מחמוד דרוויש

מחמוד דרוויש
محمود درويش
לידה	13 במרץ 1941; אל-בירווה, המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י)
פטירה	9 באוגוסט 2008 (בגיל 67); יוסטון, טקסס, ארצות הברית
שם לידה	محمود درويش
לאום	פלסטיני
שפות היצירה	ערבית, ערבית פלסטינית, ערבית ספרותית (תורגם ללמעלה מ-20 שפות)
תחום כתיבה	שירה, ספרות, עיתונות
יצירות בולטות	נודע בתואר המשורר הלאומי הפלסטיני
תקופת הפעילות	מ-1964
הושפע מ	Abu Salma, Ziyad Abd al-Fattah
בן או בת זוג	Rana Kabbani (1976–1982)
פרסים והוקרה	1983: פרס לנין לשלום; 2003: פרס אריך מריה רמרק לשלום; 2004: פרס הנסיך קלאוס;
	darwish.ps

אין לבלבל ערך זה עם הערך "דרוויש", ‏"מוחמד דרוויש" או "מוחמד אסמאעיל דרוויש".

מחמוד דרוויש (בערבית: محمود درويش; 13 במרץ 1941, אל-בירווה, המנדט הבריטי – 9 באוגוסט 2008, יוסטון, טקסס) היה משורר ויוצר ערבי-פלסטיני, בעל תעודת תושבות קבע בלבד, שזכה בפרסים רבים על עבודתו הספרותית, ונודע גם כ"משורר הלאומי הפלסטיני".

ביוגרפיה

מחמוד דרוויש נולד בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי, בנם השני של סלים והוריה דרוויש, ערבים מוסלמים. אביו היה בעל אדמות. סבו לימד אותו קרוא וכתוב. לאחר שהכפר נכבש על ידי צה"ל ונחרב במלחמת העצמאות, נמלטה משפחתו ללבנון, תחילה לכפר ג'זין, ולאחר מכן לעיר החוף הלבנונית, דאמור.

שנה לאחר שנמלטו ללבנון, הסתננה משפחתו חזרה לישראל לאזור עכו, והתיישבה בג'דיידה. כיוון שלא שהו בישראל בעת מפקד האוכלוסין באוגוסט 1948, לא-קיבל דרוויש אזרחות ישראלית, אלא מעמד של תושב קבע בלבד^[1].

דרוויש התחנך בבית הספר התיכון על-שם יני שבכפר יאסיף, ומאוחר יותר עבר להתגורר בעיר חיפה.

כבחור צעיר היה פעיל גם בתנועת הנוער (הישראלית) הקומוניסטית, בנק"י (תנועת הנוער של מק"י). דרוויש סיפר כי באותה עת הוא ניהל מערכת יחסים עם נערה יהודייה שהכיר בזכות תנועת נוער זו של מק"י, תמר בן-עמי.

הוא עבד ככתב של ביטאון מפ"ם בערבית, "אלמרצאד", וכעורך משנה ב"אל-פג'ר", ירחון ספרותי בערבית בהוצאת מפ"ם.

בשנת 1961 עבר לכתוב ב"אל-איתחאד", ביטאון מפלגת מק"י^[2]. את ספר השירה הראשון שלו פרסם בגיל 19. הוא פרסם שירים ב"אל-ג'דיד", כתב העת הספרותי של מפלגת רק"ח. שיריו רוויים זעם וצער על כאב הארץ ועל סבלו והשפלתו של הערבי תחת הכיבוש של היהודים והציונים בארץ^[3]. שיריו זכו לפופולריות רבה בקרב ערבים תושבי ואזרחי ישראל^[4] ובמדינות ערב וזכו לביקורות נלהבות ונחשבו לסמל ההתנגדות של המגזר הערבי^[2]^[5]. שלטונות ישראל ראו בו כמסית, הטילו עליו מגבלות^[6] ועצרו אותו מספר פעמים^[7].

