היסטוריה של הנצרות

הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל בראשית הספירה הנוצרית, והתבססה על דמותו של ישו ועל הבשורות של תלמידיו. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה ה-4 לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי.

נצרות קדומה (30-325)

ישו ודורו

ישו הוא הדמות עליה נסובה הנצרות; ייסוד הדת מיוחס לו, והוא נחשב בה למשיח ולבן האלוהים. סיפור חייו הקאנוני של ישו, כפי שהוא מוכר בקרב המאמינים, מתבסס בעיקר על ארבע הבשורות בברית החדשה: הוא נולד בערך בשנת 0 (התאריך המקובל ביותר הוא 4 לפנה"ס) בבית לחם שביהודה, נצר לבית דוד. אמו הבתולה מרים הרתה אותו טרם ידעה איש, לאחר שמלאך בישר לה כי הנוצר ברחמה הוא המשיח, והוא היה לנגר. בבגרותו סבב ישו בגליל, נטבל על ידי המתנבא יוחנן המטביל – הברית החדשה מרבה להדגיש כי יוחנן הכיר בעליונותו, מה שמרמז על קשר ביניהם – חולל נסים, גייס תלמידים והכריז כי מלכות השמים קרובה לבוא וכי על בני האדם לשוב מחטאתם ולאהוב איש את רעהו. לבסוף עלה לירושלים, שם נבגד על ידי יהודה איש קריות והוסגר לסנהדרין, שמסרתו לידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. הוא נצלב באשמה שמרד והכריז על עצמו כ"מלך היהודים". שלושה ימים לאחר מותו וקבורתו, קם ישו לתחייה, סבב זמן-מה על הארץ, נגלה לתלמידיו והורה להם להפיץ את תורתו בארבע כנפות הארץ. אז עלה השמימה, לשבת לימין האלוהים, משם הוא עתיד לשוב בקץ הימים ולשפוט את החיים והמתים.

אף כי הקונצנזוס באקדמיה הוא כי ישו אכן התקיים בפועל, דמותו שמעבר לאמונה הדתית לוטה בערפל. מחוץ לספרי הבשורה, מעטות העדויות לגביו: טקיטוס ויוספוס, שכתבו כדור לאחר הצליבה, מזכירים אותו בקיצור רב. הבשורות הועלו על הכתב עוד לאחר מכן, ומשקפות את אמונותיהן של הכיתות הנוצריות הקדומות שמחבריהן ייצגו; יש ביניהן סתירות רבות. הניתוח הטקסטואלי המדוקדק שנערך לדברים המיוחסים בכתוב מגלה נקודות משותפות, שאפיינו כנראה את סגנון דיבורו של האדם ההיסטורי ומאפשרים לאבחן מה אכן נאמר על ידו בסבירות גבוהה (אחד התבחינים המובהקים לכך הוא משפטים שמשמעותם סתומה ביוונית בה כתבו הסופרים, אך מתבהרת כשהם מתורגמים חזרה לארמית בה דיבר). ישו נטה כנראה להגיד "אמן" בתחילת דבריו ולהשתמש בטענות מונגדות, כשהדגש על השנייה שבהן, ולהשתמש במשלים פשוטים וקולעים, סגנון רטורי ייחודי שאיננו מוכר מזמנו. אמרות קיצוניות לגבי ההכרח בפרישות ובהכנה לגאולה, עד כדי זלזול מופגן בהליכות העולם הזה ובערכים כמו משפחה או הצורך להתפרנס, הטרידו את ממשיכי דרכו עוד בדור הראשון, וסביר להניח שאינן תוספות מאוחרות. ישו פעל והגה על רקע האמונה שנפוצה בקרב היהודים בזמנו, כי סבלות הכיבוש הרומי השטני בעיניהם יסתיימו תוך זמן קצר בעידן משיחי, שיהיה כרוך בתהפוכות אדירות ובהתערבות אלוהית. רבות מהסוגיות שהטרידו את הנוצרים הראשונים עולות בדברי ישו בבשורות: מחד הוא מתואר כמי ששמר את מצוות התורה והורה לציית לסופרים ולפרושים, ובמקומות אחרים הוא מחלל את השבת, מזלזל במסורות כמו נטילת ידיים וכשרות, ומקלל את הפרושים; הוא מכנה את הגויים כלבים ומצהיר כי נשלח אך אל בני ישראל, אך מקבל בהיסוס גויים המבקשים את עזרתו.

בשנת 30 לערך עבר ישו מן העולם, ותלמידיו המועטים נדרשו עתה להוכיח ליתר העולם כי מורם שנצלב הוא המושיע. האופן בו בחרו להתמודד עם הסתירה הטמונה במשיח שנצלב והובס, רעיון שנראה מופרך במסורת היהודית, היה גיבוש תורה חריגה ומקורית אף ביחס ליתר מתנבאי קץ הימים היהודים של זמנם. הם פנו אל קטעים כמו "אִישׁ מַכְאֹבוֹת" בישעיה נ"ג, וטענו כי המשיח נועד מלכתחילה להיות מבוזה ומושפל ולסבול בעבור חטאי האנושות, וכי ישו ידע כי נגזר עליו למות ולקום שוב מן הקבר כדי למלא את שליחותו. היסודות שהנצו בקרב חוג התלמידים עקב אילוץ הנסיבות – העברת המעשה המשיחי מן העולם הזה אל הבא, הרעיון של ניצחון על המוות, הקביעה כי הגאולה כבר מתרחשת, וזיהוי החולשה והנחיתות כתכונות נאצלות המסמנות חסד אלוהי – צפנו בתוכם פוטנציאל הגותי-מוסרי שעתיד היה להניע מהפכה דתית.

שליחים וכיתות

הברית החדשה נוקבת במספר הקאנוני של שנים-עשר השליחים כבכירים בתלמידי ישו. עשרות אחרים מוזכרים בתוכה כפועלים לצדם. הטקסטים הנוצריים הקדומים ביותר, איגרות פאולוס (שנתחברו לפני הבשורות, בערך בין השנים 50 ל-65) מזכירים דמויות רבות שכאלו. בראשונה מביניהן, האיגרת אל הגלטים, מזכיר פאולוס את "יַעֲקֹב וְכֵיפָא וְיוֹחָנָן" כמנהיגי מאמיני ישו בירושלים, אליהם בא לקבל הסמכה. התיאור המסורתי של מנהיגי התנועה בדור שלאחר הצליבה מצוי בספר מעשי השליחים, אך הוא נתחבר רק סביב שנת 100.

מתוך בחינה של התפתחות נוסח הברית החדשה וקובצי כתבים נוצריים אחרים, החוקרים מאתרים מספר מגמות בנצרות המוקדמת, שאמונותיהן מוזגו והואחדו מאוחר יותר כשהתנועה נעשתה הומוגנית וריכוזית. הראשונה היא הנצרות היהודית: מדובר באנשי הכנסייה בירושלים וקבוצות אחרות ביהודה, שדקדקו בקיום מצוות התורה, נטו לראות את ישו כמגשים ציפייה יהודית בראש ובראשונה, ושעמדו על כך שגויים שביקשו להצטרף אליהם יתגיירו. הספרים הבולטים ביותר המייצגים את השקפתם הם הבשורה על פי מתי והאיגרת אל העברים; האישיות המזוהה עמם ביותר היא יעקב אחי ישו. מנגד, ניצבה הנצרות הגויית, כלומר אלו (יהודים בעצמם בתחילה) שפנו להפיץ את האמונה בקרב כל העמים, דחו את הדרישה ממצטרפים גויים להתגייר, ונטו להמעיט בחשיבות המצוות ולהדגיש את היות ישו גואל אוניברסלי. הדמות המזוהה ביותר עמם היא פאולוס, שאגרותיו (הן האותנטיות והן המיוחסות בלבד) וספרים כמו הבשורה על פי לוקאס מייצגים את השקפתם. לפי הכתוב במעשי השליחים, שאול התרסי, כפי שנקרא בתחילה, היה פרושי קנאי שרדף את מאמיני ישו בשליחות הכהן הגדול. לפי הכתוב היה מעורב אף בסקילת סטפנוס, גבאי הצדקה של מאמיני ישו בירושלים, הנחשב במסורת הנוצרית לקדוש המעונה הראשון; הרעיון של מוות כזה הפך ליסוד מרכזי בדת חסרת מעמד ונרדפת. לאחר שישו נגלה אליו על אם הדרך לדמשק, שינה שאול את שמו לפאולוס בעל הצלצול היווני, ונתמנה לשליח מכח החזון שחווה והסכמת יתר השליחים. הוא יצא למסעות בערב ובאגן הים התיכון המזרחי כדי להפיץ את הבשורה, והטיף לגויים, לאחר שהתאכזב מהיענותם המועטה של היהודים. מאחר שלשון אגרותיו מניחה היכרות מסוימת עם המסורת היהודית, נראה שקהל היעד שלו היה "יראי האלוהים", גויים שנמשכו אליה ואף הסתפחו לבתי-הכנסת במקומותיהם, מבלי לעבור גיור.

המתח בין הנצרות הגויית ליהודית מוזכר תדיר אף בברית החדשה. פטרוס, שהיה כנראה הדמות הבכירה ביותר בתנועה (הכתוב מספר שישו מינה אותו למנהיג עוד כשחי על הארץ), ניצב בין המחנות: פאולוס טוען באיגרת כי הוא ופטרוס חילקו ביניהם את "השליחות אל הנימולים" ואת "השליחות את הגויים". פטרוס נזדמן לאנטיוכיה, שם אכל יחד עם מאמינים גויים בניגוד לחוקי הכשרות, אך התרחק מחברתם כשהגיעו "אֲנָשִׁים מֵאֵת יַעֲקֹב" שדרשו להקפיד על כך, ופאולוס נזף בו בחומרה. בעת שהנהגת התנועה ישבה בירושלים, טרם המרד הגדול, הצד היהודי היה דומיננטי, ופאולוס הקדיש את עיקר כתביו למתקפות בוטות על שליחים שיצאו אל הכנסיות שייסד בקרב הגויים ודרשו מאנשיהן למול ולשמור מצוות. ככל שהאמונה בישו פשטה בקרב הגויים אך נדחקה מבינות יתר היהודים, כך גברה יד תלמידי פאולוס. בברית החדשה, העימות ארוך-השנים ממוצה בתיאור מועצה בהשתתפות פטרוס, פאולוס ויעקב, בה הוחלט שלא לחייב גויים לשמור את התורה, ובתיאור התקבלותו של שר המאה הרומי קורנליוס על ידי פטרוס, לאחר שהשליח חווה התגלות של רוח הקודש שהורתה לו לאכול חיות שאינן כשרות.

