האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני

בירוק – מדינות החתומות על האמנה, בסגול – מדינות שאינן חתומות על האמנה, בכתום – מדינות שנסוגו מהאמנה, בצהוב – מדינות שההכרה בהן מוגבלת אשר חתומות על האמנה

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (באנגלית: Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons או Nuclear Non-Proliferation Treaty, הידועה גם בראשי תיבות NPT או NNPT) היא אמנה בין-לאומית שמטרתה להגביל הפצת נשק גרעיני. האמנה נחתמה לראשונה ב-1 ביולי 1968. נכון לשנת 2007 אישרו את האמנה 189 מדינות בעולם, חמש מתוכן חמושות בכלי נשק גרעיניים: ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון). רק חמש מדינות בעולם אינן חתומות על האמנה: הודו, פקיסטן, ישראל, קוריאה הצפונית ודרום סודאן. הודו ופקיסטן חמושות בכלי נשק גרעיניים ואף ביצעו ניסויים פומביים בכלי נשק אלה.

מדינת ישראל נוקטת במדיניות של עמימות בכל הנוגע לתוכנית הגרעין שלה, אך לפי דיווחים שלא אושרו מחזיקה במאות פצצות אטום, משגרים וצוללות תוצרת גרמניה היכולות לשאת נשק גרעיני. קוריאה הצפונית אישרה את האמנה אולם מאוחר יותר הפרה את מחויבויותיה על פי האמנה וביטלה את חתימתה.

ההצעה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני הוצעה על ידי אירלנד והמדינה הראשונה שחתמה עליה הייתה פינלנד. בכינוס שנערך ב-11 במאי 1995, בניו יורק, החליטו הצדדים לאמנה להאריך את תוקפה של האמנה ללא מועד סיום וללא תנאים. אמנת ה-NPT מורכבת ממבוא ואחריו 11 פרקים. אף שהמונח "יסודות" אינו מופיע באמנה, הפרשנות המקובלת לאמנה מצביעה בדרך כלל על שלושה יסודות: אי-הפצה, פירוק נשק וזכות לשימוש בטכנולוגיה גרעינית לצורכי שלום.

יסודות האמנה

יסוד ראשון: מניעת הפצה

חמש מדינות מוכרות באמנה כ"מדינות נשק גרעיני": צרפת (הצטרפה לאמנה בשנת 1992), סין (1992), ברית המועצות (1968, זכויותיה וחובותיה היום בידי רוסיה), בריטניה (1968) וארצות הברית (1968). חמש מדינות אלה הן אף חברות קבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. חמש המדינות האלה הסכימו שלא להעביר "כלי נשק גרעיניים או מתקנים גרעיניים נפיצים אחרים" וכן "לא לסייע, לעודד, או לגרום, בשום אופן" למדינה שאיננה מצוידת בנשק גרעיני לרכוש נשק גרעיני (פרק 1 לאמנה). המדינות שאינן מחזיקות בנשק גרעיני מתחייבות לקבל עליהן את אמצעי הפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית כדי לוודא שאינן מתעלות אנרגיה גרעינית שנועדה לצורכי שלום לצורך ייצור נשק גרעיני או מתקנים גרעיניים נפיצים אחרים (פרק שלישי לאמנה).

חמש המעצמות הגרעיניות התחייבו שלא להשתמש בנשק גרעיני כנגד מדינות שאין ברשותן נשק גרעיני, זולת תגובה להתקפה גרעינית, או התקפה קונבנציונלית בשיתוף פעולה עם מעצמה גרעינית. אולם, התחייבות זו איננה חלק מן האמנה ופרטיה המדויקים אינם ברורים. ארצות הברית כיוונה כלי נשק גרעיניים כנגד קוריאה הצפונית החל משנת 1959 ועד 1991, מדינה שלא היה ברשותה נשק גרעיני. אף שר ההגנה של בריטניה בעבר, ג'פרי הון, הצהיר במפורש כי בריטניה עלולה להשתמש בנשק גרעיני בתגובה להתקפה לא קונבנציונלית מצד מדינה פורקת עול. בחודש ינואר 2006 רמז נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק כי צרפת עשויה להגיב במתקפה גרעינית כנגד מדינה שתתמוך בהתקפה טרוריסטית על אינטרסים צרפתיים.

יסוד שני: פירוק נשק

המבוא לאמנה קיים ביטוי לרצונן של המדינות החותמות להפחית מתחים בין-לאומיים ולחזק את האמון בין מדינות כך שייווצרו התנאים, ביום מן הימים, להפסקת ייצור נשק גרעיני ולאמנה על פירוק מוחלט של נשק גרעיני אשר יוציא ממאגר כלי הנשק של המעצמות הגרעיניות את כלי הנשק הגרעיניים ואת מערכות השיגור שלהם. הפרק הרביעי באמנה מפרט את האמור במבוא ומעודד את כל המדינות החברות באמנה, גרעיניות ובלתי גרעיניות גם יחד, "לנהל משא ומתן בתום לב על דרכים יעילות להפסקת מרוץ החימוש הגרעיני במועד קרוב וכן לפירוק נשק גרעיני וכן על אמנה לפירוק נשק גרעיני כללי ומושלם תחת פיקוח בין-לאומי מחמיר ויעיל."

עם זאת, ניתן לטעון כי ניסוחו של הפרק הרביעי לאמנה מטיל חובה עמומה בלבד על כל המדינות החתומות על האמנה לנוע בכיוון הכללי של פירוק מוחלט של נשק גרעיני. בפרשנות זו, הפרק הרביעי לאמנה איננו דורש מכל המדינות החתומות לחתום על אמנת פירוק נשק. אלא רק דורש "ניהול משא ומתן בתום לב".

מנגד, כמה מן הממשלות, במיוחד אלה של מדינות לא גרעיניות השייכות למדינות הבלתי-מזדהות, פרשו את הפרק הרביעי כמטיל דרישה ברורה על המדינות החותמות. להשקפתן, הפרק הרביעי יוצר התחייבות רשמית וחד-משמעית של המעצמות הגרעיניות לפירוק נשק גרעיני והן טוענות כי המעצמות הפרו את התחייבותן על פי האמנה. כמה ממשלחות המדינות לוועידה על פירוק הנשק הניחו הצעות לסדר היום לפירוק נשק גרעיני מוחלט ועולמי, אולם עד היום לא גובשה אמנה המשקפת גישה זו.

כמה מן המבקרים של המעצמות הגרעיניות טענו כי כישלונן של המעצמות בפירוק הנשק הגרעיני, במיוחד לאחר תום המלחמה הקרה, העלתה את חמתן של המדינות שאינן בעלות נשק גרעיני. לדעת המבקרים, כישלון זה מספק צידוק למדינות חותמות לפרוש מן האמנה ולפתח כלי נשק גרעיניים משלהן.

יסוד שלישי: אנרגיה גרעינית לצורכי שלום

כיוון שמעטות מן המעצמות ומן המדינות שלהן כורים גרעיניים להפקת חשמל, מוכנות להפסיק לחלוטין את השימוש בדלק גרעיני, בא היסוד השלישי של האמנה כדי לספק מסגרת לשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום בתנאים שיקשו על השימוש בדלק גרעיני לצורך פיתוח כלי נשק.

חלק מן המדינות החתומות על האמנה פירשו את הפרק הרביעי באמנה כמקנה זכות להעשרת אורניום לצורך דלק גרעיני. אולם נראה כי אפשרות זו נותנת פתח להעשרת אורניום במידה המאפשרת שימוש בו לנשק גרעיני וקשה להבחין באמצעים משפטיים בין שני התהליכים הללו. האמנה מכירה בזכותה המוחלטת של מדינה עצמאית להשתמש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום, אולם מגבילה זכות זו של המדינות החתומות "בהתאם לפרק הראשון והשני" באמנה (ההתחייבות למניעת הפצת נשק גרעיני שהוא היסוד הראשון לאמנה). כיוון שלצורך הפעלת כור גרעיני ליצור חשמל, עם קירור מים, יש צורך בדלק אורניום מועשר, המדינות שבשטחן כורים אלה חייבות להעשיר אורניום או לרכוש אורניום מועשר בשוק הבין-לאומי. מכאן עשויה לצוץ מחלוקת כאשר מדינה טוענת כי היא מפתחת תהליכי העשרת אורניום לצורך שימוש בכור גרעיני ליצור חשמל, אולם אין עדיין ברשותה כור כזה, כפי שאירע במקרה של קוריאה הצפונית ואיראן. מוחמד אל-בראדעי מנהל הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית כינה את התפשטות יכולות העשרת האורניום בעולם "עקב אכילס" של משטר מניעת הפצת הנשק הגרעיני. נכון לשנת 2007, 13 מדינות בעולם הן בעלות יכולת להעשיר אורניום.

מבין המדינות הבלתי גרעיניות החתומות על האמנה כולן נמנעו מלפתח כלי נשק גרעיניים. אולם, קוריאה הצפונית הפרה את האמנה, פרשה ממנה וביצעה ניסוי בנשק גרעיני. איראן הואשמה בניסיון לפתח כלי נשק גרעיני ולוב ניהלה תוכנית סודית לפיתוח נשק גרעיני בטרם נטשה ניסיון זה בחודש דצמבר 2003. העובדה כי באזורים מסוימים נמצא כי כל המדינות השכנות אינן מפתחות נשק גרעיני, אף שלעיתים ברשותן כורים לצורכי שלום, הפחיתה את הלחץ הקיים על כל מדינה אחרת באזור לפתח נשק גרעיני משלה. במובן זה, האמנה השיגה את מטרתה.

מוחמד אל-בראדעי, ראש הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, אמר כי קיימות 40 מדינות בעולם שהיו יכולות לפתח נשק גרעיני אילו חפצו בכך.

הפרקים העיקריים באמנה

הפרק הראשון דן בהתחייבותן של מדינות בעלות נשק גרעיני (בעת חתימת האמנה) וקובע: "כל מדינה חברה באמנה בעלת נשק גרעיני מתחייבת שלא להעביר לכל צד אחר כלי נשק גרעיניים או כל מתקן גרעיני נפיץ או שליטה בכלי נשק כאלה או מתקנים נפיצים, באופן ישיר, או עקיף; וכן לא לסייע, לעודד, או לאפשר בכל דרך שהיא למדינה שאינה בעלת נשק גרעיני לייצר או לרכוש כלי נשק גרעיניים או כל מתקן גרעיני נפיץ, או שליטה בכלי נשק כאלה או מתקנים נפיצים."

מנגד, הפרק השני מטיל חובה על מדינות שאינן בעלות נשק גרעיני (בעת החתימה) שלא לשנות את מעמדן באמנה: "כל מדינה חברה באמנה שאינה בעלת נשק גרעיני מתחייבת שלא לקבל משלוח מכל משלח שהוא של כלי נשק גרעיניים או כל מתקן גרעיני נפיץ או שליטה בכלי נשק כאלה או מתקנים נפיצים, באופן ישיר, או עקיף; לא לייצר או לרכוש כלי נשק גרעיניים או מתקנים גרעיניים נפיצים אחרים, וכן לא לבקש או לקבל כל עזרה בייצור של כלי נשק גרעיניים או מתקנים גרעיניים נפיצים."

הפרק השלישי יוצר את מסגרת הפיקוח על מדינות שאינן בעלות נשק גרעיני, למניעת הפצת הנשק: "כל מדינה חברה באמנה שאינה בעלת נשק גרעיני מתחייבת לקבל את אמצעי הפיקוח, כפי שיוגדרו בהסכם שינוסח וייכרת עם הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית בהתאם לחוק הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית ולמערכת הפיקוח של הסוכנות, זאת כדי להבטיח את מילוי מחויבויותיה תחת אמנה זו מתוך הנחה של מניעת תיעול אנרגיה אטומית משימושים לצורכי שלום לכלי נשק גרעיניים או מתקנים גרעיניים נפיצים אחרים...".

לצד האיסור שמטילה האמנה על הפצת נשק גרעיני ופיתוח יכולת של נשק גרעיני, בא הפרק הרביעי באמנה וקובע את זכותה של כל מדינה חברה לעסוק במחקר וביצור אנרגיה גרעינית לצורכי שלום, במגבלות האמנה. פרק זה אף מבטיח שיתוף פעולה בין המדינות החברות באמנה בעזרה לצורך הפקת אנרגיה גרעינית לצורכי שלום.

הפרק השישי מטיל על המדינות בעלות נשק גרעיני לקיים משא ומתן בתום לב ליישום אמצעים יעילים לצורך הפסקת מרוץ החימוש הגרעיני ופירוק נשק גרעיני. זאת, באמנה שתחתם בין המדינות.

הפרק העשירי קובע את זכותה של מדינה לפרוש מן האמנה, בהתראה של שלושה חודשים. הפרק קבע לאמנה תחולה של 25 שנה, אולם זו הוארכה בשנת 1995.

היסטוריה

הכוח המניע מאחורי ניסוח האמנה היה הדאגה הגוברת בעולם שבו מדינות רבות אוחזות בנשק גרעיני. מצב המלחמה הקרה בין שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות, אשר הרתיע את הצדדים מלעשות שימוש בנשק גרעיני, היה מצב שברירי ביותר. הימצאותן של כלי נשק גרעיניים בידי מדינות נוספות הפחיתה את ביטחון העולם והגבירה את הסיכוי כי מלחמה גרעינית עלולה לפרוץ בטעות, או עקב שימוש בלתי מורשה, או עקב הסלמה של עימות מקומי בקנה מידה קטן יחסית אשר יתדרדר לעימות גרעיני.

על רקע זה הציעה אירלנד את האמנה והיא נפתחה להצטרפות בשנת 1968. פינלנד הייתה הראשונה שהצטרפה לאמנה. עד שנת 1992 הצטרפו לאמנה כל חמש המעצמות הגרעיניות. בשנת 1995 חודשה האמנה ובוטל תאריך תפוגתה (בשנת 1996 נכרתה האמנה למניעת ניסויים גרעיניים). כמה מן המדינות שהצטרפו לאמנה ויתרו על תוכניות לפיתוח נשק גרעיני שפעלו בשטחן. דרום אפריקה ניהלה תוכנית לפיתוח נשק גרעיני, על פי דיווחים לא מאומתים תוכנית זו פעלה בשנות ה-70 בתמיכת ישראל ובשנת 1979 בוצע ניסוי של פיצוץ גרעיני באוקיינוס האטלנטי (תקרית ולה). דרום אפריקה חתמה על האמנה בשנת 1991. בעקבות הצטרפותה לאמנה הסכימה דרום אפריקה לפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית ובפיקוח הסוכנות פורקה היכולת הגרעינית המלחמתית של דרום אפריקה. בשנת 1994 הכריזה הסוכנות כי אין עוד בדרום אפריקה תוכנית לנשק גרעיני.

ישראל והאמנה

מדינת ישראל נוקטת במדיניות של עמימות בכל הנוגע לתוכנית הגרעין שלה, והיא אחת המדינות הבודדות שלא חתמה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

בשנת 2018 הוצעה הצעת חוק על ידי חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי וג'מעה אזברגה בה נאמר כי על ישראל לחתום על האמנה הבין-לאומית בדבר מניעת הפצת נשק גרעיני, ולאפשר פיקוח בין-לאומי על הכור בדימונה.

ראו גם

• תוכנית הגרעין של ישראל
• פירוק הנשק הגרעיני

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (באנגלית)

מדיה וקבצים בנושא האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני בוויקישיתוף

• נוסח האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני
• האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)