דונאטיזם

אוגוסטינוס מתווכח עם דונאטיסטים, צייר שארל ואן לו במאה ה־18

הדונאטיזם הוא זרם נוצרי שפעל בצפון אפריקה במאות ה־4 וה־5 לספירה, והוקע כמינות על ידי הכנסייה הקתולית. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי־נוצריות, בטלים.

רקע

התנועה הדונאטיסטית צמחה על רקע רדיפת הנוצרים בימי הקיסר דיוקלטינוס. בשנת 303 ציווה דיוקלטינוס על שריפת הכתבים הנוצריים והרס מקומות הפולחן של הנוצרים. דקיוס^{[דרושה הבהרה]} חשב שחזרה לדרך הקיסרית הישנה היא זאת שתחזק את הקיסרות, ולפיכך חידש את פולחן הקיסר ודרש שכל אזרח יקבל תעודה בה פקיד השלטון יאשר כי הקריב קורבן כנדרש. מי שסירב נידון למוות. היו בין הנוצרים כאלה שהקריבו קורבנות והיו כאלה שהצליחו לקבל תעודה כזאת גם בלי שהקריבו, או על ידי תשלום שוחד או על סמך היכרות אישית עם הפקיד מנפיק התעודות.

כשפסקו הרדיפות רצו המקריבים ומחזיקי התעודות לחזור לחיק הכנסייה. הבישופים אישרו לבני העם לחזור לקהילה ובתנאי שיביעו חרטה מתאימה על ידי חגירת שק, פיזור אפר על ראשם והודעת חרטה בפני הקהילה, אולם לא אישרו הסדר דומה לכמרים שלא עמדו בניסיון. היו בין הנוצרים כאלה שהסדר החרטה לא מצא חן בעיניהם והם מחו על כך. אחרי רדיפת הנוצרים על ידי הקיסר דיוקלטינוס היו גם כמרים שהורשו לחזור לחיק הכנסייה והמחאה מצד אלה שנשארו נאמנים וסבלו התגברה ונוצרו מתחים בתוך הכנסייה בין נוצרים שנותרו נאמנים לדתם לבין אלה שהתכחשו לנצרות ושיתפו פעולה עם שלטונות רומא.

הקרע

שרידי כנסייה עתיקה בקרתגו

המתיחות הגיעה לכדי קרע גלוי בשנת 311, עם מינויו של אדם בשם קקיליאנוס (Caecilianus) לבישוף קרתגו. קבוצה של נוצרים, ובראשם דונאטוס, פסלו את המינוי בטענה שקקיליאנוס היה ממשתפי הפעולה, או כלשונם, מן "המוסרים" (traditores). ב־313 מינו הפורשים את דונאטוס עצמו להגמון קרתגו.

בעקבות המשבר כינס הקיסר קונסטנטינוס ועידה כנסייתית ליישוב הסכסוך. הוועידה קבעה את חפותו של קקיליאנוס והורתה כי הוא ראוי לכהן כבישוף קרתגו. הדונאטיסטים סירבו להשלים עם ההחלטה, והקרע הלך והחריף. ב־314 גונו הדונאטיסטים באופן רשמי על ידי ועידת ארל, וב־317 שלח קונסטנטינוס גדודים לקרתגו כדי להילחם בדונאטיסטים. ואולם, הרדיפות רק חיזקו את ההתנגדות לרשויות הכנסייה בקרב הדונאטיסטים, שראו ברדיפות המשך ישיר של הרדיפות האנטי־נוצריות בימי הקיסרות הפגאנית. בשנת 321 נאלץ קונסטנטינוס להוציא צו סובלנות כלפי הדונאטיסטים. הרדיפות חודשו רק בשנת 346, תחת שלטונו של הקיסר קונסטנס.

מהות המחלוקת

המחלוקת המרכזית של הדונאטיסטים עם הכנסייה הקתולית נגעה לשאלת מעמדם של כמרים שבגדו באמונתם. הדונאטיסטים טענו שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה. יתר על כן, הם גרסו שה"מוסרים" אינם ראויים לכהן כאנשי כנסייה, ושהסקרמנטים שבוצעו על־ידם אינם תקפים. תפיסה זאת עמדה בסתירה לעמדת כנסייה הקתולית, שגרסה שתקפותו של הסקרמנט אינה תלויה בקדושתו של הכהן המבצע אותו. המחלוקת חרגה אפוא משאלת מעמדם של נוצרים שהתכחשו לדתם בזמן הרדיפות – היא נגעה לעצם מהותם של הסקרמנטים ולמעמדם של אנשי הכנסייה כמתווכים.

למחלוקת התאולוגית התלוותה גם אידאולוגיה חברתית. הדונאטיסטים, שזכו לתמיכה רחבה בקרב השכבות הנמוכות, גינו את העוני והעבדות וקראו לשחרור עבדים ולשמיטת חובות. בתקופת הרדיפות הם אף חברו למהפכניים עממיים מן האיכרות הנומידית שנקראו "משוטטים" (circumcellions), אך התנערו מהם בתקופות של שלווה. מחלוקת נוספת של הדונאטיסטים עם הכנסייה הקתולית נגעה למהות המרטיריום. בניגוד לכנסייה הקתולית, שסירבה להכיר בנוצרים שהביאו על עצמם את מותם כמרטירים, הדונאטיסטים הרחיבו מאוד את הגדרת המרטיריום ולעיתים אף זיהו התאבדויות המוניות כמות קדושים.

אוגוסטינוס סיפר על הדונאטיסטים שהם משתמשים בשני שפות בלבד: לטינית ופונית.

בישופים

דונאטוס בכרוניקת נירנברג , המאה ה־15

הבישופים הדונאטיסטים היו:

• מיורינוס (311–313)
• דונאטוס (313–355; גלה ב־347)
• פרמניאנוס (355–391)
• פרימיאנוס (391–393)
• מקסימיאנוס (393–394)
• פרימיאנוס (393–394)

הכרזה כמינות

בשנת 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדונאטיסטים כמינים וקבע כי יש להחרים את רכושם, לאסור את פולחניהם ולהגלות את כהניהם. ב־411 התכנסה בקרתגו ועידה כנסייתית, שקבעה כי הדונאטיזם הוא פשע. בעקבות הוועידה הוגלו הכמרים הדונאטיסטים למקומות נידחים ורכוש הכנסייה הדונאטיסטית הועבר לידי הכנסייה הקתולית. אף על פי כן, שרידים של הכנסייה הדונאטיסטית המשיכו להתקיים בצפון אפריקה גם אחרי הכיבוש המוסלמי.

ראו גם

• מחלוקת הטבילה מחדש

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דונאטיזם בוויקישיתוף

• דונאטיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דונאטיסטים, דף שער בספרייה הלאומית