מרלן דיטריך

מאריה מגדלנה דיטריך
Marlene Dietrich
	מרלן דיטריך בגיל 49 (בשנת 1951)
לידה	27 בדצמבר 1901; שנברג, ברלין, גרמניה
פטירה	6 במאי 1992 (בגיל 90); פריז, צרפת
מקום קבורה	III. Städtischer Friedhof Stubenrauchstraße
שם במה	מרלן דיטריך
שם לידה	Marie Magdalene Dietrich
מדינה	הקיסרות הגרמנית, ארצות הברית, גרמניה הנאצית, רפובליקת ויימאר, הרייך הגרמני
תקופת הפעילות	1919–1984 (כ־65 שנים)
עיסוק	שירה
מקום לימודים	בית הספר הגבוה למוזיקה על שם פרנץ ליסט בוויימאר; Goethe Gymnasium; האקדמיה לדרמה ע"ש ארנסט בוש ;
בן או בת זוג	אריך מריה רמרק; ; יול ברינר; ג'ון פיצג'רלד קנדי; מרסדס דה אקוסטה; ז'אן גאבן; Wilhelm Michel ;
צאצאים	מריה ריבה
פרסים והוקרה	מפקדת בלגיון הכבוד; אביר מסדר האמנויות והספרות; קצינה בלגיון הכבוד; German Film Awards/honorary award (1980); פרס CFDA למפעל חיים (1986); אביר מסדר לאופולד; אבירה בלגיון הצרפתי; מדליית החירות (1947); אזרח כבוד של ברלין; מסדר לאופולד; מאה שנים... מאה כוכבים; מפקד מסדר האמנויות והספרות; אביר במסדר ההצטיינות הלאומי; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	אתר האינטרנט הרשמי של מרלן דיטריך
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

מאריה מגדלנה ("מַרְלֵנֶה") דיטריך, הידועה יותר כמרלן דיטריך (Marlene Dietrich;‏ 27 בדצמבר 1901 – 6 במאי 1992) הייתה שחקנית קולנוע וזמרת ילידת גרמניה. דיטריך נשארה פופולרית לאורך הקריירה שלה על ידי גילום מגוון רחב של דמויות. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 היא שיחקה בתיאטרון ובסרטים אילמים. הופעתה בסרטו של הבמאי יוזף פון שטרנברג, "המלאך הכחול", בתור "לולה-לולה" זיכתה אותה בהצלחה בינלאומית וחוזה עם חברת ההפקה, "סרטי פרמאונט". סרטים כמו "שנגחאי אקספרס" ו"תשוקה" ביססו את מעמדה בהוליווד כאחת השחקניות המרוויחות ביותר בתקופתה. בשנת 1939 דיטריך קיבלה אזרחות אמריקאית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא התנדבה לבדר חיילים בשדות הקרב. למרות הופעותיה בסרטים, במהלך שנות ה-50 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20 היא בעיקר התמקדה בקריירת המוזיקה שלה.

ב-1999, מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה כשחקנית התשיעית הטובה ביותר בכל הזמנים.

קורות חיים

ילדות

מאריה מגדלנה דיטריך נולדה ב-27 בדצמבר 1901 ב-Leberstrasse 65, ‏ Rote Insel, שנברג - כיום מחוז בברלין, גרמניה, כשנה אחרי אחותה היחידה, אליזבת. היא בתם של לודוויג אריך אוטו דיטריך ווילהלמינה אליזבת יוזאפינה פאלסינג שהתחתנו ב-1898. אמה של דיטריך באה ממשפחה מבוססת בעלת חברת שעונים ואביה היה קצין במשטרה. הוא נפטר ב-1907. בשנת 1916 אמה של דיטריך, וילהלמינה, נישאה בשנית לאדוארד פון לוסך. פון לוסך מת מפציעה במלחמת העולם הראשונה. אדוארד פון לוסך מעולם לא אימץ את בנותיה של וילהלמינה ולכן דיטריך לא השתמשה בשמו. בגיל 11 היא שילבה את שני שמותיה וכך נוצר הכינוי "מרלן".