באפריל 1969 יצא לפריז לסימפוזיון של השמאל החדש^[8] ומשם נסע למוסקבה ללימודים באוניברסיטת מוסקבה. בפברואר 1971 עזב את מוסקבה, ונסע למצרים^[9]. בעקבות זאת, הוצא דרוויש מרק"ח^[10]. דרוויש החל לכתוב בשבועון המצרי "אל מוסוור"^[11] ומונה ליועץ לענייני ישראלים של תחנת השידור המצרית "צַות אל ערב"^[12]. בתחילת מרץ 1971 צורף למועצה הלאומית הפלסטינית כאחד משלושה נציגים של ערביי ישראל^[13]. בעקבות זאת נאסר עליו לחזור לישראל. בהמשך התגורר גם בקפריסין ובפריז. בשנת 1986 השתתף במשלחת של אש"ף לפגישה עם נציגים ישראליים ברומניה^[14].

ב-1996 הגיע לישראל כדי להשתתף בלווית עמיתו, אמיל חביבי. במהלך ביקורו קיבל אישור מרשויות המדינה להישאר בישראל למשך ארבעה ימים, ובהמשך הורשה להתגורר ברמאללה. ב-1997 הפיקה הבמאית הישראלית-צרפתית סימון ביטון סרט תיעודי על חייו עבור הטלוויזיה הצרפתית. ב-15 ביולי 2007 חזר דרוויש לחיפה וקרא משיריו באודיטוריום חיפה, שהיה מלא מפה לפה^[15].

דרוויש סבל מבעיות לב. הוא עבר ניתוח לב לאחר התקף לב בשנת 1984, וניתוח נוסף בשנת 1998. ב-9 באוגוסט 2008 מת ביוסטון, טקסס שבארצות הברית, בעקבות סיבוכים לאחר ניתוח לב שעבר. משפחתו שקלה לקבור אותו בכפר הולדתו אל-בירווה, או בעיירה השכנה ג'דיידה, בה חיים עדיין כמה מבני משפחתו, אך החליטו לבסוף לקוברו ברמאללה. אחיו זכי דרוויש אמר: "מחמוד אינו שייך למשפחה מסוימת או לכפר מסוים, אלא לעם הפלסטיני כולו, ולכן הוא צריך להיקבר במקום שכל הפלסטינים יכולים לבקרו". באוגוסט 2012 הוקם על קברו מוזיאון הכולל בתוכו אולם המציג חפצים אישיים וכתבי יד, ביניהם כתב ידו המקורי של הכרזת העצמאות הפלסטינית שהוא ניסח, תיאטרון, פינת נואמים וגן.

פרסים בהם זכה

בשנת 1983 זכה בפרס לנין לשלום
בשנת 2003 הוענק לו פרס אריך מריה רמרק לשלום ביחד עם הפסיכולוג הישראלי דן בר-און
בשנת 2004 הוענק לו פרס הנסיך קלאוס

אקטיביזם פוליטי

דרוויש היה חבר ברק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לפני שהצטרף לארגון לשחרור פלסטין בביירות. כשעזב למוסקבה בשנת 1970 ויתר על אזרחותו הישראלית. בשנת 1971 עבר לקהיר ועבד למען העיתון היומי "אל-אהראם". בביירות ערך ב-1973 את הירחון "שואון פילסטינה", עבד כעורך במרכז המחקר הפלסטיני של אש"ף והצטרף לארגון. בפרוץ מלחמת לבנון, כתב על המלחמה שני שירים פוליטיים. הוא נבחר לוועד הפועל של אש"ף בשנת 1987. בשנת 1988 חיבר את מגילת העצמאות הפלסטינית. ב-1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, התפטר מהוועד הפועל של אש"ף, ותבע בעקביות משא ומתן קשוח והוגן עם ישראל.

ב-1988, אחד משיריו, "החולפים בין המילים החולפות", צוטט בכנסת על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר. דרוויש הואשם בדרישה מהיהודים לעזוב את ארץ ישראל, על אף שטען כי התכוון לגדה המערבית ולרצועת עזה בלבד.

