הלכות ליל הסדר

הלכות ליל הסדר
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת פסחים, פרק י'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ח, עמוד א' – דף קכ"א, עמוד א'
תלמוד ירושלמי	תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק י'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ו' – פרק ח' משנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות קרבן פסח, פרק ח' – פרק י'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תע"ב – סימן תפ"ו

שולחן הסדר

מתוך ההגדה

הלכות ליל הסדר הן מקבץ הלכות, דינים ומנהגים, המורה כיצד יש לקיים את לילו הראשון של חג הפסח, המכונה "ליל הסדר". הלכות ליל הסדר כוללות פרטים רבים, מהם מצוות מהתורה, מהם ציווי חכמים ומהם מחמת המנהגים.

הכנות לליל הסדר

בהלכה היהודית, עיקרו של ליל הסדר הוא העברת המסורת בדבר סיפור יציאת מצרים לדורות הבאים, ומשכך ישנה חשיבות מיוחדת כי הילדים יישארו ערניים במהלך הסדר. לשם כך מסמיכים את עריכת הסדר לצאת הכוכבים ככל האפשר (אך לא לפני צאת הכוכבים), ודואגים לכך שהשולחן יהיה ערוך ומוכן לסדר מיד בתום התפילה.

בנוסף לכך, מחלקים לילדים דברי מתיקה לפני ובמהלך הסדר, כדי לעורר בהם סקרנות לשאול לפשר החגיגיות, ובכך גם מעודדים אותם להישאר ערניים.

נוהגים להדר לערוך את שולחן הסדר בכלים היפים ביותר שיש בבית, כדי לבטא את החירות שלה זכינו ביציאת מצרים, וכן להכין כיסאות נוחים ומתאימים להסבה.

קערת ליל הסדר

ערך מורחב – קערת ליל הסדר

מאפייני הקערה

לפני תחילת הסדר מכינים את ה'קערה' שבה מונחים כל המאכלים המיוחדים של ליל הסדר, כך שלאורך כל הסדר המאכלים הללו, שבאים לבטא רעיונות שונים הקשורים ללילה זה, גלויים בפני משתתפי הסדר, ובכך מבטאים את עניינו המיוחד של הלילה.

המאכלים המונחים בקערה:

• מצות - בהן מקיימים את מצוות אכילת המצה מהתורה. הטעם לכך נלמד מהפסוק: ”וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה”, ודרשו חכמים: בַּעֲבוּר זֶה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ועוד שהמצה נקראת ”לֶחֶם עֹנִי”, ודרשו חכמים שעונים (אומרים) עליה דברים הרבה, לפיכך המצה צריכה להיות גלויה בעת אמירת ההגדה. אמנם בשעת הקידוש הפותח את ליל הסדר נוהגים לכסות את המצות, כפי שנוהגים לכסות החלות בכל קידוש בשבת ובחג. למעשה נוהגים להניח את המצות בתוך מפית, ובשעת הקידוש, וכן כשמגביהים את הכוס השנייה – מכסים את המצות, ובכל שאר הזמן שאומרים את ההגדה - המצות צריכות להיות מגולות.
• מרור - הוא חסה או חזרת. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה מן התורה לאכול מרור עם קרבן הפסח, ומאז שחרב בית המקדש המצווה לאכול מרור מדברי חכמים.
• קרבן הפסח ותחליפיו: הביצה והזרוע - בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מניחים על שולחן ליל הסדר גם את בשר קרבן הפסח. אחר שנחרב בית המקדש תיקנו חכמים להניח על השולחן שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח והשני זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בכל יום טוב. נהגו שהתבשיל שהוא זכר לקרבן פסח יהיה זרוע, לרמוז לכך שנגאלנו ב'זרוע נטויה', וצולים את הזרוע על האש כשם שהיו צולים את קרבן הפסח. מנהג הספרדים לקחת ל'זרוע' רגל קדמית של בהמה, ומנהג האשכנזים לקחת כנף של עוף. כמו כן נהגו שהתבשיל שהוא זכר לקרבן חגיגה יהיה ביצה צלויה או מבושלת. הדעה המקובלת היא מפני שרגילים להגיש ביצה לאבלים כדי לנחמם, שגלגל חוזר בעולם, ואף אנו מתנחמים שמהרה יבנה בית המקדש ונוכל להקריב את הפסח והחגיגה. יש שהוסיפו טעם נוסף למנהג, ששמה של הביצה בארמית 'ביעא', שפירוש מילה זו הוא גם בקשה, לרמוז על בקשתנו שה' יָשוּב ויגאלנו. מאידך, בשם הגר"א נכתב, שאין לערב טעמי אבילות בליל הסדר, אלא הסיבה היחידה היא לזכר קרבן חגיגה. את הזרוע הצלויה נוהגים ברוב הקהילות (מלבד התימנים) שלא לאכול בליל הסדר.
• כרפס - הוא ירק שאוכלים לפני אמירת ההגדה (מין הירק יתבאר לקמן), וכן נוהגים להניח על השולחן חומץ או מי מלח כדי לטבול בהם את הכרפס ולהטעימו, ועל ידי כך יצטרכו ליטול ידיים כפי שעושים בעת אכילת דבר שטיבולו במשקה, ותתעורר סקרנות בילדים לשאול על כך.
• חרוסת - היא מחית פירות במרקם המזכיר טיט, ובכך היא רומזת לטיט שהיו מכינים אבותינו בעת שהיו משועבדים במצרים, ובה טובלים את המרור לפני אכילתו. היין אינו בקערה מפני שאינו מין מאכל אלא משקה.

סידור הקערה

שיטת סידור הקערה ע"פ דעת האר"י

בתלמוד לא נזכרה ה'קערה' אלא נאמר שמביאים לפני עורך הסדר מצה חזרת וחרוסת ושני תבשילים, והראשונים כתבו להניח את כל המאכלים הללו בקערה. אמנם אין בזה חיוב, וגם אין צורך שתהיה קערה לפני כל אחד ממשתתפי הסדר, אלא העיקר שכל המאכלים הללו יהיו מונחים לפני עורך הסדר.