דיטריך למדה בבית ספר לבנות "אוגוסטה-ויקטוריה" בין השנים 1907–1917. בשחרותה, היא ניגנה בכינור והתעניינה בשירה ותיאטרון. היא רצתה להפוך להיות נגנית מקצועית אך היא נפצעה בפרק כף ידה. ב-1922 היא ניגנה בלהקה של סרטים אילמים, מה שהפך לעבודתה הראשונה, אך היא פוטרה לאחר ארבעה שבועות בלבד.

קריירה מוקדמת

הופעתה המקצועית הראשונה של דיטריך הייתה בתור נערת מקהלה במספר להקות בברלין. ב-1922 היא ניסתה ללא הצלחה לקבל תפקיד בהפקתו של מקס ריינהרדט. לבסוף היא קיבלה תפקידים קטנים בהפקותיו מבלי למשוך תשומת לב בהתחלה. באותה שנה היא קיבלה תפקיד משני בסרט "So sind die Männer".

במהלך שנות ה-20, דיטריך המשיכה לשחק בסרטים ומחזות ברחבי ברלין ו-וינה. בתיאטרון היא שיחקה בהצגות חשובות - "קופסת פנדורה" (של פרנק ודקינד), "אילוף הסוררת", "חלום ליל קיץ" (של ויליאם שייקספיר), "Back to Methuselah" ו-"Misalliance" (של ג'ורג' ברנרד שו). אולם הופעותיה במיוזיקלים פרצו את הדרך להופעות נוספות בסרטים כמו - "Café Elektric" ‏ (1927), "Ich küsse Ihre Hand, Madame" ‏ (1928) ו-"Das Schiff der verlorenen Menschen" ‏ (1929).

פריצתה בסרט "המלאך הכחול"

בשנת 1930 זכתה בתפקיד מרכזי בסרט הקולנוע הגרמני "המלאך הכחול" בבימויו של יוזף פון שטרנברג. תפקידה בסרט זה היה של נערת קברטים בשם "לולה לולה", המביאה לאובדנו של מורה מבוגר ושמרן (שאותו גילם השחקן אמיל יאנינגס). הסרט זכה להצלחה רבה והביא את מרלן דיטריך למעמד של כוכבת בגרמניה. בנוסף, בסרט היא שרה את השיר "Falling in Love Again" שהתחיל את קריירת המוזיקה שלה.

בחברת ההפקה "פרמאונט"

בעקבות ההצלחה המסחררת, קיבלו פון שטרנברג ודיטריך בשנת 1932 הצעה מאולפני "סרטי פרמאונט" ונסעו לארצות הברית. דיטריך שווקה כתשובה הגרמנית לשחקנית השוודית של אולפני "מטרו גולדווין מאייר", גרטה גרבו.

דיטריך שיחקה בשישה סרטים של פון שטרנברג באולפני "פרמאונט" בין השנים 1930 עד 1935. פון שטרנברג עיצב את דמותה הקולנועית של דיטריך בתור פאם פאטאל. הוא עודד אותה לרזות ואימן אותה כשחקנית. והיא בתמורה שיתפה פעולה עם דבריו למרות הביקורות שהופנו אליהם.

בסרט האמריקאי הראשון שלהם, "מרוקו", דיטריך שיחקה זמרת קברטים. הסרט זכור בעיקר עקב תלבושתה הגברית ונשיקתה לאישה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. בסרט זה דיטריך זכתה במועמדותה היחידה לפרס אוסקר.

לאחר מכן היא שיחקה בסרטים "הקלון", "בלונד ונוס" ו"שנגחאי אקספרס" (שהפך לסרט המצליח ביותר של דיטריך ופון שטרנברג). "השטן הוא אישה" ו"הקיסרית האדומה" היו פחות מוצלחים אף על פי שדיטריך ציינה שבראשון היא הייתה בשיא הקריירה שלה.

פון שטרנברג השתמש בטכניקות צילום מיוחדות של אור וצל. שיא הטכניקות האלו הוצגו בסרט "שנגחאי אקספרס" שזכה בפרס אוסקר לצילום הטוב ביותר. מבקרים טענו שלדיטריך יש חלק ניכר בשימוש בהם. אבל כש"פרמאונט" פיטרו את פון שטרנברג וכתוצאה מכך הם הפסיקו לעבוד יחדיו הקריירה של שניהם דעכה.

הסרט הראשון של דיטריך ללא פון שטרנברג היה סרטו של פרנק בורזייגי "תשוקה", שהיה הצלחה כלכלית וגרם לדיטריך להשתתף בסרטים רומנטיים נוספים. מנגד, סרטה הבא "אהבתי חייל" נחל כישלון עקב מחלוקות בינה לבין הבמאי.

כישלון כלכלי בקופות

משכורות עתק הוצעו לדיטריך כדי לעבור מ"פרמאונט". היא שיחקה בסרטו של המפיק העצמאי דייוויד או. סלזניק "גנו של אללה" (1936) שעליו היא קיבלה משכורת של 200,000 דולר. בנוסף, היא שיחקה בסרטו של אלכסנדר קורדה "אביר ללא שריון" (1937) שעליו היא קיבלה משכורת של 450,000 דולר. למרות שמשכורותיה היו גבוהות הסרטים נחלו כישלון כלכלי והיא הוגדרה כ"רעל לקופות" (ביחד עם פרד אסטר, ג'ואן קרופורד, מיי וסט, דולורס דל ריו וקתרין הפבורן).

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ניסו ראשי הנאצים יוזף גבלס ויואכים פון ריבנטרופ להניעה לחזור לגרמניה ולהירתם למכונת התעמולה הנאצית, במה שקיוו להציג כניצחון הרייך השלישי הארי על הוליווד היהודית. בהיותה אנטי נאצית דיטריך סירבה לחזור. בעקבות כך כינוה הנאצים "בוגדת שקשריה הממושכים עם היהודים השפיעו על אופייה והפכו אותו ללא-גרמני". דיטריך עוד חזרה לשחק בסרטו של ארנסט לוביטש "מלאך" (1937) ב"פרמאונט", שזכה לביקורות פושרות, וכשסרטים נוספים שלה נכשלו יצאה עם משפחתה לחופשה באירופה.

הקאמבק ב"שובו של דיסטרי"

ב-1939, דיטריך הסכימה לשחק במערבון של ג'ו פסטרנק, "שובו של דיסטרי", אחרי שנתיים הפסקה ממשחק. בסרט היא מגלמת את דמותה של פרנצ'י לצד ג'יימס סטיוארט. הסרט נחל הצלחה ושיר הנושא מהסרט שבוצע על ידה "The Boys in the Back Room" הפך ללהיט. היא שיחקה גם במערבונים "שבעת החוטאים" ו-"המקלקלים", שניהם לצד ג'ון ויין.

במלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 קיבלה דיטריך אזרחות אמריקאית ויצאה לחופשה בדרום צרפת, אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה, והיא פתחה את שערי ביתה בפני גולים מאירופה ובייחוד מגרמניה ומפריז לכשנכבשה על ידי הנאצים. אחד הגולים היה השחקן הצרפתי ז'אן גאבן שעמו ניהלה רומן שהסתיים כשגאבן התגייס למלחמה בנאצים כחלק מכוחות צרפת החופשית של דה גול.

כאזרחית אמריקאית, ביקשה דיטריך לתרום את חלקה במלחמה מול הנאצים, ועם הצטרפות ארצות הברית למלחמה, תרמה רבות בהצטרפה למיזם הוליוודי שנקרא "הקנטינה של הוליווד" שבידר את החיילים האמריקאים טרם צאתם למלחמה. בהמשך דיטריך הופיעה באירועים ברחבי אמריקה למכירת אגרות מלחמה, אך כל אלו לא סיפקו את רצונה לתרום למאמץ המלחמתי, ודיטריך יצאה להופיע כבדרנית וזמרת מגויסת בפני חיילי בעלות הברית. היא הופיעה באלג'יריה, בסיציליה ובאיטליה. אז עברה לחזית הצפונית והופיעה בפני הכוחות בגרינלנד, איסלנד, בריטניה וצרפת. היא הביעה את רצונה להיות חלק מהכוחות הלוחמים ולא "נציגה הוליוודית" שבאה לביקור קצר, והכוחות הלוחמים הביעו את הערכתם אליה כל אותה העת ועד מותה. היא גם שידרה בשטח תוכניות רדיו לחיילים הלוחמים שבחזית.

