צ'ארלי צ'פלין

צ'ארלי צ'פלין
Charlie Chaplin
	צ'פלין, 1920
לידה	16 באפריל 1889; לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת
פטירה	25 בדצמבר 1977 (בגיל 88); Manoir de Ban, שווייץ
מקום קבורה	cemetery of Corsier-sur-Vevey
שם לידה	Charles Spencer Chaplin
סוגה מועדפת	קומדיה
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	1894–1976 (כ־82 שנים)
עיסוק	במאי קולנוע, תסריטאי, מלחין, שחקן ומנצח
מקום לימודים	Cuckoo Schools; Black-Foxe Military Institute ;
בן או בת זוג	מילדרד האריס (ספטמבר 1918–אפריל 1920); ; פולט גודארד (1936–1942); ליטה גריי (24 בנובמבר 1924–אוגוסט 1927); אונה או'ניל (1943–1977) ; ג'ואן בארי (יוני 1941–1942) ;
צאצאים	צ'ארלס צ'פלין, יוג'ין צ'פלין, כריסטופר צ'פלין, ג'יין צ'פלין, ויקטוריה צ'פלין, מייקל צ'פלין, ג'וזפין צ'פלין, ג'רלדין צ'פלין, סידני צ'פלין
מספר צאצאים	11
פרסים והוקרה	פרס ארסמוס (1965); פרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר (1973); פרס באפט"א למפעל חיים (1976); אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית (1975); קצין בכיר במסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (20 בדצמבר 1952); פרס אריה הזהב (1972); פרס בודיל לשם כבוד (1959); פרס אוסקר לשם כבוד (1929); פרס אוסקר לשם כבוד (1972); מסדר האימפריה הבריטית; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד; מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; פרס מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית לסרט הטוב ביותר; מפקד בלגיון הכבוד; פרס יוסי; פרס קינמה ג'ונפו; פרס אוסקר; פרס רצועת הכסף לבמאי הזר; פרס מטעם מועצת השלום העולמית; פרס אריה הזהב ;
	האתר הרשמי של צ'ארלי צ'פלין
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

סר צ'ארלס ספנסר "צ'ארלי" צ'פלין (באנגלית: Sir Charles Spencer "Charlie" Chaplin;‏ 16 באפריל 1889 – 25 בדצמבר 1977) היה שחקן קומי ובמאי קולנוע אנגלי, שזכה להצלחה רבה בעידן הסרט האילם. צ'פלין הפך לסמל, בין היתר בזכות דמות "הנווד" שגילם ברבים מסרטיו. נחשב לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע^[1]. צ'פלין היה מעורב בכל הליכי ההפקה של סרטיו, החל מכתיבת התסריט, דרך הבימוי וכלה בבחירת הפסקול והמוזיקה.

הקריירה של צ'פלין ארכה יותר מ-75 שנה, החל מצעדיו הראשונים כשחקן בגיל חמש בלבד ועד סרטו האחרון "הרוזנת מהונג קונג" (1967). היא ידעה עליות ומורדות, וכן שערוריות ומערכות יחסים זוגיות מתוקשרות עם נערות ונשים צעירות.

בשנת 1919, לאחר שהפך לאחד מהשחקנים הבולטים והמוערכים בתעשיית הקולנוע האמריקאי, הקים צ'פלין את חברת ההפקות "יונייטד ארטיסטס", שאפשרה לו שליטה כמעט מוחלטת בהליך הפקת סרטיו, בהם "הנער" (1921), "האישה מפריז" (1923), "הבהלה לזהב" (1925) ו"הקרקס" (1928).

במהלך שנות ה-30 התקשה צ'פלין להסתגל למעבר מעידן הסרט האילם לעידן הסרט המדבר, ובמשך זמן רב סירב לשלב פסקול דיבור בסרטיו. הוא המשיך בהפקת סרטים אילמים, כשהבולטים שבהם, "אורות הכרך" (1931) ו"זמנים מודרניים" (1936), הפכו עם השנים לקלאסיקות. זמנים מודרניים, שהיה פרודיה על "פולחן היעילות" הקפיטליסטי ומבט קומי על המצוקות שאותם חווה מעמד הפועלים בעידן המודרני (לדוגמה חוויית הדהומניזציה אותה חווה הפועל הפשוט על פס היצור), היווה את תחילתה של מגמה בה צ'פלין עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים והביע ביקורת בסרטיו. בשנות ה-40 המשיכה מגמה זו בסרטים כדוגמת "הדיקטטור הגדול" (1940), שהיה פרודיה על המשטרים הפשיסטים של אירופה ועל הדיקטטורים העומדים בראשם, ובראשם היטלר ומוסוליני. בעקבות הבעת דעות אלו צ'פלין הואשם בתמיכה בקומוניזם, ובנוסף לכך היה מעורב בפרשיה רומנטית עם אישה צעירה ממנו בשנים רבות. שני מאורעות אלו הובילו לירידה חדה בפופולריות שלו בשנים אלו. בשנות החמישים המוקדמות, לאחר שנפתחה נגדו חקירה על ידי ה-FBI, לא חודשה אשרת השהייה שלו בארצות הברית, מה שהוביל הלכה למעשה לגירושו ולהשתקעותו בשווייץ. צ'פלין נטש את דמות הנווד בסרטיו המאוחרים, בהם "מסייה ורדו" (1947), "אורות הבמה" (1952) ו"מלך בניו יורק" (1957).