כמה שיטות נאמרו ביחס לסידור המאכלים בקערה:

• דעת הרמ"א - מאחר שישנו כלל הלכתי לפיו אין מעבירים על המצוות, מניחים את הפריטים שבקערת לפי קדימות השימוש בהם; את הפריט שמשתמשים בו ראשון מניחים בסמוך לעורך הסדר, לאחר מכן את הפריט השני, וכן הלאה. לפיכך, למנהג זה מניחים את הכרפס ואת מי המלח במקום הקרוב לעורך הסדר, שאותם אוכלים תחילה עוד לפני אמירת ההגדה. אחריהם מניחים את המצות, שאותן אוכלים בתחילת הסעודה. אחריהן מניחים את המרור והחרוסת, שכן לאחר שאוכלים את המצות אוכלים את המרור ומטבילים אותו בחרוסת. והרחוקות ביותר הן הזרוע והביצה, שעניינן להזכיר את קרבן הפסח ואת קרבן החגיגה.
• דעת האר"י - ישנו סדר הרומז לעשר ספירות וכך הוא: את שלוש המצות מניחים למעלה, כנגד ספירות חכמה בינה ודעת (המוחין). תחתיהן מצד ימין הזרוע כנגד חסד, והביצה בצד שמאל כנגד גבורה. ומתחתם באמצע מרור לברכה כנגד תפארת. ומתחתם בצד ימין חרוסת כנגד נצח, וכרפס משמאל כנגד הוד, ותחתיהם באמצע המרור (לכורך) כנגד יסוד. והקערה עצמה כנגד מלכות, ואת מי המלח מניחים מחוץ לקערה. על פי האר"י נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה, שכל מצה רומזת לספירה בפני עצמה. ויש נוהגים שלא להפסיק ביניהן. וכן נוהגים הספרדים ועדות המזרח והחסידים (מתפללי נוסח ספרד - חסידי).
• דעת הגר"א - יש לסדר את הקערה בסדר הבא: מרור – בפינה הימנית העליונה; חרוסת – בפינה השמאלית העליונה; שתי מצות – באמצע; מתחתיהם: זרוע בפינה הימנית התחתונה; ביצה בפינה השמאלית התחתונה. לדעת הגר"א לא שמים שלוש מצות לפני עורך הסדר כפי שנהוג לשאר השיטות, אלא שתי מצות בלבד.
• דעת הסוברים שאין צריך להקפיד בסדר המאכלים בקערה - יש אומרים שאין צורך להקפיד בסידור הקערה שלא להעביר על המצוות, הואיל וכלל זה נאמר רק ביחס למקרה בו האדם מעוניין לקיים את שתי המצוות בזו אחר זו מיידית. אך בליל הסדר כל מצווה מתקיימת בזמן שונה, ואין בדילוג עליו משום ביזוי מצוותו.

סימני הסדר

בשל מבנהו המורכב של ליל הסדר ופרטיו הרבים, נתחברו בימי הביניים "סימנים" רבים – חרוזים או שירים קצרים המסייעים בזכירת סדר המעשים שיש לעשות בלילה זה. ה"סימן" הנפוץ כיום הוא:

קַדֵּשׁ וּרְחַץ/ כַּרְפַּס יַחַץ/ מַגִּיד רַחְצָה/ מוֹצִיא מַצָּה
מָרוֹר כּוֹרֵךְ/ שֻׁלְחָן עוֹרֵךּ/ צָפוּן בָּרֵךְ/ הַלֵּל נִרְצָה

סימן זה מיוחס לרבי שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות בצרפת. פירוט הערך דלהלן יעשה על פי סדר סימן זה.

קדש

גביע קידוש. בברכת הקידוש פותחים את ליל הסדר.

כבכל שבת וחג, גם ליל הסדר נפתח בקידוש. רק ששונה מקידוש רגיל בכך שלא המקדש בלבד נדרש לשתות מן היין שבכוס הקידוש, אלא כל המסובים שותים את כוס הקידוש, היות שהיא הכוס הראשונה מארבע הכוסות שתקנו חכמים לשתות בלילה זה. לכן, לפני כל אחד ואחת מהמסובים, מוזגים כוס יין, וכל אחד שותה את רוב היין שבכוסו בהסבה. לאחר שתיית היין אין מברכים ברכה אחרונה על שתייתו, כמו בכל קידוש של שבת וחג.

כבכל חג, מוסיפים בסיום ברכת הקידוש את ברכת 'שהחיינו'. גם השוכח לברך ברכה זו, יצא ידי חובת קידוש, ויכול להשלים את הברכה בכל עת שנזכר בה במשך כל חג הפסח.

אם חל יום טוב ראשון של פסח בשבת, מוסיפים בקידוש את עניין השבת, ואם חל במוצאי שבת מוסיפים בו ברכה על הנר וחותמים בברכת הבדלה בין קודש לקודש. בקרב יהודי מרוקו רבים פותחים את הקידוש בפסוק: ”ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לתולדותם”

יש נוהגים לומר על כל כוס מארבע כוסות ליל הסדר נוסח 'לשם ייחוד'. הנוהגים כן אומרים את נוסח 'לשם ייחוד' על הכוס הראשונה, כוס הקידוש, לפני תחילת הקידוש.

ורחץ

נטלה מהודרת מכסף. באמצעותה נוטלים ידיים לפני סעודת לחם ולפני אכילת פרי או ירק שרטוב ממשקה.

לאחר הקידוש תקנו חכמים לאכול את הכרפס תוך טיבולו במשקה (כדלקמן). הכרפס הוא ירק, ומאחר ותקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל רטוב, לפיכך לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים. אך אין מברכים על נטילה זו הואיל ויש אומרים שבשונה מנטילת ידיים שלפני אכילת לחם, שנתקנה גם משום נקיות, נטילת הידיים לפני דבר שטיבולו במשקה נועדה משום 'סרך טומאה', וכיום שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, כי ממילא כולנו טמאי מתים, אין חובה ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. ומאחר והדבר שנוי במחלוקת, דעת רוב האחרונים שלמעשה נוטלים ידיים אך אין מברכים על הנטילה, אולם יש שמורים גם כיום ליטול ידיים בברכה

סיבת טיבול הכרפס במשקה היא כדי להתחייב בנטילת ידיים לפני אכילת הכרפס, ובכך למעשה נוטלים ידיים שתי פעמים במהלך הסדר, דבר שיוצר שינוי מהנוהג בכל שבת וחג ליטול את הידיים רק פעם אחת לאחר הקידוש, ועל ידי כך יתעוררו הילדים לשאול לסיבת הדבר. ויש מוסיפים שטיבול הכרפס במשקה לשם הטעמתו ועוררות התיאבון מבטא 'דרך חירות'.

כרפס

ערך מורחב – כרפס

תיקנו חכמים לאכול אחר הקידוש ולפני אמירת ההגדה ירק טבול במשקה, דבר היוצר שני שינויים מסעודת שבת וחג רגילה: אכילת מין ירק לפני הסעודה, ונטילת ידיים פעמיים בליל הסדר וכתוצאה מזה, הילדים מתעוררים לשאול אודות יציאת מצרים. יש מוסיפים שאכילת ירק לפני הסעודה לפתיחת התאבון הייתה נוהג מקובל בסעודות חשובות, וכביטוי להיותנו 'בני חורין', תקנו לאכול ירק לפני הסעודה.

שמו וזהותו

לדעת רבים, ה"כרפס" המופיע בהגדה הוא הצמח המכונה סלרי

השם 'כרפס' לא נזכר במשנה ובתלמוד, ומקורו בדברי כמה ראשונים שכתבו לקחת 'כרפס', מפני ששמו (בהיפוך אותיות) רומז לששים ריבוא גברים שעבדו בעבודת פרך במצרים – "ס' פרך". אין חובה הלכתית להטביל דווקא 'כרפס' לפני אמירת ההגדה, אך מובא באחרונים שטוב לקחת כרפס. אמנם באשר לזהותו של ה'כרפס' נחלקו המנהגים. יש שכתבו שהוא סלרי, וכן המנהג הרווח בקרב יהדות יוצאי ספרד, ויש שכתבו שהוא פטרוזיליה, וכן נוהגים מקצת מיהדות יוצאי אשכנז. בפועל רוב יוצאי אשכנז לא נהגו לקחת סלרי או פטרוזיליה לכרפס, משום שנוצר ספק מה יברכו עליהם, ולכן נהגו לקחת תפוחי אדמה מבושלים.