לבקשת ה-OSS (גוף הביון שקדם ל-CIA), דיטריך הקליטה מספר שירי תעמולה בשנת 1944 וביניהם גם להיטה "לילי מרלן". התוכניות שודרו כנגד הצבא והעם הגרמנים במאמץ לשכנע אותם לשים קץ למלחמה ולהיכנע ועוררו הדים רבים בגרמניה. לאחר מכן חזרה דיטריך להופיע בחזית גרמניה, בקרב על הבליטה שאחריו התבקשה לחזור לארצות הברית, אך סירבה וביקשה להיכנס לגרמניה עם הכוחות הלוחמים, שם התאחדה לראשונה עם משפחתה.

בתום המלחמה התאחדה דיטריך עם אחותה אליזבט ועם בן-זוגה ובנם המשותף בעיירה בלזן, שבה הפעילה המשפחה במהלכה, אולם קולנוע לשירות הכוחות הנאצים ששירתו בעבר במחנה הריכוז ברגן-בלזן הנשקף ממנו, בעוד אמה של דיטריך ואחותה נשארה בברלין במשך המלחמה. דיטריך, ערבה לאחותה ובעלה במקרה תביעה אפשרית נגדם, באשם שיתוף פעולה עם המשטר הנאצי. ברבות הימים בחרה דיטריך לנתק כל קשר עם משפחת אחותה, כולל בנם, להתכחש לקיומם, ולנהוג כבת יחידה לאמה.

.בזמן שהותה בצרפת, הפכה דיטריך אחת החברות הטובות ביותר של זמרת השאנסונים הצרפתייה המפורסמת אדית פיאף. ב-1946, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כתבה פיאף את המילים לאחד השירים המפורסמים ביותר בעולם דאז - la vie en rose, שבהמשך דיטריך ופיאף שרו יחד באנגלית. על פעולתה ההתנדבותית במהלך המלחמה העניק לה משרד המלחמה האמריקאי ב-18 בנובמבר 1947 את עיטור החירות. צרפת, בלגיה וישראל העניקו לה אף הן עיטור דומה מטעמן.

חזרה להוליווד

למרות הצלחתה היחסית, דיטריך מעולם לא שבה למעמדה משנות ה-20 וה-30. חרף זאת, היא המשיכה לשחק בסרטים של במאים כמו בילי ויילדר, פריץ לאנג, אלפרד היצ'קוק ואורסון ולס - "רומן זר" (1948), "פחד במה" (1950), "ראנצ'ו נוטוריוס" (1952), "עד התביעה" (1957) ו-"מגע של רשע" (1958). סרטה הבא, "משפטי נירנברג" (1961) היה אתגר קשה בעיניה, היות שהתפקיד שהיא שיחקה היה בניגוד מוחלט לדעותיה. עם זאת, היא שכתבה קטעים מהתסריט, וכתבה "לא ידענו" בהקשר של ידיעת הגרמנים את מה שנעשה ליהודים במהלך המלחמה.

במה וקברט

מתחילת שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 עברה דיטריך כאמנית קברט והופיעה בתיאטראות בכל רחבי העולם. ב-1953 הוצע לדיטריך 30,000$ כדי שתופיע במשך שבוע במלון סהרה בלאס וגאס. תלבושתה החושפנית עוררה הדים. ההופעה הצליחה ודיטריך חתמה חוזה להופיע גם ב"קפה דה פריז" שבלונדון.

במהלך שנות ה-50, דיטריך העסיקה את ברט בכרך כמנהלה המוזיקלי וביחד הם תכננו את הופעותיה. ההופעות כללו שירים מפורסמים מסרטים. בכרך אימן את דיטריך לפתח קול וחזות דרמטית בהופעותיה. ביחד הם חיברו ארבעה אלבומים וכמה סינגלים בין השנים 1957 ל-1964. במהלך הופעותיה החליפה את בגדיה משמלות למלבושי גברים, מה שאיפשר לה לשיר שירים גבריים כמו "One for My Baby (and One More for the Road)" ו-"I've Grown Accustomed to Her Face".

בגרמניה שלאחר המלחמה הייתה בציבור התנגדות ניכרת לדיטריך. 15 שנים אחרי תום המלחמה, ב-1960, יצאה דיטריך לסיבוב הופעות בגרמניה. בברלין היא התקבלה בגלים של אהדה, אך מחוץ לברלין היא זכתה לקבלת פנים צוננת, בדרכה לאחת ההופעות פרצה נערה את המחסומים וירקה בפניה. ב-1996 הוצע לקרוא את רחוב הולדתה על שמה, אך מספר תושבים התנגדו בתוקף, בגלל תמיכתה בבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. אך שנה לאחר מכן נחנך מרכז לזכרה. דיטריך לא הרגישה יותר שייכת לגרמניה, האשימה את התקשורת הגרמנית בעוינות, והחליטה שהיא לא תחזור לשם יותר, וכך עשתה עד מותה.

במהלך שנות ה-60 דיטריך ביקרה בישראל פעמיים. ביקורה הראשון נערך סמוך לסיומו של משפט אייכמן ב-1960.^[1] בביקורה השני נפגשה עם נשיא המדינה, זלמן שזר.^[2] גיורא גודיק הביא אותה להופעות ויוסי גרבר שימש בהן כמנחה. היא הופיעה בפני יוצאי גרמניה, ביניהם גם ניצולי השואה רבים. ההופעות התקבלו בברכה ולאחר אישור הקהל, היא אף שרה מספר שירים בגרמנית למרות הטאבו נגד השפה באותה תקופה. מסופר שהיא הפסיקה את הופעתה ושאלה את הקהל: "לא חשבתי שבישראל יבקשו ממני לשיר בגרמנית. אני מוכנה. אבל אם יש אדם אחד באולם שמתנגד אני אמשיך באנגלית". בשנת 1964 בהופעה של דיטריך בלונדון היא שרה בעברית את "שיר התן" שכתבו משה סחר ויוחנן זראי. שיר זה אף יצא בתקליט ההופעה שלה מלונדון בהוצאת חברת פיליפס.

ב-1964 וב-1965 הופיעה דיטריך בפסטיבל אדינבורו. לאחר מכן היא הופיעה בברודוויי פעמיים וזכתה בפרס טוני מיוחד על הופעתה. בנובמבר 1972 צולמה גרסה של ההופעה שלה בלונדון. דיטריך קיבלה 250,000$ אך לא הייתה מרוצה מהתוצאה. ההופעה שודרה בארצות הברית ובבריטניה בינואר 1973. בשנות ה-70, הדרדרה בריאותה של דיטריך. בשנת 1965 היא החלימה מסרטן צוואר הרחם. כתוצאה מכך, היא הרבתה להשתמש במשככי כאבים ואלכוהול. ב-1973 במהלך הופעה היא פצעה את ירכה ושנה לאחר מכן שברה את רגלה. בראיון מפורסם הודתה דיטריך שהיא ממשיכה להופיע רק בשביל הכסף.

שנים אחרונות

קריירת עסקי השעשועים של דיטריך פסקה ב-29 בספטמבר 1975, כאשר שברה את רגלה במהלך הופעה באוסטרליה. ב-1979 שיחקה תפקיד משנה בסרטה האחרון "רק ג'יגולו", לצד דייוויד בואי בבימויו של דייוויד המינגס. בסרט היא שרה את שיר הנושא. לעת זקנה חדלה מלהופיע בסרטים, וב-16 שנותיה האחרונות הסתגרה מרצון בביתה בפריז, ללא מגע עם הציבור מלבד קשרי מכתבים וטלפון. היא פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "Nehmt nur mein Leben" (בתרגום לאנגלית: Just Take My Life) בשנת 1979. במהלך שנות ה-80 כתבה ותרמה למספר ספרים.

בשנת 1982, דיטריך הסכימה להשתתף בסרט דוקומנטרי על חייה בשם "מרלן", אך סירבה להצטלם בו. הבמאי מקסימיליאן של, הקליט אותה והשתמש בהקלטות בסרטו. הסרט זכה בכמה פרסים אירופיים ובמועמדות לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. בשנותיה האחרונות, היא התחברה לדייוויד ברט, מהאחרונים מחוץ למשפחתה שאיתם נפגשה. בנוסף, הייתה בקשר מתמיד עם בתה היחידה. בבדידות זו נפטרה ב-6 במאי 1992 לאחר סיבוך בכליות. היא הובאה לקבורה בברלין. ב-2004, הלמוט ניוטון נקבר לצידה .

