לדלג לתוכן

שמואל מוהליבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב שמואל מוהליבר
לידה 25 באפריל 1824
כ"ז בניסן ה'תקפ"ד
גלובוקי, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 ביוני 1898 (בגיל 74)
י"ט בסיוון ה'תרנ"ח
ביאליסטוק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות רוסיה, פולין, ארץ ישראל
תקופת הפעילות ? – 10 ביוני 1898 עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו יצחק מוולוז'ין, אליעזר יצחק פריד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב שמואל מוהליבר (כ"ז בניסן ה'תקפ"ד, 25 באפריל 1824י"ט בסיוון ה'תרנ"ח, 10 ביוני 1898) היה רב ומנהיג ציבור, ממייסדי תנועת חובבי ציון ומאבות הציונות.

תולדות חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה הליבוקיה שליד וילנה לר' יהודה לייב, רב שעסק במסחר והיה בן למשפחת רבנים. בגיל 15 נישא וכעבור שלוש שנים עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם הוסמך לרבנות בגיל שמונה עשרה על ידי רבי יצחק מוולוז'ין. במשך מספר שנים עסק במסחר פשתן, עד שעסקיו התמוטטו ופנה לרבנות. היה רב בעיר הולדתו, ולאחר מכן בקהילות שונות בפולין ובליטא, החשובות שבהן סובאלק (1868-1860), ראדום (1883-1868) וביאליסטוק (1898-1883).

הרב מוהליבר היה בעל אמצעים, שלא כרוב רבני ליטא, ולא היה תלוי ברבנות לפרנסתו. הוא היה שותף באחוזה וניהל משק חקלאי. ניסיון חייו וידיעותיו שימשוהו לימים בפעילותו בתנועת חיבת ציון.[1] כבר בצעירותו התבלט כעסקן וכאיש ציבור מובהק. בשנת 1873 הוזמן להשתתף באספת הרבנים וראשי המשכילים בפטרבורג.

רעיונותיו של הרב מוהליבר החלו להתפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19, במאמרים שפרסם בעיתונות העברית. בשנים 18721874 התנהל בעיתונות פולמוס בין משכילים לרבנים, ובפולמוס התערב הרב מוהליבר, וביטא עמדה מגשרת בין מסורת להשכלה; וכי יש לאחד את "שתי בנות אלקים אלה האמונה וההשכלה".[2] לעמדתו היו מעריצים רבים בקרב סופרים ורבנים במחנה המסורתי אך היא עוררה גם לא מעט ביקורת. הרב מוהליבר כתב שתי סדרות מאמרים בעיתון הלבנון. כמו כן יצא גם בביקורת על החברה החרדית בת זמנו, על כך שלטענתו היא משתמטת מחובותיה האזרחיות, נמנעת מללמוד את שפת המדינה ואינה עוסקת בהלכות ארץ ישראל.

פעילותו למען יישוב ארץ ישראל החלה בשנת 1874. באותה שנה מלאו לשר משה מונטיפיורי תשעים, ולכבודו הוקמה קרן מיוחדת ושמה "מזכרת משה" שנועדה לתמוך ביישוב היהודי בארץ ישראל. הרב מוהליבר פעל להתרמת קהילות למען הקרן, ומאז הפך רעיון יישוב ארץ ישראל למרכז חייו ועיסוקו.

בשנים 18811882 היה הרב מוהליבר מראשי אגודות חובבי ציון. הוא הקים את "בני ציון" ואת קבוצת חובבי ציון הראשונה בוורשה. לאחר הפרעות של 1881 (סופות בנגב), עם תחילתו של גל ההגירה הגדול למערב, ובעיקר אל ארצות הברית, פעל בקרב יהודים למען עלייה לארץ ישראל. הוא קרא ליישוב הארץ ברוח המסורת וניסה לגייס את תמיכת רבני רוסיה לעלייה לארץ ישראל.