הלכות אכילת הכרפס

טובלים את הכרפס במי מלח או חומץ, ומברכים "בורא פרי האדמה", ומכוונים בברכה לפטור גם את המרור שיאכלו אחר כך בסעודה. אין צריך להסב בעת אכילת הכרפס, שיש אומרים שהוא מרמז על צער השעבוד.

פוסקים רבים כתבו שנכון לאכול מהכרפס פחות משיעור 'כזית', שאם יאכל יותר מ'כזית' יכנס לספק אם צריך לברך ברכה אחרונה על הכרפס, שלדעת ר"י צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, ולדעת רשב"ם לא יברך, משום שברכת הכרפס מכוונת גם למרור שאוכלים בסעודה. אם אכל מהכרפס יותר מ'כזית', נפסקה ההלכה שאין מברכים אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל.

יחץ

לחם עוני

לאחר אכילת הכרפס עורך הסדר בוצע את המצה האמצעית מבין שלוש המצות המונחות לפניו. החלק הגדול נשמר לאפיקומן, ואת הקטן משאירים בין שתי המצות השלמות. בתלמוד מבואר שסיבת הדבר כדי לקיים את הפסוק ”שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי”, שדרכו של עני לאכול פרוסת לחם ולא לחם שלם. את החלק שמייעדים ל'אפיקומן' נוהגים לעטוף במפית, זכר למה שנאמר: ”וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם”. יש נוהגים להניח את האפיקומן מעט על הכתף, זכר למצות שנשאו על שכמם ביציאת מצרים.

חציית המצה נעשית לפני תחילת ההגדה כדי לקיים בכך את הפירוש השני המובא בתלמוד שם ל'לחם עוני': ”'לחם עני' - לחם שעונין עליו דברים הרבה”, כלומר, שאומרים עליו את ההגדה של פסח שבה מסופר בהרחבה סיפור יציאת מצרים.

החבאת האפיקומן

נוהגים להחביא את האפיקומן, ושומרים אותו לאכילה שבסיום הסדר, שהיא זכר לאכילת קרבן פסח.

בקרב משפחות רבות מיוצאי אשכנז נהוג שהילדים מוציאים את האפיקומן ממקום מחבואו, ומחביאים אותו מעורך הסדר עד סיום הסעודה, ואז מחזירים אותו תמורת מתנה. נוהג זה נועד כדי להשאיר את הילדים ערים במשך כל הסדר, אמנם רבים התנגדו למנהג זה.

מגיד

ערך מורחב – סיפור יציאת מצרים

הגדה של פסח מהמאה ה-14, ברצלונה.

בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

מצוות סיפור יציאת מצרים

מצווה מהתורה לספר בליל ט"ו בניסן את סיפור יציאת מצרים. עיקר המצווה היא שההורים יספרו לילדיהם, שנאמר: ”וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם” (שמות פרק י"ג, פסוק ח'), אך גם כשאין ילדים מצווה מהתורה על כל אדם לספר ביציאת מצרים, שנאמר: ”זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה” (שמות פרק י"ג, פסוק ג').

מצוות סיפור יציאת מצרים מתקיימת בעיקר באמירת ה'מגיד' שפתיחתו באמירת 'הא לחמא עניא': עורך הסדר מסיר את המפה שנהוג לשים על המצות, ומגביה את המצות. בתוך כך הוא מראה את המצות למסובים ואומר:

"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין"

תרגום משפטים אלו לעברית הוא:

"זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין"

בסיום "הא לחמא עניא" עורך הסדר מניח את הקערה או המצות על השולחן.

מה נשתנה

ערך מורחב – מה נשתנה

בשלב זה מסירים את הקערה ממקומה כאילו סיימו את הסדר, במטרה לסקרן את הילדים ולגרום להם לשאול את שאלות 'מה נשתנה' שעניינן לעמוד על ההבדלים והשוני שבלילה זה מכל הלילות, ומתוך כך להבין את משמעותו וגודלו של לילה זה. יש נוהגים שאם הילדים לא שאלו דבר אחר הסרת הקערה, ממשיכים להסיר עוד כלים עד שישאלו לפשר הדבר.

לפני ששואלים מה נשתנה מוזגים כוס שנייה, כדי שכל ההגדה תֵאמר על כוס יין. מזיגה זו מעוררת תמיהה אצל הילדים, שאין רגילים בכל יום למזוג שתי כוסות לפני הסעודה.

לאחר מזיגת הכוס השנייה שואל אחד הילדים 'מה נשתנה'. לאחר מכן מחזירים את הקערה, ומתחילים לענות לשאלות בסיפור יציאת מצרים.

דיני אמירת ה'מגיד'

מצווה לפתוח את הסיפור בשאלה, ודרך הסיפור היא שפותחים בגנות ומסיימים בשבח. אמנם נחלקו האמוראים על איזו גנות מדובר. לדעת שמואל מדובר בגנות הגוף, שעבדים היינו לפרעה במצרים, ומררו את חיינו בכל עבודה קשה, ואחר כך גאלנו ה' מידם. ולדעת רב מדובר בגנות הרוח, שאבות אבותינו, תרח ולבן, היו עובדי עבודה זרה, ובמהלך הדורות נעשינו אומה המאמינה באל אחד.

למעשה נוהגים כשתי השיטות, ומתארים ב'מגיד' את תהליך יציאתנו מעבדות לחירות, ואת התהליך שעבר עם ישראל מעבודה זרה עד שנגאלנו מהשעבוד לאומה המצרית שטופת האלילות, וכרתנו ברית עם ה' במעמד הר סיני.

על מנת שניתן יהיה לדייק בסיפור יציאת מצרים, תקנו חכמים נוסח 'הגדה של פסח'. וכל המוסיף לספר ביציאת מצרים לאחר סיום הסדר הרי זה משובח.

בסוף אמירת ההגדה אומרים את חציו הראשון של ההלל ובסופו את ברכת אשר גאלנו, ושותים כוס שני. האשכנזים, התימנים והאיטלקים מברכים עוד פעם "בורא פרי הגפן", ואילו הספרדים סומכים על הברכה שברכו על כוס ראשון.

רחצה

לאחר סיום אמירת ההגדה ניגשים לקיום מצוות אכילת המצה. לשם כך מקדימים ונוטלים ידיים (רוחצים=רחצה) בברכה, כפי שנוהגים לעשות בכל השנה לפני אכילת לחם. שגם המצה נחשבת ללחם בפסח.

מוציא מצה

לאחר נטילת הידיים, על פי רוב המנהגים הבוצע נוטל את שלוש המצות שליוו את אמירת ההגדה, ומברך ברכת 'המוציא' כפי שנוהגים לעשות כל השנה בעת אכילת לחם. לאחר מכן שומט את המצה התחתונה, ומשאיר מצה אחת שלימה, ואת המצה החצויה (שנחצתה ב'יחץ'), ומברך: ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה”.

מצה

לאחר הברכה אוכלים את המצה בהסבה.

מצוות אכילת מצה

מצווה מהתורה לאכול בליל ט"ו בניסן מצה, שנאמר: ”בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת”. חז"ל למדו מהפסוק: ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת” שמצה זו צריכה להיות שמורה. מהתורה החובה היא לאכול כזית מצה בליל הסדר בתוך כדי אכילת פרס. מלבד חיוב זה שהוא מהתורה הוסיפו חכמים חיוב נוסף לאכול עוד שיעור של כשלושה זיתים של מצה:

• המוציא - באכילה הראשונה שאחר ברכות המוציא ו'על אכילת מצה' אוכלים לכתחילה כשיעור שני זיתים: כזית אחד מהמצה העליונה לברכת 'המוציא', וכ'זית' אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'.
• כורך - חיוב נוסף לאכול עוד כזית בכורך עם המרור.
• אפיקומן - בסוף הסעודה ישנו חיוב נוסף לאכול כזית נוסף לאפיקומן. ויש אומרים שיש לאכול ל'אפיקומן' כשיעור שני זיתים.

שיעור כזית מצה

ערך מורחב – כזית

לדעת הגאונים ועוד ראשונים, שיעור הזית לא השתנה, ויש אומרים בעקבותיהם ששיעור הזית הוא 3 סמ"ק. לדעת בעלי התוספות הוא כשיעור נפח מחצית הביצה, ובדעת הרמב"ם יש אומרים שכזית הוא מעט פחות מנפח שליש ביצה, ויש אומרים שסובר כהגאונים מחמת הספק נוהגים להחמיר כשיטת התוספות ששיעור כזית הוא כנפח מחצית הביצה. ולדעת הרא"ה והרשב"א שיעור כזית הוא פחות מרבע ביצה, וכן מורים למעשה כמה מרבני זמנינו.

על פי חישובים שנעשו, יצא שנפח מחצית הביצה הוא כשליש מצת מכונה.

לדעת הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, הביצים בעבר היו כפליים מהביצים כיום, ולכן לשיטתו נפח כזית מצה הוא כשני שלישים מצה. והסכים לחשבונו החזון-איש.

חולה וזקן בשיעור כזית - שיעור כזית בדיעבד

המתקשה לאכול את כל השיעורים הללו, באכילת מצת מצווה שאוכלים בתחילה ישתדל לאכול שני שלישים מצה, כדי לקיים את המצווה לפי שיטות כל הפוסקים, אבל אחר כך יכול להסתפק בחמישית מצה לאכילת ה'כורך', וחמישית מצה לאכילת ה'אפיקומן'.^{[דרוש מקור]}

ואם גם זה קשה לו, יוכל להקל לאכול לשם מצוות מצה כשיעור שליש מצה, שהוא כזית על פי השיעור המקובל, ויברך עליו. נמצא שבכל ליל הסדר יאכל שליש מצה ועוד שתי חמישיות.^{[דרוש מקור]}

מי שקשה לו ללעוס את המצה, כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה פירורים. ואם גם באופן זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה. אבל אם בישלו את המצה, או ששרו אותה זמן רב עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם המצה – אין יוצאים בה ידי מצווה.

מי שאינו יכול לאכול שיעור כזית (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור זית של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור זית. אבל לא יברך עליו "על אכילת מצה", משום שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה. ואם גם כשיעור זית של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו.^{[דרוש מקור]}

איזה חולה פטור מאכילת מצה ומרור

נחלקו הפוסקים לגבי מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שתגביר את חוליו, אבל אין באכילתה סכנת נפשות. לדעת ר' שלמה מווילנא, הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר"ם שיק, רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. אולם לעניין מרור ויין לארבע כוסות, שמצוותם מדברי חכמים, מוסכם שמי שייפול למשכב בעקבות אכילתם פטור מהם.

לפי זה, רוב חולי צליאק חייבים לאכול כזית מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כזית מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צליאק קשים, היודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות – פטורים ממצוות אכילת מצה. כיום יש מצות משיבולת שועל, שטובות יותר לחולי צליאק.

מרור

אחר אכילת המצה נוטלים כזית מרור וטובלים בחרוסת, מברכים ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור” ואוכלים את המרור ללא הסבה.

מצוות אכילת מרור

ערך מורחב – מרור

חסה תרבותית. זהו הירק המועדף לקיום מצוות מרור.

חז"ל למדו מהפסוק ”עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” שמן התורה מצוות אכילת מרור בלילה הראשון של חג הפסח תלויה באכילת קרבן הפסח. ולאחר חורבן בית המקדש מצוות אכילת מרור נוהגת מדברי חכמים. טובלים את המרור בחרוסת, ומנערים אותה מהמרור על מנת שטעם מרירותו יישמר, ומטעם זה יש אומרים שלא טובלים ממש אלא מסתפקים בהטבלה מועטת. מברכים: 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור', ואוכלים כזית מרור.

יש לאכול מן המרור שיעור נפח כזית. יש שנוהגים למדוד שיעור כזית במשקל, ובחסה אין כל כך פער בין משקלה לנפחה.

הירקות שניתן לקיים את המצווה באכילתם

במשנה מנויים חמישה מיני מרור שניתן לצאת בהם ידי חובה: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור. כיום זוהו רק שניים ממינים אלו: ה'חזרת' היא החסה, וה'תמכא' נקראת כיום חריין או חזרת. בתלמוד על המשנה הנ"ל נאמר שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' חס עלינו. עוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, שתכונתו היא שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, וכך השעבוד התחיל בְרַכּוּת, ולאט לאט הפך לקשה ומר יותר.

יש שפקפקו על כשרות החסה המצויה למרור משום שאין בטעמה מרירות. ויש אומרים שאפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אמנם דעת רוב הפוסקים שיוצאים בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שיעבדו בשפה רכה ושילמו שכר על העבודה, ובהדרגה החמירו את השעבוד עד שהיה מר. יש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.

כורך

אחר אכילת המרור, כורכים כזית מרור בתוך כזית מצה לאחר טבילתו בחרוסת. יש המנערים אף ב'כורך' (כמו ב'מרור') את כל החרוסת מהמרור, ויש שאינם מנערים. אומרים: "זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה ומרור ואוכלן ביחד. לקיים מה שנאמר: ”עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”" ואוכלים אותם בהסבה.

מחלוקת הלל וחכמים

כריכת קרבן הפסח עם המצה והמרור יחד היא דעתו של הלל הזקן שלמד כן מהפסוק: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אמנם חכמים סוברים שיש לאכול את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה בזה, נוהגים כחכמים וכהלל. לכן תחילה אוכלים אותם לחוד, ולאחר מכן יחד.