במהלך הקריירה זכה צ'פלין בפרסים רבים, בהם שלושה פרסי אוסקר, עיטור לגיון הכבוד מטעם הממשלה הצרפתית בשנת 1971, פרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים של ונציה בשנת 1972, פרס מפעל חיים מטעם "מרכז לינקולן לקולנוע" שבניו יורק, שקרוי על שמו של צ'פלין החל משנת 1972. בשנת 1975 הוענק לצ'פלין תואר אביר (סר), כחלק ממסדר האימפריה הבריטית.

ביוגרפיה

השנים המוקדמות (1889–1913)

ילדותו

צ'פלין נולד למשפחה נוצרית-אנגליקנית. הוריו היו צ'ארלס צ'פלין האב (אנ'), בדרן ממוצא צועני, והאנה צ'פלין (אנ') (במקור: האנה הארייט פדלינגהאם היל)^[2], שחקנית וזמרת. חקירה של MI5 לא הצליחה להמציא מסמכים רשמיים המתעדים את תאריך ומקום לידתו, אך צ'פלין האמין כי נולד בוולוורת' שבדרום לונדון ב-16 באפריל 1889. ישנן גם עדויות שנולד בפארק בלאק פאץ' בברמינגהאם, בו התקיימה באותה תקופה קהילה צוענית גדולה, אליה השתייכה משפחת אביו^[3]. לצ'פלין היה אח-למחצה בשם סידני ג'ון היל (אנ'), בנה של האנה צ'פלין מגבר אחר שזהותו אינה ידועה^[4].

בינקותו עבדו הוריו של צ'פלין כבדרני מיוזיק הול. להאנה הייתה קריירה קצרה וכושלת תחת שם הבמה "לילי הארלי", וצ'ארלס היה זמר מצליח. על אף שמעולם לא התגרשו, נפרדו הוריו של צ'פלין בשנת 1891, כשצ'פלין היה בן שנתיים בלבד. שנה לאחר מכן, בעקבות רומן שניהלה עם זמר המיוזיק הול ליאו דריידן (George Dryden Wheeler המכונה Leo Dryden (אנ')), ילדה האנה את בנם המשותף ג'ורג' דריידן וילר (אנ'). כשהיה בן חצי שנה, ברח ליאו עם וילר לקנדה, וכתוצאה מכך שקעה האנה בדיכאון עמוק^[5].

בתקופת ילדותו התגורר צ'פלין עם אמו ואחיו למחצה סידני ברובע קנינגטון שבלונדון. אמו של צ'פלין החלה באותה עת לאבד את קולה, והקריירה שלה הייתה בדעיכה. לא היה לה מקור הכנסה קבוע, חוץ מעבודות מזדמנות בסיעוד ובתפירה, וייתכן שאף בזנות^[6]. אביו של צ'פלין לא תמך כספית בפרודתו ובבנו^[7], ובשל כך סבלה המשפחה מעוני וממחסור, שאילצו את צ'פלין ואת אחיו לעבוד למחייתם כבר מגיל צעיר.

ביוני 1896, בגיל 7, נשלחו הוא ואחיו סידני להתגורר ולעבוד בבית מחסה בהאנוול במרכז לונדון, שנועד לשכן ילדים ממשפחות עניות ויתומים^[8]. כעבור שנה וחצי חזר צ'פלין להתגורר עם אמו, אך זמן קצר לאחר מכן (ביולי 1898), נשלחו צ'פלין ואחיו לבית מחסה אחר בדרום לונדון. בספטמבר 1898 אושפזה אמו של צ'פלין בבית החולים הפסיכיאטרי קיין היל (Cane Hill) שבדרום לונדון, לאחר שלקתה בפסיכוזה, כתוצאה ממחלת העגבת שבה חלתה^[9]. במשך החודשיים ששהתה במוסד, עברו צ'פלין ואחיו להתגורר בבית אביהם, שאותו כמעט ולא הכירו. בשנים אלו סבל האב, שהיה אלכוהוליסט, ממחלת שחמת הכבד שהובילה למותו בשנת 1901. לאחר מות האב חזרו הילדים להתגורר עם אמם, שיצאה מבית החולים לאחר שמצבה השתפר. עם זאת, בשנת 1903 חלה הידרדרות נוספת במצבה והיא נאלצה להתאשפז שוב בבית החולים. כעבור שמונה חודשים שוחררה לביתה, אך שבה לבית החולים בשנת 1905. ב-1921 הביא אותה צ'רלי לקליפורניה שם חייתה תחת השגחה צמודה עד יום מותה בשנת 1928.