משתתפי ועידת קטוביץ. במרכז התמונה יושבים ד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר

בינואר 1882 התכנס בעיר פוקשאן שברומניה קונגרס פוקשאן, ובו נכחו 51 צירים, שייצגו 32 אגודות של חובבי ציון. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה ונקבע שמקום מושבו יהיה בעיר גאלאץ, עיר נמל על הדנובה, במזרח רומניה, משם יצאו ההפלגות הראשונות של חובבי ציון בדרכם לארץ ישראל. לאור קשיי האגודות, יזם הרב מוהליבר (לצד משה לייב ליליינבלום, יהודה לייב פינסקר ושאול פנחס רבינוביץ) את ועידת קטוביץ, ההתארגנות הלאומית היהודית העולמית הראשונה של היהודים, שבה נוסד "חיבת ציון", ארגון הגג שאיחד את כל האגודות הקיימות של חובבי ציון. הוועידה התכנסה ב-6 בנובמבר 1884. כנשיא הכבוד של הוועידה נתמנה הרב מוהליבר, והניהול המעשי הוטל על פינסקר.

פעילותו למען מזכרת בתיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1882 יצא למסע בגרמניה ובצרפת במסגרת נסיונותיו לאיתור נדבנים שירימו תרומתם לבניית היישובים בארץ-ישראל. תחילה פנה אל חברת כל ישראל חברים בדבר מצוקתם של יהודי רוסיה, כדי שיידבו לקניית קרקע בארץ-ישראל. בפנייה אליהם טען שאמנם יישוב ארץ ישראל תובע מאמצים רבים אך "האם כבר מת כל רגש קודש ולאומי מקרבנו".[3] לאחר שנענה בשלילה, ובסיוע רבה של פריז, הרב צדוק כהן ומיכאל ארלנגר, אמרכלו של הברון, נקבעה לו פגישה אצל הברון רוטשילד. בעקבות פגישה זו נרתם הברון למפעל יישוב ארץ ישראל. ההישג המיידי של פגישה זו הייתה הקמת המושבה עקרון בתמיכת הברון ובפיקוחו של הרב מוהליבר שהיה איש הקשר בין הברון למתיישבים. בשנת 1887 ביקר הברון רוטשילד במושבה ושינה את שמה למזכרת בתיה על שם אמו.[4] במכתב משנת 1886 מספר הרב מוהליבר על חלקו בהקמת המושבה:[5]

"הקאלאניע עקרון, אשר אנכי יסדתיה על הוצאות השר הנדיב עדמונד דה ראהטשילד מפריז, כאשר פעלתי אצל השר הזה כשלוש שנה ויותר עת היותי בפאריס, והדברים בזה ארוכים, הם כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאוד"

בפולמוס השמיטה בשנת תרמ"ט (1889-1888) היה הרב מוהליבר מראשי התומכים בהיתר המכירה שאיפשר את המשך עבודת האדמה בארץ ישראל, בעיקר נוכח איומו של הברון רוטשילד שיפסיק את תמיכתו ביישוב אם תיפסק עבודת האדמה. הרב מוהליבר צירף לפסק ההלכה שלו את הרב יהושע מקוטנא, ואת רבי יצחק אלחנן ספקטור. רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה וחקלאי מזכרת בתיה שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד, אשר ראה בהם עצלנים, והאשים את הרב מוהליבר כי "הוא האשם בכל, כי לפי בקשתו עשיתי את הכל. הוא לא אומר כלום, ועל ידי שתיקתו הוא מחזק את המתקוממים". הרב מוהליבר הורה לחקלאים להסתמך על ההיתר מכירה, אך הם סירבו לקבל פסיקתו והסתמכו על פסיקת רבני היישוב הישן. בכדי שהברון רוטשילד לא יראה בחקלאי מזכרת בתיה מורדים, הרב מוהליבר לא דיווח על כך.[6] הרב מוהליבר המשיך לתמוך בהיתר גם כעבור שבע שנים בשמיטה של שנת תרנ"ו (1896-1895).