את ארכיונה העשיר הותירה בעיזבונה לעיריית ברלין, והוא מוצג שם כיום. בחלוף השנים הפשיר היחס כלפיה בגרמניה, וכיום היא נחשבת לאחת מגדולות השחקניות הגרמניות. הדואר הגרמני אף הוציא בול לזכרה.

חייה האישיים

מרלן דיטריך, פרוטסטנטית במהלך חייה, שמרה על חייה הפרטיים הרחק מאור המצלמות. ובהיותה ביסקסואלית היא הייתה שייכת לקהילה הגאה של ברלין אך בעת מלחמת העולם השנייה איבדה את אמונתה באלוהים. במאי 1923 נישאה דיטריך לרודולף סייבר, עוזר במאי (שהפך מאוחר יותר לבמאי בחברת סרטי פרמאונט).

דיטריך פגשה את בעלה לעתיד, רודולף סייבר, על הסט של סרט נוסף שצולם באותה שנה, "Tragödie der Liebe". והם נישאו בטקס נישואים אזרחי ב-17 במאי 1923 בברלין. ביתה היחידה, מריה אליזבת סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924.נישואיה לסייבר היו למעשה נישואים פתוחים. סייבר נפטר מסרטן ב-24 ביוני 1976. בתה היחידה של דיטריך, מריה אליזבת' סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924. ב-1948 נולד לדיטריך נכד ראשון.

במהלך חייה דיטריך ניהלה מספר רומנים מחוץ לנישואיה. בעת צילומי הסרט "מרוקו" היא ניהלה רומן עם גרי קופר (שניהל רומן במקביל עם לופה ולז). במהלך צילומי הסרט "שובו של דיסטרי" היא ניהלה רומן עם ג'יימס סטיוארט שנגמר לאחר סיום הסרט. ב-1938 היא ניהלה רומן עם הסופר אריך מריה רמארק וב-1941 עם השחקן הצרפתי ז'אן גאבן. בשנות ה-40 היא ניהלה מערכת יחסים עם הסופרת הלסבית מרסדס דה אקוסטה שהייתה גם מאהבתה של גרטה גרבו. בשנות ה-50 של המאה ה-20, היא ניהלה רומן עם יול ברינר שנמשך למעלה מעשור.

דמותה של דיטריך

מרלן דיטריך הייתה אייקון אופנה שהפך למודל של מעצבי בגדים ושחקניות. תדמיתה אף הייתה מושפעת ממיניות וביסקסואליות. דמותה הקולנועית של דיטריך הצטיירה כאב טיפוס לדמות האישה המניפולטיבית כפאם פאטאל. בשנת 1992, במקום הולדתה נחשפה לוחית לזכרה. באוגוסט 1997 גרמניה הוציאה בול דואר מיוחד הנושא את דמותה. בנוסף, חברת העטים "Montblanc" הוציאה מהדורה מיוחדת של עטים לזכרה. בשנת 2002 היא אף נעשתה אזרחית כבוד של העיר ברלין. בשנת 2000 יצא לאקרנים סרט ביוגרפי גרמני על חייה של דיטריך בשם "מרלן" בבימויו של יוזף פילסמאייר (Joseph Vilsmaier), והשחקנית קטיה פלינט כדיטריך.