לאור האמור, נהוג שלא להפסיק בדיבור בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה'כורך', ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה אפשר לדבר, ויש המקפידים משום כך אפילו לדחות את אמירת זכר למקדש כהלל לאחר הכורך, על מנת שלא להפסיק.

שולחן עורך

כמו בכל חג, עורכים לליל הסדר סעודה מכובדת. מותר לשתות בסעודה יין, ואין זה נחשב כמי כ'מוסיף על הכוסות'. בסעודה זו משתדלים שלא לאכול ולשתות יותר מדי, כדי שניתן יהיה לאכול בסוף הסעודה את האפיקומן 'על השובע' (לקמן), וכדי שניתן יהיה להמשיך באמירת ההלל והפיוטים ולהוסיף לספר ביציאת מצרים מבלי שהאכילה תכביד ותעייף.

מנהג ההימנעות מאכילת צלי

לאחר חורבן בית המקדש, היו מקומות שנהגו שלא לאכול בליל הסדר בשר צלוי, שהאוכלו נראה כמקריב קרבן פסח מחוץ לבית המקדש. והיו מקומות שלא חששו לכך. ואמרו חכמים שיש תוקף למנהג המקומות, ובמקום שנהגו שלא לאכול צלי – לא יאכלו, ובמקום שנהגו לאכול – יאכלו. למעשה, עולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח, אבל כל עולי אשכנז ורוב עולי ספרד נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח.

פרטי המנהג

איסור צלי חל על כל סוגי בשר הבהמה והעוף, על אף שקרבן פסח ניתן להקריב רק מכבשים ועיזים. אמנם דגים צלויים וביצים צלויות, שאינם טעונים שחיטה, מותר לצלות. גם צלייה בסיר ('צלי קדר') אסורה אף על פי שאין צולים כך את הפסח, כי התוצר דומה בצורתו לצלי אש. וכן צלייה לאחר בישול אסורה, מאותו הטעם. אמנם בישול אחר צלייה מותר.

מנהג אכילת ביצה בסעודה

יש נוהגים לאכול בסעודה זו ביצים, שהן סימן אבלות להזכיר את החורבן, ועוד, שבכל שנה חל היום הראשון של פסח באותו היום שבו חל תשעה באב. ויש אומרים שהביצים הן זכר לקרבן חגיגה, שהיו אוכלים בליל הסדר לפני אכילת הפסח. למנהג זה, נוהגים לאכול בסעודה את הביצה שבקערה שהונחה שם כזכר לקרבן חגיגה. ויש שנמנעו מלאכול את הביצה שבקערה כדי לשמור על שלימות הקערה, ורק למחרת ביום אוכלים אותה. בפועל, רבים נהגו לאכול בסעודת ליל הסדר את הביצה שבקערה.

צפון

אפיקומן

ערך מורחב – אפיקומן

בסיום הסעודה ('שולחך עורך') אוכלים כזית מן המצה החצויה שנשמרה מתחילת הסדר. מצה זו כוּנתה עם השנים בשם 'אפיקומן'.

כאשר אין במצה החצויה ששמרו ל'אפיקומן' שיעור כזית לכל אחד מהמסובים, עורך הסדר נותן לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל'אפיקומן' ומשלים להם לשיעור כזית מצה שמורה אחרת. כשהאפיקומן אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת לשם אפיקומן.

בדומה לקרבן הפסח, את מצת האפיקומן שלרוב הראשונים נתקנה כזכר לקרבן זה, צריך לאכול 'על השובע', כלומר כשכבר האדם שבע אך עדיין מעוניין לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו היה מעדיף שלא לאכול יותר. וכאשר שבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה עד שנאלץ להכריח את עצמו לאוכלו, הרי זו אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה, ואינו מקיים באכילה זו את המצווה.

צריך לאכול את האפיקומן במקום אחד, כדוגמת קרבן הפסח שהיה נאכל במקום אחד, שנאמר: ”בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל”.

טעם אכילתו

בטעם אכילתו נחלקו: לדעת רוב הראשונים, אכילת מצת האפיקומן נתקנה זכר לקרבן הפסח אותו אכלו בסוף סעודת ליל הסדר. אולם לדעת כמה ראשונים באכילת האפיקומן מקיימים את עיקר מצוות אכילת מצה, שבעבר הייתה נאכלת יחד עם קרבן הפסח אשר נאכל על השובע בסוף הסעודה. ולשיטתם, אף שמברכים על המצה בתחילת הסעודה, עיקר הכוונה לצאת ידי מצוות מצה צריך להיות בסיום הסעודה בעת אכילת האפיקומן.

לשני הטעמים יש לאכול את האפיקומן בהסבה, אמנם אם שכח להסב, לשיטת רוב הראשונים שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, ולדעה שאוכלים את האפיקומן לשם מצת מצווה, צריך לחזור ולאכול בהסבה. כדי לצאת ידי חובת כל הדעות נפסק שיש לחזור ולאכול את האפיקומן בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כזית מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, כדעת רוב הראשונים.

שיעור אכילת האפיקומן

יש נוהגים לאכול שני שיעורי כזית מהאפיקומן, יש מטעימים זאת מפני שרוצים לבטא בזה את החביבות של המצה, ויש מנמקים מפני שרוצים לרמז בזה כנגד שני הטעמים שהובאו בראשונים: כזית אחד זכר לקרבן פסח, וכזית אחד לשם אכילת מצה. אמנם מנהג זה אינו מנהג מחייב, ומעיקר הדין החובה היא לאכול כזית אחד בלבד. יש אומרים שמכיוון שאכילת האפיקומן היא מצווה מדברי חכמים, ואכילת שני הזיתים שנויה במחלוקת, אפשר בשעת הצורך לקיים את מצוות האפיקומן באכילת שליש מצה או אפילו חמישית מצה.

אכילה ושתייה לאחר סיום האפיקומן

אין אוכלים אחר ה'אפיקומן' דבר עד השינה, כדי שטעם המצה יישאר בפה. אמנם שתיית מים, שאין להם טעם, מותרת. ויש אומרים שאף משקאות אחרים מותרים מלבד משקה משכר, ויש אומרים שאף משקה משכר מותר לשתות.

ברך

לאחר סיום אכילת האפיקומן מברכים ברכת המזון על סעודת הלחם (המצה). בברכה זו מוסיפים יעלה ויבוא כבכל סעודת יום טוב, וכשליל הסדר חל בשבת מוסיפים גם רצה. ברכת המזון חותמת את האכילה של לילה זה, ולאחריה אין אוכלים דבר עד הבוקר. לגבי שתייה הדין מורכב יותר, כבסמוך.

אחרי ברכת המזון, מברכים בורא פרי הגפן, ושותים כוס שלישי.

הלל

לאחר ברכת המזון שותים את כוס היין השלישית מארבע הכוסות, ולאחר מכן מוזגים את הכוס הרביעית כדי לומר עליה את חציו השני של ההלל (שהותחל בעת אמירת ההגדה) ו'הלל הגדול'.

