עגה חרדית

"סובארו אברכים" הוא כינוי לסובארו ליאונה מתחילת שנות ה-90 שהייתה נפוצה בשימוש במגזר החרדי במיוחד בציבור דל האמצעים שבו.

למגזר החרדי עגה שמונחיה שאובים מהעולם הדתי וההלכה, מביטויים בארמית וביידיש, והם מושפעים ממושגי התרבות החרדית וההווי הישיבתי.

יידיש והברה אשכנזית

הגם שהשימוש ביידיש כשפת דיבור יומיומית נפוץ בישראל בעיקר בציבור החסידי והירושלמי, לציבור החרדי האשכנזי בכללו יש זיקה רבה לשפה. גם חלק מהחרדים בני עדות המזרח, בעיקר אלה הקשורים לציבור הליטאי ולמדו במוסדותיו, משתמשים לעיתים בסלנג זה.

סיומת "עֶר" היא סיומת יידית ההופכת (בין היתר) שם עצם לשם תואר, כמו באנגלית ובגרמנית. כך למשל: צ'אלמער (שיבוש של 'ירושלמער', ירושלמי, מתייחס לצאצאי בני היישוב הישן); פונוביז'ער (יוצאי ישיבת פוניבז'); חברונ'ער (יוצאי ישיבת חברון, בדרך כלל ישיבת חברון גבעת מרדכי); בריסקער (נוהג במנהגי בריסק/בוגר ישיבות בריסק); פויליש'ער (כינוי ליהודי מגזע יוצאי פולין ובפרט חסידי פולין).

העגה החרדית כוללת גם ביטויים שמקורם ביידיש, כגון:

• צ'יקאווער – כינוי לבחור שמנסה להיות "קול", נפוץ בעיקר בשפה הישיבתית.
• ישיבה בוחער [yeshive bokher] – "בחור ישיבה".
• שטינקער – מלשין (במקור ביידיש: מסריח). נפוצה גם בעגה העברית הלא-חרדית.
• געשמאַק – טעם והנאה. למשל, "יש לו גישמאק במצוות". "גישמאקער" - אדם נעים וחביב לסביבה.
• פֿרומער – מחמיר בהלכה.
• חניוק – מיושן, בלבושו, בהתנהגותו או בדעותיו.
• נײַעס – חדשות. כפּוֹעַל (בעגה): לְנָייעס.
• פְרֶענְק – כינוי לבני עדות המזרח. נפוצה גם בשפה העברית היומיומית.
• חסידישער – כינוי לחסידים.

השפה החרדית מאופיינת בהגיית מילים מסוימות בהברה אשכנזית, במיוחד מילים הקשורות למושגים הלכתיים. בהגייה זו נהגית ת' רפויה כ-ס'. לאחר חולם מלא וצירי מבטאים י' וקמץ נהגה כחולם. כך המילה "טוֹטָפוֹת" תהגה כ"טויטופויס" (toytofoys).

התנועה האחרונה שבמילה מוחלפת לעיתים לתנועת ə; למשל, המילה מִנְחָה תהגה כמִנְחֶה [minxə']. כך גם "פַּיֶיעֶס" (פאות), "לימוד" במלעיל (לימוד תורה), דַעַס תֵּיְירה (דעת תורה).

ההוויי הישיבתי והחסידי

באופן טבעי מושפעת העגה החרדית מן ההווי הישיבתי. כך למשל:

• שְׁמוּ"ס (שמועס) – ביידיש שמועס היא שיחה (מקור המילה היא ב'שמועה', 'שמעתתא' התלמודי). בהוויי הישיבתי הפכה המילה גם לראשי תיבות של שיחת מוסר, הנאמרת בישיבות הליטאיות. פעמים רבות נזכרת המילה בלשון מזלזלת (כמו "לדבר איתו זה לשמוע שמועס", או בעגה: "השמיס לי").
• ליל שישי (במלעיל) – מושג המתאר את הלילה שבין חמישי לשישי שבו יש הנוהגים ללמוד כל הלילה (נקרא "משמר"), בעיקר נפוץ שאז הולכים בני הישיבות לאכול צ'ולנט (חמין).
• משב"ק – ראשי תיבות 'משמש בקודש', במקור עוזרו של האדמו"ר אך מתאר גם כל התנהגות של ליווי צמוד של אישים שונים, המשב"ק יכול לארגן "קשרים", כלומר להקדים אנשים בתור לקבלת פנים. בשימוש בעגה גם כפועל: לְמַשְׁבֵּק = לשמש אישיות חשובה.
• קְנֵייטש (ביידיש: קמט) – המילה משמשת גם לציון החלק הקדמי של המגבעת הליטאית והחב"דית; וכן לציון ה"פואנטה" של הסיפור, שורש העניין. למשל, "סוף סוף קלטתי את הקנייטש".
• מָצֶב (במלעיל) – תיאור למאורע שעורר תכונה או התרגשות.
• צו"ל – ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. מקביל לחנון ה"חילוני" ודומה ל"פרומער" ו"חניוק" (ראו לעיל). לעיתים מתלווה לכינוי קונוטציה שלילית של ניתוק מהעולם.
• בין הזמנים (במלעיל) – התחליף הישיבתי לסמסטר הוא "זמן". השנה מתחלקת לשלושה זמנים: בין ראש חודש אלול עד יום הכיפורים, בין א' בחשוון לא' בניסן ובין א' באייר למוצאי תשעה באב. תקופות אלו נקראות זמן אלול, זמן חורף וזמן קיץ, בהתאמה. החופשות נקראות "בין הזמנים". תקופת בין הזמנים שבקיץ (יוצאת בדרך כלל באוגוסט) היא בדרך כלל זמן החופשה החרדי המשפחתי.
• אלול (נהגה מלעיל) – אלול הוא החודש שלפני הימים הנוראים. זוהי תקופה בעלת משמעות רבה בישיבות ובכל העולם החרדי כתקופה שבה על האדם לחזור בתשובה על מעשיו ולהתחזק בקיום המצוות ושמירת סדרי הישיבה. דגש רב מושם אז על מוסר וקרבה לאלוהים.
• לוֹמדעס – למדנות, עמקנות לימודית. משמש גם לסניטה במישהו ש"חופר" יותר מדי. כמו, "אל תעשה יותר מדי לומדעס", או לבעלי תפיסה הדוגלת שכל דבר צריך להתפרש במובן הלמדני העמוק "מלא כל הארץ לומדעס", וגם לשבח כמו "בספר הזה יש הרבה לומדעס".
• אנ"ש – ראשי תיבות של "אנשי שלומנו". מתייחס ככינוי לחרדים השייכים לחוג מסוים.
• א גוי – שיבוש מכוון של ראשי התיבות אגו"י (אגודת ישראל), כמעט ולא מוכר כיום אך רווח בחוגים קנאיים לפני השואה ועודו בשימוש בחוץ לארץ.

חרדי נשוי יזכה בדרך כלל בתואר "רב", ובפנייה בכתב יתווסף לאחר מכן לרוב "שליט"א" (ראשי תיבות של: "שיחיה לאורך ימים טובים אמן"), ולגדול דור קוראים מרן. פנייה אל אדם מכובד תהיה בלשון נוכח רבים (אתם) או גוף שלישי נסתר. גוף נוכח רבים הוא במקרים מסוימים גם צורת הדיבור בין גבר זר לאישה.

מוטיבים נוספים

אורח חייה של החברה החרדית ואופייה השמרני הכתיב את האופי של חלק מהביטויים הנפוצים.

ההימנעות מניבול פה ושמירה על טוהר הלשון בולטים בשפה החרדית. כך למשל, אישה הרה תכונה עתים בלשון נקייה "במצב" או "מחכה". במקומות רבים נמנעים מלאזכר את שמה של מחלת הסרטן והיא מכונה כ"המחלה הנוראה" או "המחלה הידועה" או סתם "המחלה" (או ביידיש: "יֶענֶע מַחְלֶה" ["המחלה ההיא"] או "יֶענֶע מעשה" [yene mayse - "הסיפור ההוא"]).

"ברוך ה'", "אם ירצה ה'" ו"בעזרת ה'" הם ביטויים שכיחים שאימוצם לשפה מבטא את האמונה באלוהים ובהשגחה פרטית. הבטחות ילוו בהיגד "בלי נדר" שמשמעו הוצאה מכלל אפשרות שהמבטיח נדר לקיים את שהבטיח, כך שאם לא קיים את שהבטיח לא יעבור על החיוב ההלכתי לקיים נדר.

מונחי עגה נפוצים בעולם השידוכים. "סידור מלא" הוא כינוי להסדר שלפיו משפחת הכלה מביאה כנדוניה סכום מלא לקניית דירה, "חצי-חצי" – הסכם נישואין שבו הורי החתן והכלה מתחלקים בהוצאות בשווה. בחור או בחורה בגיל המתאים לנישואין יישאלו האם הם "שומעים" (הצעות לשידוכין). "גיבנת" היא אח או אחות ש"תוקעים" את אחיהם הצעיר מ"לשמוע" שידוכים, משום שבמשפחות רבות נהוג שהילדים נישאים לפי סדר הגילאים. "לסגור" או "לשבור צלחת" משמע להתארס. "וורט" הוא כינוי לשתיית ה"לחיים" וההכרזה הרשמית על האירוסין בין הבחור לבחורה. מל"ג הוא ראשי תיבות של הביטוי "מיועד להיות גיס", שבו מכונים החתן או הכלה אצל אחיהם.

לקריאה נוספת

• הערך "עגה חרדית", באתר המכלול
• רוביק רוזנטל, הלקסיקון של החיים שפות במרחב הישראלי, עמ' 47–56.