הופעת בכורה ותחילת קריירת המשחק

הופעתו הראשונה של צ'פלין הייתה בשנת 1894, בגיל חמש בלבד, כאשר עלה על הבמה בעת שאמו הופיעה בעיר אלדרשוט שבדרום-מערב אנגליה^[1]. באוטוביוגרפיה שלו כתב צ'פלין, כי אמו נאלצה לרדת מהבמה בזמן ההופעה משום שאיבדה את קולה, ולפיכך תפס את מקומה וביצע מספר שירים, אשר זכו לתגובות צחוק ולמחיאות כפיים מצד הקהל. על מופע זה אמר צ'פלין: "הלילה הזה היה הופעתי הראשונה על הבמה והופעתה האחרונה של אמא"^[10].

צ'פלין הצעיר החל לפתח עניין אמיתי בתחום המשחק בעידודה ובתמיכתה של אמו. באמצעות קשריו של אביו בתעשיית הבידור בלונדון, הפך צ'פלין בשנת 1897, כשהיה בן 8 בלבד, לחבר בלהקת רקדנים בשם "שמונת נערי לנקשייר" ("The Eight Lancashire Lads")^[1]. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שנמשך כשנה במספר אולמות בידור ברחבי אנגליה. על אף הצלחת המופע, לא היה צ'פלין שבע רצון מתחום הריקוד ושאף לפתח את כישוריו כשחקן קומי. צ'פלין עזב את לימודיו בשנת 1902, על אף העובדה שאמו לא ראתה זאת בעין יפה. צ'פלין החל לעבוד בעבודות מזדמנות על מנת לפרנס את עצמו, ובמקביל המשיך לפתח את הקריירה שלו שהייתה עדיין בחיתוליה.

שנה לאחר מכן, בעת שחלה הידרדרות במצבה של אמו, חתם צ'פלין על חוזה עבודה עם סוכנות שחקנים ברובע וסט אנד בלונדון. מנהל הסוכנות שזיהה את הפוטנציאל הטמון בצ'פלין הצעיר, נתן לו תפקיד קטן כמחלק עיתונים בשם סם בהצגה "Jim, a Romance of Cockayne" מאת המחזאי הארי סיינטסבורי (Harry Arthur Saintsbury), שאף גילם בו את התפקיד הראשי. ההצגה הועלתה לראשונה על הבמות ביולי 1903, אך לא זכתה להצלחה והופסקה כעבור שבועיים בלבד. עם זאת, הופעתו הקומית של צ'פלין זכתה לשבחים בעיתונים.

סיינטסבורי, שהתרשם מיכולות המשחק של צ'פלין, סייע לו בקבלת תפקיד בהצגה שרלוק הולמס בהפקתו של המפיק האמריקאי צ'ארלס פרוהמן, שבה גילם את תפקיד הנער "בילי"^[1]. ההצגה, שהועלתה בתיאטראות שונים ברחבי אנגליה בשנים 1903–1906, חשפה את כישרון המשחק של צ'פלין בפני קהלים רחבים. הצלחתו של צ'פלין הייתה כה גדולה עד שהתבקש לחזור ללונדון ולשחק את תפקיד הולמס עצמו, לצדו של השחקן ויליאם ג'ילט. ההצגה, בהפקת תיאטראות וסט אנד, הועלתה בתיאטרון "הדוכס יורק" שבלונדון עד דצמבר 1905. בתחילת 1906, השלים צ'פלין סיבוב הצגות נוסף עם צוות השחקנים של "שרלוק הולמס", ועזב באופן סופי, לאחר ששיחק במחזה במשך כשנתיים וחצי.