שפוך חמתך

ערך מורחב – שפוך חמתך

לפני אמירת ההלל אומרים:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'

— תהלים פרק ע"ט, פסוקים ו'-ז'. שם פרק ס"ט, פסוק כ"ה. איכה פרק ג', פסוק ס"ו

רבים נוהגים לפתוח את הדלת בעת אמירת פסוקים אלו, להראות שלילה זה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח וישפוך חמתו על הרשעים שונאי ישראל. יש נוהגים לעמוד בעת אמירת 'שפוך חמתך'.

לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל שהותחל בעת אמירת ההגדה. בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כדוגמת הזימון, שגדול הבית אומר את הפסוק תחילה ושאר המסובים חוזרים אחריו.

אלו הפסוקים: ”הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה', אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא”. מצווה לכתחילה ששלושה מבוגרים יאמרו כך את הפסוקים הללו, שכך לשון הפסוקים הללו, שאחד פונה אל השניים להלל את ה'. אמנם גם יחיד שאומר את ההלל לבדו מקיים את המצווה. ואם יש שם שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים.

אחר כך אומרים הלל הגדול, ואחריו אומרים נשמת, וחותמים בברכת השיר. הספרדים מסיימים בברכת 'יהללוך' שבסיום ההלל, והאשכנזים מסיימים בברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה. בנוסח איטליה המקורי, ברכו את שתי הברכות, ובמנהג המאוחר אמצו את מנהג האשכנזים.

ברוב הקהילות שותים כוס רביעי מיד לאחר ברכה זו, אבל בקצת קהילות אשכנז, נוהגים כמנהג המהר"ם מרוטנברג לשתות כוס רביעי אחרי פיוט "כי לא נאה כי לא יאה". האשכנזים, התימנים והאיטלקים מברכים עוד הפעם "בורא פרי הגפן", ואילו הספרדים סומכים על הברכה שברכו על כוס שלישי.

נרצה

לאחר אמירת ההלל, נוהגים לומר פיוטים שונים שחוברו בתקופת הראשונים (כגון: ובכן ויהי בחצי הלילה, אדיר הוא, חד גדיא, אחד מי יודע).

המנהג הרווח הוא שזמן שתיית הכוס הרביעית מיד לאחר ברכת השיר, שהיא החותמת את סדר ההגדה שתיקנו חז"ל בימי המשנה, ואילו הפיוטים שאומרים לאחר מכן אינם אלא מנהג. אמנם יש נוהגים לשתות את הכוס הרביעית אחר כמה פיוטים נוספים, כדי שאף הם יאמרו על הכוס, ואף הם יכללו בסדר ההגדה.

מנהג רוב ספרד שאין מברכים הגפן לפני הכוס הרביעית, ומנהג אשכנז שמברכים. לאחר השתייה מברכים ברכה אחרונה על הגפן.

מצוות ארבע כוסות

ערך מורחב – ארבע כוסות

חכמים תיקנו שתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר

תקנת ארבע כוסות

בשונה משאר ימים טובים בהם ישנה מצווה כללית לשמוח בשתיית יין, בפסח הוסיפו חכמים ותקנו לשתות ארבע כוסות יין במהלך ליל הסדר, כדי לבטא את שמחת החירות, וכנגד ארבע לשונות הגאולה שנאמרו למשה על ידי ה' לקראת עשר המכות:

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְהוָֹה֒ וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵֽעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָֹה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם:

— ספר שמות, פרק ו', פסוק ז'

יש אומרים שהן כנגד ארבע המלכויות ששעבדו את עם ישראל אחר היותו לעם: בבל, פרס, יון ורומא, וה' הושיענו מידן. או כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, או כנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל.

סדר שתיית ארבע הכוסות

את הקידוש אומרים על הכוס הראשונה מארבע הכוסות. את סיפור יציאת מצרים והמחצית הראשונה של ההלל אומרים על הכוס השנייה, ולכן מוזגים אותה לפני שמתחילים לומר את ההגדה, כדי שכל ההגדה תאמר על כוס יין. את ברכת המזון אומרים על הכוס השלישית שמוזגים לפני אמירת ברכת המזון. את מחציתו השנייה של ההלל ואת ההלל הגדול אומרים על הכוס הרביעית, שנמזגת לאחר ברכת המזון. כך שכל מהלך הסדר נאמר על כוס יין המלווה אותו.

הלכות שתיית ארבע הכוסות

השותה את ארבע הכוסות ברציפות, נחשב כאילו שתה כוס אחת בלבד. אם שהה בין שתיית כוס אחת לחברתה, לדעת כמה פוסקים, כל זמן שלא אמר ביניהן דברים מההגדה - לא יצא ידי חובה. אך יש אומרים שבכל מקרה אם שהה בין הכוסות יצא ידי חובה בדיעבד.

יש מבארים שמספר ארבע רומז להופעה של רעיון שלם בכל העולם, שכל דבר בעולם יש לו ארבעה צדדים כנגד ארבע רוחות העולם: מערב ומזרח, צפון ודרום. וכיוון שיציאת מצרים חוללה מהפכה מוחלטת בעולם, היא מופיעה בארבע לשונות של גאולה. שנאמר: ”לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה',וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”.

הפסק בשתיית הכוס

צריך לשתות את רוב הכוס בשתייה אחת, אבל השותה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, אין שתייתו נחשבת לשתייה אחת, ונחשב שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות ברציפות, (תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה) רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות 'רביעית' יין – נחשבת שתייתו לאחת. לעומת זאת דעת הראב"ד, שכל זמן שהספיק לשתות את שיעור היין שהוא חייב בו בזמן של שיעור 'אכילת פרס' (כ-6–7 דקות), עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.

ופסקו האחרונים שלכתחילה יש להחמיר כדעת הרמב"ם ולשתות את שיעור היין שיוצאים בו ידי חובה ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. ובדיעבד אם שתה אותו בזמן של שיעור 'אכילת פרס', יצא ידי חובה, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר.

שיעור היין והכוס

כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות (כבכל מצווה הטעונה כוס של ברכה), צריך שכמות היין שבכוס תהיה בעלת חשיבות. לפיכך קבעו חכמים שצריך למלא בכוס לכל הפחות 'רביעית הלוג', ובפחות משיעור זה אין יוצאים ידי חובה. ישנן דעות שונות כמה הוא שיעור הרביעית. שתי השיטות הנפוצות הן 86 סמ"ק ו-150 סמ"ק, אך יש המציעים שיעור קטן יותר, 75 סמ"ק.

שיעור השתייה

לכתחילה מהדרים לשתות את כל היין שבכוס, גם כאשר הכוס גדולה ומכילה הרבה יותר מ'רביעית'. ומי אינו רוצה בכך או שהדבר קשה לו, ישתדל לשתות את רוב היין שבכוס. ולכל הפחות צריך לשתות רוב 'רביעית', ושיהיה גם 'כמלא לוגמיו', כלומר כשיעור יין הממלא את חלל פיו של השותה כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה.

