נצרות קדומה
"נצרות קדומה" הוא מושג המתייחס לתקופה בתולדות הנצרות בה עוצבו הקווים הבסיסיים של תנועה דתית, חברתית, אינטלקטואלית ופוליטית שהפכה לדת הנוצרית חובקת העולם. תיחום גבולותיה של תקופה זו משתנה לפי האסכולות והחוקרים השונים העוסקים בה. הרוב מציין את תחילתה עם מותו של ישו בצליבה, בשנת 30 לספירה. יש המציינים את תום תקופת הנצרות הקדומה בוועידת ניקיאה בשנת 325, ועידה בה נקבעו, באופן אחיד, יסודות האמונה הנוצרית הקתולית. אחרים רואים את תום התקופה בשנת 400, תקופתו של אוגוסטינוס הקדוש מחשובי הוגי הדעות הנוצרים. אחרים מאריכים את התקופה עד לשנת 632, שנת מותו של הנביא מוחמד ותחילת התפתחות האסלאם. לבסוף, יש המגיעים עד לשנת 800, תקופתו של המלך קרל הגדול כאשר מרכז הנצרות עבר למערב, פיזית והגותית.
מונחים: "היפרדות הדרכים", "יהודים-נוצרים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת השאלות הבסיסיות ביותר במחקר הנצרות הקדומה היא השאלה מתי נפרדו דרכיהן של היהדות והנצרות וזו האחרונה הפכה לדת חדשה ועצמאית? מתחילת חקר הנצרות הקדומה ועד לעשורים האחרונים הדעה השלטת הייתה שמתחילת שליחותו של פאולוס ועד לכתיבתן של הבשורות (סוף המאה הראשונה ותחילת המאה ה-2 לספירה) או בתקופה בין חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה ומרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה, חלה בהדרגה הפרדות בין היהדות לנצרות עד לניתוק מוחלט. אדריכל פעולת ניתוק זו היה פאולוס אשר הוגדר כמייסד הנצרות, כמנתקה משורשיה בארץ ישראל ומעבירה לעולם ההלניסטי-רומי. תהליך זה מכונה "היפרדות הדרכים".
במחקרים חדשים של העשורים האחרונים, הולכת ונקבעת דעה אחרת. בשלהי הבית השני לא הייתה בישראל יהדות הומוגנית אלא צורות יהדות שונות שחיו בצוותא, בחברה מעורבת של כיתות וזרמים. בתוך כלל זרמים יהודיים אלו, ניתן למצוא גם קבוצה מסוימת של יהודים המאמינים במשיחיותו של רבם, הלא הוא ישו. לאחר המרד וחורבן הבית השני, החלה הפרדה הדרגתית בתוך זרמים אלו. הפרדה זו לא הייתה מהירה אלא נמשכה מאות שנים. במשך מאות שנים אלו, רוב זרמי היהדות התחברו יחדיו לזרם שהפך, לבסוף, ליהדות הרבנית. הזרם היהודי של מאמיני ישו החל פונה לכוון שונה אך עדיין הכנסייה ובית הכנסת היו אחיות, השפיעו אחת על השנייה וההפרדה המלאה חלה רק במאה ה-4 עם ועידת ניקיאה והפיכת הנצרות לדת הרשמית בקיסרות הרומית ועם פרסום כתביו של אוגוסטינוס בסוף אותה מאה. במחקרים אלו, פאולוס כבר לא מתקבל כמייסד דת חדשה אלא כיהודי בלידתו ובמותו, אשר ניסה לבצע רפורמה משמעותית ביהדות.
גם משמעות המושג "יהודים-נוצרים" השתנה במחקר של העשורים האחרונים. עד אז, החוקרים חילקו את המאמינים בישו לשתי קבוצות:
- קבוצה של מאמינים בהנהגת יעקב, אחיו של ישו, והשליח פטרוס שפעלה בייחוד בירושלים ויהודה והמשיכה, ביחד עם האמונה במשיחיותו ותחייתו של ישו, לשמר את מצוות התורה, כולל את ברית המילה והכשרות.
- קבוצה של מאמינים בהנהגת פאולוס, שפעלה בייחוד מחוץ לארץ יהודה, אשר התנתקה, בהדרגה, מהתורה ומצוותיה.
