יחסי אוקראינה–רוסיה

יחסי אוקראינה–רוסיה
אוקראינה	רוסיה
שטח (בקילומטר רבוע)
603,550	17,098,242
אוכלוסייה
38,420,820	144,404,939
תמ"ג (במיליוני דולרים)
178,757	2,021,421
תמ"ג לנפש (בדולרים)
4,653	13,998
משטר
דמוקרטיה חצי נשיאותית	רפובליקה פדרלית נשיאותית

יחסי אוקראינה–רוסיה (באוקראינית: Українсько-россійські відносини, ברוסית: Российско-украинские отношения) הם כינוי ליחסים הבינלאומיים בין הפדרציה הרוסית לאוקראינה. בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה נותקו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ואלה נתונות במלחמה נכון להרגע.

שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ביניהן החל מראשית שנות ה-90, בעקבות פירוק ברית המועצות, שרוסיה ואוקראינה היו חלק מהרפובליקות שהרכיבו אותה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות עברו תקופות של קשרים טובים, וכן תקופות של מתח ואף עוינות גלויה מאז 1991. היחסים בין המדינות הידרדרו בעקבות הסכסוך האוקראיני-רוסי, שהחל ב-2014, והעימות ביניהן גרם לביטול מספר הסכמים וקשרים הכלכליים בין שני הצדדים. ב-24 בפברואר 2022, רוסיה תקפה את אוקראינה ופלשה לשטחה, מה שגרם לאוקראינה לנתק באופן מיידי את כל הקשרים הדיפלומטיים הפורמליים עם רוסיה.

במהלך התקופה בה התקיימו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, לרוסיה הייתה שגרירות בקייב וקונסוליות בחרקוב, בלבוב ובאודסה, ואילו לאוקראינה הייתה שגרירות במוסקבה וקונסוליות ברוסטוב על הדון, סנט פטרסבורג, יקטרינבורג, טיומן וולדיווסטוק.

רוס של קייב

ערך מורחב – רוס של קייב

אוקראינה ורוסיה חולקות היסטוריה ארוכה ומשותפת. אזור אוקראינה המודרנית שימש כליבה של רוס של קייב, ישות פוליטית מרכזית שנחשבת למקור התרבות והציוויליזציה הסלאבית המזרחית. רוס של קייב הייתה ממלכה סלאבית שמרכזה היה בקייב, ומהווה אב קדמון משותף לרוסיה, אוקראינה ובלארוס. בהעיר קייב, בירתה של אוקראינה המודרנית, זכתה לכינוי "אם הערים הרוסיות" או "עריסת הציוויליזציה הרוסית", הודות לתפקידה המרכזי ברוס של קייב – המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, שממנה צמחו הן רוסיה והן אוקראינה. בתקופה זו, קייב הייתה מוקד דיפלומטי ותרבותי, ושמרה על קשרים עם אימפריות ועמים אחרים, כגון האימפריה הביזנטית, מה שהשפיע רבות על התרבות, הדת והפוליטיקה של האזור. בשנת 988 אימץ נסיך קייב, "ולדימיר הגדול", את הנצרות האורתודוקסית, אירוע שהשפיע עמוקות על התרבות של שתי המדינות, ועיצב באופן מהותי את מורשתן.

פיצול תחת הכיבוש המונגולי

ערך מורחב – הפלישה המונגולית לנסיכויות הרוסיות

לאחר התקפה של המונגולים במאה ה-13, רוסיה נשלטה על ידי האימפריה המונגולית ("חאנות הזהב"), מה שגרם לפיצול בשטחי רוסיה ואוקראינה. הדוכסות הגדולה של מוסקבה איחדה את שאריות המחוזות הצפוניים של רוס של קייב, והפכה למדינה רוסית רבת עוצמה. ממלכת גליציה-ווהלין לעומת זאת, עברה לשליטת הדוכסות הגדולה של ליטא, ובסופו של דבר לממלכת פולין-ליטא המאוחדת. בתוך הממלכה, הקוזאקים מזפוריז'יה סירבו לעבור "פולוניזציה" ולאמץ את הזהות הפולנית. הללו התעמתו לעיתים קרובות עם ממשלת האיחוד, אשר הייתה בשליטת האצולה הפולנית. התסיסה בקרב הקוזקים הובילה אותם להתקומם נגד האיחוד ולבקש איחוד עם רוסיה, עמה הם חלקו הרבה מן התרבות, השפה והדת. איחוד זה אכן התרחש לבסוף באופן רשמי בשנת 1654 עם חתימת הסכם פריסלאב.

נסיכות מוסקבה

ערך מורחב – נסיכות מוסקבה

במהלך המאה ה-14 וה-15, אוקראינה הייתה תחת שליטה של ממלכות שונות, כאשר נסיכות קייב ונסיכות ליטא הגדולה היו הכוחות הדומיננטיים באזור. נסיכות מוסקבה החלה להתרקם ולקחת את תפקידה כמוקד כוח חדש, ותוך כך קיבלה אוקראינה חשיבות אסטרטגית. המוסקבים, בראשות הדוכסים הגדולים נ, יסו להרחיב את השפעתם כלפי דרום ומערב, מה שגרם למתחים עם נסיכות ליטא ועם האוקראינים עצמם. במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16 החלה מוסקבה להדק את הקשרים עם אוקראינה, ועם הזמן, כשהפכה מוסקבה לאימפריה, החלה לשאוף לשלוט על שטחים אוקראיניים.