רעיון חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל היו בראש מעייניו של הרב מוהליבר. הוא האמין שעבודה למען יישוב ארץ ישראל משותפת לכל חלקי העם. ולכן פעל למען קירוב לבבות בין כל קצוות העם, משכילים חילונים ורבנים חרדים. הוא תמך בקבלה של כל יהודי לתנועת חיבת ציון, ללא סייג של שמירת ההלכה. הרב מוהליבר פעל מצד אחד להשפיע על המנהיגים החילונים כדי למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים במושבות של חיבת ציון בארץ, ומצד שני ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את גדולי הרבנים בני דורו והמוני בית ישראל.

כמו הרב צבי הירש קלישר סבר גם הרב מוהליבר כי התחלת הגאולה של עם ישראל תהיה בדרך הטבע ובשלבים: "קמעא קמעא", ולא בבת אחת. בהסתמכו על מדרשי חז"ל ועל דברי רמב"ן, סבר שיישוב ארץ ישראל היא אחת המצוות הגדולות ביותר, השקולה כנגד כל התורה כולה.[7] יחד עם זאת, הוא הדגיש שתורת ישראל היא מקור חיינו והיא צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ האבות.[8]

יומיים לפני פטירתו הוא ניסח מכתב רחב היקף בעניין ה"קולוניאל בנק". במכתב זה, אשר כינו אותו "צוואתו של הרב מוהליבר", הוא כתב:

"...יסוד עבודתנו הלאומית צריך להיות תורתנו הקדושה... כן, אחים נכבדים, עבודה רבה לפנינו ועלינו לעבוד ולעבוד בלי לאות ובלי הרף, עלינו לעבוד שכם אחד בלי פרוד, באהבה גמורה ובאחריות שלמה".[9]

נסיעתו לארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1890 יצא הרב מוהליבר בראש משלחת של חיבת ציון מנמל אודסה לארץ ישראל.[10] תפקיד המשלחת היה לבחון במיוחד את מצב המושבות בארץ. מנחם אוסישקין, שהיה אז סטודנט צעיר, מתאר את הפרידה מהמשלחת במילים נרגשות: ” ...אני לעולם לא אשכח את פרצופו של הרב הגדול הזקן הזה (הרב מוהליבר), כשישב על סיפון האניה ודמעות זולגות מעיניו, וקורא מתוך חדווה פנימית "אני נוסע לארץ ישראל!"”. המשלחת הגיעה בראש חודש סיוון ליפו. את פני המשלחת ביפו קידמו רבים מתושבי העיר, נציגי היישוב הישן והיישוב החדש, וראשי פקידות הברון רוטשילד. בביקורם עברו אנשי המשלחת במושבות החדשות, ובתוכן עקרון (מזכרת בתיה). המשלחת שהתה בארץ כחודש ימים ונחלה הצלחה רבה. גם ראשי המתנגדים למתן היתר המכירה (הרב שמואל סלנט והרב מרדכי גימפל יפה) קיבלו את הרב מוהליבר בכבוד גדול.

מיד עם בואו לארץ, שם פניו לירושלים בה שבת את שבתו הראשונה בארץ. על פי הזמנתו של הרב שמואל סלנט, דרש הרב מוהליבר בבית כנסת "החורבה" דרשה בהלכה ובאגדה.

עד לאחר שבועות[דרושה הבהרה] שהה בירושלים, סייר בה ועמד על בעיות ההתיישבות שבה. לאחר מכן יצא לביקור יסודי במושבות פתח תקווה, ראשון לציון, נס ציונה (ואדי חנין דאז), עקרון, גדרה, קסטינה וזכרון יעקב. בביקורו הבחין במתח וברוגז השוררים בין האכרים לבין פקידי הברון רוטשילד, והשתדל בכל מאודו להשכין שלום ביניהם.