על אף ביקורתו על הנהגות ישראל והפלסטינים, האמין דרוויש שהשלום הוא בר-השגה. בריאיון לעיתון הישראלי "הארץ" אמר:

”אני לא מיואש. אני סבלני ואני מחכה למהפכה עמוקה בתודעה של הישראלים. הערבים מוכנים לקבל את ישראל החזקה והחמושה בנשק גרעיני ועליה רק לפתוח את שערי המבצר שלה ולעשות שלום”^[16].

שירתו

דרוויש פרסם למעלה משלושים כרכי שירה ושמונה ספרי סיפורת. המוטיב המרכזי בשירתו הוא הגעגועים לביתו האבוד, הכמיהה לעצמאות פלסטינית ובזותו למדינת ישראל, ובשל כך הפכה שירתו לאחד מסמליו החשובים של המאבק הפלסטיני.

דרוויש שימש כעורכם של העיתונים בשפה הערבית "אל-ג'דיד", "אל-פג'ר", "שואון פיליסטינה" ו"אל-כרמל". עבודתו זכתה בפרסים רבים, ופורסמה בלמעלה מעשרים שפות. דרוויש אמנם המשיך לכתוב בשפת אמו ואביו, אך דיבר גם אנגלית, צרפתית ועברית. על נושא הפליטות הפלסטינית, שהעסיק אותו רבות, כתב בין היתר, בספרו "זכר לשכחה", ”אינכם מכאן, נאמר להם שם. אינכם מכאן, נאמר להם כאן, ובין כאן לשם מתחו את גופם כקשת עד שהמוות חגג בהם”.

דרוויש התרשם מהמשוררים הערביים עבד אל-ווהאב אל-ביאתי ובדר שאכר אל-סיאב. הוא שיבח את ארתור רמבו ואלן גינסברג כמשפיעים ספרותיים. הוא התפעל מהמשורר הישראלי יהודה עמיחי, וכתב על יצירתו:

”אתגר בשבילי, כי הוא כותב על אותו המקום. הוא רוצה להשתמש בנוף ובהיסטוריה לתועלתו האישית, בהשתמשו בזהותי ההרוסה. אז יש בינינו תחרות: מי בעל השפה באדמה הזו? מי אוהב אותה יותר? מי כותב עליה טוב יותר?”

שירו משנת 1964, "תעודת זהות", זכה לפרסום רב עקב המוטיב החוזר בו: ”תִּרְשוֹם! אֲני עֲרָבִי”.

ב-1988 התפרסם בישראל שירו "הפוסח על המילים" והביא למתיחת ביקורת קשה נגדו בשל קריאתו כנגד יהודים לצאת מפלסטין ולקחת עמם גם את מתיהם^[17].

בשנת 1998 התפרסם ב"מעריב" תרגום שירו "אתם העוברים בין המילים", המסתיים בבית זה:

”לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכל”

בשנת 2000 התעוררה סערה בישראל כששר החינוך מטעם מפלגת מרצ, יוסי שריד, החליט להכניס לתוכנית הלימודים התיכוניים בישראל שניים משיריו של המשורר דרוויש. חברי כנסת מהימין מחו כנגד הכללת שירים של לאומן פלסטיני בתוכנית החינוך הישראלית, על אף שהשירים שנבחרו לא היו בעלי נרטיב כזו אחר על פני השטח בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ולפיכך מפלגות הימין התחייבו והגישו הצעת אי-אמון - שנבלמה בכנסת, בסופו-של-דבר.

ב-2012 העלה תיאטרון יפו בשיתוף "אלמינא" את ההצגה "עיניים", מופע תיאטרלי בעקבות שירי דרוויש, בבימויו של נורמן עיסא. את השירים הלחינה הזמרת-יוצרת מירה עווד, בנוסף לכך ששיחקה בהצגה. ב-2013 זכתה הצגת פרינג' זו בפרס קיפוד הזהב.

בשנת 2016 שודרה תוכנית במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" שבגלי צה"ל על שירתו של דרוויש. בעקבות התוכנית זימן שר הביטחון אביגדור ליברמן את מפקד התחנה דאז ירון דקל, לשיחת הבהרה/נזיפה.

מספריו שתורגמו לעברית

זכר לשכחה, תרגום, הערות ואחרית דבר: סלמאן מצאלחה, הוצאת שוקן, 1989
מעבר לזכוכית ההיעדרות (תל אביב: תג, תשנ"ה, תרגום של פרץ-דרור בנאי 1995)
ערש הנוכרייה, הוצאת בבל, 2000
למה עזבת את הסוס לבדו, הוצאת אנדלוס, 2000
מצב מצור, הוצאת אנדלוס, 2002
ציור קיר, הוצאת אנדלוס, 2006
כפרחי השקד או רחוק יותר, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט, ספרי עיתון 77 / פיתום הוצאה לאור, 2008
חמישים שנות שירה, תרגום, מבוא והערות: ראובן שניר, הוצאת קשב לשירה, 2015
מילותיו של הזמן השבור, תרגם מערבית: ששון סומך, הוצאת קשב לשירה, 2017^[18].
אלרסאא'ל - האיגרות (חלופת אגירות בינו לבין סמיח אל-קאסם), תרגמה מערבית: חנה עמית-כוכבי, סדרת מכתוב בהוצאת מכון ון ליר, 2020.
אפקט הפרפר,תרגמה מערבית: עפרה בנג'ו, הוצאת הקבוץ המאוחד וספרית פועלים, 2024

חיים אישיים

דרוויש התחתן לראשונה עם הסופרת רנה קבאני, ובאמצע שנות השמונים התחתן בשנית עם חיאת חיני, מתרגמת מצרית. ביוני 2020 טען ידידו סלים ברכאת שלדרוויש בת מקשר עם אשה נשואה^[19]. למחמוד אח בשם זכי דרוויש שגם הוא סופר ומשורר.

לצפייה נוספת

"תרשום אני ערבי", 2014, במאית: אבתיסאם מראענה

לקריאה נוספת

הלית ישורון, איך עשית את זה? – ראיונות 'חדרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2016, עמ' 317–360, ראיון עם מחמוד דרוויש מפברואר 1996.
מונא אבו עיד, עריכה: אביטל רגב-שושני, מחמוד דרויש: משורר האיליאדה הפלסטינית, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - אוניברסיטת תל אביב, 2013^[20].

קישורים חיצוניים

מחמוד דרוויש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מחמוד דרויש (1941-2008), דף שער בספרייה הלאומית

מחמוד דרוויש, ברשת החברתית Goodreads

אתר האינטרנט הרשמי של מחמוד דרוויש
mahmouddarwish.com - אתר האינטרנט של דרוויש (בערבית) (באנגלית)
מכון ון ליר בירושלים, כנס בנושא מחמוד דרוויש: לצפייה
darwishmuseum.ps, אתר מוזיאון מחמוד דרוויש

