבו "ספר גזירות" נגנז, ובסכוליון על המגילה פירשו כי מדובר בספר צדוקי שבו פורטו דרכי הענישה במוות שאין להם מקור מפורש בתורה.[50]
בכמה מקורות סופר על המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שהוציא להורג רבים מהמורדים בו, ובמקור אחד נכתב כי הוא צלב כ-800 מהם.[51]
המלך הורדוס נודע בשימושו התכוף בעונש מוות, גם לקרובים לו ביותר. עוד לפני שהוכתר למלוכה, הוא הוציא להורג את חזקיה הגלילי, ממייסדי כת הסיקריים ועמד על כך למשפט בפני הסנהדרין;[52] משפט שממנו הצליח לברוח. בהמשך לאחר שמונה למלך בסמכות הרומאים, הוציא להורג שני חכמים שהשחיתו נשר זהב שהוצב בכניסה למקדש. מלבד זאת הוא המית כל מי שנחשד בעיניו לבוגד, בעיקר מבני שושלת החשמונאים, לרבות אשתו מרים החשמונאית ובניו אלכסנדר, אריסטובלוס ואנטיפטרוס. במשפט בבריטוס טען כי יש לו סמכות מהתורה להרוג את שני בניו מדין בן סורר ומורה.[53] על רקע אכזריותו זו כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".[54]
בברית החדשה נכתב כי סטפנוס הקדוש נסקל בפני הסנהדרין לאחר שהעמידו עליו עדי שקר;[55] ויוסף בן מתתיהו כתב על יעקב אחי ישו כי נסקל בידי סנהדרין שכינס הכהן הגדול חנן בן חנן, בשנת 62 לספירה.[56] יוסף בן מתתיהו כתב גם על עצמו כי כינס שבעים זקנים בגליל לדון דיני נפשות.[57]
עדות אוריגנס על רבי יהודה הנשיא
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימת עדות על תקופתו של רבי יהודה הנשיא מאת אוריגנס כי דיני נפשות התנהלו בסתר בבית דינו, אך בידיעת הקיסר הרומאי:[58]
...ואף עכשיו שמולכים הרומאים, והיהודים משלמים להם את מס שני הדינרים הרי הנשיא (אתנארך) כוחו יפה כל כך אצל היהודים, שכאילו בהסכמת הקיסר אינו נבדל במאומה ממי שהיה מולך על העם, שכן בהצנע נערכים משפטים לפי התורה, ויש שנידונים למיתה, אמנם לא בפרהסיא גמורה, אך גם לא בהעדר ידיעתו של הקיסר. ודבר זה למדנו ובררנו כשישבנו בארצם ימים מרובים
— אוריגינס, אגרות לאפריקנוס, יד. [PG, XI, Cols. 82-84] תרגום: בעקבות ג' אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד, ב, תל אביב תשט"ז, עמ' 112
לפי חלק מהחוקרים, הוצאות להורג אפילו בלא משפט היו לעיתים דרכי הפעולה של מוסדות ההנהגה היהודיים בארץ ישראל ובבבל, בימי רב הונא ראש הגולה ורבי יהודה הנשיא.[59] החוקרים הסתמכו על עדותו זו של אוריגנס, ועדויות נוספות מספרות חז"ל.[60]
בספרות ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר היוחסין של אחימעץ בן פלטיאל נכתב כי במאה התשיעית באוריה שבדרום איטליה הוציא רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא להורג ארבעה אנשים שונים: בחנק, אדם בשם תיאופילוס שבא על אשת איש; בהרג, אדם שרצח אישה; בסקילה אדם שהואשם במשכב זכור; בשריפה, אדם שבא על חמותו. במכתב של ר' יוסף בן יצחק אבן אביתור הוא מספר על סב-סבו שהיה מקיים ארבע מיתות בית דין בספרד במאה העשירית.[61]
מתקופת תור הזהב בספרד נמצאו מספר עדויות על היתרים מיוחדים להמתה בגיבוי פוסקי ההלכה. במאה ה-14, הרא"ש שהגיע מאשכנז לספרד הופתע מהשימוש בהוצאה להורג, אך התיר ליהודי קורדובה להרוג מגדף שצעק "מקולל אללה".[62] לאחריו בנו ר' יהודה פסק להרוג חשוד ברצח ככל שיתאמתו העדויות נגדו, ואם העדים יוזמו להגלות אותו מקורדובה.[63]
בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי נביא
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