הופעות קומיות ראשונות

לאחר עזיבתו את המחזה "שרלוק הולמס", החל צ'פלין לשתף פעולה עם אחיו סידני, שניסה אף הוא את מזלו כשחקן, במסגרת הצגת מערכונים קומית בשם "Repairs". במאי 1906, החל צ'פלין לשחק בהצגת ילדים בשם "הקרקס של חצר קייסי" ("Casey's Court Circus"), שבמסגרתה שילב סגנון משחק בורלסקאי, שבו עשה שימוש לאורך כל קריירת המשחק שלו^[1]. לאחר שסיים את סיבוב ההופעות עם צוות ההצגה בשנת 1907, זכה צ'פלין, שמלאו לו 18, להכרה כשחקן קומי מוערך ומנוסה. שנה קודם לכן הצטרף סידני צ'פלין לקבוצת השחקנים הקומית הנודעת של האמרגן פרד קארנו (Fred Karno), ולאחר שנתיים היה לאחד מהשחקנים הבולטים בה. בפברואר 1908, סייע סידני לצ'פלין לקבל חוזה זמני בן שבועיים בסוכנות. בתחילה היה קארנו מעט סקפטי באשר לשילובו של צ'פלין כשחקן קומי, בשל חיוורונו, מראהו החלוש, מבטו הזועף והקודר וביישנותו. על אף זאת, הצליח צ'פלין להרשים את קארנו כבר בהצגה הראשונה שעלתה בתיאטרון הקוליסאום שבמרכז לונדון ולזכות בחוזה לטווח ארוך.

בתחילה קיבל צ'פלין תפקידים שוליים יחסית, אך משנת 1909 החל לקבל תפקידים משמעותיים יותר ואף תפקידים ראשיים. באפריל 1910 קיבל צ'פלין את התפקיד הראשי בהצגת המערכונים "ג'ימי הנועז" ("Jimmy the Fearless"), שזכתה להצלחה גדולה ושבגינה זכה לחשיפה תקשורתית משמעותית^[2].

בעקבות הצלחתו של צ'פלין, בחר בו קארנו להשתלב בצוות השחקנים במסגרת סיבוב הופעות באמריקה הצפונית של מופע וודוויל חדש. הופעותיו של צ'פלין, ובעיקר תפקידו הבולט כאלכוהוליסט בשם "השיכור הנפוח" (Inebriate Swell) בהצגה "לילה באולם המוזיקה האנגלי" ("A Night in an English Music Hall"), זכו לביקורות נלהבות שתיארו את צ'פלין כ"אחד מאמני הפנטומימה הטובים ביותר שנראו עד אותה עת בארצות הברית"^[1]. ביוני 1912, לאחר סיבוב הופעות שנמשך כ-21 חודשים, חזרו צ'פלין וצוות ההצגה לאנגליה, ולאחר הפוגה קצרה יצא צ'פלין באוקטובר לסיבוב הופעות נוסף בארצות הברית.

השתלבות בתעשיית הקולנוע (1914–1917)

צעדים ראשונים

באפריל 1913, שישה חודשים לאחר שהחל את סיבוב ההופעות השני של מופע הבידור, הוזמן צ'פלין להצטרף לחברת ההפקות "סרטי ניו יורק" ("New York Motion Picture Company"). מאק סנט, מייסד חברת ההפקות קי-סטון ("Keystone Studios" - הקשורה עסקית לחברת "סרטי ניו יורק"), התרשם מביצועי המשחק שלו והעלה את האפשרות שצ'פלין יחליף את כוכב הסרטים האילמים פרד מייס, שתכנן לעזוב את החברה. בתחילה היסס צ'פלין אם להצטרף לחברה, שאת סרטי הקומדיות שהפיקה תיאר כ"תערובת של גסות ורעש", אך לבסוף נעתר להצעה בתקווה להתברג בתעשיית הקולנוע בארצות הברית. בספטמבר 1913, נפגש עם נציגי החברה וחתם על חוזה שבו משכורתו עמדה על 150 דולר בשבוע (כ-3,600 דולר במונחים של שנת 2015)^[1]^[2].

בדצמבר 1913 הגיע צ'פלין ללוס אנג'לס, שבה הוקמה שנה קודם לכן חברת ההפקות "קי-סטון". בינואר 1914 החלו צילומי הסרט "Making a Living", שיצא לאקרנים ב-2 בפברואר 1914^[11] ושבו שיחק צ'פלין לראשונה. כחמישה ימים לאחר מכן יצא לאקרנים סרטו השני של צ'פלין "Kid Auto Races at Venice". בסרט הוצגה לראשונה דמות "הנווד" של צ'פלין, שהפכה עם השנים לדמותו המזוהה ביותר ולאחד מסמלי הקולנוע הבולטים בתקופת הסרטים האילמים^[1]. ב-9 בפברואר 1914 יצא לאקרנים סרטו השלישי "Mabel's Strange Predicament".

ברבות הזמן החל צ'פלין להיות מעורב יותר בהפקת הסרטים שבהם השתתף. במאי 1914 יצא לאקרנים הסרט הראשון בבימויו של צ'פלין. סנט ניאות לבקשתו של צ'פלין לביים את הסרט, אך התנה את הסכמתו בכך שצ'פלין יתחייב לשלם סכום של 1,500 דולר (35,000 דולר במונחי 2015) אם הסרט ייכשל מסחרית. הסרט "Caught in the Rain" זכה להצלחה רבה בקופות. בעקבות הצלחה זו המשיך צ'פלין לביים את כל הסרטים הקצרים הבאים שהופקו בחברת "קי-סטון", בקצב של סרט אחד בשבוע בממוצע. תקופה זו הוגדרה על ידי צ'פלין כאחת מהתקופות הטובות בקריירה שלו.