נשים בארבע כוסות

גם נשים מצֻווֹת בשתיית ארבע כוסות, כמו בכל מצוות ליל הסדר. והמצווה לשתות יין משמח.

קטנים בארבע כוסות

קטנים שהגיעו לחינוך – נותנים להם ארבע כוסות. גיל חינוך למצווה זו הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס – הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה. בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש הקטנים מגיעים לגיל חינוך. אין צורך לתת לקטנים לשתות רוב 'רביעית' אלא די שישתו כ'מלא לוגמיהם'.

כוס חמישית - כוסו של אליהו

ערך מורחב – כוס של אליהו

ספק גדול התעורר לגבי הכוס החמישית. יש אומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית (או חובה), וישתה את הכוס הרביעית בסיום ההלל, ואת הכוס החמישית בסיום הלל הגדול והברכה שאחריו. ויש אומרים שרק הרוצה לשתות עוד יין מצאו לו חכמים עצה היאך ישתה עוד כוס. ויש אומרים שאסור לשתות כוס חמישית.

למעשה נוהגים שלא לשתות כוס חמישית, אבל לפי רוב המנהגים יש למזוג כוס חמישית וקוראים לה 'כוס של אליהו'. ובאר הגאון מווילנא, שהיא נקראת כוס של אליהו מפני שבכל ספק שאיננו יכולים לפטור, אנו אומרים, כשיבוא אליהו הנביא יפשוט את הספק, ולכן אנו מוזגים כוס חמישית לכבודו, וכשיבוא יאמר אם צריך לשתות אותה.

היין

ניתן לצאת ידי חובה גם בשתיית מיץ ענבים ("תירוש")

מזיגת היין

אמרו חכמים שכדי לקיים את המצווה בשלמות, יש למזוג (למהול) את היין של ארבע הכוסות במים, מכיוון שללא מזיגה היין היה מרוכז וקשה לשתייה. כיום היינות שלנו פחות חזקים ואין חובה למוזגם, ומי שמזיגת היין משביחה עבורו את טעמו או השפעתו, מצווה שימזוג אותו.

דרך שתיית היין

מי ששתיית כוס יין מלאה כבדה עליו, או שעלולה להפריע לו לקיים את מצוות הסדר כראוי, יערב ביין מיץ ענבים או מים או שניהם יחד, ובלבד שהמים לא יהיו הרוב. וכן יוכל להשתמש ביין עם אחוז אלכוהול מופחת.

יש מעלה ביין אדום, אך יין לבן משובח עדיף על יין אדום פחות משובח. ובדיעבד יוצאים בכל סוג של יין ואפילו הוא לבן ואינו משובח.

מיץ ענבים

בכל כוס של ברכה ניתן לצאת ידי חובה גם במיץ ענבים. אמנם יש אומרים שכוונת חכמים בתקנת ארבע כוסות הייתה שתיאמר ההגדה מתוך שתייה של יין משמח, והשותה מיץ ענבים אינו מקיים את המצווה כפי שתקנוה חכמים ולכן רק בדיעבד יוצאים ידי חובה במיץ ענבים, אך מי שסובל משתיית יין רשאי לכתחילה לצאת ידי חובתו במיץ ענבים.

ההסבה

חז"ל תקנו להסב בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית היין, שאמרו חכמים: ”בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”, שנאמר: ”וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”. וכדי שהרגשת החירות תהיה ניכרת גם בהתנהגות האדם, תיקנו חכמים להסב. שכן מי שאין עליו עול שעבוד, יכול להישען אחורה ולהסב על צידו במנוחה ורגיעה, וכך אוכלים בליל הסדר דרך חירות.

מחלוקת הראשונים אם חובה להסב כיום

בתקופת המשנה והתלמוד היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ובצורה זו הישיבה הזקופה דרשה מאמץ ניכר, ואילו ההסבה הייתה בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, כאשר כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות, והסבה זו הייתה נוחה מאוד וממחישה את תחושת החירות.

באלף השנים האחרונות החלו בני האדם לשבת על כיסאות ליד שולחן, ולכן למעשה אין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בחצי שכיבה. ובהסבה מעין זו לא תהיה תוספת נוחות אלא הכבדה. בעקבות זאת, לדעת ראב"ן וראבי"ה אין כיום מצווה להסב. אולם דעת רוב הראשונים, שהואיל ותקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסבה, גם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסבה. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך.

צורת ההסבה

יש אומרים שכיום שאין רגילים להסב על מיטות כבעבר, ההסבה מתבצעת על ידי השענות על גב הכיסא תוך הטיה לשמאל, ויש אומרים שההסבה היא הישענות המרפק על השולחן בעת האכילה. ההסבה היא דווקא בהטיה לשמאל, מפני שכך נוח יותר לאכול, שהיד השמאלית והגב שעונים על הכיסא, והיד הימנית פנויה לנטילת המאכל או המשקה. טעם נוסף שהוזכר בחלק מהפוסקים, שאם יטה על צד ימינו ישנו חשש שמא יקדים קנה לוושט, ויחנק. ומתוך חשש הסכנה נפסק שאף איטר יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין. אמנם נפסק להלכה שבדיעבד ימני שטעה והסב על צד ימין לא יצא ידי הסבה, אך אם הוא שמאלי והסב על צד ימין יצא.

היושב בליל הסדר לפני רבו (המובהק) או אחד מגדולי הדור, לא יסב בלא שיבקש ממנו רשות, שבהסבה יש ביטוי של חוסר כבוד ויראה כלפי הרב, אבל אחר שקיבל רשות מרבו רשאי להסב, שאין כאן פגיעה.

מתי מסיבים

חובת ההסבה היא בעת אכילת כזית מצה, כזית של כורך, כזית אפיקומן ושתיית ארבע כוסות. בשאר הסעודה המסב הרי זה משובח, ומי שלא נוח לו להסב בשאר הסעודה אינו צריך. בעת אכילת המרור אין צריכים להסב, משום שהוא מבטא את המרירות שהייתה בעבדות, ואין זה מסימני בני החורין, שבעקבותיהם מסיבים. בעת אמירת ברכת המזון אין מסיבים, שמצווה לאומרה באימה וביראה. וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש.

דין השוכח להסב

מצה ו'כורך' ללא הסבה

האוכל את המצה בלא הסבה לא יצא ידי חובה ועליו לחזור ולאכול כזית מצה בהסבה. וגם אם כבר ברך ברכת המזון, יטול ידיו שנית ויאכל כזית מצה, אך לא יברך שוב 'על אכילת מצה', מפני שלדעת ראבי"ה וראב"ן הנזכרים כבר יצא ידי חובתו באכילת המצה הראשונה ללא הסבה.

השוכח לאכול את ה'כורך' בהסבה אינו צריך לחזור לאכלו בהסבה. שיש אומרים שאין צריך לאכול אותו בהסבה מפני שיש בו מרור.