על פי התורה יש חובה לשמוע לדברי נביא,[65] והרמב"ם כתב שדין זה חל גם במקרה שנביא מוחזק אומר לצאת להלחם בשבת.[66] על פי דבריו, יש סוברים שהדבר חל גם בדיני נפשות.[67][68] לפי זה, יש לשמוע לנביא בכל דבר, כל עוד הוראותיו הם לפי שעה ולא נועדו להחליף את הדינים הקבועים שהתקבלו בתורה, וכל עוד הוא אינו אומר לעבוד עבודה זרה (אפילו באופן חד פעמי).[69] אמנם, רב סעדיה גאון מדגיש כי אין לשמוע למי שטוען שה' ניבא אותו שיצווה לעשות עבירה, וגם אם יביא אותות ומופתים המעידים על אמיתות נבואתו, אין לשעות לדבריו[א], כל עוד לא הוחזק לנבואות אמת[70]:[71]
”כך הוא הדין בכל טוען נבואה, אם אמר לנו אלהי מצוה עליכם לצום היום נדרוש ממנו מופת על שליחותו, וכאשר יראינו אותו נקבל ונצום. ואם יאמר אלהי מצוה עליכם לזנות ולגנוב, או מודיע לכם שיביא מבול מים, או מודיעכם שהוא ברא את השמים והארץ במשך שנה דברים כפשוטן, לא נדרוש ממנו מופת, כיון שקרא אותנו למה שלא יתכן לא בשכל ולא במסורת.” (אמונות ודעות, מאמר ג', עמ' קלו-קלז, מהדורת הרב קאפח)[72]
אחרונים אחרים העלו אפשרות שבדיני נפשות אין לשמוע אפילו לנביא מוחזק, משום שכשם שלא ייתכן שיהיה ציווי אלוהי לנביא לעבוד עבודה זרה, כך גם להרוג (מלבד מה שמפורש בתורה), וכפי שדורשת הגמרא[73] "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי... אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב... ולא דברתי זה יפתח, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם". הם מסבירים, שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מלחמה מוצדקת על פי דין, וכך גם המקרים בהם נהרג אדם על פי ציווי נביא במקרא ובספרי הנביאים.[74]
מורד במלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר יהושע נכתב כי שבטי עבר הירדן קיבלו את סמכותו של יהושע בן נון לענוש במוות מי שימרה את פיו:
כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶה אֶת־פִּיךָ וְלֹא־יִשְׁמַע אֶת־דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת
חכמי התלמוד למדו מפסוק זה היתר למלך לדון למיתה מי שמורד בו[75], ובלבד שמצוות המלך אינה סותרת את דברי התורה.[76] הרמב"ם פסק כך להלכה, והוסיף שהמלך רשאי לדון למיתה גם את מי שמבזה או מחרף אותו. אמנם, הרמב"ם מדגיש שאין חובה על המלך להרוג את המורדים בו, ולכן דוד לא הרג את שמעי בן גרא על אף שחירף אותו, אלא ציווה לבנו שלמה שידונוֹ בחכמתו[77].
סמכות מיוחדת נתונה למלך מתוקף תפקידו למנוע קלקולים חברתיים, כגון באמצעות עונשים חמורים כאשר יש צורך שעה. במצב זה, הוא אינו כפוף לכל ההגבלות שבית דין כפוף להם, ולכן אין חובה בראיות פורמליות, כשיש צורך בהתערבות חריפה כדי להטיל אימה על הפושעים. באמצעות סמכות יתרה זו, המלך יכול לתקן את החיים האזרחיים, ולשמור על חיים ורכוש. שיפוטו של המלך מכוון למטרה זו, בשונה מבית דין ששופט גם על עבירת חוקי התורה הקבועים, לא מתוך מטרה מוגדרת לתיקון חיי השעה.[78]
בידי סנהדרין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ארבע מיתות בית דין
חז"ל למדו מהפסוקים ארבע שיטות הוצאה להורג. שיטת ההמתה נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. קיימות ארבע שיטות לפי דרגת חומרתן, וחז"ל סידרו אותן מן הכבד אל הקל: סקילה, שרפה, הרג וחנק. לשיטתו של רבי שמעון סדר החומרה היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.
אופן ההמתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סקילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבירות עליהן ענושים בסקילה הן: עובד עבודה זרה, נערה בתולה מקודשת לאיש שזינתה והאיש שזנה עמה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, מקלל אביו או אמו, איש או אישה המקיימים יחסי מין עם בהמה, השוכב משכב זכר, השוכב עם אימו, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם אשת בנו, בן סורר ומורה, מכשף, בעל אוב או ידעוני, שור שהרג אדם.
היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה שתי קומות אדם, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק ”יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו...”). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים (”...ויד כל העם באחרונה”), עד שהייתה נשמתו יוצאת.
שריפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבירות עליהן ניתן עונש שריפה הן: בת כהן נשואה שזינתה, השוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו (האשה או הבת והנכדה, בהתאמה), והשוכב עם בתו או נכדתו.
על פי חז"ל במשנה, מצות שרפה אינה על ידי שריפת הגוף (העלאה על המוקד), אלא רק על ידי שרפה פנימית של האדם כך שגופו נשאר שלם, חז"ל למדו כן בגזירה שווה מעדת קרח או מבני אהרן, שבשניהם הגוף נשאר קיים לאחר השרפה.
תחילה היו מעמידין את הנידון למוות כשהוא משוקע בזבל עד ברכיו, כדי שלא יזוז, לאחר מכן - על מנת לפתוח את פיו - היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (יש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חוט של עופרת[79]/ עופרת ובדיל[80] רותחת עד שהייתה מגיעה לקרביו.
במשנה מסופר על שריפה באמצעות הצתה של בת כהן שזינתה - המוסברת בכך שבית הדין באותה שעה לא היה בקי (כלומר, צדוקים היו),[81] או שהעדות על כך מפוקפקת (כלומר העד היה קטן באותה שעה). כך גם מובא שם בגמרא כי בתקופת האמוראים הומתה בת כהן בשם אימרתא בת טלי בעוון זה על ידי רב חמא בר טוביה בבבל, באופן הנזכר - ורב יוסף אמר על כך כי בדין זה כרוכות מספר טעויות.[82]
הרג (סייף)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עונש הרג נכתב בתורה על אנשי עיר הנידחת, ורוצח במזיד. במחקר[83] עלתה הטענה כי עיר הנידחת דומה במהותה לדיני מלחמה, ועל כן העבירה היחידה בתורה שהעונש עליה כולל שפיכת דם היא רצח, בהתאם לתפיסה המקראית ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ”.[84]
ההריגה על ידי סייף הייתה נעשית על ידי שהיו מתיזים את ראש הנידון בחרב.
חנק
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבירות עליהן ענושים חנק: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.
היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.
התנאים לעונש המוות בסנהדרין
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסגרת הדיון של חז"ל במשנה ובתלמודים, הועמדו תנאים רבים שיאפשרו גזירת עונש מוות, על מנת לצמצמו.
- בית הדין – הערכאה המשפטית צריכה להיות במינימום של 23 דיינים מומחים וסמוכים[85].
- פתיחה לזכות – משהתקבלו דברי העדים לאחר שנבדקו בדרישה וחקירה, בדיני נפשות הדין הוא כי יש לפתוח בלימוד הזכות לפני הצגת הראיות המרשיעות.
- הטית הדין – המלמדים חובה על הנידון צריכים להיות מרובים על המזכים בשני דיינים לפחות, ולא מספיק רוב רגיל של דיין אחד.
- החזרת הדין – בקשה לשוב ולדון בסוגיה שהוכרעה בהצגת ראיות וטענות חדשות, לפני ההוצאה לפועל, מתאפשרת רק לצורך לימוד זכות על הנידון, ואילו לימוד החובה עליו נדחה על הסף.
- הגבלות לימוד חובה – אם במהלך הדין רוצה אחד התלמידים הנוכחים להציג לימוד לזכות שלא אמרו החכמים – הרשות בידו. לעומת זאת בדיני ממונות ניתן גם להציג לימוד לחובה.
- אי-חזרה מלימוד זכות – בשלב הדיון, המעלה צד לזכות את הנידון אינו רשאי לשוב ולהציג צד לחובתו, לעומת דיני ממונות בהם יכולים הדיינים להביא ראיות לכאן ולכאן.
