ריאליזם (מדע המדינה)

רֵאָלִיזְם (מכונה גם "ריאליזם קלאסי") או מְצִיאוּתָנות היא תאוריה במדע המדינה ובתורת היחסים הבין-לאומיים השואפת להציג מבט על העולם "כמו שהוא", ללא ניסיון לתקן או לייפות אותו. התפיסה הריאליסטית מניחה כי טבען של מדינות הוא אנוכי ואינטרסנטי, וכי כל מדינה שמה דגש על פיתוח של עוצמה צבאית. לשיטת האסכולה הריאליסטית, פועלן של המדינות מונע על ידי השאיפה להשגת כוח פוליטי או צבאי, ולא על ידי עקרונות מוסריים ואידיאלים.

בריאליזם צמחו אסכולות שונות לאורך השנים, בהן הריאליזם הקלאסי, הריאליזם הנאו-קלאסי, והנאו-ריאליזם. על פי האסכולה הריאליסטית הקלאסית, העולם הוא תוצר של כוחות הטבועים בטבע האנושי: האדם אנוכי מטבעו ופגום מיסודו, כלומר בני האדם נולדים עם התנהגות לא מוסרית מובנית, ובהתאם לכך שאיפתו העליונה היא לשרוד ולשלוט באחר. גישות אחרות דוחות הנחה זו, ומניחות הנחות אחרות.

היות שהעולם מטבעו מבוסס על אינטרסים מנוגדים הסותרים זה את זה, הרי שלא ניתן לעולם להגשים עקרונות מוסריים במלואם. ניתן להגיע למצב קרוב לכך על ידי איזון אינטרסים, המוביל להסכמי שלום בין המדינות, אך יש להפנים כי מדובר באיזון זמני שמטרתו להשיג את הרע במיעוטו ולא את הטוב המוחלט. רעיון זה מתקשר לרעיון האמנה החברתית, כפי שמשתקף בכתביו של תומאס הובס.

בין ההוגים שבתפיסתם הפוליטית קווים התואמים את רעיון הריאליזם הפוליטי ניתן למנות את ההיסטוריון היווני תוקידידס, המדינאי האיטלקי ניקולו מקיאוולי, הפילוסוף הבריטי תומאס הובס, שליט צרפת הקרדינל רישלייה, הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק והגנרל והתאורטיקן הגרמני קרל פון קלאוזביץ.

הניתוח הריאליסטי

הריאליסטים רואים בטבע האנושי את בסיס הניתוח בתחום היחסים הבין-לאומיים, זאת לאור תפיסתם כי הטבע האנושי הוא אנוכי – האדם פועל לקידום האינטרסים שלו בלבד. בהתאם לכך, מנותח דפוס ההתנהלות של המדינות במסגרת היחסים הבין-לאומיים. הריאליזם עושה האנשה למדינות ומניח אם כן שגם המדינות פועלות ממניעים אינטרסנטיים. הריאליסטים תופסים את המערכת הבין-לאומית כמערכת תחרותית שהמדינות מתנהלות בה באופן שיקדם את מטרותיהן ויעצים את כוחן. זאת ועוד, אם מתקיימים שיתופי פעולה בין מדינות, הם מנותחים באופן שמאפשר להבחין בשיקולים שהובילו לקידום המטרות והאינטרסים של המדינות ששיתפו פעולה.

מעמד הגישה

מעמדה של הגישה הריאליסטית התחזק מאוד בקרב חוקרי יחסים בין-לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה עם פרוץ המלחמה הקרה, והיא הייתה הגישה המרכזית בחקר היחסים הבין-לאומיים. כשהסתיימה המלחמה הקרה נחלש מעמדה של הגישה מכיוון שחוקרי הריאליזם לא ניבאו את סוף המלחמה הקרה אלא ניבאו שהיא תימשך עוד זמן רב. כיום הריאליזם היא אחת משתי הגישות המרכזיות בחקר היחסים הבין-לאומיים יחד עם ליברליזם.

הנחות ועקרונות הריאליזם

• טבע האדם אנוכי מטבעו ושואף תמיד לשרוד ולשלוט באחר.
• המדינה היא השחקן המרכזי ביחסים בין-לאומיים.
• המבנה של המערכת הבין-לאומית מתאפיין באנרכיה.
• הטבע האנושי לא ניתן לשינוי, הפוליטיקה הבין-לאומית היא "מלחמת הכל בכל". טבע אנושי מצד אחד – ואנרכיה מצד שני.
• חובת המדינה לקדם את האינטרס שלה.
• השגת העוצמה היא המדד היחיד בפוליטיקה הריאליסטית. זהו משחק סכום אפס. במצב בו קיים מתח בין הצו המוסרי לבין הפוליטיקה – לאינטרס הלאומי היתרון.
• לנוכח איום חיצוני, נמדדת המדינה לפי פעולותיה ולא על-פי מבנה השלטון בה או מידת מוסריותה (כמו צ'מברלין עם גרמניה).
• כל מדינה שואפת לרכוש יכולות צבאיות לשם הרתעה.
• עוצמה צבאית חשובה יותר מאשר כלכלה.
• בריתות יכולות להגביר את כוחה של המדינה, אבל הן תמיד בערבון מוגבל.
• השלום לא יהפוך לנורמה, משום שהוא איננו מצב טבעי. יש לשמור על מאזן כוחות יציב, שמטרותיו הן:
  • מניעה מכוח יחיד להפוך לאימפריה אוניברסלית על ידי כיבוש. כל עוד המאזן קיים לא יכולה אף מדינה להפוך לשליטה עולמית בכוח.
  • בהיבט האזורי, מאזן כוחות מגן על העצמאות של מדינות חלשות. באזורים בהם יש דומיננטיות של כוח אחד, המדינות פחות עצמאיות (מזרח אירופה, דרום אמריקה).
  • מאזן הכוחות מספק את התנאים שבהם יכולים לתפקד המוסדות הבין-לאומיים, המשפט הבין-לאומי, המערכת הבין-לאומית וכיוצא בזה.
• אם כולם יתנהגו על פי הכללים האלה – התוצאה תהיה דווקא יציבות במישור הבין-לאומי (עוצמה מול עוצמה יוצרת יציבות).

ראו גם

• ריאליזם הגנתי
• נאו-ריאליזם
• ליברליזם
• הנס מורגנטאו
• ניקולו מקיאוולי
• תומאס הובס
• אמנה חברתית
• מדינות ללא צבא

לקריאה נוספת

• לווייתן (חלקים א'-ב') מאת תומאס הובס. תורגם על ידי יוסף אור, הוצאת מאגנס.
• הנסיך מאת ניקולו מקיאוולי. הוצאת זמורה ביתן, 1988.