אפיקומן ללא הסבה

השוכח לאכול את האפיקומן בהסבה, יש אומרים שאם יכול לשוב ולאכול כזית מצה נוסף לשם אפיקומן בהסבה – יחזור לאוכלו, ואם קשה לו אינו צריך, כי מצוות אכילת אפיקומן מדברי חכמים, ויכול לסמוך על ראבי"ה וראב"ן שלשיטתם אין צריך להסב בזמן הזה ועוד יכול לסמוך על דעת רוב הראשונים שטעם אכילתו היא זכר לקרבן פסח, ולכן בדיעבד לשיטתם אין צריך לחזור לאכול בהסבה.

ארבע כוסות ללא הסבה

השותה אחת מארבע כוסות בלא הסבה, נחלקו הפוסקים בדינו. לדעת השולחן ערוך, לכתחילה יחזור לשתות את הכוס בהסבה. ואילו לדעת הרמ"א, הואיל ובשתיית כוס נוספת בהסבה מתעוררת בעיה, שאם יחזור וישתה כוס נוספת ייראה כ'מוסיף על הכוסות', לפיכך לשיטתו יש לחלק בין הכוסות:

אם שתה את הכוס השנייה (שהיא לפני הסעודה) בלא הסבה, יחזור וישתה אותה בהסבה, שאין הוא נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי אפשר לשתות בסעודה עוד כוסות יין.

אך אם טעה ושתה בלא הסבה את אחת הכוסות האחרות, לא יחזור וישתה כוס נוספת, שלא ייראה כמוסיף על הכוסות. אלא יסמוך על הסוברים שכיום אין צריך להסב בליל הסדר. אמנם מי שקשה לו לחזור ולשתות כוס יין נוספת בהסבה, לשתי הדעות ובכל הכוסות יכול לסמוך על מה ששתה בלא הסבה.

בפועל, הספרדים נוהגים כדעת השולחן ערוך, והאשכנזים כדעת הרמ"א.

נשים בהסבה

נפסק בשולחן ערוך שנשים אינן צריכות להסב מלבד 'אישה חשובה'. וכתב על כך הרמ"א שבימיו כבר כל הנשים נחשבות חשובות, אך הן לא נהגו להסב כי סומכות על הסוברים שכיום אין דין הסבה. ויש אומרים שכיום ראוי לכל הנשים להסב לכתחילה.

סוף זמן אכילת המצה והמרור והאפיקומן

מחלוקת התנאים

נחלקו התנאים עד מתי מותר היה לאכול מקרבן הפסח, לדעת רבי אלעזר בן עזריה זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו בכורי המצרים והמצרים נחפזו לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עלות השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים.

אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה. ואף את ה'אפיקומן' צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה. מי שלא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה.

מחלוקת הראשונים והשלכותיה

נחלקו הראשונים כמי ההלכה: לדעת הרמב"ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא. ולדעת רבנו חננאל והרא"ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

מחלוקת זה משליכה גם על אכילת המצה והמרור, שבזמן הבית נאכלו יחד עם קרבן הפסח, וגם כיום תקנו לאוכלם באותה שעה.

מחמת מחלוקת הראשונים כמי ההלכה, נפסק באחרונים שלכתחילה יש לאכול את המצה, המרור והאפיקומן עד חצות הלילה. ומי שלא התאפשר לו זאת, יאכלם לאחר חצות כדי לקיים את המצווה לפי דעת הרמב"ם והעיטור, אך מאחר שיש אומרים שכבר הפסיד את המצווה, לא יברך על אכילתם "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור".

גם לגבי האפיקומן שנתקן כזכר לקרבן הפסח, יש לאוכלו לכתחילה עד זמן אכילת קרבן פסח. אך מי שלא הספיק לאוכלו לפני חצות - יאכלנו לאחר חצות כדי לקיים המצווה לפי דעת הפוסקים כרבי עקיבא. וכן הדין ביחס להלל, שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה.

אכילה ושתייה לאחר אכילת האפיקומן

איסור אכילה ושתייה לאחר האפיקומן

מכיוון שלדעת רוב הפוסקים תקנו חכמים לאחר חורבן בית המקדש לאכול בסיום הסעודה את מצת האפיקומן כזכר לקרבן הפסח, תקנו שכשם שאסור היה לאכול אחר בשר הפסח דבר אחר, כדי שיישאר טעמו בפה, כן אסור לאכול אחר האפיקומן.

גם יין אסרו לשתות אז, מחשש שמא ישתכר מהיין ולא יוכל לסיים את אמירת ההלל כראוי. או שבשתיית כוס נוספת יֵרָאה כ'מוסיף על הכוסות' יותר ממה שתקנו חכמים.

גם לאחר סיום הסדר אסרו חכמים לשתות יין, שמצווה לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד ש'תחטפנו שינה', ושתיית משקה משכר נוסף עלולה להפריע בכך. ויש אומרים, שהטעם לכך הוא שנראה כמי שמוסיף על הכוסות או כמי שמתחיל סדר שתייה חדש.

המחלוקת בדבר שתיית משקאות שונים

יש אומרים שגם שתיית קפה או מיץ אסורה לאחר אכילת האפיקומן, מפני שהם מפיגים את טעם המצה, וגם שתייה בעלת טעם אסורה מלבד שתי כוסות היין ששותים אחר ברכת המזון, שהן חלק מהסדר. אך שתיית מים מותרת. ויש אומרים שרק שתיית משקה משכר אסורה. ויש אומרים שלאחר סיום הסדר מותר לשתות אף משקה משכר.

יש אומרים שגם לדעת המחמירים, הרוצה לשתות קפה כדי שיוכל לעסוק בערנות בסיפור יציאת מצרים לאחר הסדר - רשאי לכתחילה לשתותו.

מצוות סיפור יציאת מצרים כל הלילה

מצווה להרבות בכל ליל ט"ו בניסן בסיפור יציאת מצרים עד ש'תחטפנו שינה'. ובכלל זאת לימוד הלכות פסח. אך עיסוק בפלפולים אינו בכלל המצווה.

יש אומרים שהחושש שאם יישאר ער עד מאוחר בלילה לא יוכל אחר כך להתפלל כראוי תפילת שחרית, ישתדל לפחות להאריך בסיפור יציאת מצרים עד לאחר חצות הלילה.

יש נוהגים לקרוא אחר ההגדה את מגילת שיר השירים, הרומזת לאהבה שבין ה' וישראל, שהתגלתה ביציאת מצרים.

נוהגים בליל פסח לומר לפני השינה קריאת שמע וברכת המפיל בלבד, ללא שאר הפסוקים שנהוג לומר כחלק מקריאת שמע שעל המיטה. שבכל הלילות הם נאמרים לסגולה כנגד המזיקים, ולילה זה משומר מן המזיקים.

מצוות אכילת קרבן הפסח

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

• ליל הסדר
• הא לחמא עניא
• חד גדיא

לקריאה נוספת

• הרב משה הררי, מקראי קודש הלכות ליל הסדר.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, הלכות ליל הסדר, באתר פניני הלכה
• מידע על הלכות ליל הסדר בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.