פאולוס, שכתביו הם הענפים והמעמיקים מבין אלו שנשתמרו בקאנון הנוצרי, הותיר מורשת אינטלקטואלית שהטביעה חותמה על התאולוגיה הנוצרית. השליח לא הכיר את ישו בחייו על האדמה, וייחס לו משמעות אך ורק בתור גואל שקם לתחייה. המושיע האלוהי נוכח בינות מאמיניו באמצעות רוחו השורה עליהם, והם יכולים להתדבק בו. תכליתה של דבקות זו היא השלמה עם האלוהים: ישו הוא הקורבן המכפר על חטאו של אדם הראשון, שהיה כה נורא עד שיצר פער בלתי ניתן לגישור בין האנושות לבוראה (מוטיבים אלו התפתחו במסורת הכנסייה המערבית למושג החטא הקדמון). רק ישו לבדו מאפשר לאדם המאמין בו ל"היצדק" בפני האל, לא מעשי התורה היהודית, המתוארת על ידי פאולוס כעול נורא ומצמית, והברית בין האל לישראל במעמד הר סיני שנייה להבטחותיו לאברהם, החלות על כל עמי תבל. פאולוס אף הוציא כל עוקץ אקטואלי מדבריו של ישו: האחווה, ההתנזרות וקץ הסדר הקיים עברו אל נפש הנוצרי פנימה או אל מלכות השמים הנצחית. בעולם הזה, דרש פאולוס כפיפות לרשויות, למוסדות ולהבדלי המעמדות החברתיים: "שִׁמְעוּ בָּנִים אֶל־הוֹרֵיכֶם... שִׁמְעוּ עֲבָדִים אֶל־אֲדֹנֵיכֶם". כל הד לדרישות הפוליטיות עלי אדמות של המורדים הקנאים, שהדהדו בדברי ישו, ניטל הצדה. אף כי השליח הכיר בסדר העולם הרומי, האימפריה ראתה בכת החדשה ונעדרת המסורת איום על אותו הסדר. בנוסף לרדיפות מצד היהודים, רדיפות מצד רשויות הקיסרות החלו כמעט מיד ונמשכו חליפות בדורות הבאים. פאולוס עצמו הוצא להורג ברומי לאחר שהורשע בהסתה ומרדנות. פטרוס, שלא היה אזרח רומאי, נצלב הפוך במקביל.

מלבד הנוצרים היהודים והפאולינים, כיתה שלישית שהתקיימה בקרב מאמיני ישו בדורות הראשונים היא הנצרות היוחננית. השקפתה מתבטאת בכתבים המיוחסים ליוחנן בברית החדשה. קהילה זו פעלה בראשיתה בסביבה יהודית, אך עברה נידוי וחרם (סילוק מבתי-הכנסת הוא נושא שכיח בספרות היוחננית) בשלב מסוים. בתגובה, היא פיתחה אמונה קנאית בכך שהיא השריד האמיתי האחרון של עם ישראל שיזכה לגאולה, וכל יתר היהודים היו בני השטן – ראייה דומה מצויה גם במגילות ים המלח. היוחנניים האמינו אף בכך שישו היה אלוהי מאז ומתמיד, וכי הרכיב האלוהי שהתגלם בתוכו התקיים מטרם הבריאה; בעוד שיתר הבשורות פותחות בלידתו של ישו, הבשורה על-פי יוחנן לא מציינת אותה כלל אלא פותחת ב"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר". אותו דבר אלוהי התגשם בישו. היוחנניים לא היו הראשונים להאמין באלוהיותו של הצלוב: קטעים ארכאיים בכתבי פאולוס, בהם נראה שהוא מצטט עיקרי אמונה שהיו מקובלים בסביבתו, מעידים כי בתחילה סברו שישו אומץ בידי האל ונעשה לבנו עם תחייתו (רומים א' ג': "אֲשֶׁר הוּכַן לְבֶן־הָאֱלֹהִים בִּגְבוּרָה לְפִי רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה בִּתְחִיָּתוֹ מִבֵּין הַמֵּתִים"); לאחר מכן הוקדמה ההאלהה לטבילת ישו בידי יוחנן (וַיֵּרֶד עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְמוּת גּוּף כְּיוֹנָה וַיְהִי־קוֹל מִן־הַשָּׁמַיִם לֵאמֹר בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ בגרסאות העתיקות של לוקאס ג' כ"ב). התאולוגיה היוחננית אודות "הַדָּבָר" סימנה את הפנייה הלאה מן הרעיון שישו היה אדם שנעשה אלוהי, והפכה אותו לאחד עם האלוהים, מהלך שהיה עתיד להוסיף ולהתפתח במאות הבאות.