רוסיה הצארית

ערכים מורחבים – רוסיה הצארית

במהלך המאה ה-17, האוקראינים היו נתונים במאבק עם המעצמות השונות ששלטו באזורם, כולל פולין והאימפריה העות'מאנית. הצארים הרוסים החלו להציג את עצמם כמגני הנצרות האורתודוקסית והציעו את עצמם ככוח מגן מפני שליטים זרים. אוקראינה הייתה נתונה לתקופה סוערת של מאבקים פוליטיים, צבאיים וחברתיים. תקופה זו התאפיינה בקרעים פנימיים ובמאבקים על שליטה חיצונית מצד מעצמות אזוריות כמו רוסיה הצארית, חבר העמים הפולני-ליטאי והאימפריה העות'מאנית. הקוזאקים, ששימשו כוח צבאי ופוליטי מרכזי, נאבקו לשמור על עצמאותם תחת הנהגת ההטמאנים, מול לחצים חיצוניים ופנימיים. אולם קרעים פנימיים ומדיניות חוץ משתנה ערערו את מעמדם. המאבקים התכופים השפיעו באופן דרמטי על החברה האוקראינית. החברה הייתה שסועה בין קבוצות שתמכו במעצמות השונות – רוסיה, פולין והעות'מאנים. הדומיננטיות הגוברת של רוסיה הביאה לחיזוק הכנסייה האורתודוקסית באזור, מה שתרם לשינויים תרבותיים ולדיכוי ההשפעה הקתולית והיוונית-קתולית. במקביל, הפגיעה הכלכלית והחברתית הובילה לחוסר יציבות מתמשך באוקראינה.

בשנת 1654 נחתם הסכם פריאסלאב בין רוסיה לאוקראינה, שהביא להתערבות רוסית מוגברת באוקראינה. ההסכם הזה היה ציון דרך חשוב בהיסטוריה של אוקראינה, וסימן תקופה שבה אוקראינה חזרה לחיק רוסיה, והצטרפה באופן רשמי לממלכה הרוסית. ההסכם נחתם בעיר פריאסלאב, בתום סדרה של מגעים בין המנהיגות האוקראינית, בראשות הקוזאק בוגדן חמלניצקי, לבין שליחי הצאר הרוסי. חמלניצקי, שהיה מנהיג המרד האוקראיני נגד פולין, ביקש את עזרתה של רוסיה במאבקם נגד השלטון הפולני. בתמורה, האוקראינים הסכימו להיכנס לברית עם רוסיה. ההסכם כלל את הכניסה של אוקראינה, אז ההטמאנות הקוזאקית, תחת חסות רוסיה, אך עם שמירה על אוטונומיה מסוימת, בעיקר בתחום הדת והחוק המקומי. עם הזמן, המצב הזה הוביל לדומיננטיות של רוסיה, שהפכה לכוח השולט באוקראינה, ובהדרגה אוחדה לתוך האימפריה הרוסית. התערבות זו יצרה קרע עמוק בין קוזאקים שתמכו ברוסיה לאלו שהעדיפו לשתף פעולה עם פולין. הקרע התפתח למלחמת אזרחים פנימית, שתרמה לחוסר יציבות כללית וידועה בשם "תקופת האי-סדר" ("The Ruin").

הסכם פריאסלאב הביא למלחמת רוסיה–פולין, ואזור אוקראינה היה זירת מאבק בין מעצמות אזוריות. הטמאן בוגדן חמלניצקי, סמך על כך שרוסיה תסייע להם להימלט משלטון פולין, ששעבדה אותם באמצעות מדיניות קשה ופלישות מצד האצולה הפולנית. העימות הסתיים בחתימת הסכם אנדרוסובו, שחילק את אוקראינה בין רוסיה לפולין. הגדה השמאלית עברה לשליטת רוסיה, בעוד שהגדה הימנית נשארה בידי פולין. בנוסף, האימפריה העות'מאנית וח'אנות קרים ניסו לנצל את המצב לטובת הרחבת השפעתם על האזור, בעיקר בגדה הימנית. אחד הביטויים לכך היה הסכם ז'וראבנו שנחתם ב-1676 בין פולין לעות'מאנים, ושיקף את המציאות המפוצלת באוקראינה.

עם השנים הגבירה רוסיה את השפעתה באוקראינה, על חשבון הקוזאקים, תהליך שהושלם בסוף המאה ה-18 עם חלוקת פולין. זמן קצר לאחר מכן, בסוף המאה ה-18, השלטון הקוזאקי פורק בכוח על ידי האימפריה, כאשר רוב האוכלוסייה עברה לאזור קובאן בקצה הדרומי של האימפריה הרוסית, שם לקוזקים היה תפקיד חשוב בהגנה על האימפריה נגד הפרעות של השבטים הקווקזים.

האימפריה הרוסית

ערכים מורחבים – האימפריה הרוסית

במאה ה-18 וה-19, תחת שלטון האימפריה הרוסית, אוקראינה נותרה חלק חשוב מההתרחבות של רוסיה במזרח אירופה. אוקראינה ובלארוס נחשבו לחלק בלתי נפרד מרוסיה, שכונה "רוסיה הקטנה". התושבים האוקראינים והבלארוסים נחשבו על ידי השלטון לרוסים. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השקפה זו נתקלה בהתנגדות מצד קבוצה קטנה של לאומנים אוקראינים.

לאחר הצטרפות אוקראינה לאימפריה הרוסית חלה ירידה באוטונומיה הפוליטית שלה. מהמאה ה-18, השלטון המרכזי הרוסי החל לשלוט ישירות באזור וההנהגה המקומית הוחלפה במושלים רוסים. במהלך תקופה זו, "האוקראיניּוּת" נחלשה במידה רבה תחת שלטון המרכזי הרוסי. כל ניסיונות התנגדות או מאבק לעצמאות, כמו המרד הקוזאקים הגדול שהוביל ימליאן פוגצ'וב במאה ה-18, דוכאו בברוטליות. הרוסים ניצלו את המשאבים של אוקראינה לטובתם, והיא הפכה לחלק מרכזי במערכת הכלכלית הרוסית. האימפריה הרוסית ניסתה למנוע את ההתפתחות התרבות האוקראינית העצמאית, במטרה למנוע תודעה לאומית שתוכל להוביל למרד או לעצמאות. במהלך תקופה זו, "האוקראיניּוּת" נחלשה במידה רבה תחת שלטון המרכזי הרוסי. הרוסים שלטו בכל תחום, לרבות כלכלה, תרבות ודת, ובכך הצליחו למנוע כל ניסיונות עצמאות או חופש מדיני של האוקראינים, מה שיצר חיכוכים פנימיים ומאבקים לאורך זמן. הם יזמו מדיניות של רוסיפיקציה, שמטרתה הפצת התרבות הרוסית על פני האזור. מדיניות זו כללה את החלפת השפות, הדתות והמנהגים האוקראיניים בתרבות הרוסית. לדוגמה, השפה הרוסית הוכנסה כחובה בשלטון ובחינוך, תוך דחיקת השפה האוקראינית, ובמקרים מסוימים אף איסור השימוש בה באופן רשמי. בשנת 1804 נאסרה השפה האוקראינית כשפת הוראה בבתי הספר וכמקצוע למידה. בשנת 1876 יצא אוקאז סודי של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה המחרים ספרים אוקראינים. הצו אסר פרסום וייבוא של רוב הספרים בשפה האוקראינית, הופעות פומביות והרצאות, ואסר אפילו טקסטים באוקראינית המלווים תווים מוזיקליים.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה אוקראינה מצאה את עצמה תחת שלטון גרמני זמני.

המהפכה הרוסית ועצמאות אוקראינה

ערכים מורחבים – המהפכה הרוסית (1917), מהפכת פברואר, מהפכת אוקטובר, הרפובליקה העממית של אוקראינה, הסכם ברסט-ליטובסק

מהפכת פברואר, שהתרחשה במרץ 1917 לפי הלוח הגרגוריאני, הביאה לנפילתו של שלטון הצאר ניקולאי השני ולקמת ממשלה זמנית ברוסיה. בעקבות המהפכה, הוקמה המועצה המרכזית האוקראינית, במטרה לייצג את העם האוקראיני בתוך הרפובליקה הרוסית החדשה. המועצה, אשר ייצגה את העם האוקראיני, קיבלה תמיכה ציבורית רחבה והייתה לאורגניזציה הפוליטית המרכזית שתיאמה את פעולתה של אוקראינה מול השלטון הרוסי החדש. לאחר נפילת הצאר הכריזה המועצה המרכזית האוקראינית על אוטונומיה בתוך הרפובליקה הרוסית ומוסדו היחסים הרשמיים בין ממשלת המעבר הרוסית למועצה המרכזית האוקראינית. האחרונה יוצגה בממשלת רוסיה על ידי הקומיסר שלה פטרו סטבניצקי . במקביל, דמיטרי אודינץ מונה לנציג לענייני רוסיה בממשלה האוקראינית.