הקבוצה הראשונה כונתה "יהודים-נוצרים". בשלב מאוחר יותר, אבות הכנסייה התייחסו אליה כאחת מקבוצות המינים ונלחמו בה בכל כוחם. הקבוצה השנייה היא זאת שממנה צמחה הנצרות ה"אמיתית". המחקרים המודרניים שוללים חלוקה זו. לדעתם, גם הנצרות הנוכרית, הפאולינית, כללה יהודים שהמשיכו לשמר את המצוות או חלקן, נוכרים שקיבלו את האמונה בישו אך ביחד עמה גם מנהגים יהודיים וחלק מהמצוות ונוכרים שקיבלו רק את האמונה בישו אך חיו בקהילות מעורבות עם שאר סוגי המאמינים. על כן, בתקופה הנדונה, אין לדבר על "יהודים-נוצרים" ו"נוצרים" כשתי קהילות נפרדות אלא כקהילה אחת המאמינה בישו המשיח אך רוב מרכיביה מושפעים עדיין, במידה זו או אחרת, מהיהדות.
הסיפור הנוצרי הראשוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]המייחד את הנוצרים הראשונים מהיהודים או הפגאנים שסביבם, היא האמונה בישו כמשיח שהוצא להורג, קם לתחיה ועלה השמימה. האמונה הזאת, היא האמונה הבסיסית והמכוננת של הנצרות.
המושג "משיח" היה קיים גם לפני ישו. לדעת רוב החוקרים, מקורו של מושג זה הוא יהודי, ארץ ישראלי. הוא הפך למושג היסוד באמונה הנוצרית הקדומה, עד כדי כך ששמו של המשיח שונה מישוע בן יוסף לישו המשיח (Christus) והמאמינים הפכו ל"משיחיים" ברוב השפות.
משמעות המושג "משיח" אינה אחידה ועברה שינויים במשך הדורות. במובנו הראשוני המשיח הוא אדם שממונה לתפקיד מנהיגותי. התפקיד יכול להיות חילוני - כמו משיחת אדם למלוכה, דתי - כמו משיחת אדם לכהונה או רוחני כמו משיחתו (הרוחנית) של אדם לנבואה. בהדרגה, המושג השתנה והפך למשיח עתידי שיופיע בעתיד הרחוק וימלא את תפקידו המיועד. עם הזמן, עתיד זה הלך והתרחק ונוצר מושג חדש של משיח, משיח שיופיע בקץ הימים, לאחר סוף ההיסטוריה האנושית, אחרי האפוקליפסה. משיח זה של אחרית הימים יהיה בעל שלושת התפקידים - מלך (בן דוד), כהן (בן אהרון) ונביא.
ניתן לראות את תחילתו של ישו כמשיח בהטבלתו בירדן על ידי יוחנן המטביל. יוחנן קרא ליהודים לבוא לטבול בירדן כדי להטהר מחטאיהם ולהיות מוכנים למשיח ולגאולה שיגיעו בקרוב. ישו נטבל על ידי יוחנן ולאחר הטבילה ראה את השמיים נפתחים מעליו, ראה את רוח הקודש בצורת יונה צחורה ושמע את קול האל האומר לו "אתה בני אהובי, בך חפצתי" (מרקוס, א' 11). באירוע זה רואים את המשיחה הרוחנית ההופכת את ישו לנביא (הכוונה במילה "בני" היא כנראה "הנבחר" או "המועדף שלי"). את המשיחה המלכותית מקבל ישו בלידתו בבית לחם, עירו של דוד המלך ובשושלת היוחסין שלו המגיעה עד לדוד המלך. את הצד הכהני במשיחיותו מספקת אמו, מרים, קרובת משפחתו של יוחנן המטביל, בנו של כהן. חמוש בשלושת תפקידים אלו, ישו הארצי מתגבר על השטן במדבר, מבצע נסים, מחייה מתים ומפרש את דברי התורה ודברי הנביאים שקדמו לו.
אך כאן אירע המשבר החמור של קהילת המאמינים הראשונים. ישו המשיח אינו מביא גאולה לעמו ולמאמיניו, אינו מחדש את מלכות ישראל ואינו בונה בית מקדש חדש (כפי שהבטיח). לעומת זאת, הוא מוצא להורג ומת מוות נורא על הצלב. הקהילה המאמינה הייתה חייבת להתגבר על משבר מתסכל זה כדי להמשיך ולהתקיים. הפתרון נמצא במטמורפוזה בה ישו הופך (בדרשות השליחים, בייחוד פטרוס ופאולוס) ממשיח ארצי ל"בן האדם". "בן האדם" (מושג שישו לקח מחזיונו של הנביא דניאל) הוא ישו המשיח החדש, משיח שמת על הצלב, הוקם לתחייה על ידי אלוהים, עלה השמימה ושם יושב לימינו של האל. בעתיד הוא יחזור, רכוב על "ענני שמים" וייסד את מלכות האלוהים של אחרית הימים. מכאן שהגאולה כבר לא תהיה מיידית, בידי משיח ארצי, אלא בעתיד מעורפל, בידי משיח שמימי. עיכוב מתסכל זה בגאולה מתורץ על ידי השליחים בזה שנחוץ זמן כדי להכשיר את לבותיהם של האנשים, לפני שהגאולה המשיחית תבוא.
השינוי הבא במהותו של ישו מופיע בדרשותיו של פאולוס השליח. דרשות אלו נועדו ברובן למאמינים מחוץ לארץ ישראל, אנשים שנושא המשיח היה פחות מוכר וחשוב להם. בדרשותיו נוצר הנדבך הנוסף של הנצרות הקדומה - הכפרה. נדבך זה נוצר עקב השאלה המתסכלת של המאמינים היא שאלת סיבת מותו של ישו. פאולוס החל מעלה את היסוד האמוני שמותו של ישו נועד לכפר על החטא הקדמון המוטבע בבני האדם מימי בראשית ובכך, לאפשר את גאולתם בעתיד, לאחר שהם יטהרו לבם מחטאיהם הנוכחיים.
עקרונות אלו הוו את יסוד האמונה הנוצרית בתחילתה, האמונה לה הטיפו השליחים ותלמידיהם.
תקופת השליחים וראשית הכנסייה העולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת השליחים, המכונה גם "התקופה האפוסטולית", מתוארת בספר מעשי השליחים המיוחס לסופר ולרופא לוקאס, כותב הבשורה על שמו. בתחילת הספר, ישו מתגלה לשליחים, לאחר מותו, ואחר כך עולה השמימה. השליחים חוזרים לירושלים, רוח הקודש יורדת עליהם והם יכולים לבצע נסים, להתנבא ולהפיץ את בשורת ישו בכל הלשונות. ההנהגה היהודית הצדוקית בירושלים, אינה מקבלת בעין יפה את דרשותיהם של השליחים ופטרוס בראשם, ומתחילה לרדוף אותם. בהתחלה, הקהילה הקטנה של השליחים ותלמידיהם מנתה בסך הכל כ-120 אנשים (מעשי השליחים א' 15). הם חיו חיי שיתוף וחלוקת נכסים. אך גם בקהילה זו, שגדלה בהדרגה, הופיעו חילוקי דעות. הוויכוח הגדול הראשון היה בין שני מרכיבים של קהילה זו, המרכיב ה"עברי" (כנראה השליחים המקוריים ותלמידיהם, ילידי ארץ ישראל) ו"ההלניסטים" או "דוברי היוונית" (כנראה מאמיני ישו מחוץ לארץ ישראל שעלו לרגל אליה ונשארו בה). נושא הוויכוח היה האם הקהילה צריכה לעסוק רק בענייני קודש (כדעת "העבריים") או גם לדאוג לעניינים החומריים של הקהילה (כדעת "דוברי היוונית"). כתוצאה מהוויכוח מתמנים בעלי התפקידים הראשונים בקהילה (כנסייה, Ecclesia) הנוצרית, אלו הם שבעת השמשים (דיאקונים ביוונית). כל השבעה הם בני תפוצות מחוץ לארץ ישראל. דבר זה הוא בעל חשיבות רבה ביותר משלוש בחינות:
- הכנסייה (קהילה) הנוצרית הופכת לעולמית (אוניברסלית) ולא ארץ ישראלית.
- כניסת הנוכרים להנהגת הכנסייה מסמלת את תחילת היפרדותה של כנסייה זו מהיהדות הארץ ישראלית ופנייתה לכוון הנוכרי.
- התחלת ניצחונו של הקו הפאוליאני (המיוצג על ידי פאולוס) הגורס שהטפת הבשורה החדשה צריכה להיות מופנית כלפי העולם היווני-רומי ולא כלפי היהודים.
בראש ההנהגה החדשה הזאת עומד הדיאקון סטפנוס. הוא נעצר על ידי הסנהדרין באשמת נשיאת דברים נגד בית המקדש ונגד משה. בעומדו בפני הסנהדרין, נושא סטפנוס נאום בו הוא תוקף את היהודים על בגידתם בתורת משה בעבר ובישו המשיח בהווה. עקב כך הוא מוצא אל מחוץ לעיר ונסקל באבנים עד מותו. על כן, נחשב סטפנוס לנוצרי הראשון שמת על קידוש האמונה ("עד אמונה", מרטיר) ומכונה בשם פרוטומרטיר כלומר, המרטיר הראשון. הוא גם מסמל את המשך ההתנתקות של הנוצרים מהיהדות - מנהיג נוכרי, נרדף ומוצא להורג על ידי היהודים שבגדו בישו ובבשורתו. מכאן שהיהודים אינם ראוים יותר לבשורתו של ישו ויש להעביר בשורה זו מעם ישראל לאומות העולם. אך המנהיג הראשי של המאמינים הראשונים, הוא המנהיג שישו מינה בעצמו כיורשו, הלא הוא פטרוס, השליח שקיבל מידו של ישו את מפתחות מלכות השמיים. במשך כל ההיסטוריה של הנצרות, פטרוס נחשב כמנהיג הפלג הארץ ישראלי או ה"עברי" של הנוצרים החדשים, זה שדורש להמשיך לשמור על המצוות ולהפיץ את הבשורה רק בקרב היהודים. אך עד מהרה קם המנהיג החדש והדומיננטי, פאולוס ותופס את מקומו. הברית החדשה אינה מתארת את תולדותיו של פטרוס לאחר מכן. לפי כתבים נוצריים חיצוניים (שלא נכללו בברית החדשה), פטרוס מגיע לבסוף לרומא ומייסד שם קהילת מאמינים שהוא עומד בראשה. על כן הוא נחשב גם לאפיפיור הראשון. לפי האגדה הוא נאסר ומוצא להורג ברומא ויורשו הוא לינוס, האפיפיור השני. אין שום הוכחה על הגעתו של פטרוס לרומא ויש הסבורים שמדובר באגדה של קהילת נוצרים רומאית קדומה שרצתה להראות שמוצאה ומוצא האפיפיורים היא מהשליחים עצמם.
