לדלג לתוכן

קליקלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קליקלס
לידה המאה ה־5 לפנה״ס
אתונה, אתונה העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אתונה העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הציור אסכולת אתונה של רפאל

קליקלס (ביוונית: Καλλικλῆς; שנת 484 לפני הספירה – סוף המאה החמישית לפני הספירה) נחשב לפילוסוף פוליטי אתונאי קדום. הוא אחד המשתתפים הבולטים בדיאלוג האפלטוני גורגיאס, שם הוא מציג את עצמו כתומך נלהב ומובהק של גישת הריאליזם הקלאסי. [1] מבחינת התרחשותה של העלילה בדיאלוג, תפקידו של גורגיאס הוא לספק טיעונים נגדיים לרעיונות הפילוסופיים של אפלטון (מפיו של סוקרטס )שמופיעים בדיאלוג. היעדר מקורות עכשוויים חיצוניים על תולדות חייו של קליקלס מלבד השתתפותו כאחד המתדיינים בדיאלוג גורגיאס יכולים להעלות את הסברה שקליקלס הוא דמות פקטיבית שהמציא אפלטון לצורך כתיבת הדיאלוג.[2] הצעה ברוח זו טוענת כי ייתכן שקליקלס הומצא על ידי אפלטון כדמות שהוא עצמו יכול היה להיות אלמלא פגש את סוקרטס. אפלטון העריך כי אלמלא המסע הפילוסופי שעבר בהדרכתו של סוקרטס הוא הוא היה מגיע אל הדעות הפילוסופיות שבהן מחזיק קליקלס הדעות בהן מחזיק קליקלס יכולות להחשב לאנטיתיזה לדעות בהן האמין סוקרטס[2]

קליקלס מתואר כתלמידו הצעיר של המורה הסופיסט. גורגיאס. בדיאלוג על שמו- של מורהו תומך קליקלס בקיומו של משטר אוליגרכי. הוא קובע שבאופן טבעי האנשים החזקים בחברה אמורים לשלוט על החלשים מהם. בהמשך לכך, קליקלס טוען שאין זה הוגן שהחלשים בחברה יתנגדו לדיכוי של החזקים,על ידי קביעתם של חוקים להגבלת הכוח. של החזקים. לטענתו, המוסדות החברתיים והקודים המוסריים שרווחים בחברה בזמנו לא נקבעו על ידי אלים אלא על ידי בני אדם. המוסדות החברתיים והקודיים המוסריים משקפים את האינטרסים של בני האדם, שנמצאים ברובם בצד החלש. קליקלס מביע בנוסף לכך דעות שתומכות בנהנתתנות וטוען כי זוהי דרך החיים הנכונה בה צריך לחיות הצד החזק בחברה.[2]

למרות המקורות הדלים על הגותו של קליקלס ועל חייו, ניתן לראות בקליקלס את מבשרם של פילוסופים פוליטיים מודרניים, ובכללם ניקולו מקיאוולי[3] ופרידריך ניטשה[4] (אם כי ניטשה איננו מביא שום ציטוט ישיר של קליקלס ביצירתו).[4]

קליקליס ודעותיו בדיאלוג בגורגיאס של אפלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליקלס מציג טיעון אנטי מוסרי בדיאלוג גורגיאס של אפלטון. הטיעון מורכב מארבעה חלקים: ביקורת על צדק המוסרי המקובל בחברה; תיאור חיובי של הצדק הטבעי; תפיסה משלו לגבי המידות הטובות; ותפיסה הדוניסטית של הטוב.[2] בסעיף הראשון של הטיעון תומך קליקלס בשלטון החזקים של החלשים. הוא מבקר את החלשים על כך שהם מנסים לערער את שלטונם של החזקים עליהם. בהמשך לכך הוא רואה בשיטת המשטר הדמוקרטית את "עריצות רבים על הפרטים יוצאי הדופן או המיוחדים". קליקס מדגיש כי על האזרחים להתיר ליחידים החזקים והמיוחדים להיות השליטים.[2]. טיעון זה מתקשר לסעיף השני בטיעונו של קליקלס. קליקלס טוען כי "אבל הטבע עצמו, דומני מגלה שמן הצדק הוא שיגדל חלק הנעלה משל הגרוע ממנו, וחלקו של רב הכח משל חסר הכח."[5][2]

מערכת היחסים שמתפתחת בדיאלוג בין קליקלס לסוקרטס מובילה את סוקרטס לבקש מקליקלס להגדיר מה הופך אנשים מסוימים להיות "נעלים" על אנשים אחרים. זהו הסעיף השלישי בטיעונו של קליקלס. קליקלס קובע כי הדמויות הנעלות הללו חייבות להיות בעלות תבונה, שמבינות כיצד יש לנהל את מדינה באופן הראוי ביותר, וכן להיות בעלות אומץ רב.[6][2] הוא קובע שלאותן דמויות נעלות אין צורך במידות של צדק או מתינות, כיוון שהן אינן מידות חשובות כמו האומץ והתבונה.

בסופו של הדיאלוג בין סוקרטס לקליקלס סוקרטס לוחץ עליו לומר מדוע האנשים "הנעלים" האלה ראויים לקבל יותר כבוד מאנשים אחרים, ובאיזה אופן יש לתת להם כבוד רב יותר מאשר אנשים אחרים. האם יש לתת להם מזון רב יותר או קרקעות רבות יותר?[6] קליקלס דוחה את רעיונותיו של סוקרטס על כך שישנם אנשים שראוי לתת להם משאבים רבים יותר. במהלך הדיאלוג נראה שהוא מתקשה להגדיר במדויק אילו הטבוות מגיעות לאותם אנשים. יחד עם זאת, לכל אורך הדיאלוג הוא חושב שיש להעניק יחס מכבד יותר כלפי האנשים שנחשבים לנעליים יותר[2]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Charles L. Griswold. "Plato on Rhetoric and Poetry". Stanford Encyclopedia of Philosophy.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Barney, Rachel (2017), Zalta, Edward N. (ed.), "Callicles and Thrasymachus", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Fall 2017 ed.), Metaphysics Research Lab, Stanford University, נבדק ב-2023-02-18
  3. ^ George B. Kerferd, Hellmut Flashar: Kallikles aus Acharnai, in: Hellmut Flashar (ed.): Grundriss der Geschichte der Philosophie. Die Philosophie der Antike, Band 2/1, Schwabe, Basel 1998, p. 85f.
  4. ^ 1 2 Urstad, Kristian (2010). "Nietzsche and Callicles on Happiness, Pleasure, and Power". Kritike. 4 (2): 133–141.
  5. ^ כתבי אפלטון תרגם מיוונית יוסף ג' ליבס. כרך א גורגיאס (תל אביב :שוקן ,1955) עמ' 332
  6. ^ 1 2 כתבי אפלטון תרגם מיוונית יוסף ג' ליבס. כרך א גורגיאס (תל אביב :שוקן ,1955) עמ' 341