לאחר שהיה של מעל לחודש בארץ, חזרו הרב מוהליבר ומשלחתו לרוסיה, מעודדים מהתקדמות היישוב בארץ ישראל.

כבר בהיותו "באניה על הים התיכון בחֹדש תמוז תר"ן" 1890, החל לכתוב את החיבור: מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה. בחיבור שני חלקים. בראשון הציג את עיקרי תפיסתו בנוגע למעלתה הרוחנית של ארץ ישראל.[11] בשני פירט בעשרה סעיפים המנוסחים כשאלות, היבטים שונים של ההתיישבות בארץ: מהו מבנה החקלאות הארצישראלית ומהם ענפים חקלאיים שעשויים להיות רווחיים: "כרמים לבד, או אולי יותר טוב לזרוע ירקות ולנטוע פרדסים, היינו תאנים, זיתים, רמונים, אתרוגים, פאמערנצען (=יידיש: תפוזים), ואולי גם שושנים יקרים (כך) או עצי תות לגדל תולעת המשי?";[12] מהי כמות הון וקרקע הנדרשת להתיישבות "משפחה שלמה" אחת, מהו מצאי הקרקעות למכירה בהתחשב בעמדתם העוינת של השלטונות העות'מאניים; מהו מעמדם של היהודים נתיני האימפריה הרוסית; מהי השפעת הנדיב הידוע על מצב המושבות ומהם יחסי האיכרים עם פקידיו, ובהתאם לכך מה תפקיד ארגון חובבי ציון בעת ההיא, ו"איך הוא מצב ירושלים עיר הקודש ברוחניות, ובמה נוכל להועיל לה במצבה הגשמי?".[13]

הרב שמואל מוהליבר, 1896

בשנת תרנ"ג (1893) עמדו "חובבי ציון" בפני קשיים גוברים. כמה מפעולותיהם בארץ ישראל נכשלו. השלטונות הטורקיים הצרו את צעדי היישוב וגזרו על הפסקת העלייה. מנהיג התנועה, ד"ר יהודה פינסקר נפטר. בעקבות מאמריו של אחד העם "אמת מארץ ישראל", בהם מתח ביקורת קשה על כל מעשי ההתיישבות בארץ ועל הנהגת חובבי ציון, נתערערה בלב רבים האמונה בצדקת דרכם ומעשיהם של חובבי ציון. כמו כן, ההתנגדות לתנועה הן בחוגי החרדים והן בחוגי המשכילים גברה והלכה. הרב מוהליבר יזם אספה מיוחדת שהתקיימה בעיר דרוזגניק בחודש אלול באותה שנה. באספה הוקם מרכז חדש, בראשות הרב מוהליבר, שתפקידו לעסוק בפעילות הסברה בקרב הציבור היהודי הרחב לשם הפצת רעיונות התנועה. מרכז זה נקרא "מרכז רוחני", ובקיצור מזרח"י, והוא קדם לתנועת המזרחי שהקים מאוחר יותר הרב ריינס.[14]

משימתו העיקרית של המזרח"י התמצתה בארגון התנועה הלאומית כתנועה מאחדת של "חובבי ציון" על דעותיהם השונות. הפעולות העיקריות, שבראשם עמד הרב מוהליבר, היו מסירת סקירות מפורטות על המצב הכללי והחברתי ששרר בארץ ישראל, ועל אפשרויות לרכישת קרקעות באמצעות הנדיב הידוע הברון רוטשילד, מסירת ייעוץ לדרכי עליה והתיישבות, סיוע לביסוס כלכלת היישוב, עידוד קניית תוצרת חקלאית ארצישראלית ברוסיה ובפולין, וגיוס תרומות עבור פועלים חקלאים בארץ.

לאחר הקמת מזרח"י התעורר "פולמוס בני משה", שבראשם עמד אחד העם. אחד העם מתח ביקורת קשה על התנהלות ההתיישבות בארץ ישראל, ועל "חובבי ציון". הרב מוהליבר ניסה למתן את העמדות הקיצוניות ולהגיע להבנה, אך עדיין בעקבות הפולמוס נתערערה האמונה המלאה בצדקת דרכם.

