הדת הסינית העממית
הדת הסינית העממית (מוכרת במגוון שמות, ביניהם הדת הסינית המסורתית, הדת הסינית הילידית, ושֶנְשִיאניזם) היא דת עממית שמקורה בסין. בשל היותה דת עממית היא אינה דת מאורגנת בעלת עיקרי אמונה ברורים ופולחן מסודר, אלא אוסף מנהגים ופולחנים מקומיים הנהוגים בסין ובפזורה הסינית בעולם. ישנן אין ספור וריאציות לדת זו, רובן מכילות אלמנטים משלוש הפילוסופיות הסיניות הגדולות - קונפוציאניזם, דאואיזם ובודהיזם, כמו גם פולחן אלילי, פולחן אבות, פולחן איתני הטבע, ושיטות חקלאיות או ניהוליות שהוכיחו את עצמן והועברו כמסורת מאב לבנו. היא כוללת גם אגדות עם רבות ולהן גרסאות שונות, כמו גם מגוון ישויות על טבעיות (כגון שדים, דרקונים, וחיות מדברות) שצורתן ותפקידן משתנה מאזור לאזור ומשפחה למשפחה. החוקרת והאתנוגרפית הסינגפורית ויויאן ווי תיארה את התופעה כ"קערה ריקה שניתן למלאה בתוכן מדתות מאורגנות, ביניהן בודהיזם, דאואיזם וקונפוציאניזם. דת סינית סינקרטית". לדת הסינית גם מאפיינים השמאניים, ואנשי הדת העוסקים בסוג זה של שמאניזם נקראים ווּ (מסינית: 巫, פין-יין: wū)
מושאי הפולחן של דת זו הן ישויות המכונות שֵן (מסינית: 神, פין-יין: shén), שם המתורגם לעיתים לביטוי "אל" או "אליל" בשפות אחרות. אלילים אלו הם לעיתים האנשה של תופעות טבע, של התנהגות אנושית, של מושגים פילוסופיים, של אתרים גאוגרפים, או רוחות גדולי אומה שנפטרו ואף נשמותיהם של קרובי משפחה. סיפורי חלק מהאלים האלה נאספים לתוך המיתולוגיה המסורתית של סין. מושג זה דומה מאוד למושג היפני קאמי, ושתיהם אף משתמשים באותה סימנית סינית (סימניות המכונות ביפנית קאנג'י).
השם המועדף היום באקדמיה הסינית הוא "הדת העממית" (סינית: 民間宗教, פין-יין: mínjiān zōngjiào), אך קיימים שמות רבים נוספים, והיא מוכרת לעיתים במערב בשמות "שניזם", "שנשיאניזם", או "ווּאיזם". כל שמות הדת נמצאים בשימוש במחקר בלבד ואינם שגורים בקרב ציבור מאמיניה, מכיוון שמגוון האמונות והפולחנים המקומיים השונים אינם מזוהים על ידם כחלק מדת אחת.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת סין הקיסרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן שושלת האן הפולחן המסורתי התרחש במזבחות של קהילות מקומיות (בסינית "שה" 社 שמשמעו קבוצה או גוף). במקרים רבים הדמות אליה כוון הפולחן במזבחות אלו (הנקראת לעיתים "אדון השה") היה אל העולם, ובמקרים אחרים היה זה דמות המכונה שיאן, (סינית: 仙, פין-יין: xiān, מילולית: האלמוות), דמות המייצגת את האדם המושלם בפילוסופיות הסיניות. כמה כתות כמו זו שעובדת את ליו ז'אנג (המלך על אזור שהיום נקרא שאנדונג) קיימות עד ימינו. [1]
מהמאה השלישית לספירה בזמן של אימפריית צפון וואי (北魏), הבודהיזם התפשט ברחבי סין והשפעות חזקות מהיבשת ההודית חדרו לתוך הדת הסינית המסורתית. כת המוקדשת לאל ההינדואי גנש הופיעה לראשונה בשנת 531 לספירה.
המאות ה-19 וה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדת הסינית המסורתית הייתה נתונה לרדיפות במאות ה-19 וה-20. מקדשים מקומיים רבים נהרסו במהלך מרד הבוקסרים בסוף שנת 1900. אחרי מהפכת שינהאי בשנת 1911 הועברו רוב המקדשים לשימושים אחרים או נהרסו, רבים מהם הפכו לבתי-ספר. במהלך מלחמת סין–יפן השנייה מקדשים רבים הפכו לקסרקטינים לצבאות הנלחמים ונהרסו בלחימה. [2][3]
במהפכת התרבות בסין התבצע ניסיון בידי השלטון להעלים את הדת הסינית העממית, בעוד המדיניות הטאיוואנית הייתה לשמר את פולחנים אלו. השלטון הקומוניסטי ראה בדת זו אמונה טפלה מזיקה המונעת מסין להפוך לאומה תעשייתית מודרנית. בשנים האחרונות השלטון הקומוניסטי הפסיק לראות בדת העממית איום ואף מעודד פולחן זה תחת המדניות של שימור מורשת סין.
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Overmyer, Daniel L. (1986). Religions of China: The World as a Living System. New York: Harper & Row. ISBN 9781478609896.
- Overmyer, Daniel L. (2009). Local Religion in North China in the Twentieth Century: The Structure and Organization of Community Rituals and Beliefs (PDF). Leiden; Boston: Brill. ISBN 9789047429364. אורכב מ-המקור (PDF) ב-16 ביוני 2015. נבדק ב-24 במאי 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - Fan, Lizhu; Chen, Na (2013). "The Revival of Indigenous Religion in China" (PDF). China Watch. Preprint from The Oxford Handbook of Religious Conversion, 2014. doi: 10.1093/oxfordhb/9780195338522.013.024
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Overmyer 2009, p. 36-37.
- ^ Fan & Chen 2013, p. 9.
- ^ Overmyer 2009, p. 45.