אילוף הסוררת
 | |
| פטרוקיו מלמד את הסוררת להיכנע לרצונו, דוחה מתנות בטענה שאינן טובות מספיק, תחריט מאת ויליאם לוסון תומאס על פי ציור מאת צ'ארלס רוברט לסלי. | |
| כתיבה |
ויליאם שייקספיר  |
|---|---|
| סוגה |
קומדיה |
| שפה |
אנגלית |
  | |
_01.jpg)
אילוף הסוררת (אנגלית: The Taming of the Shrew) היא קומדיה מאת ויליאם שייקספיר. זהו אחד המחזות המוקדמים של שייקספיר, שנכתב כנראה בשנת 1593 או 1594.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרכיבים הבסיסיים של הסיפור מופיעים באגדה הקסטיליאנית מהמאה ה-14, על "איש צעיר שנשא אישה חזקה וחמת-מזג ביותר"[1].
תאריך וטקסט
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאריכי הפרסום וההצגות הראשונות של אילוף הסוררת אינם ודאיים, בשל קיומה של גרסה חלופית לסיפור, הנקראת "אילופה של סוררת" (The Taming of a Shrew). הדעה הרווחת היא שמדובר בגרסה "גנובה" ולא מדויקת של הקומדיה של שייקספיר, או ב"קוורטו פגום" של מחזה אחר שאבד בינתיים, שגם שימש את שייקספיר כמקור[2]. בעוד ש"אילופה של סוררת" הודפס ב-1594 וב-1596, מחזהו של שייקספיר הודפס לראשונה רק עם הכללתו במהדורת הפוליו הראשונה של יצירותיו בשנת 1623. מהדורת קוורטו טובה של המחזה התפרסמה בשנת 1631.
הצגות ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההצגה הידועה הראשונה של אילוף הסוררת מתועדת ביומנו של האמרגן פיליפ הנסלו ב-13 ביוני 1594 בתור "the Tamynge of A Shrowe". שם זה עשוי להתייחס לשני המחזות, אך מקובל להניח כי היה זה מחזהו של שייקספיר. ידוע בוודאות שהגרסה המקורית השייקספירית הועלתה בפני המלך צ'ארלס הראשון והמלכה הנרייטה מריה ב-26 בנובמבר 1633. לאחר שזכה לעיבודים והמשכים רבים, חזר המחזה לבמה בגרסתו המקורית של שייקספיר בשנת 1844, בהפקה של השחקן והמחזאי בנג'מין ובסטר.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האציל הצעיר לוצ'נטיו מגיע אל העיר האיטלקית פדואה, שם בכוונתו ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. העדפותיו משתנות משהוא רואה את ביאנקה היפהפייה ומתאהב בה. שתי בעיות עומדות בפניו: ראשית, לביאנקה יש כבר שני מחזרים: גרמיו והורטנסיו. שנית, אביה של ביאנקה, בפטיסטה העשיר, לא ייתן לאיש לחזר אחרי ביאנקה עד שישיא את אחותה הגדולה ורעת המזג, קתרינה. הוא אף מוכן לתת הון לאדם שישא את קתרינה, אולם אין קופצים על ההצעה.
לוצ'נטיו מוצא דרך להתקרב אל אהובתו ביאנקה: הוא מתחפש למורה ללטינית ושולח את משרתו טרניו, לבקש את ידה של ביאנקה כשהוא מחופש כלוצ'נטיו. גם המחזרים האחרים פועלים בסתר. הורטנסיו מתחפש למורה למוזיקה וביחד עם גרמיו ומשרתו הם מחליטים לחפש חתן לקתרינה על מנת להסירה מדרכם.