בתנועה הציונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב מוהליבר תמך ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והעריך את ספרו מדינת היהודים; במכתבו להרצל פנה אליו במילים: "האיש המצוין ומאוד נעלה".[15] הרצל מצידו הכיר בערך פעולותיו של הרב מוהליבר להצלחת הציונות וראה ערך גדול בשיתוף הפעולה עמו.[16] הרצל אף ציין כי הוא רואה בעצמו כמי שממשיך את דרכו של הרב מוהליבר.[17]

הנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס הציוני ה-1. בהזמנה נאמר כי "הכל תלוי רק בהשתתפות מרובה של אחינו ברוסיא"
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אך עקב חולשתו, נבצר ממנו להשתתף בקונגרס הציוני ה-1 שהתכנס בבזל ב-1897. אך, הוא פעל רבות למען הקונגרס ולהצלחתו, ואכן כמעט מחצית מסך צירי הקונגרס היו יהודי רוסיה. הרב מוהליבר אף שלח איגרת לבאי הקונגרס יחד עם נכדו, יוסף מוהליבר, ובה ביטא את עיקרי השקפתו. מכתב זה הוקרא במלואו על ידי אהרן קמינקא במעמד הפתיחה של הקונגרס. דברי המכתב עשו רושם רב על הנאספים, תורגמו לכמה שפות והופצו באלפי עותקים. במכתבו כתב הרב מוהליבר:[16]

"כבוד אחי ואדוני הנעלים רמי המעלה, ראשי עם סגולה בני ציון היקרים יחיו לנצח. כוחי החלש לא נתנני בשום אופן לבוא בעצמי לקול קריאתכם. והנני שולח במקומי את נכדי הנכבד נ"י לאות כי לבבי אתכם. ומעמקי לבבי ונפשי אתפלל לה' אלוהי השמים: אנא ה' היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו ולא ייכשלו בלשונם חלילה להוציא דברים נגד תורתנו הקדושה או נגד הממשלות יר"ה [ירום הודן]. תמכם וסעדם למען יוכלו להוציא מחשבתם הטובה לאורה, תנה אותם לחן ולחסד בעיני המלכים, הרוזנים והשרים, אשר יעמדו לפניהם לבקש רחמים על עמך ועל ארצך, תנה נא בלב כל ישראל רוח חדשה ואהבה גדולה לעמם ולארצם האומללים אמן". …

  • "המטרה הראשית של האספה צריכה להיות השתדלות רבה ועצמה בכל כוחותינו לפני ממשלת תוגרמא כי תרשה לבני עמנו לקנות אדמה ולבנות בתים בלי כל מכשולים ומעצורים. להשיג הרישיון הזה עלינו להשתדל ולהתאמץ בכל יכולתנו כי בו תלוי כל קיום דבר הקולניזציא [ההתיישבות]".
  • "ישוב הארץ היינו לקנות אדמה ולבנות בתים, לנטוע פרדסים ולזרוע שדות, היא אחת המצוות היותר גדולות שבתורתנו ויש מקדמוננו האומרים כי היא שקולה כנגד כל התורה, והטעם הפשוט של גודל המצווה הזאת, באשר הוא יסוד קיום לאומנו. האיש המאמין הוא חובב ציון אמיתי בכל ליבו ונפשו".
  • "יסוד חיבת ציון הוא לנצור את התורה כולה מורשה לנו דור דור בלי כל גירעון ותוספת. הנני אומר זאת בדרך כלל, כי תורתנו שהיא מקור חיינו צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו".

בסוף דבריו הביע התנגדות גדולה לדעות הרבנים במערב אירופה, שטענו שהתנועה הציונית סותרת את האמונה בביאת המשיח. על כך הכריז:

"לא כן הדבר! אמונתנו ותקוותנו היא מאז וגם עתה, יבוא משיח צדקנו ויקבץ נדחי ישראל לארץ אבותינו."

הרב מוהליבר נפטר בשנת תרנ"ח (1898) ונקבר בעירו ביאליסטוק.
ימים אחדים לפני פטירתו קיבל מכתב מהרצל, בו נקרא לפרסם ברבים פנייה לכל העם להשקיע כספים בבנק שתכנן קונגרס התנועה הציונית להקים. הרב חיבר כרוז נלהב למען קריאה זו, אך יומיים לפני חתימתו על כרוז זה, נפטר הרב.

הרב קוק הספידו במילים: "גדול וגבור", "מצד אחד רב גאון גדול מלא תורה ומעשים טובים, מחמיר על עצמו במילי דחסידותא, ומצד השני נפש רעננה מלאה עוז וחיים וצופה צפייה עמוקה לתשועתם של ישראל".[18]

הנצחתו

על שמו נקראו קיבוץ גן שמואל. לאחר פטירתו נידב גיסו יעקב הינדין[19] שטח של חמישים דונם מנחלותיו באזור חדרה לנטיעת פרדס אתרוגים על שם הרב מוהליבר, ושטח זה שימש היסוד של גן שמואל.

כמו כן נקראו על שמו של הרב מוהליבר רחובות רבים בישראל.

ישיבת בני עקיבא בחדרה קרויה "בית שמואל" על שמו. בעבר נקרא על שמו בית ספר ברחוב מוהליבר בבני-ברק, אשר בשנת 2000 אוחד עם בית ספר אחר בעיר ופועל כיום תחת השם "נעם מוהליבר".

ארכיונו האישי של הרב מוהליבר, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

קבר הרב מוהליבר במזכרת בתיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פטירתו הקימה קהילת ביאליסטוק אוהל על קברו. האוהל נותץ בשנות מלחמת העולם השנייה. בג' כסלו תשנ"ב 1991 הועלו עצמותיו לארץ ישראל ונטמנו בבית העלמין במזכרת בתיה בסמוך לקברות מייסדי המושבה. על ציון הקבר הוקם אוהל במתכונת האוהל הישן בביאליסטוק.

מוזיאון הרב מוהליבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הרב מוהליבר ממוקם במבנה עתיק מסוף המאה ה-19 במפגש הרחובות רוטשילד והרב מוהליבר במזכרת בתיה. במוזיאון מיצג אור-קולי הסוקר ציוני דרך בתולדות חיבת ציון ובחייו של הרב מוהליבר, תוך שימת דגש על משנתו החינוכית והציונית.

הרב מוהליבר כתב חיבורים רבים. רוב כתבי היד אבדו ב-1906 בפרעות בביאליסטוק.

  • שרידים מכתביו יצאו לאור בשם: חקרי הלכה ושו"ת בשנת תש"ד על ידי מוסד הרב קוק
    • ובהרחבה בשנת תש"מ 1980, בשם שו"ת מהר"ש מוהליבר ובראשו מבוא מאת הרב מימון.
      • שו"ת מהר"ש מוהליבר.[20]
  • שמואל מוהליבר, מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, בתוך: שיבת ציון, קֹבץ מאמרי גאוני הדור בשבח ישוב ארץ ישראל, (עורך: אברהם יעקב סלוצקי), ורשה תר"ס-1900.

אחותו של הרב מוהליבר, רוזה רבקה, הייתה אשת הגביר והעסקן יעקב הינדין.

נכדו, בן בנו, שלמה מוהליבר, היה ד"ר יוסף מוהליבר, מנהל הגימנסיה העברית בירושלים.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יוסף מוהליבר, דעותיו והשקפותיו של רבי שמואל מוהליבר, תרפ"ג
  • יהודה ליב הכהן פישמן (עורך), ספר שמואל, הוצאת הסתדרות המזרחי, תרפ"ג (1923)
  • דוד שמש, הרב שמואל מוהליבר - מאה וחמישים שנה להולדתו, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, תשל"ד-1974
  • משה צבי נריה, רבנו שמואל מוהליבר ז"ל : למלאת ארבעים שנה לפטירתו תרנ"ח-י"ט סיון-תרצ"ח : לדמותו, תולדותיו מדבריו, ירושלים : מוסד הרב קוק, תרצ"ח-1938
  • יוסף שלמון, הרב שמואל מוהליבר — רבם של חובבי ציון, בתוך: מאה שנות ציונות דתית: אישים ושיטות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (הספר בקטלוג ULI)
  • אילה שיוביץ, פעילותו הציבורית והלאומית של הרב שמואל מוהליבר, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ז-1987
  • אברהם מוניץ, עורך, הרב שמואל מוהליבר: ברית האהבה והשלום — כתבים על ציונות, חינוך, מחשבה ומעשה, הוצאת מגיד וציוני דרך, 2024[21]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמרים
כתביו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הערך: שמואל מוהליבר, האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ב, עמ' 402. דוד שמש, הרב שמואל מוהליבר - מאה וחמישים שנה להולדתו, הוצאת משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשל"ז. יוסף שלמון, הרב שמואל מוהליבר — רבם של חובבי ציון, בתוך: מאה שנות ציונות דתית: אישים ושיטות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
  2. ^ שמואל מוהליבר, היראה וההשכלה, מאמר מהעיתון לבנון 11.12.1972, עמ' 124 [1]. ראו גם מאמרו של יואל ירדן, הכלול ברשימת המאמרים למטה.
  3. ^ א"ר מלאכי, לתולדות ר' שמואל מוהליבר, אור המזרח ט' שבט תשכ"ב עמ' 63.
  4. ^ דוד שמש, הברון רוטשילד וניסיונו ליישב יהודים בארץ-ישראל
  5. ^ שו"ת מהר"ש מוהליבר, הוצאת מוסד הרב קוק, אורח חיים סימן י"ט.
  6. ^ אחיעזר ארקין, הרב שמואל מוהליבר ומזכרת בתיה, אתר דעת. ועוד על כך בספר נחשוני השמיטה
  7. ^ מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, עמ' 9.
  8. ^ ראו: יוסף מוהליבר, דעותיו והשקפותיו של רבי שמואל מוהליבר ז"ל, ירושלים תרפ"ג.
  9. ^ ספר שמואל, עמ' עא.
  10. ^ אתר למנויים בלבד אילה שקלאר, ‏המרגלים של ימי העלייה הראשונה, בעיתון מקור ראשון, 10 ביוני 2020
  11. ^ מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, עמ' 7.
  12. ^ מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, עמ' 11.
  13. ^ מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה, עמ' 12.
  14. ^ שלמון, שם.
  15. ^ במענה להזמנתו של הרצל את הרב מוהליבר לקונגרס.
  16. ^ 1 2 אחיעזר ארקין, משני קצות הגשר הציוני
  17. ^ הרב שמואל מוהליבר, ברית האהבה והשלום, ירושלים: מגיד, תשפד, עמ' 113-115
  18. ^ מאמרי הראיה, גדול וגבור ר' שמואל מוהליבר זצ"ל.
  19. ^ דוד תדהר (עורך), "יעקב הינדין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4526
  20. ^ שו"ת מהר"ש מוהליבר, הוצאת מוסד הרב קוק, כולל מבוא מאת הרב יהודה לייב מימון, באתר היברובוקס
  21. ^ אתר למנויים בלבד רות בקי קולודני, מה הסיבה שדמותו של הרב שמואל מוהליבר כמעט הודחקה מהזיכרון הלאומי, באתר הארץ, 1 במאי 2024
  22. ^ באוסף בעיקר מכתבים שנשלחו לשמואל מוהליבר ולדוד סוכובולסקי. כן הספד לשמואל מוהליבר ויומן של דוד סוכובולסקי


תקופת חייו של הרב שמואל מוהליבר על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן