החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה

החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה

החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה התאפיינה במלחמת חפירות, שנמשכה למעלה משלוש שנים
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
סוג העימות	חזית במלחמה
תאריכים	4 באוגוסט 1914 – 11 בנובמבר 1918 (4 שנים)
מקום	בלגיה וצפון צרפת
תוצאה	ניצחון מדינות ההסכמה
הצדדים הלוחמים מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית האימפריה הרוסית מעצמות המרכז: מפקדים ז'וזף ז'ופר ג'ון פרנץ' פיליפ פטן דאגלס הייג ג'ון פרשינג פרדיננד פוש הלמוט פון מולטקה הצעיר אריך פון פאלקנהיין פאול פון הינדנבורג אריך לודנדורף וילהלם גרנר אבדות הרוגים: מעל 2,000,000 פצועים: 6,620,000 הרוגים: 764,000 עד 1,300,000 פצועים: 4,745,000

החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה הייתה חזית לחימה במערב אירופה במלחמת העולם הראשונה, אחת משתי חזיתות הלחימה המרכזיות של מלחמה זו. הלחימה בחזית זו התנהלה בעיקרה בשטח בלגיה וצפון צרפת, והכוחות הלוחמים במסגרתה היו צבא הקיסרות הגרמנית מהצד האחד, וצבאות מדינות ההסכמה מהצד השני. כוחות מדינות ההסכמה כללו, בנוסף לצבאות צרפת ובלגיה, גם את צבא האימפריה הבריטית, לרבות צבאות מדינות חבר העמים הבריטי, ובשלבים המאוחרים של המלחמה, גם חיל משלוח מארצות הברית, לאחר הצטרפותה של האחרונה למלחמה. מדינות נוספות שלחו כוחות בהיקף מצומצם יותר להשתתף בלחימה בחזית זו. שמה של החזית נובע ממיקומה ביחס לקיסרות הגרמנית.

עם פרוץ המלחמה בשנת 1914, פתח צבא הקיסרות הגרמנית במתקפה בחזית המערבית, והשתלט על לוקסמבורג, בלגיה וחלק ניכר מצפון-מערב צרפת. ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני בשלבי הפתיחה של המלחמה, בו זמנית עם הנסיגה הגדולה למארן של הצבאות הצרפתי והבריטי, נבלמה במסגרת הקרב הראשון על המארן. לאחר שלב המרוץ אל הים התחפרו הצדדים היריבים לאורך קו מתפתל של שוחות מבוצרות מחוף הים הצפוני ועד גבול צרפת עם שווייץ. קו חזית זה נותר כמעט ללא שינוי לאורך רוב המלחמה.

בין השנים 1915–1917 ערכו הצדדים היריבים מספר מתקפות גדולות, שהסתייעו בהפגזות ארטילריה כבדות. אולם צירוף קטלני של שוחות מבוצרות, עמדות מקלעים, גדרות תיל והפגזות ארטילריות, העניקו יתרון לצד המגן וגרמו לנפגעים רבים בקרב הכוחות התוקפים. כתוצאה מכך, לא נוצרו שינויים משמעותיים בקו החזית. בין הקרבות הקטלניים ביותר בולטים קרב פשנדל שבו נפגעו כ-600,000 חיילים, קרב ורדן שבו נפגעו כ-700,000 חיילים משני הצדדים, והקרב על הסום עם יותר ממיליון נפגעים.

בניסיון לצאת מהמבוי הסתום שאליו נקלעה חזית זו, פותחו טכנולוגיות צבאיות חדשות, בהן לוחמה כימית, מטוסי קרב וטנקים. אולם, רק לאחר ששופרה טקטיקת הלחימה, החלה תזוזה בקו החזית. תחילה הייתה זו מתקפת האביב הגרמנית בשנת 1918, אשר התאפשרה בעקבות סיום הקרבות בחזית המזרחית בחוזה ברסט-ליטובסק. במתקפה זו השתמשו הגרמנים בטקטיקות הסתננות חדשות שבזכותן הצליחו להתקדם כמעט 100 ק"מ מערבה, התזוזה הגדולה ביותר בקו החזית המערבית מאז שנת 1914, שכמעט והביאה להתמוטטותו של כל קו החזית הצרפתי.

מנגד, הצטרפותה של ארצות הברית לצד מדינות ההסכמה, אשר הביאה עמה חיילים רעננים לחזית, העלתה את המורל בקרב החיילים הצרפתים והבריטים בחזית. איחוד הפיקוד בשורות מדינות ההסכמה תחת הגנרל פרדיננד פוש, בלימתה של מתקפת האביב הגרמנית והצלחתה של מתקפת מאה הימים מצד מדינות ההסכמה שכנעו את מפקדי הצבא הגרמני כי לא ניתן למנוע תבוסה, והקיסרות הגרמנית נאלצה לנסות ולהשיג שביתת נשק.

אף שבחזית המערבית היו תזוזות מועטות בלבד, חזית זו התבררה כמכרעת, והניצחון של מדינות ההסכמה בה התווה את תנאי הסכם השלום של חוזה ורסאי מיום ב-28 ביוני 1919, ושמו קץ למלחמה הגדולה.

רקע

תוכניות צבאיות

תוכנית שליפן (אדום) מול מתקפה צרפתית צפויה לפי תוכנית 17 (כחול)

מערכת הבריתות שנוצרה באירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הובילה את גרמניה לפתח אסטרטגיה, שנועדה לאפשר לה לנצח במלחמה, שתנוהל במקביל בשתי חזיתות: כנגד רוסיה וכנגד צרפת. אסטרטגיה זו, אשר נוסחה במסגרת תוכנית שליפן, קבעה כי בשל הזמן הרב יחסית, שיידרש לאימפריה הרוסית לגייס את כוחותיה למלחמה, על הצבא הגרמני להפעיל רוב מכריע של כוחותיו לצורך תקיפת צרפת, במטרה להביא להכנעתה תוך פרק זמן קצר, בעוד כוח קטן יחסית נשאר במגננה בחזית הרוסית. בשלב שני, לאחר הכנעת צרפת, ירכז הצבא הגרמני את כוחו בחזית המזרחית, במגמה להכריע את רוסיה. לפי התוכנית, על מנת להביא להכנעה מהירה של צרפת, על הצבא הגרמני בחזית המערבית לרכז את מירב כוחו באגפו הימני (הצפוני), בעוד מרכז והאגף השמאלי שלו נשארים במגננה על גבול צרפת-גרמניה. הכנף הגרמנית הימנית נועדה לבצע תנועת איגוף עצומה דרך שטח הולנד, בלגיה וצפון-מערב צרפת, לתקוף את הצבא הצרפתי (שעיקר כוחו ירותק ללחימה לאורך הגבול עם גרמניה) מעורפו, ולהביא לכיתורו ולהשמדתו.

בה בעת, ניסחו הצרפתים תוכנית מלחמה משלהם, שנודעה בשם תוכנית 17. תוכנית זו, שאומצה על ידי המטכ"ל הצרפתי בשנת 1913, קבעה שעל הצבא הצרפתי לבצע שורת מתקפות באזור אלזס-לורן ובאזור חבל הארדנים במגמה להבקיע את החזית הגרמנית, לחצות את נהר הריין ואולי אף לנתק את הכנף הגרמנית הימנית מעורפה. בבסיסה של תורת הלחימה הצרפתית עמדו רוח הלחימה וההקרבה של החיילים הצרפתים – "אלאן" (élan) – והשאיפה למחות את חרפת התבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה, ולהשיב את השליטה בחבל אלזס-לורן לידי צרפת. אולם תוכנית המערכה הצרפתית שיחקה לידיהם של הגרמנים, שכן היא השתלבה היטב במסגרת "תוכנית שליפן".

לאחר מותו של שליפן, הכניס רמטכ"ל הצבא הגרמני, הלמוט פון מולטקה הצעיר, שינויים משמעותיים בתוכנית המערכה הגרמנית. הוא ביטל את תוכנית הפלישה להולנד ובכך צמצם את ההתנגדות שהייתה צפויה לצבא הגרמני בדרכו לצרפת, אך גם הקטין בהרבה את היקף תנועת האיגוף של הכנף הגרמנית הימנית. לפי התוכנית המקורית, הכוח הימני הקיצוני בכנף זו היה אמור לנוע בצמוד לחוף תעלת למאנש, לחצות את הנהרות סום וסיין, ולאגף את פריז מכיוון דרום-מערב. לפי תוכניתו של מולטקה, תנועת האיגוף של הכנף הימנית הייתה אמורה להיות קצרה בהרבה, ולעבור מצפון לפריז, שינוי שחשף את אגפו הדרומי של הכוח הגרמני להתקפת נגד צרפתית/בריטית. מולטקה גם חיזק את הכנף הגרמנית השמאלית, שהחזיקה באזור אלזס-לורן, והוסיף לה ארמיית מילואים, במקום לחזק ככל האפשר את הכנף הימנית, כפי שקבעה תוכנית שליפן המקורית, ובכך החליש את עוצמתה ואת יכולתה להשיג הכרעה מהירה במלחמה.

גיוס הצבאות והכרזת המלחמה

ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, גררה אחריה הצבת אולטימטום מצד הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שלפיו אם סרביה לא תקבל את דרישות האוסטרו-הונגרים, תפתח הקיסרות במלחמה נגדה. עם פקיעת האולטימטום, הגם שסרביה הסכימה לרוב דרישותיה של אוסטרו-הונגריה, הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה והופעלה מערכת הבריתות באירופה. בתגובה לשינוע הכוחות הרוסי ב-30 ביולי שינעה גם הקיסרות הגרמנית את כוחותיה ב-1 באוגוסט. באותו היום שינעה גם צרפת את כוחותיה. לאחר סירובה של צרפת להבטיח את נייטרליותה, הכריזה גרמניה מלחמה על צרפת ב-3 באוגוסט. למחרת הביאה עמה פלישת הצבא הגרמני לבלגיה הנייטרלית גם הכרזת מלחמה של האימפריה הבריטית על גרמניה, שכן בריטניה הייתה אמונה על שמירתה של בלגיה נייטרלית.

הצדדים הלוחמים

מעצמות המרכז

הקיסרות הגרמנית

הקיסרות הגרמנית הובילה את מעצמות המרכז במלחמה בחזית המערבית ולחמה בה באופן כמעט בלעדי נגד מדינות ההסכמה. שבע ארמיות גרמניות פתחו את המלחמה בחזית לאורך הגבולות של גרמניה עם בלגיה וצרפת, עם למעלה ממיליון וחצי חיילים. הארמיות הסתדרו לפי מספרן הסידורי מן האגף הימני ביותר מול לייז', שם נערכה הארמייה הראשונה, אל הקצה השמאלי באלזס, שם נערכה הארמייה השביעית. את הכנף הימנית הרכיבו שלוש הארמיות הראשונות, אשר מנו יחד 34 אוגדות, המרכז נתפס בידי הארמיות הרביעית והחמישית עם 20 אוגדות, ואילו הכנף השמאלית כללה את הארמיות השישית והשביעית על 16 אוגדותיהן. בנוסף, הוצב גיס פרשים עצמאי לצד הארמיות בכנף הימנית.