התגבשות הכנסייה

הנצרות המוקדמת התאפיינה במורים כריזמטיים נודדים, שנעו ונדו בין קהילות מאמינים בערים הגדולות של האימפריה, שנעדרו היררכיה מסודרת או הכרה רשמית מצד השלטונות, והתנהלו בסתר בתוך משקי בית. עימותים אישיים בין השליחים, והבדלים ניכרים במסר הדתי שלהם, היו חזיון נפרץ כפי שאפשר לראות עוד בכתבי פאולוס. בארץ ישראל, הגבול בין חברי התנועה החדשה ליתר היהודים היה מטושטש; בעולם היווני-רומי, תלונות על השתתפות בטקסים האליליים היום-יומיים ובמרקם החיים של יתר התושבים נפוצות אף הן.

בראשית המאה השנייה, הדפוסים החלו להתייצב ולעבור השגרה. הביטחון הנלהב בשיבתו המיידית של ישו, שהיה נפוץ בדור-שניים הראשונים, הצטנן ופינה את מקומו לאמונה מיושבת יותר, שהרחיקה את האפוקליפסה אל העתיד הלא-נודע: בקץ הבשורה על-פי יוחנן טרח המחבר להדגיש כי בניגוד למסופר, לא הבטיח ישו "שֶׁהַתַּלְמִיד הַהוּא לֹא יָמוּת" בטרם יחזור. באותה מידה, הפרקטיקות ומנגנוני ההנהגה של התנועה החדשה הלכו והתמסדו. טקסי הטבילה והאוכריסטיה, המהווים את הליבה הטקסית של הנצרות, נזכרים יותר ויותר; באותה עת נתחברו כבר הבשורות וחלקים אחרים בברית החדשה, והחלו להחליף בהדרגה את הדרשות הספונטניות; ונזכרים בעלי-תפקידים מקומיים כמו בישוף (אפיסקופוס), דיאקון ועוד. יחד עמם יש עדויות ברורות להיררכיה מתגבשת: בישופים כמו קלמנס הראשון ואיגנטיוס מאנטיוכיה תבעו לעצמם סמכות על הנוצרים במקומות מושבם, הטיפו מוסר לכלל המאמינים ונהנו מעוצמה הולכת וגוברת. אישים אלו נחשבים בדיעבד לראשונים מבין אבות הכנסייה, דהיינו מנהיגים דתיים בדור שלאחר השליחים, שעיצבו את הנצרות, התפלמסו עם יריביהם וקבעו מה הייתה האמונה הישרה (אורתודוקסיה) ומה לא. אף שהדת החדשה גונתה על ידי סופרים רומאים כאמונה תפלה של עבדים ונשים, המנעד החברתי של המאמינים בישו היה מגוון ביותר, וכלל את כל קבוצות החברה למעט האריסטוקרטיה.

באגף היהודי, כתבים כמו "דיאלוג עם טריפון היהודי" של אב הכנסייה יוסטינוס מרטיר (שחובר בערך ב-160) מצביע על חידוד הזהות העצמאית: יוסטינוס התפלמס בתקיפות עם בן-שיחו היהודי, גינה את שמירת התורה כהבל אנכרוניסטי, ותבע את התואר ישראל האמיתי. ריבויים של המאמינים הגויים שקיבלו את דברי פאולוס, היעלמות המרכז הראשון בירושלים בעת חורבן העיר על ידי הרומאים, ותביעתו של בר-כוכבא לראות בו משיח – כולם לחצו את הנצרות היהודית הישנה לעמדה של מיעוט נחלש.

עימות קשה לא פחות נערך בקוטב הפאוליני-גויי של הכנסייה. ב-140 לערך פעל ברומי התאולוג הנוצרי מרקיון, שהושפע עמוקות מהפילוסופיה היוונית של זמנו. בדמיון מה לזרמים הגנוסטיים שפרחו אז, דחה מרקיון את הברית הישנה כולה כהשחתה יהודית ותיאר את האל המופיע בה כדמיורג נחות. האל האמיתי, הנשגב, שיגר את בנו ישו כדי להושיע את בני-האדם מהכלא הגשמי שברא האל היהודי, וסמכותו של ישו נבעה כולה מההתגלות החדשה הזאת, לא מנבואות עתיקות. מרקיון ביקש, בין היתר, לסלק את הברית הישנה כולה מתוך כתבי הקודש, שהרי לא ייתכן שהברבריות והשבטיות המאפיינות אותה מתיישרות עם המוסר הנוצרי הפונה לכל בני האדם. הוא דחה אף את רוב הכתבים הנוצריים, וביקש להותיר קאנון שהורכב מאגרות פאולוס ומהבשורה על פי לוקאס. לבסוף נבלם ונודה מן הכנסייה ב-144. לפולמוס מרקיון הייתה השפעה מתמשכת: הוויכוח על מה ראוי להיקרא בכנסיות הביא להכרה ועיסוק בצורך להגדיר קאנון של כתבי הקודש.

במהלך המאבק במרקיון, ובאחרים שנטו לגנוסטיות, התבלט אירנאיוס, בישוף העיר ליון, שעסק באופן שיטתי בקטלוג ובהפרכה של מושג אחר שתפס את מקומו בנצרות, כפירה. אירנאיוס קבע כי הכנסייה האמיתית הייתה גוף אחיד ומאוחד מאז ימי ישו, ושכל הכיתות הכופרות שהוא ויתר האבות נלחמו בהן היו סטיות שמקורן בשמעון הקוסם שאך העמיד פני נוצרי. הבישוף מליון תבע סמכות להגדיר אורתודוקסיה בהתייחס לשלושה תבחינים – הסתמכות על כתבי הקודש, נאמנות למסורת הכנסייה, וציות לבישופים שיכלו להוכיח שהייתה להם שלשלת סמיכה רציפה עד השליחים. בסיס משולש זה משמש רבות מהכנסיות עד ימינו. הדת החדשה נכנסה אל המאה השלישית עם זהות ברורה הרבה יותר: כותבים נוצרים החלו להשתמש במונח "גזע שלישי" (tertium genus), לא יהודים ולא גויים, להגדרה עצמית.

התנצרות האימפריה הרומית

כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200–250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250, תחת שלטונו של דקיוס התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות של רדיפת הנוצרים כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגדם. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.

הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

ב-13 במאי 311, אחרי התנצרותה של הקיסרית אלכסנדרה (בהשפעת גאורגיוס הקדוש), הוציא הקיסר המזרחי, גלריוס, בעיר ניקומדיה (איזמיט של היום) שהייתה בירת האימפריה הרומית המזרחית, שטר מחילה (אינדולגנציה), בו הובטחה סובלנות דתית כלפי הנוצרים. אם כי התייחס אל הנצרות כאל איוולת שניתן למחול עליה, ולא כאל דת שוות־מעמד.

בשנת 313 הוציאו שני הקיסרים, הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס, בעת שהותם במילאנו את האדיקט של מילאנו, מסמך בו נקבע כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אוסר על רדיפות על רקע דת.

שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים.

ב-380 הכריז תיאודוסיוס הראשון על הפיכת הנצרות מדת מותרת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית.

בשנת 393 הכריז תאודוסיוס על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית והחל תהליך ארוך של איסור על פולחן פגני וסגירת מקדשים עד המאה ה-5.

הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה. בתחילת ימי הביניים הייתה הכמורה כפופה במידה רבה לאצולה, ובחלק גדול מהמקרים מונו אנשי הדת על ידי האצילים. עם הזמן צברה הכנסייה עושר וכוח, וכחלק מתהליך זה קיבלה עצמאות מהשלטון החילוני עד שהפכה את היוצרות ורכשה לעצמה יכולת השפעה רבה ואף שליטה על האצולה.

על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם.

הנסטוריאניזם והאימפריה הסאסאנית

בתחילת המאה ה-5 בבית ספר לדת באדסה שהיה אחד המוסדות התאולוגיים המשמעותיים באזור בתקופה זו, לימדו נקודת מבט ישועית ייחודית, שעיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו. תוצאה מסוימת של פרספקטיבה זו הייתה כי לא ניתן לכנות את מרי "יולדת האלוהים" (תאוטוקוס), אלא "יולדת ישו המשיח". מי שהיה ידוע בתקופה זו בייצוג נקודת מבט זו היה פטריארך קונסטנטינופול נסטוריוס, והוא החזיק בדעת מיעוט מול הדעה הרווחת של הכנסייה בעת ההיא.

הקיסר הרומי תיאודוסיוס השני כינס את ועידת אפסוס, מתוך כוונה ליישב את הסוגיה. הוועידה דחתה את דעתו של נסטוריוס. כנסיות רבות שצידדו בנקודת המבט של הנסטוריאנים התנתקו מהכנסייה הרומית וגרמו לפילוג גדול. הכנסיות הנסטוריאניות נרדפו וחסידים רבים ברחו לאימפריה הסאסאנית שבה התקבלו.

האימפריה הסאסאנית הייתה רשמית זורואסטרית ושמרה בדבקות קפדנית על אמונה זו, בין השאר, כדי להבדיל את עצמה מהדת של האימפריה הרומית (בתחילה הדת הרומית הפגאנית ולאחר מכן הנצרות). בהדרגה, הנצרות הפכה נסבלת באימפריה הססאנית וככל שהאימפריה הרומית הגלתה יותר ויותר את מי שהגדירה ככופרים במאות ה-4 וה-6, גדלה הקהילה הנוצרית הסאסאנית במהירות. בסוף המאה ה-5 הכנסייה הפרסית הייתה מבוססת היטב והייתה עצמאית מהכנסייה הרומית. כנסייה זו התפתחה למה שמכונה היום ככנסיית המזרח.

הנזורה

הנזורה הנוצרית היא סוג של סגפנות לפיה אדם פונה להסתגרות עצמית ופרישות מהעולם, לצד התמסרות לעבודת האל. על הנזיר לנדוד לבדו או להצטרף לקהילה מאורגנת היטב. רעיון הנזורה אינו רעיון נוצרי מקורי אלא התפתח בהדרגה תוך שילוב מסורות של חיי פרישות, שיתוף וצניעות שהיו נהוגים אצל כתות במזרח התיכון, למשל אצל האיסיים והתרפויטים.

יוחנן המטביל נחשב לנזיר ארכיטיפי, וכן הנזורה קיבלה השראה מהמסופר במעשי השליחים.

בין הנזירים זרמים שונים. ישנם נזירים מתבודדים החיים בניתוק מהחברה, ואילו הקוינוביוניסטים חיים בקהילות, בדרך כלל בקוינוביון, תחת שלטון (או קוד התנהגות) של אב המנזר. במקור, כל הנזירים הנוצרים היו מתבודדים, והתחקו אחר הדוגמה של אנטוניוס הגדול. עם זאת, הצורך בצורה כלשהי של הדרכה רוחנית מאורגנת הוביל את פכומיוס בשנת 318 לארגן את חסידיו הרבים שלו בארגון שעתיד היה להיות המנזר הראשון. עד מהרה הוקמו מוסדות דומים ברחבי המדבר המצרי וכן באזורים רבים נוספים בחצי המזרחי של האימפריה הרומית. נשים נמשכו במיוחד לתנועה.

דמויות מרכזיות בהתפתחות הנזורה היו בסיליוס הגדול במזרח, ובנדיקטוס מנורסיה במערב, שיצר את תקנון בנדיקטוס המפורסם, שנכתב ב-540 לערך, והפך לקו המנחה הנפוץ ביותר בכל ימי הביניים, ולנקודת המוצא עבור הכללים במנזרים השונים.

הנצרות בימי הביניים

עם שקיעתה של האימפריה הרומית, השטחים המזרחיים של האימפריה המשיכו לכונן שלטון רומי אימפריאלי המכונה כיום האימפריה הביזנטית. אפילו בשטחים המערביים, שם הלכה ודעכה השליטה הפוליטית האימפריאלית, נמשכה התרבות הרומית במובהק זמן רב לאחר מכן; ולכן ההיסטוריונים מעדיפים היום לדבר על "טרנספורמציה של העולם הרומי" ולא על "נפילת האימפריה הרומית". הופעת ימי הביניים המוקדמים הייתה תהליך הדרגתי ולעיתים קרובות מקומי. במערב - אזורים כפריים הפכו למרכזי כוח, בעוד אזורים עירוניים איבדו את עוצמתם.

עם הפלישות המוסלמיות של המאה השביעית החלו זרמי הנצרות המערבית (הלטינית) והמזרחית (היוונית) ללבוש צורות ייחודיות. בעוד שבמזרח הכנסייה שמרה על מבנה ואופי בסגנון שמרני שהאט את התפתחותה של הדת, הבישופים של רומא במערב (כלומר, האפיפיורים) נאלצו להסתגל מהר יותר ובגמישות לנסיבות המשתנות בצורה קיצונית. הדבר בא לידי ביטוי בכך שכאשר הבישופים של המזרח שמרו על נאמנות ברורה לקיסר הרומי המזרחי, נאלץ הבישוף של רומא, תוך שמירה על נאמנות רשמית לקיסר המזרחי, לנהל את המערכת הדתית תוך משא ומתן רגיש עם "שליטי הברברים" של הפרובינציות המערביות לשעבר. על אף שמספרם הגדול של הנוצרים היה במזרח, ההתפתחויות במערב הכינו את הבמה להתפתחויות מרכזיות בעולם הנוצרי במאות שבאו לאחר מכן.

האפיפיורות של ימי הביניים המוקדמים

לאחר שחצי האי האיטלקי נפל למלחמה ולסערה בגלל השבטים הברבריים, נאבק הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון ממעוזו שבמזרח באצולה הגותית בניסיון להחזיר את השליטה האימפריאלית באיטליה לידי הקיסרות.

ניסיונות הקיסרות היו מוצלחים במידת מה, ומושל מטעם הקיסר אמנם מונה עבור איטליה, אך ההשפעה הקיסרית הייתה מוגבלת. כשהלומברדים פלשו לחצי האי, שעדיין לא היה מספיק יציב פוליטית, רומא מצאה את עצמה במצב בו עליה לדאוג לעצמה. כישלונו של המזרח לשלוח סיוע הביא את האפיפיורים עצמם להאכיל את העיר עם תבואה מאחוזת האפיפיור, לשאת ולתת עם בני ברית פוטנציאלים, לשלם דמי הגנה לשר הצבא הלומברדי, וכשזה לא הועיל, לשכור חיילים כדי להגן על העיר. בסופו של דבר האפיפיורים פנו לגורמים אחרים לתמיכה, במיוחד לפרנקים.

המאה ה-6 הייתה הרסנית לעיר רומא, כאשר לאורך המאה העיר נבזזה מספר פעמים והגורם השולט בעיר התחלף בין המלכים האוסטרוגותים והאימפריה הביזנטית, אך בשנת 598 חוותה העיר נקודת מפנה כאשר נחתם הסכם שלום שהכיר באפיפיור כ"פטריארך של רומא" ובכך הקנה לעיר מעמד מוגן ועצמאי. בשנים שלאחר מכן, עם העברת שטחים לשליטה ישירה של האפיפיורים, הפכה רומא לבירת מדינת האפיפיור.