בנובמבר 1914, יצא לאקרנים הסרט "הרומן המפונצ'ר של טילי" ("Tillie's Punctured Romance"), בכיכובה של השחקנית מארי דרסלר. הסרט, שאורכו כ-74 דקות, היה לסרט הקומדיה הראשון באורך מלא בהיסטוריה של הקולנוע. הוא זכה להצלחה מסחרית והפופולריות של צ'פלין המשיכה לנסוק^[1]. בסוף אותה שנה, דרש צ'פלין במעמד חידוש החוזה, משכורת שבועית של 1,000 דולר (24 אלף דולר במונחי שנת 2015), אך סנט סירב בטענה כי השכר שנדרש מוגזם^[12].

המעבר לחברת "Essanay"

במהלך נובמבר 1914 קיבל צ'פלין הצעה להצטרף לחברת ההפקות "Essanay" שפעלה בשיקגו, בשכר של 1,250 דולר לשבוע (כולל מענק חתימה בסך 10,000 דולר). בסוף דצמבר חתם צ'פלין על החוזה והצטרף לחברה. במסגרת עבודתו בה, החל לגבש סביבו קבוצת שחקנים דוגמת ליאו וייט (Leo White), באד ג'מיסון (Bud Jamison) ועדנה פורביאנס, שעמה ניהל יחסים רומנטיים. בשמונה השנים הבאות הופיעה פורביאנס בחלק ניכר מסרטיו. לאחר שצ'פלין עזב את חברת "קי-סטון", תפס סידני את מקומו של צ'ארלי אחיו, בתור הקומיקאי המוביל של חברה זו^[2].

עם המעבר לעמדת הבמאי, החל צ'פלין להשקיע זמן רב יותר בהכנת סרטיו. בין סרטו השני, "A Night Out", שיצא לאקרנים ב-15 בפברואר 1915, וסרטו השלישי, "The Champion", עבר כמעט חודש ימים (זמן רב במונחים של הסרטים האילמים שהופקו באותה עת). למעשה, כל שבעת הסרטים האחרונים שהפיק צ'פלין בחברת "Essanay" (מתוך 14 הסרטים שהפיק בה בסך הכול), יצאו לאקרנים במרווחי זמן דומים בין אחד לשני.

בנוסף לשינוי בגישתו להפקה, החל צ'פלין לעדן את דמותו בסרטים, שעליה מתחו ביקורת המבקרים בנוסח: "היא משדרת בהמיות וגסות"^[13]. דוגמה ראשונה לשינוי באופן המשחק של צ'פלין באה לידי ביטוי בסרטו "הנווד" שיצא לאקרנים ב-11 באפריל 1915. על אף העובדה, כי דמות הנווד שולבה קודם לכן בסרטיו, בסרט זה היא שינתה פנים. צ'פלין זנח את סגנון משחק ה"סלפסטיק" הבוטה ואימץ סגנון משחק עדין ורגיש יותר שאותו המשיך לפתח גם בסרטיו הבאים (דוגמת הסרט "The Bank", אשר יצא לאקרנים בחודש אוגוסט 1915)^[14].

בשנת 1915 צ'פלין היה כבר שחקן מפורסם ומוערך ביותר. דמותו שהחלה להיות מוכרת בכל רחבי העולם, הפכה למותג מבוקש בחנויות בגרסאות שונות של מוצרים^[15]. בשנים הללו ביסס צ'פלין את עצמו ככוכב הבינלאומי הראשון של תעשיית הסרטים בארצות הברית. כשהחוזה שעליו היה חתום בחברת "Essanay" הסתיים בחודש דצמבר 1915, דרש צ'פלין שהיה מודע למעמדו הבלתי מעורער בתעשייה, מענק חתימה בסך 150,000 דולר כתנאי לחתימה על חוזה חדש. הוא קיבל מספר הצעות עבודה, בין היתר מחברת יוניברסל, פוקס וויטגרף, אך את ההצעה האטרקטיבית ביותר הוא קיבל מחברת "Mutual", אשר הבטיחה לצ'פלין משכורת בסך 10,000 דולר לשבוע.

סוף תקופת Essanay והמעבר ל-Mutual

לאחר משא ומתן עם חברת "Mutual", חתם עמה צ'פלין על חוזה בסכום עתק של 670,000 דולר לשנה, אשר מיצב אותו כאחד היוצרים בעלי השכר הגבוה בתעשייה^[16]. משכורתו החריגה יצרה עניין רב בתקשורת וסוקרה בהרחבה. לאחר החתימה על החוזה, ציין נשיא החברה ג'ון פרולר כי: "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם לצ'פלין סכומים כאלה, מפני שהציבור מעוניין מאוד לראות אותו מופיע כמה שיותר, והוא מוכן לשלם על זכות זו"^[17].

חברת "Mutual" העניקה לצ'פלין במרץ 1916 סטודיו פרטי לעבודה בלוס אנג'לס. בערך באותה עת, הרחיב צ'פלין את אנסמבל השחקנים שגיבש סביבו וצירף לשורותיו את השחקנים אלברט אוסטין ואריק קמפבל (Eric Campbell), אשר הופיע בהמשך בחלק מסרטיו כמו "The Floorwalker" (מאי 1916), "The Fireman" (יוני 1916), "The Vagabond" (יולי 1916) ועוד. עבור הסרט "The Pawnshop", אשר יצא לאקרנים ב-2 באוקטובר 1916, גייס צ'פלין לשורותיו את השחקן הנרי ברגמן, שהשתתף ברבים מסרטיו במהלך 30 השנים הבאות.

שנת 1916 נחשבה לשנה פורייה מאוד בעבודתו של צ'פלין ולא בכדי. במסגרת חוזה העבודה עם חברת "Mutual" נקבע כי על צ'פלין להוציא לאקרנים סרט כל ארבעה שבועות, בין היתר כדי לכסות את ההוצאה על משכורתו הגבוהה. עם זאת, בתחילת שנת 1917 החל צ'פלין לדרוש כי יאפשרו לו להשקיע זמן עבודה ממושך יותר על כל סרט. בעשרת החודשים הראשונים של השנה הוציא צ'פלין לאקרנים ארבעה סרטים בלבד - "Easy Street" (ינואר), "The Cure" (אפריל), "The Immigrant" (יוני) ו-"The Adventurer" (אוקטובר). ההשקעה הנוספת נתנה ככל הנראה את אותותיה, ולדעת חוקרי קולנוע ומבקרים רבים, נחשבים סרטים אלו למשובחים מבין יצירותיו^[18]. צ'פלין העיד בעצמו, שנים רבות לאחר מכן, כי התקופה שבה עבד עם חברת "Mutual" הייתה מהמאושרות בחייו^[19].

בשנים אלו התחוללה מלחמת העולם הראשונה והתקשורת באנגליה ביקרה את צ'פלין על כך שלא התגייס לצבא. עם זאת, ההנחה היא כי צ'פלין הסכים להתגייס לצבא, אך שוחרר מהשירות בשל בעיות בריאותיות^[20].

"First National" ו"הנער" (1917 - 1922)

עם סיום החוזה עם חברת "Mutual", החל צ'פלין בחיפוש אחר חברת הפקות חדשה שתאפשר לו להקדיש זמן רב יותר לעבודה על סרטיו.

ביוני 1917, חתם צ'פלין על חוזה להפקת 8 סרטים חדשים עבור חברת ההפקות "First National" עבור סכום חסר תקדים של מיליון דולר^[21]. על מנת ליצור סביבת עבודה נוחה, בנה צ'פלין סטודיו פרטי על שטח רחב ידיים בשדרות סאנסט במערב לוס אנג'לס, אשר כלל את ציוד ההפקה המתקדם ביותר. בניית הסטודיו הסתיימה בינואר 1918.

ב-14 באפריל 1918, יצא לאקרנים סרטו הראשון של צ'פלין במסגרת חברת "First National". הסרט "A Dog's Life" ביטא את השליטה הרבה של צ'פלין באלמנטים השונים של בניית הסרט (הבימוי, ההפקה והתסריט). כמו כן, ניכר בסרט שינוי מסוים בדמות "הנווד" המוכרת שהוצגה הפעם כמלנכולית יותר, בסגנון הליצן העצוב^[22]. היה זה הסרט הראשון שבו צ'פלין, ואחיו סידני ששיחק בו תפקיד קטן, שיתפו פעולה.

באותה עת, התנדב צ'פלין לקמפיין ה-"Third Liberty Bond", שבמסגרתו נסע ברחבי ארצות הברית, בלוויית ידוענים ואנשי ציבור על מנת לגייס כספים למען מדינות ההסכמה. בנוסף ביים צ'פלין, על חשבונו, סרט תעמולה בשם "The Bond", אשר הכנסותיו הוקדשו לטובת הפרויקט.