מפקדי צבא הקיסרות הגרמנית

הלמוט פון מולטקה הצעיר

אריך פון פאלקנהיין

פאול פון הינדנבורג

אריך לודנדורף

וילהלם גרנר

בפרוץ המלחמה פיקד על הצבא הגרמני הגנרל הלמוט פון מולטקה הצעיר, אולם עם ההפסד בקרב על המארן ותחילת מלחמת החפירות, ולאור עימות בינו לבין הקיסר ומצב בריאותו המידרדר הוא הוחלף בתפקידו כרמטכ"ל הצבא הגרמני על ידי הגנרל אריך פון פאלקנהיין. פון פלקנהיין יזם את קרב ההתשה בוורדן, במחשבה שהתשת הכוחות הצרפתיים תביא לשבירתם, אולם רעיון זה, שהוביל למותם של מאות אלפים בקרב, נכשל, והוא הוחלף על ידי הגנרל פאול פון הינדנבורג. פון הינדנבורג וסגנו, אריך לודנדורף, אשר נטל לעצמו סמכות כשל מפקדו, שימשו ראשי הצבא הגרמני עד שלהי המלחמה, אז התפטר לודנדורף מתפקידו. פון הינדנבורג לא הלך בעקבותיו ובמקומו של לודנדורף מונה הגנרל וילהלם גרנר לסגנו של פון הינדנבורג.

בראש הארמיות של הכנף הימנית עמדו הגנרלים אלכסנדר פון קלוק, קרל פון בילוב ומקס פון האוזן. על גיס הפרשים פיקד גאורג פון דר מרוויץ. לאחר התייצבות החזית המערבית לאורך קו מלחמת החפירות בתום הקרב הראשון על האן הוחלף פון האוזן בגנרל קרל פון איינם כמפקד הארמייה השלישית. ב-27 במרץ 1915 נפצע פון קלוק והגנרל מקס פון פבק החליפו בתפקיד. באותה תקופה לקה פון בילוב בהתקף לב שבעקבותיו פרש מן השירות הצבאי. הוא הוחלף על ידי הגנרל פריץ פון בלו.

בספטמבר 1915 פורקה הארמייה הראשונה, אך היא הוקמה מחדש במהלך הקרב על הסום מהאגף הימני (הצפוני) של הארמייה השנייה בראשותו של פון בלו. את פיקוד הארמייה השנייה תפס הגנרל מקס פון גלוויץ. לאחר הקרב על הסום החליף פון דר מרוויץ את פון גלוויץ. בשלהי המלחמה ב-1918 הוחלפו מפקדי הארמיות הראשונה והשנייה, כאשר ביוני החליף הגנרל ברונו פון מודרה את פריץ פון בלו בפיקוד הארמייה הראשונה, ולאחריו באו הגנרל אוטו פון בלו באוקטובר והגנרל מגנוס פון אברהרדט בנובמבר, ובספטמבר החליף הגנרל אדולף פון קרלוביץ את פון דר מרוויץ בפיקוד הארמייה השנייה.

בראש הארמיות במרכז עמדו אלברכט, דוכס וירטמברג, שפיקד על הרביעית ווילהלם, נסיך הכתר של גרמניה, שפיקד על החמישית. לאחר שאלברכט מווירטמברג קודם בפברואר 1917 לפקד על קבוצת ארמיות שנקראה על שמו, מונה גנרל פרידריך זיקסט פון ארמין למפקד הארמייה. וילהלם גם כן מונה לפקד על קבוצת ארמיות בנובמבר 1916, ובמקומו נכנס לתקופה קצרה גנרל אוואלד פון לוכוב, שהוחלף בפון גלוויץ מן הארמייה השנייה. בספטמבר 1918 החליף פון דר מרוויץ את פון גלוויץ שקודם לפיקוד על קבוצת ארמיות.

על הארמיות שבכנף השמאלית פיקדו רופרכט, יורש העצר של בוואריה, שפיקד על השישית, וגנרל יוזיאס פון הרינגן, שפיקד על השביעית. רופרכט קודם באוגוסט 1916 לפקד על קבוצת ארמיות משלו ובמקומו נכנס גנרל לודוויג פון פלקנהאוזן. באפריל 1917 החליף אוטו פון בלו את פון פלקנהאוזן, ובספטמבר של אותה שנה מונה גנרל פרדיננד פון קוואסט. פון הרינגן הוחלף באוגוסט 1916 על ידי גנרל ריכרד פון שוברט, ובמרץ 1917 החליפו הגנרל מקס פון בהן. פון בהן קודם לפקד על קבוצת ארמיות ובמקומו נכנס פון אברהארדט לתקופה של חודשיים אשר בתומה חזר פון בהן לפקד על השביעית.

האימפריה האוסטרו-הונגרית

האימפריה האוסטרו-הונגרית שלחה אך מעט כוחות לתגבור הלוחמים הגרמנים. מספר פלוגות משלוח נשלחו לצרפת ולבלגיה, כשעיקר תרומתן הייתה בהפעלת תותחי סקודה כבדים בעת הטלת מצור.

מדינות ההסכמה

צרפת

מפקדי צבא צרפת

ז'וזף ז'ופר

רובר ניוול

פיליפ פטן

פרדיננד פוש

צרפת, יחד עם האימפריה הבריטית, היוותה את עיקר הכוח הלוחם של מדינות ההסכמה בחזית המערבית, וחלק ניכר מן הלחימה בחזית זו התחולל בשטחה. אף שהצבא הגרמני התקדם לעבר צרפת דרך בלגיה, תוכנית הלחימה הצרפתית גרסה כי את עיקר הכוח יש להציב בגבול עם גרמניה, ואכן, עיקר המאמצים בתחילת הלחימה הוקדשו לאזור זה של החזית. חמש הארמיות הצרפתיות שהוקמו עם תחילת המלחמה, שהסתכמו בכ-70 אוגדות, הוצבו לפי מספרן הסידורי מהכנף הימנית לשמאלית. בקצה הימני ביותר הוצב כוח הסתערות מיוחד, שהורכב מהגיס השביעי ומאוגדת הפרשים השמינית, ושמאלה ממנו נערכו הארמיות הראשונה והשנייה באלזס ובלורן מול הארמיות הגרמניות השישית והשביעית. הארמיות השלישית, הרביעית והחמישית הוצבו מעברה השמאלי של ורדן, כאשר הארמייה החמישית עתידה הייתה לפנות לכיוון צפון-מזרח כדי לפגוש את הכנף הימנית הגרמנית המגיעה מבלגיה. בחודשים הראשונים ללחימה הוקמו חמש ארמיות נוספות, ובהמשך קובצו הארמיות לשלוש קבוצות ארמיות: צפונית, מרכזית ומזרחית, וכן קבוצת ארמיות של מילואים.

עם פתיחת המלחמה עמד הגנרל ז'וזף ז'ופר בראש המטה הכללי הצרפתי. ז'ופר הצליח למנוע התמוטטות של הצבא הצרפתי עם ההסתערות הגרמנית, והצבא בפיקודו אף בלם את ההתקדמות הגרמנית על נהר המארן. אולם, ז'ופר לא הצליח לשבור את הקיפאון של מלחמת החפירות שבא לאחר המרוץ אל הים, ובדצמבר 1916, לאחר האבדות הגדולות בקרב ורדן ובקרב על הסום, ולמרות הצלחה מסוימת שניתן היה לייחס לקרבות אלה, מונה למרשל צרפת, תפקיד בכיר יותר, אם כי חסר חשיבות מעשית. מחליפו בתפקיד היה רובר ניוול, שהגה את מתקפת ניבל, אשר בכישלונה גרמה למעל 100 אלף הרוגים צרפתים. לאחר כישלון המתקפה והמרידות בצבא הצרפתי בעקבותיה הועבר ניבל במאי 1917 לתפקיד במערכה בצפון אפריקה. מחליפו של ניבל כמפקד כוחות צרפת היה אנרי פיליפ פטן, ששיפר את תנאי המחיה בחזית והעדיף פעולות מגננתיות יותר. לאחר הקרב השלישי על האן וקריסת העמדות הצרפתיות, הוכפף הפיקוד של צבא צרפת למפקד העליון של כוחות ההסכמה, פרדיננד פוש. פוש הוביל את מדינות ההסכמה לניצחון בחזית המערבית.

האימפריה הבריטית

מפקדי חיל המשלוח הבריטי

ג'ון פרנץ'

דאגלס הייג

האימפריה הבריטית הצטרפה ללחימה בחזית המערבית בהכריזה מלחמה על גרמניה, לאחר שזו הפרה את נייטרליותה של בלגיה ובהתאם לברית המשולשת שכרתה עם צרפת ורוסיה. הבריטים שלחו אל החזית המערבית בראשית אוגוסט 1914 חיל משלוח, אשר כלל בתחילה ארבע אוגדות, אם כי במקור תוכננו להישלח שש. הצבא הבריטי, בניגוד לצבאות אחרים באירופה, לא השית גיוס חובה וייעודו היה להילחם מעבר לים, וזאת להבדיל מההגנה הטריטוריאלית שנועדה לשמור על הממלכה. על כן ממדיו הראשוניים של חיל המשלוח הבריטי היו קטנים ביחס לצבאות האחרים. בהמשך המלחמה, עם עידוד הגיוס לצבא בבריטניה, צמח חיל המשלוח לכדי חמש ארמיות, כך שבשיאו מנה החיל כשני מיליון חיילים. נוסף על חיל המשלוח הבריטי שהגיע מבריטניה גופא, נחלצו לעזרת כוחות ההסכמה בחזית גם חילות משלוח מרחבי האימפריה הבריטית: הודו, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד במסגרת אנזא"ק וקנדה במסגרת חיל המשלוח הקנדי. בסך הכול שירתו במסגרת החיל כ-5.4 מיליון חיילים. גזרת הבריטים לאורך קו החזית הייתה הגזרה המרכזית, בין הכוחות הבלגיים לצבא הצרפתי. בראש חיל המשלוח עמד בראשית המלחמה ג'ון פרנץ', כשמעליו שר המלחמה הוריישו קיצ'נר. בדצמבר 1915, לאחר הכישלון בקרב לוס, הוחלף פרנץ' בדאגלס הייג, שפיקד על הכוח עד לתום המלחמה.

בלגיה

הנייטרליות של בלגיה הופרה כבר בתחילת הלחימה בחזית עם הפלישה הגרמנית אליה ב-4 באוגוסט 1914. אף שהבלגים הצליחו לבלום במידת מה את הכוחות הגרמניים ולעכב את התקדמותם, בזכות לחימה עיקשת של הצבא הבלגי והאזרחים ועמידותם של המבצרים, שטחים נרחבים בבלגיה נכבשו ופלנדריה הייתה לנתח גדול משדה הקרב בחזית המערבית. עיכוב זה העניק לצרפת ובריטניה את הזמן הדרוש להתארגנות לשם הגנה מפני כיבוש צרפת. הכיבוש הגרמני בבלגיה היה אכזרי וזכה לכינוי "אונס בלגיה". בית המלוכה הבלגי, ובפרט המלך אלברט הראשון, שפיקד על צבא בלגיה, התגלה בתקופת המלחמה כסמל לאומי מאחד, אשר נתן לעמו תקווה וגאווה לאומית.