לאחר מהפכת אוקטובר התגבר המאבק של אוקראינה לשימור עצמאותה הפוליטית והלאומית, מול הלחץ הגובר מצד הבולשביקים. לאור זאת, ב-22 בינואר 1918 הוכרזה הרפובליקה העממית של אוקראינה כמדינה ריבונית ועצמאית. הצהרה זו לוותה במאבק צבאי קשה נגד הבולשביקים, צבא הצאר וצבאות זרים נוספים. היא סימלה את רצון אוקראינה לנתק את קשריה הפוליטיים עם רוסיה ולהקים מדינה עצמאית וריבונית. זה היה הניסיון המשמעותי של העם האוקראיני לבסס את ריבונותו במהלך תקופה של אי-יציבות עולמית על רקע המהפכה הרוסית ומלחמת העולם הראשונה. אולם המדינה החדשה נאלצה להילחם על קיומה מול כוחות בולשביקים, צבא הצאר וצבאות זרים נוספים, דבר שהוביל לאי-יציבות פוליטית, צבאית וכלכלית. פריצת הדרך המשמעותית של אוקראינה בזירה הבינלאומית התרחשה עם הסכם ברסט-ליטובסק במרץ 1918. במסגרת ההסכם, שנחתם בין הרפובליקה הסובייטית הרוסית למעצמות המרכז – אימפריה הגרמנית, האימפריה אוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית וממלכת בולגריה – לראשונה הכירה רוסיה הסובייטית בעצמאות אוקראינה. בכך הוענקה לרפובליקה האוקראינית הכרה רשמית מצד המעצמות המרכזיות, שהיו בעלות ברית אסטרטגיות באותה עת.

ב-29 באפריל 1918 הוקמה על ידי הרשויות הצבאיות הגרמניות המדינה האוקראינית שהייתה אנטי-בולשביקית, שהחליפה את המועצה המרכזית של הרפובליקה העממית האוקראינית, בעלת הנטייה הסוציאליסטית. המדינה האוקראינית הייתה תחת שלטונו של פבלו סקורופדסקי, ההטמאן של כל אוקראינה, ששם מחוץ לחוק את כל המפלגות הפוליטיות הסוציאליסטיות, ויצר חזית אנטי-בולשביקית עם המדינה הרוסית. המדינה האוקראינית קרסה בדצמבר 1918, כאשר סקורופדסקי הודח והרפובליקה העממית האוקראינית חזרה לשלטון בצורת הדירקטוריון של אוקראינה .

ברית המועצות

ערכים מורחבים – מלחמת האזרחים ברוסיה, הרעב הסובייטי (1932–1933), הולודומור

במקביל, התחוללה מלחמת האזרחים ברוסיה, בה אוקראינה הייתה זירה לפעילות של תנועות צבאיות שונות. אחת מהן הייתה תנועה לאומנית אוקראינית של האיכרים, הידועה בשם "הצבא הירוק", ופעלה בשלבים המוקדמים של המלחמה. לצד זאת, פעל באוקראינה כוח משמעותי נוסף – "הצבא השחור" האנרכיסטי בהנהגתו של נסטור מאכנו. כוח זה, שכלל מתנדבים רבים מקרב יהודים ואיכרים אוקראינים, מילא תפקיד חשוב במאבק נגד הצבא הלבן של אנטון דניקין, בעיקר בבלימת ההתקדמות למוסקבה בשנת 1919 ובדחיקת כוחות הקוזקים התומכים בלבנים מחצי האי קרים.

העצמאות של אוקראינה הייתה קצרת מועד ונמשכה עד 1921. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הפכה אוקראינה לשדה קרב במלחמת האזרחים ברוסיה. הן הרוסים והן האוקראינים נלחמו כמעט בכל הצבאות על בסיס האמונות הפוליטיות שלהם. ב-1922 אוקראינה ורוסיה היו שתיים מהחברות המייסדות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, והן גם היו חתומות על האמנה שפירקה את האיחוד 69 שנים לאחר מכן, בדצמבר 1991. לאחר מאבק עיקש עם הבולשביקים וכוחות נוספים, אוקראינה הפכה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית שבתוך ברית המועצות, והממשלה האוקראינית נאלצה לעבור לגלות. בשנת 1922, אוקראינה ורוסיה היו שתיים מארבעת הרפובליקות הסובייטיות המייסדות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות. אולם, התהליך לא הסתיים שם, ובדצמבר 1991, אוקראינה הייתה אחת המדינות שחתמו על האמנה לפירוק הברית, שסיימה את קיומה הפוליטי של ברית המועצות, והביא להקמתן של אוקראינה ורוסיה העצמאיות.

נפילת האימפריה הרוסית הביאה לקיצו את האיסור על השפה האוקראינית. בימיה הראשונים, ברית המועצות קידמה את התרבויות של הרפובליקות הסובייטיות השונות. דבר זה הסתיים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר סטלין עבר לקידום הלאומיות הרוסית ברחבי ברית המועצות כולה. הדבר הוביל בפועל להכחשת קיומה של התרבות האוקראינית, ובמקום זאת היא תוארה כווריאציה מקומית של התרבות הרוסית המתמשכת בברית המועצות.

