יהודה לייב פישמן מימון
 | |||||||
| יהודה לייב פישמן מימון, 1950 | |||||||
| לידה |
11 בדצמבר 1875 י"ב בכסלו ה'תרל"ו מרקולשט, האימפריה הרוסית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 ביולי 1962 (בגיל 86) ט' בתמוז ה'תשכ"ב תל אביב-יפו, ישראל | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| תאריך עלייה | 1913 | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות סנהדריה, ירושלים | ||||||
| מפלגה |
החזית הדתית המאוחדת  | ||||||
| סיעה | המזרחי, החזית הדתית המאוחדת | ||||||
| |||||||
| |||||||
|
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון (י"ב בכסלו ה'תרל"ו, 11 בדצמבר 1875 – ט' בתמוז ה'תשכ"ב, 10 ביולי 1962) היה ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית. יו"ר ומייסד מוסד הרב קוק
תולדות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]באירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד במרקולשט, בבסרביה, אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. מ-1900 שימש כ"מגיד" בעיר-מולדתו, ובשנים 1905–1913 כרב באונגן, בבסרביה. בתקופה זו עמד בקשר עם רבני הדור[1].
אביו, אברהם אלימלך פישמן-מימון, היה תלמיד של המלבי"ם ממשפחת מתנגדים שהתגלגל לסביבה חסידית. הוא התייתם מאמו בלידה ומאביו בגיל שנתיים וגדל בבית המלבי"ם. בגיל 13 עבר לגור בבית דודו במרקולשט. אביו (סבו של הרב יהודה לייב), הרב מרדכי, בחר בשם המשפחה מימון בשל ייחוס משפחת אשתו לרמב"ם. עם זאת, אברהם אלימלך נאלץ במרקולשט להשתמש בדרכון של יהודי אחר, בשם פישמן, וכך התקבע שמו[2]. אחותו הצעירה של יהודה הייתה עדה מימון, שכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. הוא עצמו גדל בתחילה בסביבה של חסידים, דבר שהשפיע לאחר מכן על כתיבתו הספרותית.
למד בישיבות ליטא ושהה אף בווילנה, עקב הערצתו הגדולה לגר"א (הגאון מווילנה), שעליה כתב בתחילת ספרו "תולדות הגר"א". היה תלמיד מובהק של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ערוך השולחן והוסמך להוראה על ידו. הוסמך גם על ידי הרב חיים חזקיהו מדיני. הוא היה מקורב לרב שלמה הכהן רבה של וילנא, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנים אחרים.
בצעירותו התקרב הרב מימון לתנועת חובבי ציון. הוא ניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה ונעצר בשל כך. בהמשך היה בין מייסדי תנועת המזרחי. הוא הסתובב במקומות שונים באירופה על מנת לחזק את השפעת הציונות הדתית, ועל כן כונה "המזרחי הנודד".
בארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרב מימון עלה לארץ ישראל ב-1913 והתיישב בתל אביב, שם פעל לייסוד רשת חינוך דתית לאומית. במלחמת העולם הראשונה גורש בידי הטורקים מהארץ, כשאר הנתינים הרוסיים, ונסע לארצות הברית. עם שובו ב-1919 עמד בראש תנועת המזרחי של הציונות הדתית בארץ ישראל וערך את העיתון "התור". היה מחלוצי שכונת רוממה בירושלים, בנה בה את ביתו ב-1922 וחי בה עם משפחתו עד 1937. משנת 1935 היה הרב מימון חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא תמך במאבק נחוש במנדט הבריטי, בניגוד לעמדות הרוב בהנהגה הציונית, התייחס באהדה לאצ"ל וללח"י והתנגד לפעולות ההגנה נגד האצ"ל בתקופת הסזון. את משנתו הציונית ופועלו בתחום זה תיאר בספרו "למען ציון לא אחשה" וב"שרי המאה" חלק ו'.
ב-1936 ייסד הרב מימון את מכון המחקר וההוצאה לאור "מוסד הרב קוק".
הרב מימון נעצר בשבת השחורה על ידי הבריטים, ושהה כשבועיים במעצר במחנה המעצר בלטרון. במהלך מעצרו שבת רעב. מעצרו עורר סערה בשל מעמדו וגילו המתקדם, ובשל שהוסע בעל כורחו ביום השבת לבית המעצר במכונית, למרות בקשתו להגיע לשם ברגל. לאחר שאפילו הרבנים הראשיים לא הניאו אותו מהחלטתו לשבות, היחיד שהצליח במשימה זו בתחכום רב, היה הרב יעקב גולדמן - רב בתי הסוהר מטעם הוועד הלאומי.
בעת המאבק על הקמת המדינה תמך בדוד בן-גוריון ובעמדתו, שיש להקים מדינה עצמאית אפילו בחלק של ארץ ישראל המערבית. הוא ניסה לשכנע את חברי מועצת העם להכניס אזכור של "אלוקי ישראל" לנוסח מגילת העצמאות, ובסופו של דבר הושגה פשרה בניסוח "מתוך ביטחון בצור ישראל". במעמד הכרזת העצמאות ישב הרב מימון לצדו של בן-גוריון והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. מיד בתום הקראת מגילת העצמאות, קם הרב מימון ובירך בקול את ברכת "שהחיינו" וכל הנוכחים קראו בהתרגשות: "אמן!" לאחר קום המדינה שימש כשר הדתות מטעם "המזרחי" בממשלה הזמנית, ומטעם החזית הדתית המאוחדת כשר הדתות וכשר לנפגעי המלחמה בממשלת ישראל הראשונה והשנייה. למרות יחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה, הייתה כהונתו בממשלה הזמנית רצופה במאבק על דמות המדינה היהודית, ובכלל זה מעמד השבת, הכשרות, הרבנות הראשית והרבנות הראשית בצה"ל. על רקע זה איים בכמה מקרים להתפטר, נעדר מישיבות הממשלה ואף הפסיק את תפקודו כשר. לבסוף חזר לתפקידו אחרי שבן-גוריון ביקש זאת ממנו במכתב. גם כהונתו בשתי הממשלות הבאות הייתה רצופה משברים על רקע דתי, בייחוד בנושא החינוך במחנות העולים ובמעברות[3], ובעיקר בשאלה לאיזה זרם חינוך ישויכו ילדי העולים מתימן. התפטרות הרב מימון מתפקידו בפברואר 1951 הביאה במרץ 1951 להתפטרות הממשלה כולה ולבחירות לכנסת השנייה. החזית הדתית התפרקה והרב מימון סיים את פעילותו הפוליטית.
הרב מימון נפטר בט' בתמוז תשכ"ב (1962) ונקבר בבית הקברות סנהדריה[4]. אלפי מלווים ובהם ראשי המדינה ליוו אותו בדרכו האחרונה[5].
משנתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרכו בלימוד - שאותה תיאר בספריו[6] - הדגישה את הבקיאות ואת ההתרחקות מפלפול. בספרייתו היו 40 אלף ספרים, אחת הספריות הגדולות בעולם היהודי. ספרייה זו עמדה ביסוד ספריית 'מוסד הרב קוק'. בתו גאולה בת-יהודה סיפרה עליו בספרה 'הרב מימון בדורותיו' כי היה לומד במהירות דפי גמרא, רש"י ותוספות.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיני - הרב מימון ייסד (ב-1937) וערך עד מותו את קובצי סיני, במה תורנית-ציונית בתחום ההגות, הגמרא וההלכה.
- שרי המאה (שישה כרכים, תש"ב-תש"ז) - מונוגרפיות על גדולי תורה שבאשכנז בין השנים ת"ר-ת"ש.
- מדי חודש בחודשו (שמונה כרכים) - מבוסס על דברים שכתב בירחוני "סיני" (הרבה מהחומר מובא גם בשרי המאה).
- תולדות הגר"א - על חיי הגר"א ורבנים אחרים בזמנו.
- מאורות הגר"א - ליקוטים מחידושי תורתו של הגר"א עם הערות של הרב מימון (במהדורות הראשונות צורף מאורות הגר"א כנספח לתולדות הגר"א).
- תולדות חייהם של רבי עקיבא ותנאים נוספים.
- רבי משה בן מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, תש"ך.
- למען ציון לא אחשה (שני כרכים, תשי"ד-תשט"ו) - משנתו הציונית.
- הנותן בים דרך (ברדיטשב, תרס"ג). ספר שחיבר בגיל 26[7] על חשיבות הבקיאות והוא כולל ויכוח בין בקי לחריף. לספר הסכמה של בעל ערוך השולחן.
- דיוקנאות של מעלה, תש"ו.
- אנשים של צורה, תש"ז.
- ציונות הדתית והתפתחותה, תרצ"ז - תולדות המזרחי.
- חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, תשי"א - על חזונו לחדש את הסנהדרין.
- הראי"ה, תשכ"ה - על הרב קוק.
- לשעה ולדור, תשכ"ה - קובץ מאמרים.
- חגים ומועדים - על החגים.
- זכר צדיק לברכה-תוספת לספרו על הגר"א, ותלמידיו: רבי יוסף זונדל מסלנט ורבי יצחק מוולוז'ין.
- חדר הורתי (נדפס לעיתים כנספח בסוף ספרו "הנותן בים דרך") - ביאורים בש"ס ברמב"ם ועוד.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1951 הוענק לרב מימון תואר דוקטור לשם כבוד (דוקטור לתאולוגיה) מידי נשיא ישיבה יוניברסיטי בניו יורק שמואל בלקין[8].
עוד בחייו של הרב מימון נקרא על שמו המושב כפר מימון שבנגב. לאחר פטירתו נקראו על שמו רחובות ובתי ספר בישראל. באילת הוקם לזכרו בית כנסת היהל"ם. לזכרו מוענק פרס הרב מימון לספרות ומחקר תורניים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גאולה בת-יהודה, הרב מימון בדורותיו, מוסד הרב קוק, 1979
- ביטאון סיני לזכר הרב מימון - קובץ לזכרו
- נפתלי בן-מנחם, כתבי הרב י. ל. הכהן מימון רשימה ביבליוגרפית, תש"ו
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהודה לייב פישמן מימון, באתר הכנסת - יהודה לייב פישמן מימון, באתר כנסת פתוחה
- ישראל אלדד, יהודי שלם בדורנו היה, הספד
- בן-ציון אייזנשטט, פישמאן, הרב יהודה ליב, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ו, עמוד 56, באתר היברובוקס
- שמואל נח גוטליב, "הרב ר' יהודא ליב בר' אלימלך הכהן פישמאן", אהלי שם, פינסק, תרע"ב, עמ' 4, באתר היברובוקס
- דוד תדהר (עורך), "הרב יהודה ליב הכהן פישמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1155
- הרב מיימון באתר הסוכנות היהודית (באנגלית)
- תולדות חייו ומשפחתו באתר "תולדות ושורשים - עצי משפחה"
- הרב יהודה לייב הכהן מימון איננו, הצופה, 11 ביולי 1962.
- שר וגדול נפל בישראל, הצופה, 11 ביולי 1962
- יהודה לייב פישמן מימון, באתר "החכם היומי"
- ברוך גיאן, ברוך הבא: זכר לחורבן – ביקור בביתו של הרב מימון, בבלוג "עונג שבת", 28 ביולי 2023
יהודה ליב בן אברהם אלימלך מימון (1875-1963), דף שער בספרייה הלאומית
ספריו ומאמריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רשימת הפרסומים של יהודה לייב פישמן מימון, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של יהודה לייב פישמן מימון, באתר רמבי"ש
- הנותן בים דרך, מהדורת ברדיטשוב, תרס"ג, באתר היברובוקס
- חדר הורתי, מהדורת אודסה, תרע"ב, באתר היברובוקס
- חגים ומועדים, מהדורת ירושלים, תש"ג, באתר היברובוקס
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו למשל תשובה המופנית אליו בשו"ת דבר אברהם חלק ב סימן כט.
- ^ על פי הבלוג תולדות ושורשים
- ^ ועדת חקירה ממלכתית ראשונה החינוך במחנות העולים / דב לויטן, באתר www.daat.co.il
- ^ יהודה לייב פישמן מימון באתר GRAVEZ
- ^ יומן גבע, לוויית השר לשעבר יהודה לייב פישמן מימון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי
- ^ כגון ספרו "הנותן בים דרך", ובסוף חלק ב' של "שרי המאה"
- ^ מופיע בהקדמה לספר
- ^ תלמיד חכם ראוי לאצטלא זו..., מעריב, 16 במרץ 1951.
| השרים לשירותי הדת בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
| שרי הדתות (1948–2003) | יהודה לייב מימון • חיים משה שפירא • יעקב משה טולידאנו • זרח ורהפטיג • יצחק רפאל • חיים יוסף צדוק • אהרן אבוחצירא • יוסף בורג • שמעון פרס • זבולון המר • אבנר שאקי • יצחק רבין • שמעון שטרית • בנימין נתניהו • אלי סויסה • יצחק לוי • יצחק כהן • יוסי ביילין • אשר אוחנה • אריאל שרון | 
|
| השרים לשירותי דת (2008 ואילך): |
יצחק כהן • יעקב מרגי • נפתלי בנט • דוד אזולאי • יצחק וקנין • יעקב אביטן • מתן כהנא • נפתלי בנט • מיכאל מלכיאלי | |
| חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם) | ||
|---|---|---|
|
- רשימת חברי הכנסת
- השרים לשירותי הדת בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- חברי הכנסת הראשונה
- זוכי פרס ישראל לספרות תורנית
- חברי כנסת זוכי פרס ישראל
- זוכי פרס הרב קוק
- אזרחי כבוד של ירושלים
- חברי הכנסת מטעם חזית דתית מאוחדת
- חברי הנהלת הסוכנות היהודית
- חברי הוועד הלאומי
- חברי אספות הנבחרים
- חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם תנועת המזרחי
- חותמי מגילת העצמאות
- רבנים ביישוב
- רבנים חברי הכנסת
- רבני הציונות הדתית בישראל
- ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
- פעילים ציונים במולדובה
- פעילים ציונים ברוסיה
- אנשי העלייה השנייה
- משפחת מימון
- אספני ספרים
- מוסד הרב קוק: אישים
- עורכי כתבי עת תורניים
- מחברי ספרות תורנית
- שובתי רעב ישראלים
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים שעל שמם פרס ספרותי
- אישים שעל שמם יישובים בישראל
- יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
- זוכי פרס ישראל לשנת 1958
- שרי ממשלת ישראל הזמנית
- רבנים שרי ממשלות ישראל
- שרי ממשלות ישראל זוכי פרס ישראל
- זקני חברי הכנסת
- אישים שהשתתפו בוועידות הקונגרס הציוני העולמי
- ציונות דתית: מייסדי ארגונים ומוסדות
- ציונות דתית: אנשי ציבור
- ציונות דתית: חברי כנסת
- ירושלים: חברי הכנסת
- רוממה: אישים
- ישראלים שנולדו ב-1875
- ישראלים שנפטרו ב-1962