סרטו הבא של צ'פלין "הכתף שק", אשר יצא לאקרנים ב-20 באוקטובר 1918, הושפע ממאורעות המלחמה - העלילה מתרחשת בצרפת במהלכה של מלחמת העולם הראשונה, שבה מגלם צ'פלין שחקן אמריקאי שנשלח להילחם בחזית וחולם כי הוא מצליח להכריע בעצמו את המלחמה, לאחר שהוא שובה את הקייזר ומביא בכך לתבוסתם של כוחות בצבא הגרמני. הסרט, שנחשב לקצר ביותר שביים צ'פלין (מבין הסרטים שביים באורך מלא), זכה לביקורות טובות ונחשב עד לאותה עת לסרט הפופולרי ביותר שלו. טרם הפקת הסרט, הביעו רבים מעמיתיו של צ'פלין את חששם מיצירת סרט קומדיה על נושא כה טעון כמו מלחמה, אך הוא מצידו טען כי הוא נחוש ליטול את הסיכון.

"United Artists"

בעקבות הצלחתו הרבה של הסרט "הכתף שק", דרש צ'פלין מחברת "First National" שיפור בתנאי החוזה שעליו חתמו, אך דרישתו נדחתה על ידי החברה, שכבר במסגרת ההסכם הנוכחי שילמה לצ'פלין סכום חסר תקדים. באותה עת, החלו לרחוש שמועות על כוונה למזג את חברת "First National" עם חברת הפקות צעירה בשם "Famous Players-Lasky" שהוקמה שלוש שנים קודם לכן. צ'פלין, שחשש למעמדו בחברה בעקבות המיזוג האפשרי, חבר לכמה מיוצרי הסרטים האילמים והשחקנים המובילים בתעשייה - מרי פיקפורד, דאגלס פיירבנקס, דייוויד גריפית', על מנת להקים חברת הפצה חדשה בשם "יונייטד ארטיסטס". החברה הוקמה בינואר 1919, בעקבות תחושתם של היוצרים והשחקנים כי הם מקופחים כלכלית ומנוצלים על ידי בעלי האולפנים וחברת הפטנטים של תומאס אדיסון (Motion Picture Patents Company), תאגיד ענק ששלט באותה עת בתשעת אולפני הקולנוע המרכזיים. צ'פלין ועמיתיו טענו כי האולפנים חסמו את ערוצי ההפצה של סרטי היוצרים העצמאיים ובאופן זה השתלטו על תעשיית הקולנוע. חבירתם של צ'פלין ועמיתיו להקמת החברה סללה את הדרך למערך הפצה עצמאי לשיווק סרטיהם ולחופש יצירה, ללא התחשבות בשיקולים מסחריים. הרעיון של הקמת חברת הפצה בידי יוצרי סרטים, אשר אחראיים על מימון יצירותיהם ועל השליטה המלאה בהם, הייתה חדשנית ופורצת דרך בתעשיית הקולנוע, שנשלטה באותה עת ברובה על ידי התאגיד של אדיסון^[23].

צ'פלין שהיה נלהב לפתח את החברה החדשה שהקים, ביקש מבעלי חברת "First National" לשחררו מהחוזה שעליו היה חתום, אך הם דרשו כי ישלים את ששת הסרטים שהתחייב ליצור על פי החוזה. מספר חודשים לפני הקמת החברה נישא צ'פלין לשחקנית מילדרד האריס (Mildred Harris). החתונה נערכה בספטמבר 1918 בלוס אנג'לס, הרחק מעיני התקשורת. לאחר מספר חודשי נישואים, ב-7 ביולי 1919, ילדה האריס את בנם הבכור נורמן ספנסר צ'פלין. נורמן, שנולד מעוות כתוצאה מפגמים גנטיים, נפטר שלושה ימים לאחר לידתו. הטרגדיה שחוו השניים וכן הסכסוכים הרבים שהתגלעו ביניהם, הובילו לגירושי הזוג באפריל 1920. באוטוביוגרפיה שלו, ציין צ'פלין כי הקשר עם האריס היה "זיווג שלא ניתן לחיבור"^[24].

הנער

הצילומים לסרט הנער החלו באוגוסט 1918. את תפקיד הילד גילם ג'קי קוגן בן ה-4.

במהלך הפקת הסרט, התברר לצ'פלין כי מדובר בפרויקט גדול יותר מכפי שסבר בתחילה וכי הפקתו תארך זמן ממושך. בשל כך, ובהתחשב בעובדה כי עדיין היה חתום על חוזה עם חברת "First National", שדחקה בו ליצור סרטים נוספים, עצר צ'פלין את ההפקה, על מנת להפיק את הסרט "A Day's Pleasure", אשר יצא לאקרנים ב-15 בדצמבר 1919. הסרט עוסק בניסיונו של אב להוציא את בני משפחתו לטיול ועל הקשיים שנקרים בדרכם. בסרט זה משתתף לראשונה ג'קי קוגן בתפקיד אחד מבניו. הסרט שנוצר בזמן קצר, זכה לביקורות צוננות בעיתונות.