בין השנים 1932–1933, אוקראינה חוותה את ההולודומור, רעב מעשה ידי אדם ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, שהוביל למותם של עד 7.5 מיליון אוקראינים. מדובר באסון חסר תקדים בהיסטוריה האוקראינית, שבעקבותיו הוכר בשנת 2006 כרצח עם על ידי ממשלת אוקראינה ומדינות נוספות. השוואה נעשתה בין אובדן החיים בשואה לבין ההולודומור. יש מחלוקת בין החוקרים לגבי הגורמים לרעב, כאשר יש המייחסים אותו למדיניות הכלכלית הסובייטית, במיוחד תחת שלטונו של יוסיף סטלין, ומאידך יש המחשיבים אותו לתוצאה של פגעי טבע. לפי הגישה הראשונה, ההולודומור תוכנן על ידי הסובייטים מתוך רצון להכות בלאומיות האוקראינית, הן ככוח פוליטי והן כישות חברתית. אם ניתן היה להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי המדיניות הסובייטית, ובמיוחד הפעולות שננקטו במהלך ההולודומור, נועדו במכוון לדכא את הלאומיות האוקראינית ולמנוע את התפתחותה, אזי ניתן היה להגדיר את האירועים כרצח עם לפי ההגדרה המשפטית הבינלאומית. ב-13 בינואר 2010, בית המשפט לערעורים בקייב מצא את סטלין, קגנוביץ', מולוטוב, קוסיאור ובכירים אחרים במפלגה הסובייטית אשמים ברצח העם האוקראיני במהלך ההולודומור.

במסגרת מדיניותו של סטלין, היו גם גירוש אוכלוסיות אוקראיניות למרחקים, בעיקר לאזורים קרים וצפון מזרחיים, כעונש על התנגדות למשטר או כ"ענישה קולקטיבית". מיעוטים אוקראיניים שנחשדו בכפירה או התנגדות הוגלו ממולדתם ונשלחו למחנות עבודה. ההשפעות של מדיניות סטלין על אוקראינה היו הרסניות וגרמו לאובדן חיים, הרס כלכלי ותרבותי, והותירו צלקות עמוקות בזיכרון ההיסטורי של האומה האוקראינית. במסגרת הטיהורים הגדולים, סטלין חיסל את האינטלקטואלים, המנהיגים הפוליטיים, הקומוניסטים האוקראינים, אנשי התרבות ואפילו בכירים במפלגה הקומוניסטית האוקראינית, בטענה שהם "לאומנים בורגניים" או "סוכנים של אויבים". עשרות אלפים נאסרו, עונו, הוגלו או הוצאו להורג. התרבות האוקראינית דוכאה, ובתי ספר ומוסדות שפעלו בשפה האוקראינית נסגרו. סטלין ראה בכנסייה האוקראינית גורם מרכזי לתמיכה בזהות הלאומית האוקראינית. כנסיות נסגרו, רכושן הוחרם, ומנהיגי דת רבים הוצאו להורג או נשלחו לגולאגים.

בשנות מלחמת העולם השנייה, אוקראינה הייתה תחת כיבוש גרמני שהוכפף ל"נציבות הרייך אוקראינה". אוקראינים רבים, במיוחד במערב המדינה, קיבלו את הגרמנים ככובשים "משחררים" מהשלטון הסובייטי. עבור רבים מהם, הגרמנים היו אמצעי להילחם לשחרור הלאום האוקראיני מהשלטון הסובייטי. חלקם שיתפו פעולה עם הנאצים, במאבקם המשותף נגד הסובייטים, ואף השתתפו בשואת יהודי אוקראינה, לרבות טבח באבי יאר. קבוצות אוקראיניות, כמו צבא ההתקוממות האוקראיני או ארגון הלאומנים האוקראינים (OUN) בראשות סטפן בנדרה, קיווה לנצל את כיבוש גרמניה כדי להקים מדינה אוקראינית עצמאית. בסוף המלחמה, במהלך הקרב על אוקראינה, אלפים רבים של חיילים אוקראינים שהיו בשירות הגרמנים ברחו או נכנעו לכוחות הסובייטיים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הנ.ק.ו.ד. נלחם בצבא ההתקוממות האוקראיני, עד שפירק אותו עד 1949.

אוקראינה והפדרציה הרוסית

לאחר התפרקות ברית המועצות

לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, היחסים הבין-ממשלתיים בין רוסיה לאוקראינה התאפיינו במורכבות, שהתבטאה בתקופות של קשיים, מתחים ועוינות גלויה. בעוד אוקראינה שאפה להבטיח את ריבונותה ועצמאותה, הפדרציה הרוסית פעלה לשמר את השפעתה במדינות ברית המועצות לשעבר, עם דגש מיוחד על אוקראינה. מדיניות החוץ של אוקראינה כללה מאמצים לקידום שיתופי פעולה בינלאומיים, תוך איזון בין רוסיה למערב. עם זאת, גישה זו הייתה לאבן נגף והובילה לעימותים מדיניים מתמשכים, שהחריפו במיוחד לאחר בחירתו של ולדימיר פוטין לכהונתו השלישית כנשיא רוסיה, שבמסגרתה נקט קו מדיני תקיף יותר.