פילמוגרפיה

שנה	סרט	תפקיד	במאי הסרט	הערות
1919	Im Schatten des Glücks	ללא קרדיט	רוברט לפלר	סרט אילם
1923	The little Napoleon	קתרין	גאורג יאקובי
	Man by the Wayside	קרמרסטושר	ויליאם דיטרלה
	Love Tragedy	לוסי	ג'ו מאי
1924	Der monch from Santarem	ללא קרדיט	לותאר מנדז
1924	Der Sprung ins Leben	מאדכן אם סטרנד	יוהאנס גוטר
1925	Der Tänzer meiner Frau	רקדנית	אלכסנדר קורדה
1926	Manon Lescaut	מיכאליין	ארתור רוביסון
1926	Madame wünscht keine Kinder	רקדנית (ללא קרדיט)	אלכסנדר קורדה
1927	Eine Dubarry von heute	קוקוט	אלכסנדר קורדה
	Der Juxbaron	סופי	וילי וולף
	Kopf hoch, Charly	אדמה מראשנד	וילי וולף
	His Greatest Bluff	אייבט	הארי פיל
	Cafe Elektric	ארני	גוסטב אוטשיצקי [uˈtʃitski]
1928	Prinzessin Olala	שרלוט דה גוסטון	רוברט לנד
1929	Dangers of the Engagement Period	אבלין	פרד זאוור
	Ich küsse Ihre Hand, Madame	לורנאס גארנד	רוברט לנד
	The Woman One Longs For	סטשה	קרטיס ברנהרד
	The Ship of Lost Men	את'ל מארלי	מוריס טורנר
1930	המלאך הכחול	לולה-לולה	יוזף פון שטרנברג	הופעתה הראשונה של דיטריך בסרט מדבר
1930	מרוקו	מדמוזל אמי ג'ולי		מועמדותה היחידה לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר
1931	הקלון	מארי קולבר
1932	שנגחאי אקספרס	שנגחאי לילי		הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר
1932	בלונד ונוס	הלן פארדי
1933	שיר השירים	לילי זקנאק	רובן ממוליאן
1934	הקיסרית האדומה	יקטרינה הגדולה	יוזף פון שטרנברג
1935	השטן הוא אישה	קונצ'ה פרז	יוזף פון שטרנברג
1936	אהבתי חייל	אנה סאדלק	הנרי האת'וויי
	תשוקה	מדלין דה בופרה	פרנק בורזייגי
	הגן של אלה	דומיני אנפילאן	ריצ'רד בולסלבסקי
1937	אביר ללא שריון	אלכסנדרה ולדינוף	ז'אק פיידה
1937	מלאך	מריה ברקר	ארנסט לוביטש
1939	שובו של דיסטרי	פרנצ'י	ג'ורג' מרשל	מועמדות לרשימת הגיבורים של מכון הסרטים האמריקאי
1940	שבעת החוטאים	ביג'ו בלאנש	טיי גראנט
1941	השלהבת של ניו אורלינס	קלייר לדוקוס	רנה קלייר
1941	כוח אדם	פיי דאבל	ראול וולש
1942	הגבירה מוכנה	אליזבת' מאדן	מיטשל לייסן
	המקלקלים	שרי מאלוט	ריי אנרייט
	פיטסבורג	ג'וסי וינטר	מיטשל לייסן
1944	קיסמט	ג'אמילה	ויליאם דייטרל
1944	לעקוב אחרי הילדים	עצמה	אדוארד סאתרלנד
1946	החדר למעלה	בלאנש פרנרד	ז'ורז' לקומב
1947	עגילי זהב	לידיה	מיטשל לייסן
1948	רומן זר	אריקה פון סכלוטאו	בילי ויילדר
1949	ג'יגסו	ללא קרדיט	פרשר מייקל
1950	פחד במה	שרלוט ינווד	אלפרד היצ'קוק
1951	ללא דרך בשחקים	מוניקה טסדייל	הנרי קוסטנר
1952	ראנצ'ו נוטוריוס	אלטר קיין	פריץ לאנג
1956	מסביב לעולם בשמונים יום	ללא ציון קרדיט	מייקל אנדרסון	הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר
1957	סיפורה של המונטה קרלו	מריה דה כויראור	סמואל טיילור
1957	עד התביעה	כריסטין וול	בילי ויילדר	מועמדות יחידה לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה מועמדות לרשימת הנבלים של מכון הסרטים האמריקאי
1958	מגע של רשע	טניה	אורסון ולס
1961	משפטי נירנברג	גברת ברטהולט	סטנלי קריימר	זכייה מיוחדת בפרס דוד דה דונטלו
1962	קופסה שחורה: עלייתו ונפילתו של אדולף היטלר	קריינית	לואיס קלייד סטומן	הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר
1964	נוצצים בפריז	עצמה	ריצ'רד קוויאן
1979	רק ג'יגולו	הברונית פון שסמרינג	דייוויד המינגס
1984	מרלן	עצמה	מקסימיליאן של	הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר