חומות יפו

חומות יפו הן החומות שהקיפו את יפו העתיקה במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל מתחילת המאה ה-19 עד לפירוקה בשנת 1868.

היסטוריה

לאחר מינויו של מושל יפו הטורקית "מוחמד אבו נבוט" על ידי הסולטן סולימאן פאשה הוקמה חומה מערבית (חומת הים) לאורך הים שהקיפה את העיר (כיום טיילת יפו באזור רחוב רציף העלייה השנייה) ובצידה השני הוקמה חומה מזרחית לאורך היבשה ונקבע שער יחידי בחומה המזרחית, "שער ירושלים", ממנו יצאה הדרך הראשית אל ירושלים (כיום רחוב עולי ציון ואחריו דרך בן-צבי הקרוי גם "כביש 44"). מאחוריו הוקמה מצודת סידני סמית', שנבנתה בשנת 1800, בעזרת מהנדסים ומימון בריטיים, ונקראה ע"ש האדמירל הבריטי שסייע במלחמה נגד פלישת נפוליאון. בצמוד לחומה המזרחית הפונה אל היבשה נכרה "חפיר" (כיום כיכר השעון ורחוב יפת). בשאר חלקי החומה נפרצו פתחים עבור הולכי רגל. מאחר שהיה בחומה רק שער יחיד שלא היה יכול לשאת בנפח התנועה שהגיעה אליו מערים אחרות, נפרץ פתח חדש בחלק הדרומי, "השער החדש" בשנת 1869. בשנת 1868, ובשנים שאחריה החלה להיהרס חומת העיר העתיקה. בתוואי שבו עברה החומה והחפיר החלו להיסלל כיכר השעון שנקראה אז בשם רחוב אסכנדר עוואד (אלכסנדר הווארד) ולאחר קום המדינה שונה שמו אל רחוב רזיאל, והמשכו הדרומי שנקרא בשם דרך עזה שהובילה אל העיר עזה ולאחר מכן נקראה בשם: רחוב אל-עג'מי על שם שכונת עג'מי שהייתה בקרבת מקום ולאחר מכן שונה שמו אל רחוב יפת לאחר קום המדינה. לאחר פירוקה של החומה הוקמו על התוואי בתים וחנויות תוך שימוש משני באבני החומה ויחד איתם נהרסו המצודות שהיו מאחורי החומה.

כיום

כיום ניתן למצוא שרידים מן החומה בחלקו המזרחי של רחוב יפת בקטע שבין כיכר השעון עד לרחוב לואי פסטר. ישנן "סימטאות מקורות" כגון רחוב רבקה ושלמה אבולעפיה ששימשו בעבר בתור פרצה להולכי רגל.