ואכן, לפדואה מגיע פטרוקיו, אציל מוורונה שבא לפדואה למצוא אישה עשירה. חברו הורטנסיו שואל אותו: "איזו רוח הביאה אותו לכאן? ופטרוקיו עונה: זו הרוח שמפזרת את האנשים צעירים לרחבי תבל בחיפוש אחר מזל וכסף". לפטרוקיו לא אכפת לו מה טיבה של האישה כל עוד היא מביאה עמה נדוניה מכובדת. בשומעו מגרמיו על הנדוניה שהבטיח בפטיסטה לבתו הוא מחליט לשאת את קתרינה אף לפני שפגש אותה. לאחר שהוא נפגש עם בפטיסטה ומוודא את גודל הנדוניה, הוא נפגש עם קתרינה עצמה לדו־קרב מילולי, מלא עלבונות ועקיצות הדדיות, שבסופו הוא מודיע לבפטיסטה כי קתרינה נאותה להינשא לו וכי החתונה תתקיים ביום ראשון הקרוב.
ביום החתונה מחכים הכלה ופמלייתה, אך פטרוקיו מבושש להגיע. בהגיעו, הוא לבוש בצורה מגוחכת, רכוב על סוס עלוב ומתנהג בכנסייה בצורה מבישה. לאחר החתונה מאלץ פטרוקיו את קתרינה לעזוב את בית אביה לפני הסעודה החגיגית בהכריזו כי מעתה היא רכושו.
בדרך לביתו של פטרוקיו נופלת קתרינה מסוסה ופטרוקיו משאירהּ בבוץ. היא מגיעה לביתו רטובה, עייפה ומורעבת, אלא שפטרוקיו מונע ממנה לאכול ולשתות ואינו מניח לה לישון, כל זאת בתירוץ כי האוכל או המיטות אינם טובים מספיק, ולמעשה על מנת לשבור את רוחה ולאלפה.
בינתיים בפדואה, לוצ'נטיו משלב בלימודי הלטינית הכרזת אהבה לביאנקה. כך עושה גם הורטנסיו באמצעות לימוד המוזיקה, אולם ביאנקה בוחרת בלוצ'נטיו, והורטנסיו מסתפק בידה של אלמנה עשירה. בפטיסטה מקבל את הצעתו של טרניו (המחופש כזכור ללוצ'נטיו) לשאת את ביאנקה לאישה תמורת סכום עצום של כסף, אך דורש כי אביו של לוצ'נטיו יערוב לעסקה. טרניו הלהוט לממש את השידוך עבור אדונו מוצא איש זקן שיתחפש לאביו של לוצ'נטיו, אך בינתיים לוצ'נטיו וביאנקה נישאים בסתר.
פטרוקיו מודיע לקתרינה כי הם מוזמנים לנישואיה הקרובים של אחותה. הוא מביא חייט שיתפור לה בגדי פאר ומעורר בלבה תקווה ליחס טוב יותר, אך קורע את הבגדים במוצאו בהם פגמים שונים, ולמרות תחנוניה משחית את כולם. באמצע הלילה הוא מעיר את קתרינה, ולאחר שהוא מאלצה להסכים איתו שעכשיו אמצע היום, הם יוצאים לפדואה. בדרך הם פוגשים בווינצ'נטיו, אביו של לוצ'נטיו, ההולך לפגוש את בנו בפדואה. פטרוקיו פונה אליו כאל נערה צעירה ודורש את קתרינה לעשות כמוהו - דרישה שהיא נענית לה ללא מחאה.
וינצ'נטיו מגיע לפדואה ונחרד לגלות את טרניו מתחזה לבנו ואיש זר מתחזה לו עצמו. אלא שאז מופיעים ביאנקה ולוצ'נטיו, מתוודים על נישואיהם ומקבלים את ברכת שני האבות לזיווג.
כל הדמויות נפגשות למשתה כלולות והמסובים נדהמים לחזות בקתרינה ה"מאולפת", שלא רק נענית לכל בקשותיו של פטרוקיו, אלא גם משתלחת באלמנה לפי הוראותיו של פטרוקיו ומטיפה לה מוסר. הנשים יוצאות מהאולם ופטרוקיו מתערב עם הורטנסיו ולוצ'נטיו על כסף רב, מי מנשותיהם תתייצב מיד לקריאת בעלה. האלמנה וביאנקה מסרבות להגיע, ואילו קתרינה מגיעה כשהיא סוחבת איתה את שתי האחרות ונושאת נאום חוצב להבות המבהיר לנשים את מקומן. פטרוקיו דורש כי תנשקו, היא נענית, והוא מכריז על ניצחונו ומברך את כולם בלילה טוב.
בקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחזה אילוף הסוררת זכה למספר עיבודים קולנועיים. ב-1953 הופק הסרט המוזיקלי נשקיני קייט המבוסס על המחזה עם שירים של קול פורטר. הידוע ביותר הוא הסרט "אילוף הסוררת", משנת 1967, בכיכובם של אליזבת טיילור ובעלה באותו זמן, ריצ'רד ברטון.
סרט נוסף המבוסס על המחזה הוא "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", משנת 1999 בכיכובם של הית' לדג'ר וג'וליה סטיילס.
הפקות בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ב-1961 עלה המחזה בתיאטרון חיפה, בתרגום רפאל אליעז ובבימוי יוסף מילוא[3].
- ב-1987 עלה המחזה בתיאטרון באר שבע, בתרגום אהוד מנור ובבימוי רוברט ווקר[4].
- ב-2001 עלה המחזה בתיאטרון חיפה, בתרגום דורי פרנס ובבימוי אלדד זיו[5].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם עוז, היצירה השקספירית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006, פרק ב - אילוף הסוררת: משחק התפקידים החברתי, עמ' 54-44.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אילוף הסוררת, באתר "שקספיר – מימין לשמאל" - אוסף דן אלמגור
אילוף הסוררת עם נתן דטנר | ריטה אבי קושניר ועוד | תיאטרון באר שבע, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:18:50)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Don Juan Manuel, wikisource:en:Libro de los ejemplos del conde Lucanor y de Patronio, Exemplo XXXVº - De lo que contesçió a un mançebo que casó con una muger muy fuerte et muy brava
- ^ Anne Barton, in The Riverside Shakespeare, G. Blakemore Evans, textual editor; Boston, Houghton Mifflin, 1974; p. 106
- ^ מודעה בלמרחב, 7 ספטמבר 1961.
- ^ יוסי עוזרד, בלכתו אל האישה - "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שקספיר בתיאטרון באר־שבע; תרגום: אהוד מנור; בימוי: רוברט ווקר, חדשות, 2 בפברואר 1987
יואב לורך, לא ממריאים - "אילוף הסוררת" מאת ו. שייקספיר, הפקת תיאטרון באר־שבע, תרגום: אהוד מנור, בימוי: רוברט ווקר, כל העיר, 3 באפריל 1987 - ^ מיכאל הנדלזלץ, ומי יאלף את הבמאי?, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2002
אילוף הסוררת, באתר הארץ, 27 ביוני 2002
| מחזותיו של ויליאם שייקספיר | ||
|---|---|---|
| טרגדיות | טיטוס אנדרוניקוס • רומיאו ויוליה • יוליוס קיסר • המלט • מקבת' • אותלו • המלך ליר • אנטוניוס וקלאופטרה • קוריולנוס • טימון איש אתונה | |
| קומדיות | קומדיה של טעויות • שני אדונים מוורונה • אילוף הסוררת • עמל אהבה לשווא • חלום ליל קיץ • הסוחר מוונציה • מהומה רבה על לא דבר • כטוב בעיניכם • הלילה השנים עשר • נשות וינדזור העליזות • טרוילוס וקרסידה • סוף טוב הכול טוב • מידה כנגד מידה • שני שארים אצילים | |
| רומנסות | פריקלס • סימבלין • אגדת חורף • הסערה | |
| מחזות היסטוריים | המלך ג'ון • ריצ'רד השני • הנרי הרביעי, חלק ראשון • הנרי הרביעי, חלק שני • הנרי החמישי • הנרי השישי, חלק ראשון • הנרי השישי, חלק שני • הנרי השישי, חלק שלישי • ריצ'רד השלישי • הנרי השמיני | |
| מחזות אבודים | עמל אהבה לא לשווא (אנ') • קרדניו (אנ') | |
| בכל קבוצה מסודרים המחזות לפי סדר כתיבתם המקובל (פרט למחזות ההיסטוריים המסודרים לפי סדר התרחשות כרונולוגי) | ||