לדלג לתוכן

מרד הבוקסרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מרד הבוקסרים
義和團運動
תאריכים 2 בנובמבר 18997 בספטמבר 1901 (שנה)
מקום סין
תוצאה ניצחון אירופאי מוחץ
הצדדים הלוחמים

ברית שמונה האומות
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית
יפןיפן האימפריה היפנית
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית
האימפריה הרוסית (1883–1917)האימפריה הרוסית (1883–1917) האימפריה הרוסית
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
צרפתצרפת האימפריה הצרפתית
ממלכת איטליה
האימפריה האוסטרו הונגרית
שושלת צ'ינגשושלת צ'ינג מתנדבים סינים

מפקדים

שושלת צ'ינגשושלת צ'ינגצה שי
קאו פוטאיו
ני זאודינג
יונג סוקי

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת קלוד אקסוול מקדונלד
יפןיפן פוקושימה יאסומסה
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית אלפרד פון ולדרזה
האימפריה הרוסית (1883–1917)האימפריה הרוסית (1883–1917)ניקולאי אלכסייוב
ארצות הבריתארצות הבריתאד צ'אפי
צרפתצרפתפרדיננד פוש
לואיג'י קאדורנה
קונרד פון הצנדורף
שושלת צ'ינגשושלת צ'ינג יואן שה-קאי

כוחות

100,000 חיילים מצבא צ'ינג
מספר לא ברור של בוקסרים

50,000 אירופאים ויפנים
100,000 חיילים רוסים

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרד הבוקסריםסינית מסורתית: 義和團運動, מתועתק בפיניין Yìhétuán Yùndòng) היה התקוממות עממית שהתרחשה בסין בשנים האחרונות של המאה ה-19 (מסוף 1899 עד ספטמבר 1901) כנגד המעורבות המסחרית, הפוליטית והדתית של המעצמות המערביות, יפן ורוסיה בסין[1].

במהלך המרד נהרגו יותר מ-230 זרים, אלפי נוצרים סינים ומספר לא ידוע של מורדים ותומכיהם. המרד נוהל על ידי האליטה הפוליטית של סין, ופרץ בתמיכתה. בתחילת המרד הותקפו מיסיונרים נוצרים, לאחר מכן הותקפו מוקדים כלכליים, ולבסוף הוטל מצור על רוב השגרירויות בבייג'ינג. בתגובה נוצרה קואליציה בין-לאומית של המעצמות (רוסיה, יפן, ארצות הברית, בריטניה, צרפת ועוד), שצעדה 55 יום מהנמל לבייג'ינג והכניעה את המרד. ארצות הברית מנעה את חלוקת סין בין המעצמות, והוטל על סין לשלם פיצויים כבדים ביותר. במרד השתתפו כ־140,000 לוחמים סינים.

שמו של המרד נלקח משמה של קבוצה מהפכנית בשם אגרופי הצדק ההרמוני (義和拳), שם שתורגם לאנגלית בצורה מפושטת מאוד: בוקסר (מתאגרף). קבוצת אגרופי הצדק ההרמוני התנגדה בתחילה למשטר שושלת צ'ינג המנצ'ורית אך בסופו של המרד עברה לתמוך בה.

התפשטות המרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרידה התרכזה בצפון מזרח סין, לאחר שהמעצמות האירופאיות החלו לדרוש לעצמן שטחים, קווי רכבת ומכרות. הקיסרות הגרמנית, לדוגמה, הטילה מצור על הנמל בצ'ינגדאו בנובמבר 1897, לאחר ששני אזרחים שלה נהרגו בפרובינציית שאנדונג. בחודש שלאחר מכן השתלטו הרוסים על שטחים בבעלות סינית. צרפת ובריטניה השתלטו גם הן על שטחים בדרום המדינה בסמוך לטריטוריות שלהן בהונג קונג. בנוסף, נאסר על סין לשפוט נתינים של מעצמות המערב, כאשר במקביל מיסיונרים מערביים פועלים במרץ להמרת דתם של סינים - כאשר סיני שמתנצר מקבל את חסות הכנסייה והקונסוליה וגם אותו מערכת המשפט הסינית לא יכולה לשפוט. הדבר יצר חסות לפושעים לסוגיהם, והיווה מפלט לעושקים ומסוכסכים בסכסוכי ממון ושכנות ועוד. מציאות זו יצרה תסכול רב בקרב שכבות ההמונים והיוותה כח מניע לפרוץ המרד.

כוחות בוקסרים בטיינג'ין

פעילותם של הבוקסרים החלה בצפון פרובינציית שאנדונג במרץ 1898 תחת הסיסמה: "לסלק את שושלת צ'ינג, להרוס את הזרים". הופעתה של התנועה הייתה כתגובה לחדירת המערביים למדינה והכישלון של החצר הקיסרית במימוש הצעדים ל"התחזקות עצמית" שנקבעו ברפורמת מאה הימים, רפורמה שהנהיג הקיסר גוואנגשו לשיפור השלטון והכלכלה הסיניים אשר נגנזה על ידי דודתו רבת הכוח של הקיסר – הקיסרית האלמנה צישי.

לאחר שהובסו על ידי חייליו הנאמנים של הקיסר באוקטובר 1899, זנחו הבוקסרים את שאיפותיהם האנטי-קיסריות והפנו את מלוא מאבקם אל המיסיונרים הנוצרים וקהילות המומרים שלהם, אשר נתפסו בעיניהם כסוכנים של הקולוניאליזם הזר. חצר הקיסרות, כעת בשליטתה המלאה של צישי, קיבלה בברכה את הפסקת ההסתה נגדה מצד הבוקסרים ואישרה צווי הגנה למורדים, כיוון שראתה בהם דרך לסלק את המעצמות מסין. בכך העלתה את חמתם של נציגי המדינות הזרות.

שיא המרד ודיכויו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוקסר סיני

הקונפליקט בין הבוקסרים למערב הגיע לשיאו כאשר ביוני 1900 ביצעו הבוקסרים מתקפה נועזת על ריכוזי אוכלוסייה מערבית בערים טיינג'ין ובייג'ינג. ב-20 ביוני נורה הדיפלומט הגרמני קלמנס פון קטלר, מה שהביא לפריצת עימותים גלויים בין המעצמות וסין. החצר הקיסרית הכריזה מלחמה משותפת עם הבוקסרים נגד מדינות המערב ואילו המעצמות מצידן החלו מרכיבות כוח להגנת נציגויותיהן בסין. על אף הכרזת המלחמה מצד החצר הקיסרית, מרבית מושלי המחוזות החשובים במזרח סין ובדרומה הגיעו להסכם על נייטרליות מול המעצמות.

צבא המעצמות מנה לבסוף 45,000 חיילים מהאימפריה היפנית, מארצות הברית, מאוסטרו-הונגריה, מבריטניה, מצרפת, מאיטליה, מרוסיה וכן חיילים סינים אנטי-בוקסרים. הצבא הרב-לאומי כבש את טיינג'ין ובייג'ינג ב-14 באוגוסט. הקיסרית צישי, שלא קיבלה את התמיכה המצופה מצבאה, ברחה מבעוד מועד מבייג'ינג לשיאן.

ב-7 בספטמבר 1901 נכפתה על החצר הקיסרית חתימה על "פרוטוקול הבוקסרים" המאשרת הוצאה להורג של עשרה פקידי ממשל שהיו קשורים לפריצת המרד, ותשלום 333 מיליון דולר אמריקני. סכום העתק ששולם על ידי הסינים שימש בחלקו מאוחר יותר לתמיכה של בריטניה וארצות הברית בסטודנטים סינים ברחבי העולם ולהקמת אוניברסיטת צ'ינגחואה בבייג'ינג.

הכישלון של בית המלוכה להגן על סין מפני מעצמות המערב הביא לצמיחתה של תנועה רפובליקנית במדינה, תנועה שהגיעה למיצוי כעבור עשור בסילוק המשפחה הקיסרית מהשלטון ובהקמת הרפובליקה הסינית. זכויות היתר למערביים בסין הופסקו לבסוף בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.

המרד באמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "55 יום בפקינג" (ארצות הברית, 1963) מציג את מרד הבוקסרים.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרד הבוקסרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מרד הבוקסרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה