נקמת דם

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

גואל הדם ביהדות

המקרא נותן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. לגיטימציה זו יונקת את תפישתה מהאמור בספר בראשית (פרק ט', פסוק ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם – דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". קרוב המשפחה של הנהרג, המכונה במקרא גואל הדם, היה יכול להרוג לאחר משפט את מי שהוכח הדבר שהוא זה שהרג את קרובו, וכן שהדבר נעשה במזיד ולאחר התראה (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק י"ב). תפיסה זו, לפיה קרוביו של אדם שמת אחראים לגאולתו, באה לידי ביטוי במשמעות אחרת גם במצוות הייבום.

רק במקרה שאדם היה הורג אחר בשוגג, "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", רשאי היה לברוח לאחת משש ערי המקלט (ובאופן מסוים רשאי היה לברוח גם ל-42 ערי הלויים האחרות). ערים אלו הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו נחלת הלויים (במדבר, ל"ה, ו').

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להיכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את נקמת הדם. ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. אם היה יוצא הרוצח במזיד מהעיר לפני תום הזמן, יכול גואל הדם להורגו, וכן במקרה של רוצח בשוגג הקרוב למזיד יכול גואל הדם להורגו גם בעיר המקלט. ישנה מחלוקת, כשבית דין ממית רוצח במזיד – האם גואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח מתוקף פסיקת בית הדין או שהעדים הורגים אותו כמו בכל מיתת בית דין אחרת.

על פי קאסוטו מבטאת התורה מחאה כנגד מנהג נקמת הדם, ושואפת להגביל ולצמצם אותו באופנים שונים (כגון ערי המקלט) ולהפוך את גואל הדם לשליח בית-הדין. כך הוא רואה בסיפורם של קין והבל מעין אב-טיפוס לתפישה המקראית, שאין לנקום נקמת דם ספורדית, בכך שאלוהים מבטיח ”וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן – שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם...” (בראשית, ד', ט"ו) ומטיל אות על מצחו של קין שחושש מנקמת דם ("וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", בראשית, ד', י"ד). האות נועד למנוע מאחרים לבצע בקין נקמת דם.

גאולת דם בתנ"ך

בספר בראשית מסופר על רבקה אשר אומרת לבנה יעקב לברוח משום שעשו רוצה להרוג אותו לאחר גנבת הברכות ומנמקת – ”לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד?” (בראשית, כ"ז, מ"ה) את החשש ששניהם ימותו באותו היום יש שהסבירו בכך שאם עשו יהרוג את יעקב, גואלי הדם יהרגו את עשו כדי לנקום את דם יעקב, וכך ימותו שניהם באותו יום.

בספר שופטים מסופר על השופט גדעון אשר הורג את זבח וצלמונע מלכי מדין, לאחר שהודו בהריגת אחיו, ונוקם בכך את מות אחיו (שופטים, ח', י"ח–כ"א).

בספר שמואל מסופר על דוד שנוקם את מות שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא הרג את שאול:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר: אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'.

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק ט"ז

דוד אף נוקם את מותו של איש בושת בן שאול משני רוצחיו:

אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ.

— ספר שמואל ב', פרק ד', פסוקים י"א–י"ב

עוד מסופר שם על יואב בן צרויה שנוקם את דם אחיו עשהאל והורג את אבנר בן נר מצביא שאול, ”וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו” (שמואל ב', ג', כ"ו–כ"ז), אף שדוד מתרעם, מקונן ואבל על הפעולה הזו, הוא איננו נוקט צעדים מעשיים כלפיהם אלא מגיב: ”וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ” (שמואל ב', ג', ל"ט)

מאוחר יותר שלמה המלך במצוות דוד, נוקם את דמו של אבנר ושל עמשא בן יתר ומורה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב:

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ, וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם, אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה.

— ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים ל"א–ל"ב

בספרות

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים מבקש המחבר מאלוהים לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל:

לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם 'אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם'? יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.

— ספר תהילים, פרק ע"ט, פסוק י'

בתהילים, צ"ד מופיע האל היהודי כ"אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", אך מונח זה מתייחס לעם ישראל:

אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים, ה'? עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק, יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ: לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

— ספר תהילים, פרק צ"ד, פסוקים א'–ז'

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאסור לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".^{[דרוש מקור]} וכן התואר "הי"ד" ("השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח במזיד על ידי גוי.

המשורר חיים נחמן ביאליק עשה שימוש במושג זה בשירו "על השחיטה" מאייר תרס"ג, שנכתב לאחר פוגרום. שם הוא כותב את המשפט המפורסם: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

נקמת דם בחברה הפרנקית בימי הביניים המוקדמים

החברה הפרנקית התאפיינה, בין היתר, בחובת בני המשפחה לפעול נגד פגיעה בכבודה או ברכושה, ואלימות נתפסה כאמצעי נכון ומתאים, הן מוסרית והן משפטית. אולם עם התבססותו של מנהל תקין בממלכה הפרנקית בתחילת התקופה המרובינגית, ביקשה המלוכה למנוע את מנהג נקמת הדם, שהיה רווח בקרב בני האצולה והקיז את דמם בסכסוכים פנימיים במקום בהגנה על הממלכה, ובהתאם לכך נעשה ניסיון להביא לפתרון סכסוכי דמים בדרך של משא ומתן ותשלומי פיצויים: החוק הסאלי (החוק המנהגי של הפרנקים הסאלים שהועלה לכתב בתחילת המאה ה-6) קבע תשלום "כופר נפש", ששולם ישירות למשפחת הנרצח כפיצוי, ובכך הסיר את העילה לתביעה נוספת או להמשך שפיכות הדמים. סעיפי החוק הסאלי מפרטים סכומים ספציפיים של כופר נפש עבור קורבנות רצח בעלי סטטוס חברתי שונה: ילד חופשי, ילד ממשפחת המלוכה, פרנקי חופשי, איש חצר המלוכה, רומי השייך לחצר המלוכה, רומי שאינו שייך לחצר, רוזן, אישה הרה, נערה, בוגרת שמסוגלת להרות, שאינה מסוגלת להרות, עבד או שפחה.

עם זאת, לא נאסר על נקמת דם בחוק, והשלטון המקומי היה יכול רק לנסות לשכנע את הצדדים לסיים את הסכסוך ללא שפיכות דמים ולהסכים על כופר הנפש. הכנסייה התנגדה לנקמת הדם וגם החוק הרומי אסר על כך, אולם עברו שנים רבות עד שהאיסורים הללו השתרשו בחברה הפרנקית. גרגוריוס מטור (המחצית השנייה של המאה ה-6) מתאר בספרו "עשרת ספרי ההיסטוריה" מריבת דמים קשה שהתחוללה במחוז טור, בתקופה שכיהן שם כבישוף, כאשר הוא עצמו הציע כי הכנסייה תשלם, בניגוד לחוק, את מחצית סכום כופר הנפש, אלא שהוא נתקל בסירוב לקבל את התשלום, וסיפורו מראה כי כופר הנפש לא תמיד הגשים את ייעודו, והרצון לנקום ולהגן על כבוד המשפחה גבר לעיתים על השיקול הכלכלי.

בין הפורמולות של מרקולף (נוסחים אחידים של חוזים) מסוף המאה ה-7, נמצאת גם פורמולה של חוזה שלום בין שני צדדים לסכסוך דמים, שהוא למעשה שטר ערבות של ויתור על הזכות לנקמת הדם, שנועד גם למנוע האשמה חוזרת ברצח על ידי כל גורם שהוא.

נקמת דם באסלאם

נקמת הדם מוכרת ונפוצה בעיקר באסלאם ובמיוחד בחברה הבדואית. מנהג זה החל בחברה הנוודית שחיה בחצי האי ערב הצפוני עוד לפני עליית האסלאם.

התפיסה הבסיסית של נקמת הדם באסלאם מתחלקת לשני חלקים: נשמת הנרצח אינה מוצאת מנוח עד אשר נוקמים את דמה ושכאשר מתרחש רצח, מופר האיזון בין חמולת הנרצח ובין חמולת הרוצח (או בין שבטים כאשר מדובר בחברה הבדואית) ולכן כדי להשיב את האיזון נערכת נקמת דם. חוקי המסורת הנוגעת לנקמת דם רבת השנים, והתחילה עוד לפני עליית האסלאם בשבטי הנוודים שחיו בחצי האי ערב.

כדי שהחברה תוכל להמשיך בשגרת חייה כהרגלם, נדרש פיקוח של החברה על מבצעי נקמת הדם שלא יחרגו מגבולות מסוימים. לצורך זה כל חברה בנתה לעצמה חוקים שעל פיהם אנשי חברה ייאלצו לפעול כדי לבצע את מנהג נקמת הדם.

משפחת הנרצח יכולה לבחור במספר אפשרויות כדי להשלים את הנקמה במשפחה הרוצחת. אחת מן האופציות היא נקמת דם כאשר משפחת הנרצח מחויבת להחזיר את כבוד המשפחה בכך שהיא רוצחת אחד מבני המשפחה הרוצחת (זוהי האפשרות השכיחה). ישנה אפשרות נוספת כאשר משפחת הנרצח מקבלת פיצוי כספי מן המשפחה הרוצחת על מות בן משפחתם.

בדרך כלל, לאחר רצח בחברה מוסלמית מכריזים על עטוה – הפסקת אש בת שלושה ימים שמטרתה להרגיע את הרוחות (כדי שלא ייווצר סכסוך) ולנהל משא ומתן בין משפחת הנרצח למשפחת הרוצח כדי לנסות למנוע נקמת דם. אם העטוה מצליחה, משפחת הרוצח משלמת סכום כסף למשפחת הנרצח ובכך פודה את נשמתו, ומשפחת הנרצח מתחייבת שלא לבצע נקמת דם. אם העטוה נכשלת, מתבצעת נקמת דם על ידי בן משפחה או קרוב של הנרצח.

גם כיום בחברה הבדואית נהוג לפתור את הסכסוך אצל שייח'ים מוכרים ומכובדים באזור. השייחים במקרה של רצח מנסים להרגיע את משפחת הנרצח ולאחר מכן מנסים להגיע לסיכום בין הצדדים. השייחים מנסים לפתור את הסכסוך בסולחה אבל לרוב הם מקבלים תשובה שלילית, מכיוון שמשפחת הנרצח מרגישה פגועה ויש לה את הצורך לנקום את מות בן משפחתם ולהחזיר את כבוד המשפחה.

ד"ר קידר טוען שהחברה הערבית במדינת ישראל היא "חברה במעבר". חברה העוברת מערכים של מסורת לערכים של חברה מודרנית. כחלק מתופעה זו, ישנה ירידה בערכי החמולה ובערכים דתיים. התפרקות "תרבות החמולה" גורמת לכך שזקני המשפחה כבר אינם המרכז המחזיק והמלכד, ואינם מקור הסמכות. תופעה זו עשויה להסביר את השפעתם ההולכת ופוחתת של המנהיגים המסורתיים על פתרון סכסוכים.

ממצאים ארכאולוגיים לנקמת דם

בשנת 2018 נחשפה במערה בהרי ירושלים, העדות הקדומה ביותר לנקמת דם. כך על פי מחקר משותף לרשות העתיקות, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב. בחפירות התגלתה גולגולת אדם ועצמות כף יד שתוארכו למאה ה-10–11 לספירה ומצבן מעיד לדעת החוקרים על נקמת דם. כן טוענים החוקרים שקיים דמיון רב לאוכלוסיית הבדואים שנהגה במסורת של נקמת דם.

נקמת דם במשפט הפלילי

עם התפתחות הרב-תרבותיות עלתה גם הטענה שיש להקל עם נאשם ברצח שבוצע כנקמת דם בגלל הרקע התרבותי שלו. טענה זו מכונה "הגנה תרבותית". בית המשפט העליון בישראל שלל טענה זאת מכל וכל וטען להפך, שיש להחמיר עם פשעים שנעשו על רקע תרבותי על מנת לעקרם.

עם זאת, בית המשפט העליון בחר להקל בעונשו של נאשם אשר סבל מנקמת דם מצד קרובי קרבנו.

ראו גם

• רצח על חילול כבוד המשפחה

לקריאה נוספת

• יוסף גינת, נקמת דם – נידוי, תיווך וכבוד המשפחה, בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 2000.
• רועי מרום, דיני הפגיעה בגוף ובנפש בעת העתיקה ובאסלאם הקדום, עבודת תיזה, אוניברסיטת תל אביב, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נקמת דם בוויקישיתוף

• נקמת דם, פירוש קאסוטו באתר "עמלנט"
• אורית קמיר, על דו-קרב ונקמת דם: מושגי מפתח חיוניים, בבלוג "אורית קמיר"
• נקמת דם, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• על הנקמה בשואה באתר "זכור". כולל הכיתובים "אידן נקמה".
• נקמת דם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)