לאחר התפרקות ברית המועצות, אוקראינה ירשה נשק להשמדה המונית , לרבות המאגרים הגרעיניים השלישיים בגודלם בעולם, יחד עם אמצעים משמעותיים לפיתוחם וייצורם. היא החזיקה ב-130 טילים בליסטיים בין-יבשתיים מסוג UR-100N עם שש ראשי קרב כל אחד, 46 טילים RT-23 מולודצ'ץ עם עשרה ראשי קרב כל אחד, ו-33 מפציצים כבדים. בסך הכול היו כ-1,700 ראשי קרב בשטחה. למרות השליטה הפיזית בנשק, לא הייתה אוקראינה אחראית על השליטה האופרטיבית, שכן הנשק היה תלוי במערכת קישורי פעולה מורשים שנשלטה על ידי רוסיה ובמערכת הפיקוד והשליטה הרוסית ("הכפתור האדום") השוכנת במוסקבה. בשנת 1992, אוקראינה, החבולה מאסון צ'רנוביל, הסכימה לפרק מרצונה יותר מ-3,000 אמצעי נשק גרעיני טקטי. לאחר החתימה על "מזכר בודפשט" לשמירת ביטחונה של אוקראינה, בין ארצות הברית, הממלכה המאוחדת ורוסיה, וכן הסכמים דומים עם צרפת ועם סין, הסכימה אוקראינה להשמיד את יתר הנשק הגרעיני שלה ולהצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. המזכרים, שנחתמו באולם "פַּטְרִיָּה" במרכז הכנסים של בודפשט, בנוכחות שגריר ארצות הברית, דונלד בלינקן ואחרים, אסרו על הפדרציה הרוסית, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לאיים או להשתמש בכוח צבאי או סנקציות כלפי אוקראינה, "למעט בהגנה עצמית או בהתאם לחוקת האומות המאוחדות". עד 1996, אוקראינה העבירה את כל ראשי הקרב האסטרטגיים מתקופת ברית המועצות לידי רוסיה.

סכסוך מרכזי נוסף בשנים הראשונות היה על עתיד צי הים השחור ובסיסיו, במיוחד בסבסטופול שבחצי האי קרים. רוסיה ראתה את סבסטופול כעיר בריבונותה, כיורשת של השלטון הסובייטי. העברת חצי האי קרים לאוקראינה ב-1954, בהחלטת ניקיטה חרושצ'וב, הוכרזה כחסרת תוקף על ידי בית המחוקקים הרוסי במאי 1992, דבר שנדחה על ידי הפרלמנט האוקראיני. בין השנים 1992–1993 הושגו הסכמות לחלק בשווה את הצי. עם זאת, בספטמבר 1993, רוסיה איימה על אוקראינה בהפסקת אספקת גז, כדי לשפר את עמדתה בנוגע לסוגיה. לאחר משא ומתן אינטנסיבי, הבעיה נפתרה סופית ב-1997. אמנת החלוקה חילקה את הצי, ואפשרה לרוסיה לשכור חלק מהבסיסים בסבסטופול עד 2017, מה שהוארך עד 2042 בהסכם חרקוב. בנוסף, הסכמת הידידות קבעה עקרונות של שותפות אסטרטגית, הכרה בבלתי-פגיעות הגבולות הקיימים, כיבוד שלמות השטח ומחויבות הדדית שלא להשתמש בשטח של אחד נגד ביטחונו של השני.

במקביל, צמחה תנועה פוליטית פרו־רוסית בקרים, השואפת לעצמאות גדולה יותר באוקראינה, או לקשרים הדוקים יותר עם רוסיה. בשנת 1994, נבחר יורי משקוב, מועמד פרו-רוסי, לנשיא קרים, ובקיץ אותה שנה, מועצת העיר סבסטופול הצביעה להצטרף לרוסיה. עם זאת, ההחלטה גונתה על ידי נשיא רוסיה בוריס ילצין ונשיא אוקראינה ליאוניד קוצ'מה, שנחשב אף הוא למועמד פרו-רוסי. פיצולים פוליטיים פנימיים בתוך קרים, לצד התנגדות חיצונית, גרמו לתנועה לאבד את התמיכה.

יברומאידאן והמהפכה האוקראינית

במהלך כהונתו של ויקטור ינוקוביץ', נשיא אוקראינה בין פברואר 2010 לפברואר 2014, נשמרו יחסים תקינים שכללו שיתופי והסכמי סחר שונים. אוקראינה חזרה לקו פרו-רוסי יותר, והחלה בשיתוף פעולה כלכלי קרוב עם רוסיה, כולל הסכמים שהפחיתו את מחירי הגז עבור אוקראינה. ב-2013, החליט ינוקוביץ' לדחות הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי, כדי להתקרב יותר לרוסיה. בעקבות זאת פרץ גל הפגנות פרו-מערביות שנקראו "יברומאידאן" (2013–2014), אשר הובילו להדחת ממשלתו הפרו-רוסית של ינוקוביץ' בפברואר 2014 ב"מהפכה האוקראינית" . בעקבות זאת, הידרדרו היחסים בין המדינות באופן משמעותי ולגל איומים רוסי על אוקראינה. אוקראינה השיבה את שגרירה מרוסיה במרץ 2014, ומאז, הייצוג הדיפלומטי הגבוה ביותר של שתי המדינות הוא מיופה כוח זמני בלבד. בינתיים רוסיה, שראתה בהפלת יאנוקוביץ' איום על מעמדה באזור, חלה להפעיל לחצים על אוקראינה בקרים ובדונבאס.

סיפוח חצי האי קרים

ערכים מורחבים – משאל העם בחצי האי קרים, סיפוח חצי האי קרים (2014)

זמן קצר לאחר הדחת ינוקוביץ', החלו כוחות צבאיים חמושים, ללא סימני זיהוי, להשתלט על מתקנים צבאיים ואזרחיים בחצי האי קרים. רוסיה הכחישה תחילה מעורבות ישירה, אך מאוחר יותר הודתה ששלחה כוחות כדי "להגן על האוכלוסייה דוברת הרוסית". ב-16 במרץ 2014 נערך משאל עם בקרים, שבו הצביעו לכאורה רוב התושבים בעד הצטרפות לרוסיה. תוצאות המשאל נדחו על ידי אוקראינה והמערב, שטענו כי המשאל נערך תחת לחץ צבאי ולא היה חוקי. יומיים לאחר מכן, רוסיה הכריזה רשמית על סיפוח חצי האי. הסיפוח הוביל להטלת סנקציות כלפי רוסיה והחמיר את המתיחות בין רוסיה למערב, ותרם לתסיסה במחוזות פרו-רוסיים, ולהתלקחות המלחמה במזרח אוקראינה. העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה את החלטה 68/262 המחויבת לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, על פי הגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה, והדגישה את אי-תקפותו של משאל העם בקרים.

מלחמת דונבאס

ערכים מורחבים – ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה, מלחמת דונבאס

באפריל 2014 פרצו עימותים צבאיים במזרח אוקראינה בין המורדים הפרו-רוסים, הנתמכים על ידי הצבא הרוסי, לבין הכוחות המזוינים של אוקראינה. ב-5 בספטמבר, ממשלת אוקראינה ונציגים של המדינות-לכאורה, ה"רפובליקות העממיות" של דונצק ולוהנסק, חתמו על הסכם הפסקת אש זמנית שכונה "פרוטוקול מינסק". הפסקת האש הופרה בקרבות קשים בינואר 2015, וכתוצאה מכך נכנס להסכמה חדשה בחודש פברואר 2015, אך גם הסכם זה לא מנע את המשך הלחימה.

ב-10 בפברואר 2015, בעקבות ההתערבות הרוסית בהתקוממות הבדלנית באוקראינה, עלתה בפרלמנט בהאוקראיני הצעה להשעות את היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה, מהלך שלא יצא לפועל. עם זאת, בחודשים לאחר מכן, צמצמו אוקראינה ורוסיה את קשריהן הדיפלומטיים, וב-5 באוקטובר 2016, משרד החוץ האוקראיני המליץ לאזרחי אוקראינה להימנע מנסיעה לרוסיה, בעקבות דיווחים על מעצרים בלתי חוקיים והתנהלות בלתי אנושית כלפי אזרחים אוקראינים. בנוסף, באוקראינה טוענים כי רוסיה מנצלת את משאבי האנרגיה שלה כדי להפעיל לחצים על שכנותיה הקטנות, בעוד רוסיה טוענת כי המתחים באוקראינה נובעים מהתכתשויות פנימיות בקרב האליטה הפוליטית במדינה. מ-2016 משרד החוץ האוקראיני הזהיר מפני נסיעות לרוסיה, בעקבות דיווחים על מעצרים ועינויים של אזרחים אוקראינים. ב-30 בנובמבר 2018 הכריז נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו על מניעת כניסת גברים רוסים בגילאי 16–60 לשטח אוקראינה.

המשבר האוקראיני-רוסי

ערכים מורחבים – המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022)

החל מ-2021 החלה רוסיה לרכז כוחות גדולים בגבול אוקראינה–רוסיה, מה שהוביל למשבר בינלאומי. הכוחות הרוסיים נסוגו חלקית עד יוני 2021, אך בחודש אוקטובר החלה התעצמות מחדש. עד דצמבר 2021 נאספו כ-130,000 חיילים רוסים בגבול אוקראינה. בינואר 2022 התקיימו שיחות בין דיפלומטים אמריקאים ורוסים בז'נבה במטרה למנוע הסלמה, אולם הן כשלו בשל דרישות רוסיה כי אוקראינה לא תצטרף לברית נאט"ו, ורצונה לצמצם את הנוכחות הצבאית של נאט"ו במזרח אירופה. בפברואר 2022 נחתו כ-300 חיילי צבא ארצות הברית בפולין עם ציוד צבאי.

מלחמה כוללת וניתוק היחסים

הריסות בחרקוב

בסוף פברואר 2022, רוסיה פתחה במבצע צבאי באוקראינה, שהחלה במתקפה על מזרח המדינה. בעקבות זאת היחסים הדיפלומטיים בין המדינות נותקו כליל. ב-22 בפברואר 2022, פוטין הורה על כניסת כוחות רוסיים לשטחים שבשליטת הבדלנים במזרח אוקראינה ברפובליקות העממיות של לוהנסק ודונייצק. יומיים לאחר מכן, פוטין הכריז על מבצע צבאי באוקראינה, ורוסיה פלשה לאוקראינה באופן נרחב. מטרות הותקפו על ידי טילי שיוט בכל רחבי המדינה ואזעקות נשמעו בערים הגדולות במדינה. למחרת, כוחות רוסיים פלשו לעיר קייב, בירת אוקראינה, והרגו למעלה מ-100 מתושביה. הכוחות הרוסיים התקדמו מגבול בלארוס דרומה במטרה לכתר ולנתק את קייב. המתקפה על קייב כללה יחידות מהארמייה ה-41, ה-35 וה-36, בסיוע מספר בריגדות מוטסות, שהתקדמו לעברה בשני צירים עיקריים: אחד מגבול בלארוס דרך צ'רנוביל ופריפיאט במקביל לגדה המערבית של נהר דנייפר, והשני ממפגש הגבולות בלארוס-רוסיה-אוקראינה, דרך מחוז צ'רניהיב בגדה המזרחית של הנהר. במקביל, רוסיה השתלטה על שטחים בדרום ומזרח המדינה, ופגעה מאוד בסחר בים השחור.

במהלך הפלישה, רוסיה נכנסה לאזור בצפונה של אוקראינה (כולל מצפון לבירה קייב) ונהדפה. במקביל השתלטה על שלטים בדרום אוקראינה ובמזרחה. הסחר בשטח הים השחור נפגע מאוד ועצר את היצוא דרכו. ב-22 יולי 2022 חתמו הצדדים על ההסכם יאפשר את פתיחת הנמלים האוקראיניים בים השחור לייצוא חיטה ודשנים. הסכמת הצדדים הושגה בתיווך טורקיה והאומות המאוחדות, אולם היחסים בין המדינות נשארו מתוחים ונציגי הצדדים נמנעו מלשבת זה ליד זה, או ללחוץ ידיים בטקס. במקביל, רוסיה המשיכה להשתלט על שטחים נוספים במזרח אוקראינה, כולל סיפוח דרום ומזרח אוקראינה בספטמבר 2022, לרבות חרסון, לוהנסק, דונצק וזפוריז'יה.

במהלך המלחמה תועדו עינויים של חיילים רוסים במלה רוהן על ידי חיילים אוקראינים.

תרבות

יחסי רוסיה-אוקראינה כוללים גם מתח תרבותי ולשוני. בעוד שמדובר בשתי מדינות סלאביות עם שפות דומות, אוקראינה פיתחה זהות לאומית נפרדת, ובולט החשש ממדיניות רוסיפיקציה של ממשלת רוסיה ותומכיה באוקראינה. רבים מאזרחי אוקראינה, במיוחד במערב המדינה, רואים את רוסיה ככוח דכאני, בעוד שבמזרח המדינה לא מעט אנשים מרגישים זיקה חזקה לרוסיה ולשפה הרוסית.

כלכלה

סכסוך כלכלי נוסף נגע לאספקת אנרגיה, שכן מספר צינורות נפט וגז סובייטיים-מערביים עברו דרך אוקראינה. לאחר כניסת הסכמים חדשים לתוקף, חובות הגז של אוקראינה לרוסיה שולמו באמצעות העברת חלק מהנשק הגרעיני המתקדם שירשה אוקראינה מברית המועצות לרוסיה, כגון מפציצים אסטרטגיים טופולב Tu-160.

בין השנים 1997 ל-2000 ירד החלק של רוסיה ביצוא האוקראיני מ-26.2% ל-23%, בעוד שחלק הייבוא נשאר יציב על 45–50% מהסך הכולל. תלות אוקראינה ברוסיה הייתה גבוהה במיוחד בתחום האנרגיה, כאשר כ-75% מהגז הנצרך וכ-80% מהנפט הגיעו מרוסיה. בתחום היצוא, רוסיה נותרה השוק העיקרי של אוקראינה למתכות ברזל, לוחות פלדה וצינורות, מכשירים חשמליים, מכונות וכלים, מזון ומוצרי תעשייה כימית. לאחר שוקי הייצוא הישנים נעלמו ב-1997, חוותה אוקראינה ירידה של 97–99% בייצור מכונות תעשייתיות עם מערכות שליטה דיגיטליות, טלוויזיות, מכשירי קלטת, מחפרים, מכוניות ואוטובוסים. עם זאת, רוסיה הפכה למשקיעה הרביעית בגודלה בכלכלה האוקראינית, אחרי ארצות הברית, הולנד וגרמניה, עם השקעה ישירה זרה של 150.6 מיליון דולר מתוך 2.047 מיליארד דולר שהתקבלו מאוקראינה עד 1998.

ראו גם

• יחסי אוקראינה–רוסיה באירוויזיון
• המשבר האוקראיני-רוסי (2022-2021)
• הפלישה הרוסית לאוקראינה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי אוקראינה–רוסיה בוויקישיתוף

• חיים איסרוביץ, ‏האיום היה על הקיר: מאחורי המשבר החמור והנפיץ בין רוסיה לאוקראינה והמערב, באתר מעריב אונליין, 28 בינואר 2022