הערות שוליים

^ Poet of the Arab world, June 8, 2002, the Guardian
^ ¹ ² 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971; המשך
^ רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969
^ אליהו מרקוביץ, הממשל הצבאי הציל את ועידת "החזית העממית" משיגרה..., מעריב, 10 בדצמבר 1962
^ ראשי פת"ח מגלים אהדה כלפי אנשי רק"ח ומצפן, דבר, 2 בספטמבר 1969
^ לא יבוטל הצו נגד מחמוד דרוויש, דבר, 9 בפברואר 1966
יואל דר, הוגבר הפיקוח הבטחוני על יסודות לאומניים בקרב ערביי ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1969
יואל דר, הוצאו צווי ריתוק נגד עסקנים של רק"ח, דבר, 25 ביולי 1967
^ שוחררו חברי מערכת אל איתחאד, דבר, 5 בנובמבר 1969
^ המשורר הערבי ישראלי, מעריב, 29 באפריל 1969
^ משורר ערבי ישראלי (רק"ח) הגיע ממוסקווה לקהיר, מעריב, 10 בפברואר 1971
^ דרוויש המשורר שעבר למצרים הוצא מרק"ח, מעריב, 17 בפברואר 1971
^ מוחמד דרוויש (מישראל) עובד בשבועון מצרי, מעריב, 22 בפברואר 1971
^ קטעים ממלכת האמבטיה ישודרו על ידי רדיו קהיר, מעריב, 15 במרץ 1971
^ עראפאת התפייס עם בריגדיר יחיא אחר שהבטיח כסף לצבא הפלסטיני, מעריב, 4 במרץ 1971
מנחם רהט, 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971
^ הרומנים עשו סלקציה במשלחת, מעריב, 4 בנובמבר 1986; המשך
^ מחמוד דרוויש חוזר לחיפה באתר "חדשות מחלקה ראשונה"
^ דליה קרפל, האסתטיקה של היאוש, באתר הארץ, 11 ביולי 2007
^ ערפאת, דני רובינשטיין, עמ' 216, כנרת הוצאה לאור, 2001
^ יותם ראובני, "מילותיו של הזמן השבור": לשמוע את זעקתו של המשורר הנפלא מחמוד דרוויש, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2017
^ ראג'אא נאטור, הכבוד של מחמוד דרוויש משתיק את קולן של הנשים הפלסטיניות, באתר הארץ, 24 ביוני 2020
^ מרזוק אלחלבי, דרוויש לא היה אוהב את זה, באתר "העוקץ", 12 בינואר 2014

[1] Poet of the Arab world, June 8, 2002, the Guardian

[רהט-2] ¹ ² 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971; המשך

[3] רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969

[4] אליהו מרקוביץ, הממשל הצבאי הציל את ועידת "החזית העממית" משיגרה..., מעריב, 10 בדצמבר 1962

[5] ראשי פת"ח מגלים אהדה כלפי אנשי רק"ח ומצפן, דבר, 2 בספטמבר 1969

[6] לא יבוטל הצו נגד מחמוד דרוויש, דבר, 9 בפברואר 1966
יואל דר, הוגבר הפיקוח הבטחוני על יסודות לאומניים בקרב ערביי ישראל, דבר, 16 בספטמבר 1969
יואל דר, הוצאו צווי ריתוק נגד עסקנים של רק"ח, דבר, 25 ביולי 1967

[7] שוחררו חברי מערכת אל איתחאד, דבר, 5 בנובמבר 1969

[8] המשורר הערבי ישראלי, מעריב, 29 באפריל 1969

[9] משורר ערבי ישראלי (רק"ח) הגיע ממוסקווה לקהיר, מעריב, 10 בפברואר 1971

[10] דרוויש המשורר שעבר למצרים הוצא מרק"ח, מעריב, 17 בפברואר 1971

[11] מוחמד דרוויש (מישראל) עובד בשבועון מצרי, מעריב, 22 בפברואר 1971

[12] קטעים ממלכת האמבטיה ישודרו על ידי רדיו קהיר, מעריב, 15 במרץ 1971

[13] עראפאת התפייס עם בריגדיר יחיא אחר שהבטיח כסף לצבא הפלסטיני, מעריב, 4 במרץ 1971
מנחם רהט, 3 הערבים הישראלים במועצה הפלשתינית, מעריב, 7 במרץ 1971

[14] הרומנים עשו סלקציה במשלחת, מעריב, 4 בנובמבר 1986; המשך

[15] מחמוד דרוויש חוזר לחיפה באתר "חדשות מחלקה ראשונה"

[16] דליה קרפל, האסתטיקה של היאוש, באתר הארץ, 11 ביולי 2007

[17] ערפאת, דני רובינשטיין, עמ' 216, כנרת הוצאה לאור, 2001

[18] יותם ראובני, "מילותיו של הזמן השבור": לשמוע את זעקתו של המשורר הנפלא מחמוד דרוויש, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2017

[19] ראג'אא נאטור, הכבוד של מחמוד דרוויש משתיק את קולן של הנשים הפלסטיניות, באתר הארץ, 24 ביוני 2020

[20] מרזוק אלחלבי, דרוויש לא היה אוהב את זה, באתר "העוקץ", 12 בינואר 2014

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מחמוד דרוויש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחמוד דרוויש