לאחר מותו בסקילה של סטפנוס, התפזרו הדיאקונים ואנשיהם ה"הלניסטים" ברחבי הקהילות שבמזרח ים התיכון, הפכו למנהיגי הקהילות הנוצריות שהחלו להיווצר במרחב זה והיו הצעד הראשון ביסוד ההירארכיה הכנסייתית הנוצרית.
על פי הסיפור המובא ב"מעשי השליחים",[1] היה זה בעיר אנטיוכיה שתלמידי ישו כינו עצמם לראשונה "משיחיים" ("כריסטיאנים", ביוונית: Χριστιανοί).[2]
השליח פאולוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, הדמות הדומיננטית של תקופת השליחים היא השליח פאולוס. בניגוד לפטרוס שהטיף ליהודים בארץ ישראל, פאולוס נחשב זה שהעביר את הטפת הבשורה של ישו לאומות העולם, מחוץ לארץ ישראל. במחקר המודרני עלתה דעה חדשה. דעה זו טוענת שאכן פאולוס פנה אל הנוכרים אך אלו לא היו פגאנים גמורים שהפכו, בשל ההטפה, לנוצרים. חלק גדול ממאמינים אלו היו במידה זו או אחרת יהודים. בין המתנצרים הראשונים אנו מוצאים שומרונים שלא נחשבו ליהודים אך שמרו על תורת משה. מחוץ לגבולות הארץ נשא פאולוס את דרשותיו אל יהודים שרצו להכיר את הבשורה החדשה, גויים שקודם התגיירו ולאחר מכן פנו אל הנצרות, גויים שהחלו לשמור חלק ממצוות ומנהגי היהודים, פגאנים שמדי פעם ביקרו בבתי הכנסת של היהודים וגם פגאנים שחיפשו אמונה חדשה. ב"מעשי השליחים" אנו רואים שפאולוס נושא את רובן הגדול של דרשותיו בבתי כנסת שם היו מגיעים היהודים, אך גם גויים שנמשכו אל היהדות.
מה הייתה ייחודיותו של פאולוס? הוא היה יהודי בעל תרבות הלניסטית, אשר נולד מחוץ לארץ ישראל ובעל אזרחות רומית. הוא לא הכיר אישית את ישו ואת דבריו ומעשיו ידע רק מהסיפורים ששמע מתלמידיו. לאחר שנטבל והפך למאמין בבשורת ישו, הוא בילה זמן מועט, יחסית, עם הקהילה הנוצרית הקדומה והוותיקה בירושלים. שם נתגלו ויכוחים קשים בינו ובין קהילה זו, בייחוד עם יעקב אחי ישו. אף על פי שהברית החדשה מנסה להפחית במאוד את ממדיו של ויכוח זה, אנו רואים שבכל זאת, הוויכוח היה קשה מאוד עד כדי מעצרו של פאולוס ככופר ומסית וכמעט הוצאתו להורג. על מה נסב ויכוח קשה זה?
- פאולוס לא ראה עצמו כפוף להנהגה הוותיקה של המאמינים הראשונים - פטרוס (שמונה על ידי ישו עצמו) ויעקב אחי ישו. על כן הוא פיתח דרך עצמאית ויחודית משלו שהפכה, במהרה, לדרכה של הנצרות הקדומה.
- פאולוס דגל בביטול המצוות והחלפתן בתפילה ובאמונה בבשורתו של ישו ותחייתו. ההנהגה הוותיקה התנגדה לכך נמרצות בטענה שגם ישו עצמו התנגד לכך. פאולוס האמין שישו כיפר במותו על החטא הקדמון של האדם וחטא זה אינו קיים יותר. המצוות הוטלו על האדם על ידי האל בגלל חטא קדמון זה כסוג של ענישה. משבוטל החטא הקדמון נחתמה "ברית חדשה" בין האל והאדם (המאמין). בקשר הזה כבר אין מקום לעונש ולפחד מאי קיום העונש. את מקומם של אלו תפסו האהבה והחופש - האהבה ההדדית בין האל והאדם והחופש לאדם להשתחרר מעול המצוות. סיבה נוספת, מעשית יותר, לביטול המצוות, הייתה שפאולוס, אזרח רומאי בעל תרבות הלניסטית, ידע שיקשה מאוד על הגויים לקבל על עצמם אמונה חדשה הקשורה בכל כך הרבה קושי, ויתורים וקרבנות. מצוות כמו ברית המילה והכשרות נחשבו לקשות מנשוא ואף לבלתי מוסריות בעיני הפגאנים.
- פאולוס תמך מאוד בהטפת הבשורה לגויים בעוד שההנהגה בירושלים דגלה בהטפה רק בקרב היהודים. בנושא זה, ההנהגה הוותיקה התפשרה והסכימה לדרכו של פאולוס. לפי האגדה, כאמור, אפילו פטרוס עצמו הגיע בסופו של דבר לרומא, שם נצלב.
בהופכו למנהיג הדומיננטי של הנצרות הקדומה, פאולוס היה גם לתאולוג הראשון שלה. דבריו הופצו, בעזרת הטפותיו, תלמידיו ואיגרותיו לקהילות המאמינים (שמחוץ לארץ ישראל) ועיקרם היה:
- הברית החדשה - פאולוס ראה בעם ישראל עם סגולה. אלוהים בחר בעם זה מכל העמים וכרת עמו ברית במעמד הר סיני. ברית חוזית זו אומרת שעם ישראל מתחייב למלא את כל המצוות שהאל ציווה והאל מתחייב להיטיב עם עם זה מאוד אם הוא ישמור את הברית או להענישו, אם יפר אותו. בני ישראל הפרו פעמים רבות את הברית, לעיתים נענשו ולעיתים, בהיות האל רחום וחנון, ההפרה נסלחה להם. נביאים שונים חזו, לדעת פאולוס, את בואו של המשיח הגואל, הלא הוא ישו. אך עם ישראל, עם "קשה עורף" התכחש למשיח כאשר זה הגיע וסירב להכיר בו כמשיח, לאחר מותו. זאת הייתה הפרה חמורה של הברית בין האל והיהודים, חמורה עד כדי כך, שבעטיה הברית התבטלה. נוצרה ברית חדשה, ברית בין עם סגולה חדש (המאמינים בישו) ואלוהים. עם חדש זה הוא כעת עם ישראל ה"אמיתי". היהודים, צאצאיו של אברהם נשארים אמנם עם התואר "עם ישראל" אך הם עם ישראל "שבבשר", עם חומרי שהברית שבינו ובין האל בוטלה. הנוצרים הם עם ישראל החדש "שברוח", העם שהאל כרת עמו ברית חדשה.
- החטא הקדמון - האל ברא את האדם בצלמו ונתן לו את השליטה על כל הבריאה האלוהית. ניתן להם רק איסור אחד והוא האיסור לאכול מפרי עץ הדעת. אך אדם וחווה אכלו מפרי עץ זה והפרו את הצוו האלוהי. עקב כך הם גורשו מגן העדן, הפכו לבני תמותה ונאלצו לעמול קשה לשם קיומם ולהתמודד עם רוע, אסונות, מלחמות וכו'. בני האדם כבר לא היו מסוגלים לעשות רק טוב ומעשי הרוע שלטו בעולם. מכאן נובע, לפי פאולוס, שהחטא הקדמון טימא את נפש בני האדם עד סוף הדורות והפך אותם לבלתי ראויים לגאולת הנשמה, גאולה שתפתח בפני נשמתם את שערי השמים ושערי גן העדן. אך בין התכונות העיקריות של האל יש למנות את האהבה והרחמים. תכונות אלו גרמו לאל להתחרט על מצבו האומלל של המין האנושי.
- ההתגשמות בבשר - כאשר האל התחרט על מצבו של האדם, הוא ירד אליו בלובשו צורת בשר ודם. זו "ההתגשמות בבשר" (Incarnatio). בתור בשר ודם הוא סבל את הלעג וההשפלה ולבסוף את המוות הנורא על הצלב. ייסוריו ומותו של ישו היו על כן, רצון האל, חלק מתהליך הגאולה. מכאן שהיהודים, לפי פאולוס, אינם אשמים במותו של ישו אלא רק באי ההכרה בו כמשיח ועל ידי כך, בעיכוב הגאולה.
- שה האלוהים - לפי פאולוס האל ירד ארצה (או שלח את בנו ארצה) כדי לשמש כקרבן. אדם חוטא מעלה שה לקרבן כדי לכפר על חטאו. ישו היה, על כן, ל"שה האלוהים" שקורבנו יביא לכפרת החטא הקדמון. בצורה זו התגבר פאולוס על אחת הבעיות הקשות ביותר שעמדה בפני הנהגת הנוצרים והיא כיצד להסביר את מותו של המשיח על הצלב? כאמור לעיל, קרבן זה של ישו, ביטל את החטא הקדמון ועל כן גם ביטל את הצורך בקיום המצוות.
- מלכות השמיים - אמנם החטא הקדמון בוטל אך בני האדם אינם ראויים עדיין לגאולה. ישו חזר השמיימה ויושב לימינו של האל. העולם נשאר עולם רע וקשה, עולם של חטא וסבל. אך האל לא שכח את ברואיו. בעתיד ישו יחזור שוב, רוכב על ענני השמיים, הפעם כמלך המשיח ויקים את מלכות השמיים שבה בני האדם יחזרו לחיות כמו אדם וחווה בגן העדן.
זו, בקיצור נמרץ, האמונה החדשה אותה הפיץ פאולוס, אמונה שהפכה לדת חדשה. בדורות הבאים תורה זו הלכה והתרחבה, השתנתה והתפשטה בעזרת הכנסייה, ועידותיה ואבותיה.
יחס הנצרות הקדומה למקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים רבים טוענים שהנוצרים הראשונים התנגדו למקדש ולפולחן הקרבנות המתקיים בו, או לכל הפחות לא ראו בו חשיבות כלשהי.[3] איל רגב בחן במאמרו את יחסם של הנוצרים הקדומים למקדש במאה הראשונה לסה"נ. בדיון זה, ביקש להבחין בין יחסם לבית מקדש השני, על כל מאפייניו, לבין יחסם לעצם הרעיון של מוסד המקדש והקרבנות.[4]
מעשה "טיהור המקדש", המיוחס לישו, מתאר שישו גירש מהמקדש את המוכרים והקונים, הפך שולחנות חלפני הכספים ואף קרא למקום "מערת פרצים". אך נראה שמעשה זה מבטא את טינתו לדרך התנהלותו של המקדש (המסחר שהתנהל בו, הפוליטיזציה, השחיתות) ולאו דווקא למוסד עצמו. בתיאור משפטו של ישו, מסופר (כדור או שניים אחרי צליבת ישו) שעדי שקר טענו שישו ביקש להרוס את המקדש. גם סיפור זה אינו מוכיח דבר על עמדתו של ישו כלפי מוסד המקדש: הרי נטען שם שמדובר בעלילת שווא, וכן ייתכן שישו ביקש להחליף את המקדש המושחת במקדש אוטופי, היורד מוכן מן השמים (שאיפה המפורשת במגילת המקדש).[4] ישנם חוקרים שסמכו על תיאור "הסעודה האחרונה" כדי לטעון שישו ביקש להחליף את הקרבנות בסמלים המכוונים לגופו שלו, אך טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת מכיוון שישו עצמו אכל מקרבן הפסח באותה סעודה.[4]
ספר מעשי שליחים מתאר שנוצרים קדומים עלו למקדש בדומה ליהודים בתקופתם, ואף נעצרו בשל פעילותם במקדש והטפתם בשם ישו.[4] פאולוס אמנם דחה את המחויבות לתורה, אך השתמש בצורה חיובית בדימויים מעולם המקדש והקרבנות. בספר מעשי השליחים, מסופר שהוא הגיע פעמים רבות למקדש ואף הקריב בו קרבנות, וזו אף הייתה העילה למעצרו והוצאתו להורג על ידי הקיסר הרומי.[4]
גם בבשורה על פי מרקוס (שהיא הקדומה מבין הבשורות הסינופטיות), משתקף יחס חיובי למקדש ולתרומה לקודש. מרקוס מייחס לישו נאום המנבא את חורבן המקדש, אך נראה שזו נבואת חורבן המבטאת את ביקורתו של מרקוס על התנהלותם של הקנאים המורדים ברומא ולאו דווקא עדות לעוינות של הנצרות הקדומה למוסד זה ולפולחן. גם הבשורה של מתי מביאה מסורות המבטאות יחס חיובי למקדש. עם זאת, הוא מצטט את הנביא הושע "חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו, ו), המבטא עדיפות למעשים של חסד כלפי אדם אחר על מעשים פולחניים.[4]
רק בכתבים המאוחרים יותר, באיגרת אל העברים, וכן בחזון יוחנן, שנכתבו בשליש האחרון של המאה ה-1 לסה"נ, ולאחר חורבן המקדש, ניתן למצוא דחייה ברורה של המקדש, תוך שימוש חיובי בדימויים פולחניים: ישו והמקדש השמיימי תופסים את מקום המקדש. ישו נמשל הן לקרבן, הן לכהן גדול המשרת במקדש שמיימי, מעין עולם אידיאלי, בו הפולחן מבוצע על ידי המלאכים ומעמד המאמינים (הרואים את עצמם כ"ממלכת כהנים") כמעמד הכהנים.[4]
הקהילות הנוצריות והרדיפות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקהילות הנוצריות הראשונות חיו בתוך עולם עוין שהתנכל להן ורדף אותן. הקהילות הראשונות בארץ ישראל נרדפו על ידי ההנהגה היהודית ככופרים[דרוש מקור] ועל ידי השלטון הרומי כמסוכנים לסדר הציבורי. כדי להגן על עצמם הם חיו בקומונות בעלות רכוש משותף לכל החברים והנהגה מקומית משותפת. המנהיגים היו השליחים שלא עסקו בהטפה, תלמידים של ישו, אחיו של ישו וכנראה, גם אמו מרים ותלמידתו מרים המגדלית (מהכפר מגדל שבגליל). בשלב מאוחר יותר, הצטרפו גם הדיאקונים הנבחרים, כפי שתואר מעלה. הקהילה שמרה על עליונות מוסרית שהייתה אמורה להבדילה מסביבתה. זו כללה הימנעות ממעשי ניאוף, מריבוי נשים ומגירושין. הליכוד והסולידריות הפנימית הוגברו על ידי ארוחות ותפילות משותפות. הקהילה אופיינה גם בטקסים ייחודיים שהיו:
- טקס ההטבלה - מסמל את הכניסה לחיק הנצרות, את הטהרות האדם מהחטא הקדמון.
- סעודת האדון - סמל לסעודה האחרונה של ישו עם השליחים.
- טקס ההסמכה - סמל להעברת הסמכות ורוח הקודש למנהיגים החדשים של הקהילה.
עם התפשטות הקהילות הנוצריות מחוץ לארץ ישראל, הועתק דגם ארץ ישראלי זה גם לשם. בראש הקהילות עמדו "משגיחים" שהם הבישופים (Episcopi) לעתיד ודיאקונים מקומיים שעסקו בעניינים החומריים של הקהילה. הקהילה גם קיימה בתי ספר ללימוד עקרונות הנצרות (Catechismus) והכנה לטבילה וכן קבוצות של מטיפים ומרפאים.
מאידך, הקשר בין הקהילות השונות היה מועט, ללא הנהגה נוצרית מרכזית וסמכותית וללא מערך של כתבי קודש נוצריים המקובלים על כולם. על כן, ניתן היה למצוא גרסאות שונות של בשורות ופירושים שונים ובלתי אחידים לדברי ישו והשליחים. בעקבות זאת היו גם כאלו שהטיפו לפרשנויות של הנצרות השונות מאוד מאלו של פאולוס. מטיפים אלו, שהמפורסם ביניהם באותה תקופה היה מרקיון (160-85 לספירה), כונו בשם גנוסטיים, אשר נחשבו לכופרים בעיני הנוצרים. ניסיונות לתקן מצב זה, בוצעו על ידי מנהיגים (חלקם בישופים) נוצרים ממקומות שונים שניסו, לראשונה, לערוך קודקסים של עקרונות הנצרות, אחידים לכל הקהילות. מנהיגים אלו כמו קלמנס ואוריגנס מאלכסנדריה ועוד, יועלו בהמשך לדרגת קדושים וכונו בתואר אבות הכנסייה.
היחס של השלטונות ברומא לנצרות הקדומה היה דו ערכי:
- מצד אחד, הרומאים ראו בנצרות אמונה תפלה, חדשה ומסוכנת. הרומאים התנהגו בכבוד יחסי לדתות מקומיות "עתיקות", כמו היהדות, ולא פגעו בהן, אלא רק במקרים של מרד או של התנגשות בין עקרונות של אותה דת והדת הרומית הרשמית (למשל, התנגדות היהודים להצבת פסלים של הקיסר הרומי השליט). הנוצרים, מאידך, הביעו התנגדות לכל פולחן רומי, פרשו מהציבור והתאגדו לאגודות וקהילות נפרדות, סירבו לשרת בצבא הרומי בטענה ששפיכות דמים אסורה עליהם וסירבו להשתתף בכל טקס ופולחן עירוני רומי. על ידי זה, הם נחשבו לבעלי סיכון לסדר הציבורי. התוצאה הייתה רדיפות קשות וניסיונות למגר לחלוטין ציבור זה. אין ספק שהיה קיים גם גורם הפחד מצד השלטון הרומי מפני הנוצרים, לאור ההצטרפות ההולכת וגוברת של רומאים, מכל שכבות האוכלוסייה, לעדה הנוצרית.
- מצד שני, כאמור, זרם המצטרפים הרומיים לנצרות רק הלך וגבר. הגורמים העיקריים לכך היה המשבר האמוני שחוו רבים מהרומאים, השפעות חזקות מדתות שהגיעו לרומי מהמזרח וקושי עצום להצטרף ליהדות עקב עול המצוות הקשה מנשוא.
הרדיפות הקשות ביותר נגד הנוצרים היו בזמן הקיסרים ספטימוס סוורוס, דקיוס, נירון ודומיטיאנוס. נוצרים רבים הוצאו להורג בצורות שונות - מצליבה ותליה ועד הריגתם על ידי חיות טרף באצטדיונים, לשם בידור ההמונים. רבים מאלו שסירבו לעזוב את הנצרות והעדיפו למות על מזבח אמונתם, יהפכו בעתיד למרטירים של הכנסייה. רבים נאלצו לחפש מקומות מסתור כמו מחצבות ישנות או מערות קבורה (קטקומבות).
הקיסר קונסנטינוס והתנצרות האימפריה הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 313 הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית. כך הפכה הנצרות מדת נרדפת לדת שלטת. לפי רוב המחקרים הסיבה הראשונית שהניעה את קונסטנטינוס לבצע מהפכה זו, הייתה סיבה פוליטית. קונסטנטינוס עמד בראש אימפריה וצבא מורכבים מרומאים המאמינים באלילות הרומית, ברברים משבטים גרמניים שונים המאמינים באלילויות שונות ונוצרים. כדי להגביר את האחדות באוכלוסייה ובייחוד בתוך הצבא היה צורך בגורם מאחד וזה נמצא בדמות הכרזת הנצרות כדת השלטת. יש הסבורים שבהמשך דרכו, קונסטנטינוס החל להאמין בעצמו באמונה הנוצרית ונראה שלפני מותו אף עבר טקס טבילה. מהפכה זו של קונסטנטינוס הביאה, בין היתר, לשתי תוצאות חשובות ביותר:
- הקמת מוסד על ייחודי ואחיד לדת הנוצרית - מוסד הכנסייה שהיא אחת (כל כנסייה אחרת תחשב למינות וכפירה), קדושה (החלטותיה קדושות ולא ניתן לשנותן), קתולית (עולמית) ושליחותית (נסמכת על דברי ישו לשליחים).
- ועידת ניקאה בשנת 325, בהשתתפותו של הקיסר קונסטנטינוס. זו ועידה של כל ההנהגה הנוצרית דאז ומטרתה הייתה לקבוע עקרונות אחידים לנצרות והוצאה מתוך הנצרות של הפלגים שנחשבו למינים (כמו האריאנים, למשל). בוועידה זו פורסם ה"אני מאמין" (Credo) הראשון של הנצרות המסביר למאמינים, בין היתר, את מהות השילוש הקדוש.
בשלב זה חלה ההפרדות הסופית והמוחלטת של הנצרות מהיהדות. יש הרואים כאן את סוף תקופת הנצרות הקדומה. מכאן הנצרות עולה לדרך עצמאית, כוחנית ושלטת, בעלת השפעה אדירה על ההיסטוריה והתרבות המערבית.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הברית החדשה.
- דוד פלוסר, המקורות היהודיים של הנצרות, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980. (ספר יסוד, מומלץ)
- אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1995.
- רבקה ניר (עורכת), הנצרות הקדומה - שלוש המאות הראשונות, תל אביב : הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008.
- אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, צ'ריקובר, 1997.
- ז'ראר ואלה, הנצרות הקדומה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005 .
- סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים - כרך א' הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005 .
- זמנים-רבעון להיסטוריה, הוצאת אוניברסיטת תל אביב. מס' 120 סתיו 2012.
- יוסף קלוזנר, ישו הנצרי, הוצאת א. י. שטיבל ירושלים 1933
- יוסף קלוזנר, מישו עד פאולוס, הוצאת "מדע", ירושלים 1954.
- אריה קופסקי, סרג' רוזר, , האמונה הנוצרית הקדומה: אתגרים, תמורות, פולמוסים, הוצאת אדרא, 2018.
- יהושע אפרון, ראשית הנצרות ואפוקליפטיקה בתולדות ישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
- יהושע אפרון, התהוות הכנסייה הנוצרית הראשונית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006.
- Esler, Phillip F, The Early Christian World, Routledge, 2004.
- רשימת פרסומים בנושא הנצרות הקדומה בעברית
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