שלטון האפיפיורים קיבע את מעמדה של רומא כמרכז הנצרות וכמוקד כוח פוליטי למשך רוב ימי הביניים. במהלך ימי הביניים ישויות מדיניות שונות כמו האימפריה הרומית הקדושה ראו עצמן כפופות למרות האפיפיור במידה רבה.

התבססות הנצרות באירופה

ככל שגבולותיה הפוליטיים של האימפריה הרומית פחתו ואז התמוטטו במערב, התפשטה הנצרות מעבר לגבולותיה הישנים של האימפריה ואל אדמות שמעולם לא היו תחת שליטתה של רומא.

אחד מהגורמים המרכזיים להתפשטות הנצרות באירופה והתבססותה, היה המיסיונרים.

באזורים שהיום נקראים ויילס ואירלנד, התפתחה החל מהמאה החמישית תרבות ייחודית סביב הים האירי. באזור זה התפשטה הנצרות מבריטניה הרומית לאירלנד, בסיוע משמעותי של הפעילות המיסיונרית של פטריק הקדוש, שלווה בכוהנים מיסיונריים, בדרך כלל ממוצא בריטי או אירי, שהוסמכו על ידו ועל ידי יורשים. פטריק נלכד לעבדות באירלנד, ולאחר בריחתו והסמכתו כבישוף, הוא חזר אל האי בו שועבד כדי שיוכל להביא להם את הבשורה של הנצרות. עד מהרה, מיסיונרים איריים כגון קולומבה וקולומבנוס הפיצו את גלגולה הזה של הנצרות, עם מאפייניה האיריים הייחודיים, לסקוטלנד ולחלקים נוספים של אירופה. תכונה ייחודית לדוגמה של נצרות זו, הייתה שיטת החרטה הפרטית, שהחליפה את פרקטיקת השיפוט הקודמת כטקס פומבי. פטריק הקדוש וממשיכיו הפכו את הכנסייה האירית לחלק בלתי נפרד מהכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא, ובתוך כמאה שנים 'הדבירה' הנצרות את שאר הדתות הקדומות שהיו באזור זה.

בדרום בריטניה, שהייתה פרובינציה רומית עד סוף המאה ה-4, ננטשה ב-407 על ידי הלגיונות האימפריאליים, וכפועל יוצא גם על ידי האליטה הרומית שבאה בעקבותיהם. זמן מה לאחר מכן, מאות שבטים 'ברבריים' פשטו על חלקים אלו של האי הבריטי, בזזו אותם, והתיישבו באדמותיהם. שבטים אלה נקראים "האנגלו-סקסים", מאבותיהם התרבותיים של האנגלים. הם היו פגאניים לחלוטין, ומעולם לא היו חלק מן האימפריה הרומית, אבל עדיין חוו השפעה נוצרית מן העמים הסובבים אותם. הם הומרו על ידי המיסיון של אוגוסטינוס הקדוש שנשלח על ידי האפיפיור גרגוריוס הגדול. מאוחר יותר, תחת הארכיבישוף תיאודור, נהנו האנגלו-סקסים מתור זהב תרבותי. זמן מה לאחר התבססות הנצרות בבריטניה, מיסיונרים אנגליים חשובים כמו בוניפציוס הקדוש ורבים אחרים החלו בתהליך המרה ושכנוע לקרוביהם הסקסוניים בגרמניה.

ברוב האזורים של צרפת המודרנית (גאליה בעת ההיא) התושבים הגאלו-רומיים הנוצרים נכבשו על ידי פרנקים גרמאנים בתחילת המאה ה-5. השבטים הרבים במרכז היבשת היו מפולגים וזרמים שונים מביניהם נרדפו, מה שהחל להשתנות כשהמלך הפרנקי, כלוביס הראשון, המיר את דתו מעבודת אלילים לנצרות קתולית הרומית בשנת 496, מהלך שגם חיזק אותו מבחינה פוליטית. קלוביס עמד על כך שאחיו האצילים ילכו בעקבותיו, מה שהוא טען שיחזק את ממלכתו החדשה. הוא היה למלך הגרמאני הקתולי הראשון. לאחר כלוביס התנצרו שאר הפרנקים, ומכיוון שהם יכלו להתפלל יחד עם שכניהם הם מצאו הכרה מצד האוכלוסייה הגאלו-רומית בקלות יותר מאשר הוויזיגותים, הוונדלים או הבורגונדים, שהאמינו בנצרות אריאנית. כך שושלתו של כלוביס, המרובינגים, בנו את מה שתהיה הממלכה התורשתית המוצלחת והיציבה ביותר במערב אירופה.

בחלק מאזורי הולנד של היום, שבעת ההיא היה מכונה פריזיה הייתה פעילות מיסיונרית משמעותית בשנת 698, כאשר וויליברורד, נזיר הבנדיקטיני מנורת'מבריה, הוזמן על ידי האפיפיור סרגיוס הראשון לכהן כבישוף של פריזיה. וויליברורד הקים כנסייה באוטרכט, אך חלק ניכר מעבודתו של וויליברורד נמחקה כאשר רדבד מלך הפריזאים הפגאני הרס מרכזים נוצריים רבים בין 716 ל-719. ב-717 נשלח המיסיונר הבריטי בוניפציוס הקדוש לסייע לוויליברורד להקים מחדש כנסיות בפריזיה ולהמשיך להטיף ברחבי האדמות הפגאניות של גרמניה. בוניפציוס נהרג על ידי עובדי האלילים ב-754.

הקיסרות בימי הביניים

הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הייתה זו תוצאה של הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה שמגן הכנסייה הוא הרייך, העתיד להפוך לאימפריה הרומית הקדושה.

לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) ירש את קרל הגדול בגיל 35 ושלט 26 שנה. הוא המשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד היה שליט שותף עם בנו, לותאר הראשון.

ירושת לואי התחלקה בין שלושה מבניו, לותאר, לודוויג וקרל. אחרי מאבקים הגיעו להסכם חלוקת האימפריה, חוזה ורדן, שהותיר ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך חילק את הטריטוריות עליהן שלטו כל אחד מהמלכים. נחלות המזרח בידי לודוויג הגרמני, נחלות המרכז בידי לותאר הראשון והמערב בידי קרל הקירח.

בהסכם מירזן סופחו מדינות חדשות אל שלוש המדינות החזקות, פרנקיה המזרחית, פרנקיה המערבית וממלכת איטליה. הכתר הקיסרי נשאר באיטליה ועבר בידי מספר קיסרים עד הגעתו לברנגאר הראשון בשנת 916.

בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול"). רוב הכותבים רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה, שהפכה לישות פוליטית הנשלטת באופן מסורתי על ידי קיסר שמוכתר על ידי האפיפיור, מה שיצר ברית טבעית בין האפיפיורות לבין הרייך הראשון.

עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם הוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה ארך שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו.

מאבק האינווסטיטורה

ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה

מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), היה מאבק בין האפיפיור לבין קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי בין גרגוריוס השביעי. עיקר המחלוקת הייתה על הסמכות למנות בישופים. היינריך הרביעי נדרש על ידי הכס הקדוש להפסיק למנות בישופים ולהותיר מינוי זה לכנסייה. הבישופים צידדו בקיסר. האפיפיור החרים את הייניריך הרביעי וקרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. היינריך נאלץ לוותר והגיע אל טירת קנוסה, שם זכה להסרת החרם. המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי כבש את רומא בשנת 1084. והובס על ידי הנורמנים מסיציליה שתמכו בכס הקדוש. בקונקורדט וורמס ויתר הקיסר על מינוי בישופים.

פילוג הכנסייה הנוצרית

ערך מורחב – פילוג הכנסייה הנוצרית

הפילוג המשמעותי ביותר בנצרות המכונה "סכיזמה" (פיצול ביוונית) אירע במאה ה-11 עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול).

שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות.

עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים - אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול.

מסעי הצלב

ערך מורחב – מסעי הצלב

מסעי הצלב היו סדרת מסעות צבאיים בין המאה ה-11 והמאה ה-13 שיזמו האפיפיורים הנוצריים. הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים.

אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים.

מסעי הצלב הראשונים שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל אירופה, ואלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח.

בעקבות מסעי הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים.

הרפורמציה - הפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים

ערך מורחב – הרפורמציה

הפילוג המשמעותי הבא התרחש במערב אירופה במאה ה-16, במה שמכונה "הרפורמציה". תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהן. הכנסיות הללו מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד"). הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי.

בנוסף נוצרו מספר מסדרים נוצרים בשנים אלה:

• במאה ה-13 נוסד מסדר הפרנסיסקנים על ידי הקדוש פרנסיס מאסיזי.
• במאה ה-16 נוסד מסדר הישועים במטרה להילחם ברפורמציה של מרטין לותר שהובילה לקום הכנסייה הפרוטסטנטית.

הנצרות בעת החדשה

בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-15–18 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית.

למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות.

מתחילת המאה ה-18, חלה באירופה התעוררות בנצרות הפרוטסטנטית, ותנועה זו קרויה באופן כללי התנועה האוונגליסטית. הדגשים העיקריים של התנועה היו המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, ונתינת תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל נשים) בפולחן. כיום מוקד התנועה האוונגליסטית נמצא בארצות הברית, והשפעתה על הפוליטיקה הפנימית במדינה היא רבה.

לקריאה נוספת

• ז'ראר ואלֶה, הנצרות הקדומה - היסטוריה וספרות בתקופת כינונה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005 (מהדורה אנגלית בגוגל ספרים)
• זאב רובין, התנצרותה של אירופה, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991
• אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1995
• יהושע אפרון, ראשית הנצרות ואפוקליפטיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004
• פאו פיגרס, הרוח והכלה, מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, הוצאת אקדמון, 2013.
• עורכים שונים, The Cambridge History of Christianity. תשעה כרכים, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2006-2010.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הנצרות בוויקישיתוף

• היסטוריה של הכנסיה, דף שער בספרייה הלאומית