- זמני הדיון – דיני נפשות אינם נגמרים בלילה, שכן אז אי אפשר לקיים בנהרג ”וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”, אלא ממתינים ליום המחרת. בשל כך גם אין דנים לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שאז תדחה ההריגה יותר מלילה אחד, מה שיביא ל"עינוי הדין" – הטלת הנידון בספק ובמצב מנטלי קשה עד ביצוע גמר הדין.
- דיינים מיוחסים – מי שאינם מיוחסים (כממזר) ואינם משיאין לכהונה (ככהן חלל) אינם רשאים לדון דיני נפשות ואינם מתמנים לסנהדרין קטנה. אך לגבי גר, שלהלכה אינו נחשב מיוחס, דעת רש"י היא כי הוא יכול לשבת בהרכב הדן גר כמותו. דעת התוספות היא שאם שני הוריו נוכרים אינו רשאי לדון לא דיני ממונות ולא דיני נפשות, אך אם אמו יהודיה ורק אביו גוי, רשאי לדון דיני ממונות.
- התחלה מן הצד – בדיני נפשות סדר הדיון הוא שהחכמים הקטנים שוטחים דעותיהם לפני הגדולים. לו היה הסדר הפוך, היה חשש ל”וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב” ודרשו חז"ל "לא תענה על רב", והוא מופלא שבבית דין שאין לנטות מדבריו. וכן, מצווה החכם בציווי ”לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ”, והוא חכם הגדול ממנו. הליך זה שונה מדיני טומאות וטהרות, בהם מתחילים מן הגדול.
- עד נידון אחד ביום – בסדרי המשפט בדיני נפשות, לא היו מוציאים להריגה יותר מאדם אחד ביום.
בנוסף לתנאים המיוחדים לדיני נפשות יש להזכיר גם את התנאים הרגילים בדיני עונשים בהלכה הפורמלית מעיקר הדין ביחס לראיות, דהיינו הצורך בלפחות שני עדים כשרים (כלומר גברים יהודים שומרי מצוות) שאף התרו בנאשם מראש בצורה מפורטת. כמו כן נדרשת הסכמה מדוקדקת בין העדויות עד למשל רמת דיוק של שעה בקביעת מועד העבירה.
יש לציין שעבירה אחת שדינה מוות הוחרגה מחלק מתנאים אלו - הטפה לעבודה זרה (מסית ומדיח) שבה אין צורך בהתראה גמורה, ניתן להכמין עדים ואין מלמדים זכות על הנאשם.
סמכות בית הדין לגזור גזר דין מוות על העבירות שבתורה, מותנה במספר תנאים נוספים שחדלו להתקיים לפני דורות רבים. התנאי הראשון הוא שבית הדין הגדול ישב בלשכת הגזית שבעזרה, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק ”וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא” (דברים, י"ז, י') – מלמד שהמקום גורם. על פי התלמוד, תנאי זה חדל להתקיים ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני[86]. תנאי נוסף הוא קיומו של בית המקדש, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק ”וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם” (דברים, י"ז, ט'), "בזמן שיש כהן (שמקריב קרבנות, דהיינו שיש אפשרות לעבוד את עבודת המקדש) יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט". תנאי נוסף הוא שהדיינים יהיו סמוכים, אך הסמיכה בטלה אף היא לפני כאלף שנים.
מובן אפוא, שאין כיום אפשרות לחדש את דיני ארבע מיתות בית דין, אלא אם ישובו כל התנאים הנצרכים לכך להתקיים.
הכנסה לכיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכנסה לכיפה
הכנסה לכיפה, או כפייה לכיפה, היא עונש מאסר שתכליתו גרימת מותם של עבריינים ללא הוצאתם להורג. בתי הדין זקוקים לעונש זה, שאין לו מקור מקראי, במקרה של אדם שממשיך לעבור על איסור שעונשו כרת למרות שלקה עליו פעמיים,[87] או במקרים בהם ברור שהנידון רצח, אך לא התחייב מיתה בשל פגם פורמלי בהליכי הדין המקובלים.[88]
לדעת רש"י והרמ"ה מקור העונש בהלכה למשה מסיני.[89] אבל מדברי הרשב"א והריב"ש עולה שמדובר בתקנת חכמים כאשר הייתה השעה צריכה לכך.[90]
בידי בית דין
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוראות שעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקורות חז"ל, ואחריהם אצל פוסקי ההלכה,[91] הותר לענוש גם במוות, גם במקרים שאינם דין תורה, וגם על פי עד אחד וללא התראה, אם יש צורך זמני בכך.
אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מלקין והורגין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה
— תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ', עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב' ומגילת תענית אלול ו.
היתר ההמתה בהוראת שעה נפסק להלכה והיא ניתנת לביצוע בידי בית דין גדול בדורו, או מנהיגי העיר המוסכמים, גם בחו"ל (ללא סמיכה) וגם כאשר אין סנהדרין פעילה.[92]
עונש מוות לנכרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ההלכה, חובתם של כל בני האדם לשמור שבע מצוות בסיסיות, המכונות שבע מצוות בני נח. העונש על הפרתם הוא מוות.[93][94] הפרטים הנוגעים להליך המשפטי של יישום העונש הזה נידונו בידי פוסקי ההלכה, בין היתר סביב פרשיית מעשה שמעון ולוי.
בהקשר אחר, בחפירות ארכאולוגיות נמצאו כתובות הסורג ובהן אזהרת עונש מוות לנכרי שייכנס מעבר למחיצה המקיפה את המקדש בירושלים. כתובת זו מאששת עדויות היסטוריות על כך שבתקופת בית שני, ההלכה הפסוקה הייתה כי גוי הנכנס למקדש דינו מוות, ואף היה אישור עקרוני לכך מהשלטון הרומי.[95] בהיעדר מקורות בספרות היהודית המצביעים על ישומו של עונש מוות לנוכרי שנכנס למקדש, לא מבואר אופן המיתה ובידי מי היא מבוצעת.[96]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין: הענישה הפלילית בעם ישראל - תורתה ותולדותיה. מאגנס 2013
- הרב ד"ר לואיס יצחק רבינוביץ, Capital Punishment, באתר Jewish Virtual Library
- הרב ירון רוזיליו, ושפטו העדה… והצילו העדה, אבני משפט טו, כולל יד ברודמן, רחובות, באתר ספריית אסיף
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עונש מוות (הלכה), דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא דיני נפשות, באתר ספריית אסיף
- יעקב מאן, סקירה היסטורית על "דיני נפשות בזמן הזה", בתוך: הצופה לחכמת ישראל-חלק עשירי, באתר HebrewBooks
- שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד באתר HebrewBooks
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ועל השאלה: כיצד אם כן הצליח לעשות מופת, אם לא מד' היא? עונה רב ניסים גאון בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ט, עמוד ב' הנקרא ספר המפתח: ”שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו, ודומה למה שכתב (דברים יג) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם”
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עבודה זרה ח, א; וכתב רש"י שם: "אין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהייתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה, והוא לשכת הגזית"
- ^ ראש השנה לא, א
- ^ חיים הרמן כהן, עונש מוות (באנגלית)
- ^ כגון ויקרא, כ', ב'–כ"ז; ויקרא, כ"ד, ט"ז; דברים, י"ג, י'–י"א; דברים, י"ז, ה'; דברים, כ"א, כ"א ועוד.
- ^ ויקרא, כ', י"ד; ויקרא, כ"א, ט'
- ^ דברים, י"ז, ה'; דברים, י"ג, י'–י"א
- ^ במדבר, ל"ה, ט"ז–ל"ד
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים ל"ב–ל"ו
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים י'–כ"ג
- ^ ספר שמות, פרק ל"ב, פסוקים כ"ו–כ"ח
- ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוקים ה'–ח'
- ^ ספר יהושע, פרק ז', פסוקים י"ח–כ"ו
- ^ ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ל"ג
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
- ^ ספר שמואל ב', פרק ד', פסוק י"ב
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"א, פסוק י"ג
- ^ ספר מלכים ב', פרק י', פסוקים י"ט–כ"ו
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"א, פסוק י"ח
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים י"ט–כ'
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוקים י"ח–י"ט
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ד
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ט
- ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק מ"ו
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ה'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ה'
- ^ דברים פרק י"ז פס' י"ג ופרק י"ט פס' כ'
- ^ סנהדרין סט., ר"ה כה:
- ^ בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות. (למנויים) פרק ראשון: ההנהגה היהודית העצמית, עמ' 22. מאת שמואל ספראי. ירושלים תשמ"ג
- ^ פ"ד מ"א
- ^ על רצח, עונש מוות והאדם כצלם אלוהים בספרות חז"ל. מאת יאיר לוברבוים. בתוך: פלילים ז, דצמבר 1998
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד א'
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א' ומגילת תענית, כסלו ה-ו
- ^ מגילת תענית, אלול ה-ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ', עמוד א'
- ^ תוספתא סנהדרין י ה, תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ז', הלכה י"ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד ב' בנוסח לא מצונזר
- ^ אוצר המדרשים, מעשיות שונות, האשה שנסקלה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"א, עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י', עמוד א', בהשלמות. ובעין יעקב ברכות א סז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב'
- ^ בסופו
- ^ SUSANNA, THE HISTORY OF - JewishEncyclopedia.com, jewishencyclopedia.com
- ^ רבי אברהם זכות, יוחסין השלם, ירושלים, התשכ"ג, מאמר שישי, עמ' 238, באתר היברובוקס; וכן אוריגנס, מוזכר בשושנה, אתר דעת
- ^ "ור[אשי העד]ה אנשים [עשרה] וכוהנים שנים ונשפטו לפני שנים העשר האלה. [וכיא יהיה] דבר בישראל על נפש, על פיהם ישאלו, ואשר ימרה [את דברי שופטי העדה] יומת אשר עשה ביד רמה..." א' קימרון, מגילות קומראן: החיבורים העבריים, כרך ג', מגילה 159Q4, עמ' 25
- ^ "היה כתוב ומונח לצדוקין ספר גזירות: אלו שנסקלין, אלו שנשרפין, ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין". סכוליון מגילת תענית, תמוז
- ^ איתי בלומנטל, עדויות לטבח שבוצע בתקופה החשמונאית נחשפו בי-ם, באתר ynet, 11 באוקטובר 2018
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ה-ז; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 169-158.
- ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16 אות יא. הובא גם אצל מיריי הרס-לבל, הורדוס, עמ' 193
- ^ מקרוביוס, סטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11.
- ^ מעשי השליחים ו - ז
- ^ קדמוניות היהודים כ' ט'
- ^ מלחמות היהודים ב כ
- ^ ראו גם: אהרון אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים, מרכז זלמן שזר, 2007, עמ' 53 - 56
- ^ אהרון אופנהיימר, על נהרות בבל, עמ' 103–105; ישעיהו גפני, יהדות בבל ומוסדותיה, עמ' 57
- ^ כגון תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ד, עמוד ב', "אומרים הרוגו - הורגין", אזהרת רב במסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א' על "דיוונאי הוו דלא קפדי אשפיכות דמים", וכן תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ז על פי פירוש המאירי שם.
- ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סי' 42. אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב.
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל י"ז, סימן ח'
- ^ זכרון יהודה תשובה נח
- ^ לדעת הרמב"ם, עליו מסתמך סעיף זה, הריגת עכן הייתה 'הוראת שעה (כנראה מתוקף נבואתו) או מדין המלכות' (הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו').
- ^ ספר דברים, פרק י"ח, פסוק ט"ו; משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ז'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ב': "עשו מלחמה היום או אל תעשו".
- ^ רבי דוד יצחק בכר, דברי אמת דף ב, ב[דרוש מקור][מפני ש...]
- ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תרנ"ב; הרב אברהם יצחק קוק, משפט כהן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ו, עמ' שמג–שמה, סימן קמ"ד, אות י"ח, באתר היברובוקס
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'; וכן מפורט בהקדמת הרמב"ם לפירוש פרק חלק במס' סנהדרין.
- ^ עפ"ד הגמ' סנהדרין פט: 'היכא דמוחזק שאני'.
- ^ וכדברי רש"י על ספר דברים, פרק י"ח, פסוק כ"ב: ”אם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו אא"כ מומחה (כלומר: מוחזק) הוא לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל”
- ^ דבריו בעניין רצח מופיעים בסוף דבריו, עיין שם. ביאור מילולי: כאשר רב סעדיה גאון אומר "לא נבקש ממנו אות ומופת" כוונתו שבשונה מכל מי שטוען נבואה מה', אין חובה לשמוע לנביא כזה ולדרוש ממנו אות ומופת על אמיתת נבואתו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ד', עמוד א'
- ^ רבי שמואל יעקב קאפיל קליגסבערג (המו"ל), אות ט"ו, בתוך: רבי יחזקאל מקוזמיר, נחמד מזהב, פיוטרקוב תרס"ט, עמ' 10, באתר היברובוקס (ונשאר בספק מחמת הקושיא מהגמ' פסחים פ"ז); רבי יחיאל מיכל גולדשלג, אמרי אמת, ליקוטי חידושי הלכות, אות צ"ט, פיוטרקוב תרפ"א, עמ' 136, באתר היברובוקס (ונשאר בספק מחמת הקושיא מהגמ' בסנהדרין); הרב זאב וולף רבינוביץ, שערי תורת בבל, עמ' 165; הרב מאיר דן פלוצקי, כלי חמדה, פרשת ראה אות ד', באתר היברובוקס בלשון 'אולי'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ט, עמוד א', ורש"י ד"ה אכין; וכן נקטה הגמרא כדין פשוט במסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א', ובמסכת קידושין, דף מ"ג, עמוד א'. וראו גם תוספתא תרומות ז כג
- ^ ראו גם: הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, העם והארץ ו ד; להרחבה ראו הרב יהושע פפר, המורד במלכות: הלכות והגדרות
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ח'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ד', ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב', מהדורת הרב שטיינזלץ עמוד 226
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י"ג.
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב'
- ^ אדם, דם, דמות: על מיתת ההרג בספרות התנאים. מאת יאיר לוברבוים באתר JSTOR
- ^ בראשית, ט, ו
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד ב', ותוספות ד"ה מלמד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ט, עמוד ב' וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד', הלכה ח'; יש לציין שלדעת האמוראים ריש לקיש ורבא בדף ע"ט, בוצע דין זה גם על בע"ח שהרג אדם, במקרה של פגם פורמלי כנ"ל.
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב', ד"ה והיכא רמיזא.
- ^ שו"ת הרשב"א החדשות, סימן שמט; שו"ת הריב"ש, סימן רנ"א.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'
- ^ שולחן ערוך חושן משפט ב, טור חושן משפט סימן ב. וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ב', הלכה ד'. שו"ת הריב"ש רנא. תשובות הרא"ש יז ח. זכרון יהודה נח. תשובות מהר"ם מלובלין קלח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ז, עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה י"ד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכה ט'
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ה, ה, ב; ו, ב, ד; פילון, המלאכות אל קאיוס, סעיף 212; הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כא' 27-32.
- ^ יונתן פרייס, Jonathan Price, Document: The Warning Inscription from the Temple Mount / תעודה: אזהרה על הר הבית, Zmanim: A Historical Quarterly / זמנים: רבעון להיסטוריה, 2012, עמ' 28–31
| דיני נפשות ביהדות | ||
|---|---|---|
| מיתה שלא בידי בית דין | מיתה בידי שמיים • הבא במחתרת • הבא להורגך השכם להורגו • רודף • מוסר • קנאים פוגעים בו • מורידין ולא מעלין • גואל הדם | |
| מרכיבי הדינים | סנהדרין בלשכת הגזית • סנהדרין קטנה וסנהדרין גדולה • עדות • התראה | |
| איסורים ומצוות | רצח במשפט העברי • לא תרצח • ייהרג ואל יעבור • מסירות נפש • קידוש השם • לא תעמוד על דם רעך • עדים זוממים • פיקוח נפש • קדושת החיים • שמירת הנפש • מאבד עצמו לדעת | |
| שונות | כרת • הכנסה לכיפה • קם ליה בדרבה מיניה • עיר מקלט • שינוי הדין • המתת חסד בהלכה • הפלה מלאכותית • שור הנסקל • דיני בני נח | |
| ארבע מיתות בית דין | ||
| חייבי סקילה | עבודה זרה • נערה המאורסה • חילול שבת • מסית • מדיח • ברכת השם • קללת אב ואם • משכב בהמה • משכב זכר • שוכב עם אמו • שוכב עם אשת אביו • שוכב עם כלתו • בן סורר ומורה • מכשף • בעל אוב • ידעוני | |
| חייבי שרפה | בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה • שוכב עם בתו או נכדתו | |
| חייבי הרג | עיר הנידחת • רוצח | |
| חייבי חנק | אשת איש • הכאת הורים • גונב איש • זקן ממרא • נביא שקר | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.