ערב המלחמה מנה הצבא הבלגי שש אוגדות רגלים ואוגדת פרשים, אשר הוצבו בגנט, באנטוורפן, בלייז', בנאמור, בשרלרואה, במונס וכן במרכז בריסל. באוגוסט 1914 גויסו 117,000 חיילים ועוד 67,000 מתנדבים להילחם בפולשים הגרמנים, כאשר המילואים נותרו לאייש את המבצרים. הצבא היה מחוסר ציוד בסיסי ונאלץ להשתמש ביכולת אלתור בלחימתו.

ארצות הברית

ארצות הברית נכנסה למלחמה לצד מדינות ההסכמה ב-6 באפריל 1917, כשלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה. אל החזית שלחה ארצות הברית כמיליון חיילים במסגרת חיל המשלוח האמריקאי תחת פיקודו של גנרל הצבאות ג'ון פרשינג. חיל המשלוח, שהגיע בתחילה טיפין טיפין משום שחייליו לא היו מאומנים דיים ללחימה, מנה 30 אוגדות לוחמות, שבע אוגדות שירותים וארבע אוגדות מילואים, עם למעלה משני מיליון אמריקאים שהגיעו לאירופה עד לשביתת הנשק. על אף שהמשמעות הצבאית של הכוח האמריקאי בלחימה לא הייתה גדולה, הדחיפה המורלית שנתנו החיילים האמריקאים לבעלי בריתם הייתה מכרעת.

מדינות נוספות

בעקבות בקשה צרפתית לסיוע, שלחה האימפריה הרוסית לחזית המערבית חיל משלוח בן חטיבת לוחמים אחת, אשר נחת במרסיי באפריל 1916. החטיבה הרוסית לחמה לצד מדינות ההסכמה החזית המערבית עד למהפכה הרוסית ב-1917, אז פורקה. מקצת מן החיילים נשארו בצרפת להילחם במסגרת הלגיון הרוסי עד לתום המלחמה.

ב-7 באוגוסט 1916 אושרה הקמתו של חיל משלוח פורטוגלי לחזית המערבית שמנה 55,000 רגלים ו-1,000 תותחנים ואשר הוכפף לפיקוד בריטי. חיל משלוח נוסף של 30,000 מתנדבים הגיע לצרפת בינואר 1917. בסך הכול נשלחו שתי אוגדות פורטוגליות אשר לחמו תחת פיקוד הארמייה הבריטית הראשונה בגזרת איפר. בנוסף, פעלה יחידה של 1,000 תותחנים מכוח הארטילריה הכבדה העצמאי תחת פיקוד צרפתי.

בשנת 1918 שלחה ממלכת איטליה לחזית המערבית שתי אוגדות במסגרת הגיס השני תחת פיקודו של הגנרל אלבריקו אלבריצ'י. גיס זה לחם בקרב השני על המארן ובקרבות נוספים אחריו עד לסיום המלחמה.

ברזיל שלחה לחזית המערבית רגימנט רגלים אחד שנלחם לצד הצבא הצרפתי. בנוסף, לקראת סוף המלחמה שלחה ברזיל משלחת רפואית לצרפת, אשר נשארה שם עד פברואר 1919.

בנוסף לחיילים גייסו מדינות ההסכמה מאות אלפי עובדים אזרחיים ממדינות שונות, וביניהן סין ודרום אפריקה, על מנת שיעסקו בעבודה חיונית שאינה לחימה מאחורי קווי החזית.

שדה הקרב

אזורי לחימה

אזורי הלחימה בחזית המערבית בבלגיה ובצפון-מזרח צרפת כללו צורות נוף מגוונות, החל מקו החוף של הים הצפוני ועד לגבול שווייץ ורכס הרי הווז' בגובה של 1,400 מ' מעל פני הים, אשר השפיעו על אסטרטגיית הלחימה ברמות השונות. בתווך זה נישאו הרים ורכסים, השתרעו מישורים ועמקים, זרמו נהרות, והאדמה, שהייתה עשויה קרקעות חול, גיר וחרסית, כוסתה בחלקה ביערות ובביצות. כמו כן, יישובים, בחלקם מבוצרים, היו מעוזי לחימה בולטים בקו החזית. עיקר הלחימה בחזית התנהלה לאורך קו חזית אחד שנשאר יציב למדי לאורך שנות המלחמה. בטרם ההגעה לקו חזית זה, שעט צבא הקיסרות הגרמנית דרך בלגיה תוך שהוא כובש את הערים המבוצרות הבלגיות של לייז', נאמור ואנטוורפן. האזור הוולוני בבלגיה היה אזור מתועש, עשיר במכרות ברזל ופחם.

השוחות המקוריות במבלט איפר

"ביתו של אמן על הסום" – ציורו של ויליאם טופהם

החלק הצפוני ביותר של קו החזית היה החוף הבלגי עם ערי הנמל המבוצרות זבריחה וניופורט. ערים אלה, שהיו תחת שליטה גרמנית לאורך שנות המלחמה, היו חשופות להפגזות בריטיות מן הים, ולכן נבנו סביבן סוללות בטון מרובות. עמוק יותר אל תוך היבשה מניופורט, בפלנדריה, זורם נהר איסר, שהצפות שלו מנעו מהגרמנים להגיע אל נמלי דנקרק וקאלה. בדרום-מזרח מחוז פלנדריה המערבית, סביב העיירה איפר, נוצר מבלט של הכוחות הבריטיים – מבלט איפר – שהיה המקום בו התחוללו קרבות איפר.

באזור ארטואה עבר קו החזית באזור התעשייתי של לאנס, ברמת לורטו ורכס וימי ובעיר אראס. רמת לורטו ורכס וימי היו נקודות אסטרטגיות לצורך תצפית, הן לעומק שטח האויב והן על העורף, והניסיונות לכיבושן גבו קורבנות רבים משני הצדדים. מדרום-מזרח לרכס וימי שוכנת העיר אראס, שפונתה בחודש הראשון ללחימה אולם נכבשה חזרה והייתה בשליטה צרפתית לאורך רוב שנות הלחימה. העיר נהרסה כליל עקב ההפגזות הגרמניות עליה. מדרום לאראס עבר קו החזית בעמק נהר הסום שבחבל פיקרדיה. על נהר זה התחולל אחד הקרבות העקובים ביותר מדם שבו היה שימוש לראשונה בטנקים, אם כי התקדמותם אז הייתה מוגבלת. הקרקע העשויה גיר אפשרה לגרמנים לבנות לאורך הנהר קו הגנה מבוצר היטב, עם בונקרים עמוקים ומנהרות שסיפקו מחסה לחיילים רבים.

מזרחית לעמק הסום, בפלנדריה הצרפתית, יושבת העיר קמברה, אשר הייתה צומת מסילות ברזל מרכזי באספקת הציוד לצבא הגרמני בחזית. כן באזור פלנדריה הצרפתית ופיקרדיה נמצאות הערים מובז' וסן-קנטן, שבראשית המלחמה נכבשו עם ההתקדמות הגרמנית ורק בסופה נכבשו חזרה עם ההכרעה לטובת מדינות ההסכמה. בחציה השני של המלחמה בנו הגרמנים באזור זה את קו הינדנבורג, מערכת ביצורים שהייתה אמורה לקצר את החזית הגרמנית לצורך הפחתת הכוחות בה.

האזור הכפרי המיוער סביב נהר האן, אשר מאופיין ברכס ורמה הנקראים שמן דה דאם (Chemin des Dames – דרך הגברות) ובעמק שדרכו זורם הנהר. חשיבותו של הרכס היא במעברו ממזרח למערב תוך תצפית על הצפון והדרום מסביב. זהו גם מחסום טבעי מצפון-מזרח לפריז שלצבא הצרפתי היה חשוב לשמור עליו. לאחר הנסיגה הגרמנית אל נהר האן החלו הגרמנים להתחפר בעמדותיהם, סנונית ראשונה של מלחמת החפירות ששררה לאורך רוב שנות המלחמה בחזית. דרומית לנהר האן זורם נהר המארן בחבל שמפאן, שחלקו המערבי עטור גבעות ומיוער וחלקו המזרחי מישור גיר. נהר זה היה אתר בלימה חשוב עבור מדינות ההסכמה, הן בראשית המלחמה עם בלימת ההתקדמות הגרמנית והן במתקפת נגד למתקפת האביב הגרמנית בשלביה המאוחרים. עוד באזור שמפן שוכנת העיר ריימס שנהרסה מהפגזות הגרמנים. הצרפתים ניצלו את מישור הגיר סביב העיר כדי לבנות מרתפים ומחסות לאוכלוסייה האזרחית ולצבא.

החבלים לורן ואלזס, שנכבשו על ידי פרוסיה במלחמת צרפת–פרוסיה, היו לזירת קרב גם במלחמת העולם הראשונה. מצד הצרפתים היה רצון חזק מאוד להחזיר שטחים אלה לשליטת צרפת, אשר גם תורגם לתוכנית 17, בעוד הגרמנים ניסו לשמור על שטחים אלה במטרה לכלוא את הצרפתים בתנועת מלקחיים. בצפון-מערב לורן יושבת העיר ורדן, עיר מבוצרת על הדרך למישורי שמפאן ולפריז, שם החליטו הגרמנים לפתוח במתקפת התשה במטרה להסב לצרפתים כמה שיותר נפגעים. דרומית-מזרחית לוורדן נערכו קווי החזית על רכס ממזרח למז. בעיירה סן-מייל יצרו הקווים מבלט גרמני שאיים על מסילת הרכבת לנאנסי. בניגוד לנאנסי, שלא נכללה בשטחים שסופחו לקיסרות הגרמנית בעקבות מלחמת פרוסיה-צרפת, הייתה העיר מץ, כמו גם אזור הנהרות מוזל ומרת, תחת שלטון גרמני, ויחד הם היוו צומת דרכים חשוב בדרך האספקה לחזית. באלזס התקבעו קווי החזית בשלב מוקדם על רכס הרי הווז' ומישור הריין שנפרש מתחתיו. בהרי הווז' נחפרו השוחות והמוצבים בסלע ההר על הפסגות המעוגלות שאפשרו תצפית על המישור.

מלחמת החפירות

פרשים גרמנים בחפירות

ערך מורחב – מלחמת חפירות

מהקרב הראשון על האן וסופו של המרוץ אל הים בספטמבר 1914 ועד מתקפת האביב הגרמנית במרץ–אפריל 1918, התאפיינה הלחימה בחזית המערבית במלחמת חפירות סטטית. חיילי הקיסרות הגרמנית מן הצד האחד וחיילי מדינות ההסכמה מן העבר השני התחפרו בעמדותיהם, לאורך קווי חפירות מבוצרים, שהשתרעו ממערב בלגיה ועד להרי האלפים, והלכו והשתכללו ככל שהתמשכה המלחמה. המרחק בין קו החפירות הקדמי של הצדדים היריבים נע בין כמה עשרות מטרים עד לקילומטר, בהתאם לתנאי השטח וליכולות הלוגיסטיות להציב ארטילריה ולטווח אותה ביעילות. העמדות המבוצרות של הצדדים היריבים, שכללו מספר קווי חפירות, והוגנו באמצעות גדרות תיל, עמדות מקלעים וסוללות ארטילריה, היקשו על הצד התוקף להשיג התקדמות משמעותית. גם כאשר הצד התוקף הצליח להתקדם מספר ק"מ, המשך ההתקדמות נבלם בדרך כלל תוך זמן קצר באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה, והרעשה ארטילרית כבדה על השטח שנכבש. כל הניסיונות לשבור את הקיפאון בחזית באמצעות התקפות חזיתיות, דוגמת הקרבות בוורדן ובסום ב-1916 וקרב פשנדל ב-1917, נכשלו. קווי החזית לא השתנו באופן משמעותי, אף שההתקפות הללו גבו מחיר כבד של מיליוני פצועים והרוגים. חיילים רבים נוספים נפגעו כתוצאה מתנאי החיים הקשים בקו החזית, למשל, אירעו מקרים רבים של רגל חפירות.

הטקטיקה הבריטית התבססה בראשית המלחמה על מערך של שלוש שורות שוחות מקבילות לקו החזית, במרחקים של כ-170 מטר זו מזו, כאשר ביניהן מקשרות שוחות-קשר קצרות ניצבות. השוחה הראשונה מול החזית אוישה רק במצבי "כוננות עם שחר" ולקראת מתקפה. מאחורי שוחה זו הייתה שוחת התובלה המרכזית ששימשה גם בתור שוחת הפיקוד הקדמי, מאחוריה הייתה שוחת נסיגה. אולם, חיבורי שוחות הקשר היוו נקודת תורפה וטווח הארטילריה המשתנה שיבש את התכנון. זאת ועוד, מבלטים שנוצרו חשפו את הכוח לשלוש חזיתות ולא אפשרו את קיום הדוקטרינה. לצורכי התקפה נחפרו בחיפזון שוחות זמניות.

הגרמנים התבצרו בעמדות מבוצרות להגנה על השטח שכבשו, וכוחות מדינות ההסכמה התחפרו מולן בעמדות, שנועדו במקור להיות זמניות, עד להבקעת מערך ההגנה הגרמני, אך הפכו עם הזמן להיות קבועות. הגרמנים הקימו מאחורי קו ההגנה הראשון שלהם מערך הגנה מבוצר בעומק רב, אשר נודע בשם קו הינדנבורג, שניתן היה לסגת אליו במקרה הצורך. ככלל, דוקטרינת המגננה הגרמנית מאז הקרב על הסום (קיץ 1916) התבססה על "הגנת עומק", שאיפשרה להם להתארגן להתקפות נגד מהירות במקרה שהאויב הצליח לכבוש את קו ההגנה הגרמני הראשון.

גם בתקופות הפוגה יחסית בקרבות, כאשר שני הצדדים נמצאו במגננה, הם הטרידו כל העת אלה את אלה באש ארטילרית ובירי צלפים, שגרמו ללא מעט נפגעים.

אמצעי לחימה

נשק קל

חיילים בריטים מפעילים מקלע ויקרס כשלראשם מסכות גז

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגלה הרובה כנשק החיוני ביותר לכוחות רגלים. יעילותו של הרובה הייתה תלויה באופן ניכר במיומנות המשתמש בו, כאשר לרוב נע מספר היריות בדקה נע בין 8 ל-12. מבחינת טווח הירי, הממוצע היה 1,400 מ', אם כי הדיוק התקבל בטווח של 600 מ'. הרובה הראשי והתקני של כוחות הרגלים הגרמניים במהלך המלחמה היה Gewehr 98 מתוצרת מאוזר. מנגד, השתמשו הבריטים בעיקר בלי אנפילד, הצרפתים בלבל 1886 ולאחר מכן גם בברתייה והאמריקאים בספרינגפילד. חיל המשלוח הקנדי השתמש ברובה רוס, הדומה ללי אנפילד במאפייניו. רובים עם כוונות טלסקופיות היו בשימוש של צלפים, שאיימו על היוצאים מן השוחות. כן היה שימוש בנשק קר ככידון רובה.

המקלעים היו לנשק מגננתי בולט בתקופת המלחמה. על פי רוב הם הוצבו על חצובה ונדרשו ארבעה עד שישה חיילים לתפעולם. מיקומם של המקלעים בנקודות מפתח סיכל נתיבי התקדמות של חיילי האויב וגבה ממנו קורבנות רבים. ניסיונות לפתח מקלעים קלים בתקופת המלחמה לצורך פעולות התקפיות, כמו מקלע לואיס, לא ענו על הצרכים המבצעיים. אף שהיו קלים יחסית, המקלעים הקלים עדיין היו מסורבלים עבור תנועת רגלים מהירה. לקראת סוף המלחמה הותקנו מקלעים על טנקים, במיוחד בחזית המערבית, ועל מטוסים. עם המקלעים הבולטים ניתן למנות את מקלע מקסים, מקלע ויקרס, M1917 בראונינג ושושא.

ארטילריה

במלחמת העולם הראשונה בכלל, ובחזית המערבית בפרט, הייתה הארטילריה לסוג נשק חשוב במעלה נגד חיל רגלים ונגד טנקים, אשר החלו להופיע בזירת הלחימה בעת ההיא. השימוש בארטילריה היה הן בכינון ישיר עם תותחי שדה והן בכינון עקיף עם מרגמה והוביצר ודרש תפעול של מספר לוחמים מיומנים עבור כל תותח. התותחים נוידו בשדה הקרב ברכב או באמצעות סוסים. שני תותחי שדה שהיו בשימוש הצבא הגרמני היו הוביצר כבד 15 ס"מ 13 ותותח שדה 7.7 ס"מ מודל 1896. באחרון הוכנסו שיפורים ב-1904 כדי להתאים אותו למלחמה בתותחים הצרפתיים, וב-1916 יוצר מודל חדש שלו עם טווח משופר. בנוסף, עם פתיחת החזית שלחו הגרמנים לבלגיה את התותח ברטה השמנה על מנת לשבור את הביצורים הבלגיים. מנגד, הפיקוד הצרפתי ובני בריתו ביססו את רוב הארטילריה שלהם על תותח 75 מ"מ מודל 1897, שהיה תותח חדשני לזמנו, עם שימוש באבק שרפה נטול עשן, פגזים בתבנית מודרנית ומנגנון ספיגת רתע הידרופנאומטי יעיל. בשנת 1917 הכניסו הצרפתים הוביצרים נוספים לפעולה, דוגמת תותח 155 מ"מ GPF. יישום נוסף לתותחים פותח בשלהי המלחמה, עת הותקנו תותחים על גבי טנקים, ובכך הפכו אותם לנושאי ארטילריה משוריינים יעילים.

לוחמת גז

ערך מורחב – לוחמת גז במלחמת העולם הראשונה

בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה השתמשו גם רבות בלוחמת גז. שימוש בלוחמה כימית במלחמה זו התחיל מהרכבה של כימיקלים שיצרו גזים לא ממיתים כגון גז מדמיע. בהמשך נוצרו גם גזים ממיתים כגון גז כלור, גז פוסגן וגז חרדל. רק 4 אחוזים מהחיילים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה מתו משאיפת גז לוחמה כימי. בשלבים המאוחרים של המלחמה, היעילות שלו התפוגגה כיוון שהיה ניתן לפתח אמצעי הגנה יעילים יותר כנגדו. השימוש הנרחב בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה בכלל ובחזית המערבית בפרט טבע את הביטוי הרווח "המלחמה הכימית".

טנקים

טנק סימן 1 בקרב על הסום

ב-1915, עקב חוסר השינויים בחזית המערבית, הציע הממציא הבריטי דה-מול את הצעתו לרכב זחלי. בהמשך החל פיתוח של טנק בתצורה שונה מזאת שהציע דה-מול ודווקא הצי הבריטי קידם את התפתחותו בעוד שהבכירים בחיל היבשה התנגדו לרעיון. בין התומכים ביצור הטנק היה וינסטון צ'רצ'יל, שראה בו אמצעי להכריע את המלחמה. הטנק חומש בשני מקלעים, וצוותו מנה עשרה אנשים.

אב הטיפוס הראשון של טנק נוסה לראשונה על ידי הבריטים ב-6 בספטמבר 1915. השימוש הקרבי הראשון בטנק מסוג סימן 1 נעשה ב-15 בספטמבר 1916 בקרב על הסום עם 16 טנקים, אך התוצאות היו מזעריות. חסרונו הגדול היה ששקע בחפירות ובבוץ יותר מהמתוכנן.

למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו. הקרב הראשון של שריון מול שריון נערך באפריל 1918 בצרפת. בקרב גברו שלושה טנקים בריטיים על שלושה טנקים גרמנים. ביולי 1918 ניצח הגנרל האוסטרלי ממוצא יהודי, ג'ון מונש, על התקפה מתואמת של טנקים, תותחים ומטוסים שנועדה לפנות דרך להתקדמות חיל הרגלים. במשך 1918 גבר השימוש בטנקים.

מטוסים

ב-1914 החלו גרמניה, צרפת ובריטניה להשתמש במטוסים למטרות תצפית וסיור. תוך זמן מועט חומשו המטוסים במקלעים והחלו לירות בכוחות היבשתיים. כן החלו קרבות אוויר בין מטוסים בודדים ואחר כך בין קבוצות של מטוסים. בריטניה בנתה את נושאת המטוסים הראשונה בעולם. לצד המטוסים הופיעו בקיסרות הגרמנית ספינות אוויר ענקיות שהחלו להפציץ את ערי החוף באי הבריטי. יתרונן של ספינות האוויר היה ביכולת הישארותן הארוכה באוויר, אך הן היו פגיעות מאוד לאש מן הקרקע ומן האוויר והתלקחו בקלות.

להביורים

חיילים גרמניים משתמשים בלהביור

בחזית המערבית לא נעשה שימוש בנשק זה עד פברואר 1916, אז פגשו אותו חיילים צרפתים לזמן קצר בקרב ורדן. שימוש נוסף נעשה בו שוב רק ביולי 1916, נגד חפירות בריטיות בהוג. לאחר הדברים האלה נתברר, כי לנשק זה היו מספר חסרונות: הוא היה כבד, מסורבל וקשה לתפעול; גרוע מכך, אפשר לירות ממנו בבטחה רק מתוך חפירה, וכך מוגבל היורה לחפירות בהן רחוקה חפירת האויב פחות מ-18 מטרים - מקרה נדיר ביותר. בנוסף, מפעילי הלהביור היו פגיעים, ולעיתים נדירות נלקחו כשבויים (בעיקר על ידי חיילים שרגע לפני כן נפגעו מאש הלהביור). גם הבריטים והצרפתים שקלו שימוש בלהביור, אבל זנחו את הרעיון לאחר זמן קצר.

צוללות

ערך מורחב – מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה

הצוללת הגרמנית U-9 שלחמה בחזית

במלחמה זו הצוללת הופיעה לראשונה כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת בריטניה היווה השימוש הגרמני בצוללות התפתחות דרמטית ביותר. הצוללות שהופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, הופעלו, החל מפברואר 1915, כנגד אוניות סחר של מדינות ההסכמה. עד סוף 1915 הוטבעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוסיטניה, ב-7 במאי 1915, שבה נספו 1,201 מנוסעי הספינה, עוררה זעם רב בארצות הברית, ובעקבותיו הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה, כך שהן יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניות נוסעים.

החלטתה של גרמניה להפר את ההגבלות על פעילות צוללות, החל מ-1 בפברואר 1917, הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד בריטניה ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.

פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סחר, הביאה להטבעת מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה הוטבעו אוניות סחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליוני טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות אוניות סחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליון טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 260 אלף טון למעצמות המרכז). הצי הגרמני איבד במאבק זה כמחצית מהצוללות שברשותו (343 צוללות), ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבדות, אספקה מארצות הברית לבריטניה.

מהלך הלחימה

1914 – הפלישה הגרמנית

ההתקדמות המהירה

חיילים גרמנים ב-7 באוגוסט 1914

ב-4 באוגוסט 1914 פלשה גרמניה לבלגיה וללוקסמבורג הנייטרליות. על אף ההתנגדות הבלגית העזה בעיר המבוצרת לייז', התנגדות שלא נצפתה מצד הגרמנים שהטילו מצור על העיר, הצליחו הגרמנים לכבוש את העיר באמצעות הארטילריה הכבדה שהפעילו כנגד הביצורים. לאחר נפילתה של לייז' בידי הגרמנים נסוגו הבלגים לכיוון אנטוורפן, עליה דילגו הגרמנים בהתקדמותם, ונאמור, אותה כבשו הגרמנים ב-23 באוגוסט לאחר הטלת מצור נוסף. במהלך הכיבוש של בלגיה ביצע הצבא הגרמני פשעי מלחמה באוכלוסייה האזרחית הבלגית שנודעו בשם "אונס בלגיה".

במקביל לפלישה הגרמנית, תקפו הצרפתים בגבול גרמניה-צרפת במטרה לכבוש את חבל אלזס-לורן, שנכבש על ידי הגרמנים במלחמת צרפת–פרוסיה. הגרמנים נסוגו אט אט, במטרה למשוך את הצרפתים וללכוד אותם בתנועת מלקחיים בהתאם לתוכנית שליפן, תוך שהם מסבים לצרפתים אבדות רבות.

הכיבוש הגרמני בבלגיה נמשך עת הגרמנים התקדמו לעבר צפון צרפת בחציו השני של חודש אוגוסט. בסדרת קרבות שנערכו בין הצבא הגרמני לבין הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי, אשר נקראו בשם הכולל המערכה על הגבולות, ושהמרכזיים בהם היו קרב שרלרואה וקרב מונס, ניצחו הגרמנים, והכוחות הצרפתיים והבריטיים נסוגו דרומה ומערבה. עם זאת, הנסיגה הייתה מסודרת יחסית, ובנוסף, ערכו כוחות מדינות ההסכמה כמה התקפות נגד, למשל, קרב סן-קנטן (1914). כך שמרו צבאות מדינות ההסכמה על כושר לחימתם.

הבלימה על המארן והמרוץ אל הים

מצב החזית המערבית בשנת 1914 והמירוץ אל הים

ב-5 בספטמבר, כשהכוחות הגרמניים היו במרחק 70 ק"מ מפריז, ניצלו הכוחות הצרפתיים והבריטיים פער שנפער בין הארמיות הראשונה והשנייה של הצבא הגרמני, ובקרב שהתנהל על נהר המארן הם הצליחו לבלום את ההתקדמות הגרמנית ולהדוף אותם לכיוון נהר האן, שם, צפונית לנהר, הכוחות הגרמנים התחפרו בשוחות.

כתוצאה מהדיפת הגרמנים, פתחו שני הצדדים בניסיונות איגוף מצפון-מערב. ניסיונות אלה, שלא צלחו עבור אף אחד מהצדדים, הסתיימו ביצירת קו חזית רצוף מהים הצפוני אל גבול צרפת-שווייץ, ועל כן נקראו בשם המרוץ אל הים. עבור הגרמנים היה המרוץ אל הים גם ניסיון להשתלט על הנמלים הבלגיים בים הצפוני, ניסיון שלא צלח עקב הצפות של נהר איסר ועקב הצלחתם של הבריטים למנוע את גישת הגרמנים לנמלים.

מצד כוחות ההסכמה, נחלק קו החזית לשלושה חלקים, כאשר על כל חלק הייתה מופקדת מדינה אחרת. החלק הצפון-מערבי באורך 35 ק"מ מהים הצפוני הופקד בידי בלגיה, החלק השני עד לעמק הסום הופקד בידי בריטניה והחלק השלישי עד לגבול עם שווייץ הופקד בידי צרפת.

הפסקת האש של חג המולד

ערך מורחב – הפסקת האש של חג המולד

בחג המולד של 1914 החלו החיילים הגרמנים לקשט את אזור הביצורים שלהם בגזרת איפר בבלגיה לכבוד החג. החיילים הבריטים מנגד הצטרפו לחגיגה והתפתחה הפסקת אש ספונטנית וקצרה שבה שרו שני הצדדים יחדיו שירים בגרמנית ובאנגלית ואף שיחקו כדורגל זה נגד זה. לאחר ששני הצדדים צעקו זה לזה ברכות לחג, נפגשו החיילים בכמה מקומות בשטח ההפקר שבין הכוחות והחליפו ביניהם מתנות לחג. הירי הארטילרי בגזרת איפר הופסק גם הוא באותו הלילה. בחלק מהמקומות הסתיימה הפסקת האש בתום ערב החג ובמספר מקומות היא נמשכה עד לראש השנה החדשה. עם פרוץ המלחמה באוגוסט נפוצה האמונה כי המלחמה תסתיים עד לחג המולד, אולם המציאות הראתה אחרת, והלחימה נמשכה למעלה מארבע שנים, תוך שהיא גובה מספר קרבנות עצום.

1915 – קיפאון

החזית המערבית בשנים 1915–1916

בין החוף לבין הרי הווז' היה מבלט גרמני בקו החזית, מבלט נואיון, שז'ופר תכנן להתקיפו משני צדדיו במטרה לנתקו. לפי התוכנית, הבריטים היו אמורים לתקוף מצפון ולדחוף את הכוחות הגרמניים מזרחה לארטואה, ואילו הצרפתים היו אמורים לתקוף בשמפאן. ב-10 במרץ, כחלק מתוכנית למתקפה גדולה יותר באזור ארטואה, תקף הצבא הבריטי בנב שאפל במטרה לכבוש את רכס אובר. התקיפה התבצעה בידי ארבע אוגדות לאורך חזית של כשלושה ק"מ. בטרם ההסתערות הרגלית הייתה הפצצה מרוכזת וכבדה שנמשכה 35 דקות, דבר שאפשר התקדמות מהירה בתוך ארבע שעות. אולם ההתקדמות נבלמה בגלל בעיות לוגיסטיקה ותקשורת, והגרמנים מנגד פתחו במתקפת נגד של כוחות מילואים ועיכבו את כיבוש הרכס. במהלך המתקפה השתמשו הבריטים בשליש מפגזי הארטילריה שלהם.

המשך התקפות מדינות ההסכמה

באביב ניסו מדינות ההסכמה לכבוש את רכס וימי. הארמייה העשירית הצרפתית תקפה ב-9 במאי, לאחר הפגזה ממושכת של שישה ימים, והתקדמה חמישה ק"מ, אולם נסוגה לאחר שפגשה בקני מקלעים גרמניים. אף שההתקדמות פסקה, הלחימה באזור נמשכה עד 18 ביוני. במאי תפסו הגרמנים מסמך צרפתי המתאר מערכת ביצורים חדשה, ולפיו במקום להסתמך על קו חזית מבוצר היטב, מסודרת מערכת ההגנה בסדרה של מדרגות. מסמך זה היה הבסיס לפיתוח דוקטרינת ההגנה לעומק נגד מדינות ההסכמה.

בספטמבר פתחו מדינות ההסכמה במתקפה נוספת, עת הצרפתים תקפו בשמפאן והבריטים בלוס. הצרפתים התכוננו לאורך הקיץ למבצע זה, כאשר הבריטים לקחו על עצמם קטע ארוך יותר מקו החזית על מנת לשחרר את הצרפתים לצורך המתקפה. ההפגזה בטרם הקרב, אשר כוונה בזהירות בסיוע תצלומי אוויר, החלה ב-22 בספטמבר. ההתקפה הצרפתית העיקרית החלה שלושה ימים לאחר מכן והתקדמה מאוד בראשיתה, למרות חוטי התיל והמקלעים. הגרמנים, במקום לסגת, אימצו שיטה חדשה של הגנה לעומק שכללה סדרת אזורי מגננה ועמדות בעומק 8 ק"מ.

ב-25 בספטמבר פתחו הבריטים במתקפתם בלוס, שנועדה לתמוך במתקפה גדולה יותר בשמפן. המתקפה באה לאחר הפגזה בת ארבעה ימים של 250,000 פגזים וירי של 5,100 פחיות של גז כלור. היא כללה שני גייסות במתקפה הראשית ושניים נוספים שביצעו מתקפות הסחה באיפר. הבריטים ספגו בקרב אבדות כבדות, בעיקר מאש מקלעים, והתקדמו מעט בטרם אזלו הפגזים שלהם. חידוש של המתקפה ב-13 באוקטובר הביאה לתוצאות מעט יותר טובות. לאחר הקרב, בדצמבר, הוחלף מפקד חיל המשלוח הבריטי, ג'ון פרנץ', בגנרל דאגלס הייג.

1916 – מלחמת התשה

ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, האמין כי ייתכן שלא ניתן יהיה להגיע לפריצת דרך, ומשום כך התמקד בהסבת אבדות כבדות לצרפתים אשר יגרמו להם להיכנע, או כפי שניסח זאת: "לגרום לצרפת לדמם עד לבן". כפועל יוצא של תוכנית זו הוא אימץ שתי אסטרטגיות: הראשונה הייתה לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, כדי לנתק את מדינות ההסכמה מאספקת הציוד מעבר לים, והתקפות ממוקדות מרובות נפגעים נגד החיילים הצרפתים. במטרה להסב את מרב הנפגעים, הוא תכנן לתקוף במקום שממנו הצרפתים לא יוכלו לסגת, הן מסיבות של זניחת עמדות אסטרטגיות והן מסיבות של גאווה לאומית, ובכך קיווה לכלוא אותם. העיירה ורדן נבחרה לשם כך משום שהייתה מעוז חשוב מוקף בטבעת של מבצרים אשר שכן בסמוך לקו החזית הגרמני ומשום ששמרה של הדרך הישירה לפריז. שם המבצע היה "Gericht" (בעברית: משפט, אם כי הכוונה הייתה למקום של הוצאה להורג).

פלקנהיין תחם את החזית ל-5–6 קילומטרים על מנת לרכז את כוח הירי וכדי למנוע פריצת דרך ממתקפת נגד. הוא גם שמר בקפידה על עתודות המזון, בספקו מזון שיאפשר את המשך הקרב בלבד. בהכנותיהם לקרב ריכזו הגרמנים מטוסים בסמוך למבצר, וכהקדמה לקרב סרקו מהאוויר נקודות ציון לצורך הכוונה מדויקת של הארטילריה. מנגד, לקראת מאי פרשו הצרפתים אסקדרון של מטוסי ניופור. המרחב האווירי הצפוף מעל ורדן הפך לשדה קרב אווירי והדגים את החשיבות של עליונות אווירית טקטית, כשכל צד ניסה לגבור על השני בעזרת ביון אווירי.

קרב ורדן

ערך מורחב – קרב ורדן

קרב ורדן החל ב-21 בפברואר 1916 עם הפגזה ארטילרית גרמנית כבדה, שלאחריה התקדם הצבא הגרמני לעבר החפירות הצרפתיות תוך שימוש בלהביורים, לראשונה במלחמה. למרות ההתקדמות הגרמנית האיטית וכיבוש מבצר דואומון, הכוחות הגרמניים לא הצליחו לכבוש את ורדן עצמה, ואף מטרתה העיקרית של המתקפה, לגרום לצבא הצרפתי "לדמם למוות", נכשלה אף היא, כפי שהוכיחה כמות האבדות הנכבדת בצד הגרמני.

אסטרטגית הייתה ההתקפה אסון לגרמנים, במיוחד בהשוואה לאפשרויות האחרות שהיו פתוחות לפניהם — התקדמות נוספת בחזית המזרחית, והוצאת האימפריה הרוסית מחוץ למלחמה, תוך כיבוש שדות התבואה של אוקראינה. למרות זאת, כמות האבדות הצרפתית הייתה מזעזעת. ככל הנראה, אנושיותו של המרשל פטן, שהתעקש כי החיילים יוחלפו בצורה סדירה נוכח הזוועות הללו, היא שתרמה למוניטין שלו, והיו לכך השלכות הרות אסון על צרפת בעתיד.

הקרב על הסום

חיילים בריטים יוצאים מהשוחות במהלך קרב מורוואל, חלק מן הקרב על הסום

ערך מורחב – הקרב על הסום

באביב של 1916 היו מפקדי כוחות ההסכמה מודאגים לגבי יכולתם של החיילים הצרפתים להתגבר על האבדות הכבדות שספגו בקרב ורדן. התוכניות המקוריות למתקפה על נהר הסום שונו על מנת להעביר את עיקר הנטל אל הבריטים. ב-1 ביולי פתחו אוגדות בריטיות במתקפה בפיקרדי על נהר הסום, בתמיכה של חמש אוגדות בריטיות לימינן, עת פרצו לעבר חפירות הגרמנים לאחר הפגזה ארטילרית. בסוף יום הלחימה הראשון ספגו הבריטים כ-60,000 נפגעים, מתוכם 20,000 הרוגים.

בקרב נעשה שימוש לראשונה בטנקים, אך הפעלת הטנקים הייתה מוגבלת ובלתי יעילה בעליל. במהלך חודשי הלחימה השתפרה הטקטיקה של הצבא הבריטי כתוצאה מהלקח שנלמד בימי הלחימה הראשונים, וכוחות רגלים, ארטילריה וחיל אוויר שולבו יחד להשגת הכרעה. לאור הלקח מוורדן לגבי עליונות אווירית, הפילו הבריטים מטוסים גרמניים רבים, תוך שימוש בשילוב של מטוסים ליצירת מבנה. כמו כן, הקרב לימד את הבריטים להקטין את יחידות הפעולה של הרגלים מפלוגה, למחלקה ואף לכיתה בהמשך המלחמה.

הקרב הסתיים לאחר ארבעה וחצי חודשים, כאשר המפקד הבריטי, דאגלס הייג, הורה על הפסקתו. הוא זכור בעיקר כדוגמה למתקפה חזיתית חסרת תוחלת על עמדות מוגנות היטב. בסוף הקרב הצליחו מדינות ההסכמה להתקדם כעשרה ק"מ, במחיר של יותר ממיליון נפגעים לשני הצדדים. המספר הכולל של הנפגעים בסיום הקרב הסתכם בכ-420,000 בריטים, 200,000 צרפתים ו-465,000 גרמנים. הקרב על הסום הביא להקטנת הלחץ הצרפתי בקרב ורדן, משום שהגרמנים נאלצו להעביר חלק מכוחותיהם מוורדן, כדי לעמוד בפני ההתקפה הבריטית-צרפתית המשולבת בסום.

קו הינדנבורג

ערך מורחב – קו הינדנבורג

בחודש אוגוסט התחלף הפיקוד הגרמני בחזית המערבית, עת פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף תפסו את מקומו של פלקנהיין שהתפטר. המפקדים החדשים הכירו מיד בכך שקרב ורדן והקרב על הסום שחקו את יכולות המתקפה של הצבא הגרמני, ולפיכך החליטו שהצבא הגרמני בחזית המערבית יעבור למגננה למשך רוב שנת 1917, בעוד שהמאמץ המלחמתי של מעצמות המרכז יתמקד במקום אחר.

במהלך הקרב על הסום ובמשך חודשי החורף, בנו הגרמנים מערכת ביצורים מאחורי אחד המקטעים בחזית, אשר נועדה לצמצם את החזית הגרמנית ולאפשר את העברתן של עשר אוגדות לצרכים אחרים. מערכת זו נקראה קו הינדנבורג, והיא נמתחה מאראס דרומה ללפו (laffaux) שליד סואסון– צמצום של כ-50 ק"מ בחזית הגרמנית.

1917 – יתרון למדינות ההסכמה

החזית המערבית בשנת 1917

קו הינדנבורג נבנה כ-30–50 ק"מ מאחורי קו החזית הגרמני. ב-9 בפברואר נסוגו כוחות גרמניים אל הקו, נסיגה אשר הושלמה ב-5 באפריל תוך שהיא מותירה אחריה אדמה חרוכה. הנסיגה רוקנה מתוכן את האסטרטגיה הצרפתית של תקיפת שני אגפיו של מבלט נואיון, שכן הוא חדל מלהתקיים. עם זאת, התקדמות בריטית נמשכה שכן, במובן מסוים, הנסיגה הגרמנית נבעה מהאבדות הרבות שספגו הגרמנים בקרב ורדן ובקרב על הסום, למרות אבדות גבוהות יותר בקרב מדינות ההסכמה.

במקביל האמריקאים הצטרפו למלחמה באפריל 1917 בעקבות פרסומו של מברק צימרמן, מברק מוצפן ששלח שר החוץ של גרמניה, ארתור צימרמן, מגרמניה למקסיקו ויורט ופוענח בידי המודיעין הבריטי. במברק הציעה גרמניה למקסיקו ברית צבאית נגד ארצות הברית תמורת תמיכה כלכלית והבנה גרמנית שעל מקסיקו להחזיר לעצמה את דרום-מערב ארצות הברית שאבדו במלחמת ארצות הברית–מקסיקו. כמו כן, לוחמת צוללות בלתי מוגבלת כנגד כל כלי שיט, אשר גרמניה פתחה בה בשנית בשנת 1917, לאחר לחץ ציבורי בגרמניה עקב מחסור במזון, הייתה אחד הגורמים אשר זירזו את כניסתה של ארצות הברית למלחמה. במהלך מלחמת הצוללות הוטבעו אוניות רבות ובכללן גם אוניות אמריקאיות. להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה היה גם מניע כלכלי: מלחמת הצוללות פגעה בסחר הימי ובכך פגעה בקשרי המסחר של ארצות הברית עם בריטניה, וגרמה לה נזק כלכלי כבד. היה חשש כי כספים רבים שהושקעו בקשרים כלכליים אלה, במיוחד עם בריטניה, ירדו לטמיון.

לקראת 1917 היה גודלו של הצבא הבריטי בחזית כשני שלישים מגודלו של הצבא הצרפתי. באפריל פתחו כוחות האימפריה הבריטית במתקפה שהחלה את קרב אראס. הגיס הקנדי ואוגדת הרגלים החמישית הבריטית תקפו את הקווים הגרמניים ברכס וימי אך ספגו אבדות כבדות. מתקפה זו של מדינות ההסכמה הסתיימה עם הסירוב לשלוח תגבורת לאזור.

בחורף 1916–1917 שופרו טקטיקות הלוחמה האווירית של הגרמנים, ובית ספר לאימון טייסי קרב הוקם בוואלנסיין במקביל לייצור מטוסים עם מקלע כפול. ההשלכות של הדבר היו הרות אסון עבור הכוח האווירי של מדינות ההסכמה – לא ניתן היה לשחזר ההצלחות האוויריות מעל הסום והגרמנים הסבו אבדות רבות. למשל, במהלך המתקפה באראס איבדו הבריטים 316 אנשי צוות אוויר והקנדים איבדו 114, לעומת 44 אצל הגרמנים.

תנודות במורל הצרפתי

בחודש אפריל הורה הגנרל הצרפתי רובר ניוול על מתקפה חדשה נגד החפירות הגרמניות בהבטיחו שזו תביא לניצחון. במתקפה, המכונה מתקפת ניבל, תוכננו להילחם 1.2 מיליון חיילים שילוו בטנקים ובארטילריה. במבצע הייתה ידם של הצרפתים, בתוספת שתי חטיבות רוסיות, על התחתונה – הגרמנים שלטו באוויר, השטח היה בעל עבירות נמוכה והחשאיות של המתקפה לא נשמרה. בתוך שבוע נהרגו 100 אלף חיילים צרפתים, ולמרות הבטחתו של ניבל, שאם המתקפה תיכשל, היא תופסק, המתקפה נמשכה אל תוך מאי. ב-3 במאי סירבו חיילי האוגדה הקולוניאלית הצרפתית השנייה המותשים, שלחמו בקרב ורדן, לפקודה להילחם ואף הגיעו שיכורים וחסרי נשק. לקצינים לא היו האמצעים להעניש את האוגדה כולה ולכן לא ננקטו צעדים משמעותיים נגד הסרבנים. בהמשך אירעו המרידות בצבא הצרפתי (1917), עם סך הכול של 20,000 חיילים שנטשו את שדה הקרב. כוחות אחרים של מדינות ההסכמה המשיכו לתקוף, אך ספגו אבדות משמעותיות. קריאות לפטריוטיות כמו גם מעצרים והליכים משפטיים עודדו את החיילים לחזור לחפירות, אם כי החיילים הצרפתים סירבו להשתתף במתקפות נוספות. ב-15 במאי הועבר ניבל מתפקידו והוחלף בגנרל פיליפ פטן, שעצר את המתקפות רחבות ההיקף. במשך החודשים הבאים עסקו הצרפתים בעיקר בהגנה כדי להחזיר את הביטחון והמורל לחיילים.

מתקפות בריטיות נוספות והצטרפות כוח המשלוח האמריקאי

ב-7 ביוני פתחו הבריטים במתקפה על רכס מסין, דרומית לאיפר, במטרה לכבוש מחדש שטחים שאיבדו בקרבות הראשון והשני על האיפר בשנת 1914. למן 1915 חצבו הבריטים מנהרות תחת הרכס והניחו בהן 500 טונות של חומר נפץ. לאחר הרעשה ארטילרית בת ארבעה ימים פוצצו הבריטים את המוקשים וגרמו למותם של 10,000 גרמנים. המתקפה שבאה לאחר מכן הסתמכה גם כן על הרעשה כבדה, אשר אפשרה לבריטים לכבוש את הרכס ביום אחד. מתקפה מוגבלת זו נחלה הצלחה גדולה, וכל מתקפות הנגד הגרמניות נכשלו. ב-11 ביולי, במהלך אותו קרב, ירו הגרמנים פגזי גז, לראשונה במלחמה. מכיוון שתכולת הפגז הייתה מוגבלת, היה צורך בגז בעל עוצמה רבה יותר, ולכן הגרמנים השתמשו בגז חרדל. השימוש בגז, שנשאר למשך ימים במקום ממוקד וגרם לכוויות, היה גורם בדיכוי רוח הלחימה של חיילי האויב.

הקרב על דרך מנן, חלק מקרב איפר השלישי

ב-25 ביוני החלו החיילים האמריקאים הראשונים להגיע לצרפת, אולם האמריקאים נכנסו בהיקף אוגדתי לשוחות רק באוקטובר. החיילים האמריקאים מחיל המשלוח האמריקאי נדרשו לאימונים ולציוד בטרם יכלו להצטרף למאמץ הקרבי, ולמשך מספר חודשים הם הוצבו בתפקידים תומכי לחימה. למרות כל זאת, נוכחותם של האמריקאים הרימה את המורל של החיילים הבריטים והצרפתים בחזית.

ב-31 ביולי חודש הקרב באיפר עם תחילת קרב איפר השלישי. מטרתו המקורית של הקרב הייתה כיבוש הרכסים מזרחים לאיפר, ולאחר מכן התקדמות לעבר רולר ותורו, כדי להשבית את מסילת הברזל העיקרית שהובילה אספקה למאגרי הגרמנים בחזית, וכן לעבר החוף הבלגי, שם מוקמו בסיסי הצוללות הגרמניים. בשלב מאוחר יותר הוגבלה המתקפה להתקדמות של הצבא הבריטי אל עבר הרכסים סביב איפר, שכן מזג האוויר הגשום עיכב את ההתקדמות הבריטית. חיילים קנדים שנלחמו ברכס וימי ובקרב על גבעה 70 החליפו שני גייסות של אנזא"ק וכוחות בריטיים נוספים וכבשו את הכפר פשנדל ב-6 בנובמבר, למרות גשם כבד ואבדות רבות. מתקפה זו הביאה לנפגעים רבים משני הצדדים, בעוד שהשטח שנכבש היה קטן, אולם היה זה הישג טקטי בעל חשיבות, שאפשר לבריטים לקצור הישגים בולטים במזג אוויר יבש יותר.

במהלך מתקפה זו באיפר איבדו שני הצדדים יחד למעלה מחצי מיליון חיילים. הקרב הפך בבריטניה למילה נרדפת לטבח מדמם ועקר ואילו בגרמניה הוא נקרא "המרטיריות הגדולה ביותר של המלחמה". קרב זה, יחד עם הקרב על הסום, העניק למפקד הבריטי הייג את הכינוי "הקצב".

קרב קמברה

טנק של הצבא הבריטי פגוע בקמברה

ערך מורחב – קרב קמברה (1917)

ב-20 בנובמבר פתחו הבריטים במתקפת טנקים נרחבת, ראשונה מסוגה, בקרב קמברה. מספר הטנקים שעמדו לרשות מדינות ההסכמה עמד על 324, כאשר שליש נשמרו כעתודה, וזאת בנוסף ל-12 דיוויזיות חיל רגלים. מן הצד השני, הגרמנים נלחמו עם שתי דיוויזיות בלבד. על מנת לשמור על גורם ההפתעה, לא התבצעה הפצצה מקדימה, אלא רק מיסוך עשן לפני הטנקים. הטנקים נשאו בחזיתם חבילות עצים שנועדו למילוי שוחות על מנת לאפשר את מעבר הטנקים.

המתקפה הראשונית הייתה מוצלחת עבור הבריטים. הכוחות הבריטיים הצליחו בשש שעות לחדור עמוק יותר ועם 4,000 אבדות לעומת קרב פשנדל שנמשך ארבעה חודשים עם למעלה מ-500,000 אבדות. עם זאת, בתגובה להתקדמות הבריטית, יצרו הגרמנים מבלט ופתחו במתקפת־נגד מפתיעה שהסיגה את הבריטים ב-30 בנובמבר חזרה לקווי הפתיחה שלהם.

למרות היפוך היוצרות, המתקפה נחשבה למוצלחת, הן מצד הבריטים והן מצד הגרמנים, משום שהיא הוכיחה כי טנקים יכולים לעבור ביצורי שוחות. בקרב גם נעשה השימוש הנרחב הראשון בחיילי סער בחזית המערבית.

1918 – הכרעה

בעקבות המתקפה המוצלחת של מדינות ההסכמה והבקעת הביצורים הגרמניים בקמברה, הגיעו לודנדורף והינדנבורג למסקנה כי ההזדמנות היחידה של הקיסרות הגרמנית לנצח היא לפתוח במתקפה מכרעת לאורך החזית בתקופת האביב, בטרם תהפוך הנוכחות האמריקאית למשמעותית.

ב-3 במרץ 1918 נחתם חוזה ברסט-ליטובסק ורוסיה פרשה מן המלחמה. פרישתה של רוסיה אפשרה את העברתן של 33 דיוויזיות גרמניות מהחזית המזרחית אל המערבית, אשר נתנה לגרמנים יתרון מספרי של 192 דיוויזיות לעומת 178 דיוויזיות של מדינות ההסכמה. יתרון זה אפשר לגרמנים להוציא חיילים ותיקים ולאמן אותם להיות חיילי סער. מנגד, למדינות ההסכמה עדיין לא היה פיקוד מאוחד באותה העת, כוחותיהן סבלו מבעיות מורל וכוח אדם והחיילים האמריקאים עדיין לא לקחו חלק בלחימה.

תוכניתו של לודנדורף הייתה לפתוח במתקפה עזה כנגד כוחות האימפריה הבריטית במטרה להפריד אותם מהכוחות הצרפתיים ולהסיג אותם עד לנמלי תעלת למאנש. המתקפה הייתה אמורה לשלב טקטיקות חדשות של שימוש בחיילי סער יחד עם הפצצות מהאוויר, טנקים והפגזות ארטילריות מתוכננות היטב הכוללות שימוש בגז.

מתקפת האביב

המתקפות הגרמניות הבולטות ב-1918

ערך מורחב – מתקפת האביב

מבצע מיכאל, הראשון מבין מבצעי מתקפת האביב, כמעט שהצליח להפריד בין הכוחות של מדינות ההסכמה. אף שהבריטים ידעו בערך את שעת ההתקפה ומועדה, גודל המתקפה וההרעשה המוקדמת היו הפתעה עבורם. לגרמנים גם היה מזל בכך שאותו הבוקר היה ערפילי וחיילי הסער יכלו להתקדם לעומק העמדות הבריטיות מבלי להתגלות. בסוף היום הראשון למתקפה היו לבריטים 20,000 הרוגים ו-35,000 פצועים, והגרמנים הצליחו להבקיע מספר נקודות בחזית של הארמייה הבריטית החמישית. כתוצאה מהפסד בקרב החליטו מדינות ההסכמה למנות פיקוד אחד לכלל כוחותיהם בחזית. הגנרל פרדיננד פוש מונה למפקד כוחות ההסכמה בחזית, דבר שאפשר תגובה טובה יותר אל מול המבצעים הגרמניים, שהפכו לקרבות התשה.

אריך לודנדורף, הגנרל הגרמני הממונה על המבצע, החל בניסיונות עקרים לכיבוש אמיין, אולם הבריטים הדפו את כל ההתקפות על אמיין וכוחות אנזא"ק הגיעו לזירה לסייע להם בכך. ב-5 באפריל ביטל לודנדורף את המבצע, שבו נהרגו 255,000 בריטים, צרפתים ואמריקאים ובו איבדו כוחות ההסכמה גם 1,300 תותחים וכ-200 טנקים, לעומת 239,000 חיילים, רובם חיילי סער מיומנים. בעוד שאצל מדינות ההסכמה ניתן היה לחפות על האבדות בקרב, הן בשל המפעלים הבריטים והן בשל כוח האדם האמריקני, לא ניתן היה להחליף את חיילי הסער הגרמנים בנקל. השמחה הגרמנית שבתחילת המתקפה הפכה לאכזבה לאחר שנתברר שלא היו להם הישגים מכריעים.

במבצע ג'ורג'ט נסוגו הבריטים כדי להגן על אמיין והשאירו את מסילת הברזל דרך הזבורק וכן את הנמלים לחוף התעלה: דנקרק, קאלה ובולון, פגיעים. ההצלחה הגרמנית יכלה להביא את הבריטים לידי תבוסה. במבצע בליכר-יורק הייתה המטרה לתקוף את העמדות הצרפתיות כדי לגרום לבעלות הברית לסגת מנמלי התעלה וכן להפריד בין הבריטים לצרפתים, לפני שהאמריקאים ישיגו נוכחות משמעותית בשטח. בקרב גנייזנאו נמשך מבצע בליכר-יורק. הגרמנים ניסו להדוף את כוחות מדינות ההסכמה דרומה ולהתחבר עם הכוחות הגרמנים באזור אמיין. הצרפתים הוזהרו על ידי שבויים גרמנים מפני ההתקפה והצליחו להדוף אותה בעזרת האמריקאים. למרות זאת, התקדמות הגרמנים הייתה מרשימה למדי. מתקפת נגד צרפתית ב-11 ביוני עצרה את מבצע גנייזנאו. אבדות הגרמנים היו 30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-35,000 איש. למעשה, מתקפה זו הצלחתו הגדולה ביותר של צד אחד בלחימה מאז 1914.

לקראת מאי נטלו האמריקאים על עצמם תפקידים הולכים וגדלים, עת ניצחו בקרב הראשון שלהם, קרב קנטיני. בתקופת הקיץ כבר הגיעו מדי חודש 300,000 חיילים אמריקאים.

מתקפת מאה הימים

מתקפות מדינות ההסכמה של 1918

ערך מורחב – מתקפת מאה הימים

ביולי יזם פוש מתקפה נגד המבלט על המארן שנוצר מהמתקפות הגרמניות. מתקפה זו, שנודעה כקרב השני על המארן חיסלה את המבלט עד אוגוסט. קרב אמיין, שהתחולל יומיים לאחר הקרב השני על המארן, הסתיים בהתקדמות ההסכמה לאמיין. התקפה זו כללה כוחות צרפתיים ובריטיים, כשבחוד החנית נלחמו חיילים אוסטרלים וקנדים, שנתמכו ב-600 טנקים וב-800 מטוסים. הייתה זו מתקפה מוצלחת ביותר עבור מדינות ההסכמה.

ב-8 באוגוסט 1918 נפתחה מתקפת מאה הימים של מדינות ההסכמה באזור אמיין. התוקפים הצליחו להשיג הפתעה מוחלטת אצל הצד הגרמני ובאותו יום התקדמו ב-24 ק"מ, תוך כדי לקיחת 17,000 שבויים ו-330 תותחים. בסך הכל באותו יום אבדות הגרמנים היו כ-30,000 איש ואבדות מדינות ההסכמה כ-6,500 בלבד. לודנדורף כינה את אותו היום "היום השחור של הצבא הגרמני". ההתקפה של מדינות ההסכמה נמשכה עוד שלושה ימים אך ללא אותם ההישגים הגדולים של 8 באוגוסט. באותם ימים התקדמו מדינות ההסכמה כ-18 ק"מ. הגרמנים, כתגובה למתקפה, נסוגו מהאדמה שהצליחו להשיג במתקפת האביב לעבר קו הינדנבורג. באוקטובר חזרו הגרמנים לנקודות המוצא שלהם ב-1914, אך נסיגתם לא הפכה לבריחה. מדינות ההסכמה דחפו את הגרמנים למסילת הברזל של ברוז'-מץ, שלמעשה העבירה אספקה לכל החיילים הגרמנים בצפון צרפת ובלגיה במהלך כל המלחמה, ובהגיען לשם הגרמנים נסוגו והשאירו אחריהם מלאי שלם של ציוד ואספקה.

המתקפה הובילה לייאוש בצבא הגרמני, שכעת הבין כי לא יוכל לנצח במלחמה, ובסופו של דבר לכניעת גרמניה, עם שביתת הנשק ב-11 בנובמבר, ולסיום המלחמה.

תוצאות

ערך מורחב – תוצאות מלחמת העולם הראשונה

החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, כמפתח למלחמה כולה, הסתיימה בניצחון מדינות ההסכמה עם ההגעה לשביתת הנשק ולכניעת גרמניה ב-11 בנובמבר. תנאי השלום שנידונו בוועידת השלום בפריז בין מדינות ההסכמה למעצמות המרכז נוסחו בחוזה ורסאי. תנאים אלה, אשר השפילו את הגרמנים ותבעו מהם תשלומי פיצויים כבדים שהביאו להתמוטטות כלכלתם, זרעו את ניצני הפורענות שהתפרצה 20 שנה לאחר מכן, במלחמת העולם השנייה. נוסף על כך, אגדת תקיעת הסכין בגב שנפוצה בגרמניה ואשר מקורה ברמטכ"ל הינדנבורג, לפיה התבוסה במלחמה לא נבעה מליבת הצבא, אלא כתוצאה מהשפעות שמאלניות בגרמניה, שירתה את התעמולה הנאצית בהפיכה נגד רפובליקת ויימאר. מבחינה מדינית, הסכמי ורסאי החזירו את שטחי אלזס ולורן לצרפת, חבל הסאר פורז תחת שלטון צרפתי-בריטי ותעלת קיל נפתחה לשיט בינלאומי.

צרפת ספגה נזקים כבדים במלחמה, נוסף על אובדן חיי החיילים בחזית, שהיה הגדול ביותר יחסית לגודל האוכלוסייה. האזור הצפון-מזרחי התעשייתי במדינה נהרס כליל במלחמה, ובמהלך המלחמה ניצלו הגרמנים חלק ניכר מתפוקת המכרות שם. על מנת למנוע תוקפנות גרמנית בעתיד בנתה צרפת קו של ביצורים נרחבים לאורך הגבול עם גרמניה שנקרא קו מאז'ינו.

החזית המערבית נודעה באבדות הרבות שנפלו בה – למעלה משלושה מיליון בני אדם נהרגו בה ועוד מיליונים רבים נוספים נפצעו. הלחימה הממושכת וחסרת התוחלת שמחקה חלק ניכר מהדור הצעיר של אותה תקופה הותירה צלקות בקרב בני אותו דור, שכונה בשם הדור האבוד. אותה לחימה הקצינה עמדות פציפיסטיות ומיליטריסטיות בחברה האירופית והאמריקאית.

תוצאה נוספת של הלחימה בחזית המערבית, הניכרת עד היום, היא מיליונים רבים של נפלי תחמושת, המכונים קציר ברזל, שנותרו טמונים בקרקע בשדות הקרב לשעבר. נפלים אלו מכילים חומר נפץ וגזי לחימה, מהווים סכנה בטיחותית וסביבתית גדולה, ופינוים וניטרולם יימשכו עוד שנים ארוכות.

הנצחה

אנדרטת ורדן

כאמור, למעלה משלושה מיליון בני אדם מצאו את מותם במלחמה בחזית המערבית, ונופן של צרפת ובלגיה נזרע לא רק במכתשי פגזים והריסות אלא גם באלפי אתרי קבורה, מרביתם מאולתרים, שבהם נקברו החללים, חיילים ואזרחים. מאות אלפים מן החיילים נקברו כאלמונים. בית הקברות הלאומי הצרפתי הגדול ביותר הוא בית הקברות נוטרדאם דה לורט, שבאבלן-סן-נזר, סמוך לאזור שדה הקרב של ארטואה. בבית הקברות קבורים למעלה מ-40,000 חללים וניצב בו מגדל תאורה המאיר בלילה למרחוק. מונומנט צרפתי גדול נוסף הוא מבנה הקבורה של דואומון שבוורדן. עוד נמצאות בבלגיה ובצרפת אבני דרך, שנקבעו לציון הקו הקדמי ביותר שאליו הגיע צבא הקיסרות הגרמנית במלחמה. באשר לגרמניה, לאחר שנסוג הצבא מהאזורים שכבש במלחמה, לא הייתה באפשרותו לטפח את אתרי הקבורה של חייליו בחזית. רק עם כינון היחסים הרשמיים עם צרפת ובלגיה במחצית שנות ה-20 של המאה ה-20 יכלו הגרמנים לחזור אל אתרי הקבורה ולשמרם.

מדינות האימפריה הבריטית הקימו במהלך המלחמה גוף חדש של קבע לטיפול באתרי הקבורה של חלליהן בחזית המערבית ובחזיתות המלחמה האחרות – הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה. רשות זו בנתה ועיצבה לאחר המלחמה את בתי הקברות והמצבות שבהם בתבנית אחידה, שבה הם עומדים על תלם עד עצם היום הזה. היא גם הנציחה את שמותיהם של הנעדרים הרבים מצבאות האימפריה בחזית המערבית על גבי 27 אנדרטאות שנבנו לאורך התוואי שלה. אנדרטאות רבות נוספות לנופלים הוקמו במדינות האימפריה עצמן, ובראשן אנדרטת הסנוטאף הלאומית שבלונדון. בבריטניה נקבר ב-1920 במנזר וסטמינסטר חייל בריטי אלמוני שנפל בחזית המערבית, ואשר מייצג את מתי המלחמה. בדומה לכך נהגו בעקבות המלחמה מדינות נוספות.

זר פרגים מלאכותיים בבית הקברות ראמפרטס שבמבלט איפר

בעקבות המלחמה והטראומה הגדולה שגרמה באו לעולם במדינות האימפריה הבריטית מועדים חדשים להנצחת הנופלים. בתחילה היה 11 בנובמבר – יום שביתת הנשק ב-1918 – ליום הזיכרון, הנוהג במדינות האימפריה לשעבר עד היום הזה. בבריטניה הומר היום כעבור שנים ליום הזיכרון הלאומי שלה (Remembrance Sunday), ואילו אוסטרליה וניו זילנד מציינות מדי שנה את יום אנזא"ק. השיר בשדות פלנדריה, שכתב הרופא הצבאי הקנדי ג'ון מקרי בחזית המערבית, היה לסמלם של הנצחת נופלי המלחמה ושל ימי הזיכרון בבריטניה ויתר מדינות האימפריה הבריטית. הפרגים האדומים שבהם מדבר השיר, המייצגים את דמם של הנופלים שנשפך, היו לסמל אירועי הזיכרון במדינות אלו, שהמשתתפים בהם עונדים על דש בגדם פרג נייר אדום ומניחים זרי פרגים אדומים למרגלות האנדרטאות לנופלים ולמלחמה. 11 בנובמבר גם היה לציון יום שביתת הנשק בארצות הברית, אשר בחלוף הזמן הפך ליום הווטרנים, ובמדינות אחרות. בגרמניה לא הייתה תמימות דעים לגבי היום שבו יש להעלות את זכר חללי המלחמה, וכן הייתה מחלוקת בשאלה אם חוקת רפובליקת ויימאר מאפשרת לשלטון המרכזי לקבוע יום זיכרון שיחייב את המדינות.

ב-2023 הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשם אתרי קבורה וזיכרון של מלחמת העולם הראשונה (החזית המערבית) המאגד 139 אתרים ברחבי בלגיה וצרפת.

החזית המערבית בתרבות

ארוכה הדרך לטיפררי, משירי מלחמת העולם הראשונה הנודעים ביותר

אחד הספרים הבולטים שנכתבו על מלחמת העולם הראשונה, והחזית המערבית בפרט, הוא "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. הספר מתאר לפרטי פרטים את חוויותיו של חייל גרמני אשר נשלח להילחם בחזית המערבית עם פרוץ המלחמה. התיאורים שמביא החייל משולבים בתחושותיו הקשות לגבי חוסר התוחלת שבמלחמה, וחוסר האמון שהוא חש כלפי מוריו ומנהיגיו שמרבים לדבר בזכות המלחמה אך אינם מודעים לזוועות המתרחשות בחזית. בשנת 1930 עובד הספר לראשונה לסרט בעל אותו שם - במערב אין כל חדש (סרט, 1930) בבימויו של לואיס מיילסטון, בשנת 1979 יצא לאקרנים עיבוד מחדש - במערב אין כל חדש (סרט, 1979) בבימויו של דלברט מאן. בשנת 2022 יצא לאקרנים עיבוד נוסף במערב אין כל חדש (סרט, 2022) בבימויו של אדוארד ברגר. הספר נמנה עם יצירות רבות בעלות אופי אנטי-מלחמתי שנכתבו לאחר המלחמה. רומן נוסף, "האש", מאת אנרי בארביס, אשר נכתב בזמן המלחמה, מתאר באופן מציאותי ואכזרי את הכיבוש הגרמני בצרפת דרך עיניה של כיתת מתנדבים צרפתית. הספר כתוב בצורה של רשמים אנקדוטליים ביומן מפי מחבר אלמוני בזמן המלחמה.

בין השירים הבולטים ניתן למנות את השיר "בשדות פלנדריה", שכאמור, הפך לסמלם של הנצחת נופלי המלחמה ושל ימי הזיכרון בבריטניה ויתר מדינות האימפריה הבריטית. השיר, שנכתב בשנות המלחמה הראשונות, עוד בטרם התחלפה הרומנטיקה של המלחמה במרירות ובחוסר התוחלת שבה, עוסק במתי הקרבות ובצוואה שהשאירו לחיים.

ראו גם

• החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
• החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
• מלחמת צרפת–פרוסיה

לקריאה נוספת

• ברברה טוכמן, אוגוסט 1914, תל אביב: מערכות, 1982
• סירל פולס, מלחמת העולם הראשונה, תל אביב: מערכות, 1981

קישורים חיצוניים

• WW1 Battlefields of the Western Front, באתר The Great War 1914-1918 (באנגלית)
• קטע בנושא החזית המערבית מתוך קורס המלחמה הגדולה בסדרת אוניברסיטה משודרת, אתר גל"צ
• סיריל פוללס, ‏שיטת ההגנה הגרמנית, מערכות גיליון מחנות, נובמבר 1939 (הערה: שמו של המחבר נכתב כך במאמר עצמו)
• אליהו גולומב, ‏המערכה במערב, מערכות גיליון 2–3, יולי 1940
• Peter Doyle and Matthew R. Bennett, Military Geography: Terrain Evaluation and the British Western Front 1914-1918, The Geographical Journal, Vol. 163, No. 1 (Mar., 1997), pp. 1-24
• ללא מחבר, ‏השתתפותה של אמריקה במלחמת העולם 1914 - 1918, מערכות גיליון 5, ינואר 1941
• יובל מלחי, פרק 61: המלחמה הגדולה - 1917 ארה"ב והחזית המערבית, באתר "קטעים בהיסטוריה", 29 באוקטובר 2012
• יגיל הנקין, קלחת של דם ואש: 100 שנים לקרבות ורדן, באתר מידה, 21 ביולי 2016
• מלחמת העולם, 1914-1918 - קרבות - החזית המערבית, דף שער בספרייה הלאומית