לאחר תהליך הפקה ארוך של למעלה מ-9 חודשים, יצא הסרט "הנער" לאקרנים ב-21 בינואר 1921 והיה עד לאותה עת הסרט הארוך ביותר שיצר צ'פלין (כ-68 דקות). עלילת הסרט היא על נווד (צ'פלין) המאמץ ילד עזוב (ג'קי קוגן) שננטש בסמטה על ידי אמו. כאשר הילד מתבגר, הוא הופך להיות יד ימינו של הנווד במעשי גזל ושוד קטנים שהם מבצעים לצורך הישרדות. בסוף הסרט, מתאחדים האם והילד.

אף על פי שהסרט קומי, הוא עוסק בסוגיות דרמטיות מורכבות העוסקות בעוני וביחסי משפחה קשים שבהם ילדים מופרדים מהוריהם. ילדותו הקשה של צ'פלין בלונדון הייתה ההשראה לכתיבת התסריט^[25]. הסרט זכה להצלחה רבה, הוקרן ביותר מ-50 מדינות (עד 1924) וזכה במקום השני ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר באותה שנה, אחרי "ארבעת פרשי האפוקליפסה" שזכה במקום הראשון.

לאחר שיצא לאקרנים סרטו הבא "The Idle Class", ב-25 בספטמבר 1921, החליט צ'פלין לשוב לאנגליה בפעם הראשונה לאחר כמעט עשר שנות שהייה בארצות הברית. עם הגעתו, החל לעבוד על סרטו הבא "Pay Day", אשר יצא לאקרנים ב-2 באפריל 1922. בשל חילוקי דעות מקצועיים בנוגע להפצתו, יצא סרטו הבא של צ'פלין "The Pilgrim", שהיה סרטו הקצר האחרון, ב-26 בפברואר 1923, באיחור של שנה.

תקופת השיא כמפיק עצמאי (1923–1938)

"האישה מפריז" ו"הבהלה לזהב"

לאחר שסיים את התחייבויותיו במסגרת ההסכם עם חברת "First National", החל צ'פלין את דרכו כמפיק עצמאי בחברה שהקים. בנובמבר 1922 החלה הפקת הסרט "האישה מפריז", דרמה רומנטית העוסקת ביחסיהם המורכבים של בני זוג. באופן יוצא דופן, מגלם צ'פלין בסרט תפקיד שולי ביותר של עובד רכבת. הסרט יצא לאקרנים ב-26 בספטמבר 1923 וזכה לביקורות טובות בשל המשחק המעודן והרגיש שהפגינו השחקנים. עם זאת, נחל הסרט כישלון קופתי בגלל תפקידו הזניח של צ'פלין בו.

בסרטו הבא, "הבהלה לזהב", מגלם צ'פלין דמות של כורה זהב הנוסע ליוקון כדי לקחת חלק בחיפושים אחר זהב. הסרט הושפע מסיפורי הנהירה ההמונית לעיר דוסון סיטי ביוקון שבקנדה, לאחר גילוי מרבצי הזהב במקום בשנת 1896, וכן מהטרגדיה שקרתה למשלחת דונר, קבוצת חלוצים שנקלעה לסופת שלגים בדרכם לקליפורניה בשנת 1846, וכדי לשרוד נאלצה לאכול את בשר חבריה שנספו.

הפקת הסרט החלה בפברואר 1924 ועלות הפקתו הייתה כמיליון דולר. במסגרת ההפקה צולמה סצנה רבת משתתפים (600 ניצבים) ברכס הרים שבמדינת נבדה. הסרט הופק במשך כ-15 חודשים ויצא לאקרנים ב-26 ביוני 1925. הוא זכה להצלחה גדולה ונחשב לאחד הסרטים הרווחים ביותר בתולדות הסרטים האילמים^[26]. הסרט כולל כמה מהסצנות המפורסמות ביותר של צ'פלין, כמו בישול ואכילת מגפיו בבקתה ו"ריקוד הלחמניות" המתבצע עם צמד מזלגות וצמד לחמניות.

נישואיו השניים והסרט "הקרקס"

בעת צילומי הסרט "הבהלה לזהב", התחתן צ'פלין בשנית עם השחקנית הצעירה ליטה גריי (Lita Grey) בת ה-16, אותה ליהק בעבר לתפקיד משני בסרט "הנער". כפי שאירע עם אשתו הראשונה, נכנסה אף גריי להיריון, וצ'פלין, שלא רצה להסתכן בהעמדה לדין בגין אונס סטטוטורי לפי חוקי מדינת קליפורניה, התחתן עם גריי בטקס פרטי שנערך במקסיקו ב-25 בנובמבר 1924^[27]. לאחר כחמישה חודשי נישואים, נולד בנם המשותף הראשון צ'ארלס צ'פלין ג'וניור (אנ'). בנם השני, סידני צ'פלין (אנ'), נולד ב-30 במרץ 1926.

בדומה לנישואיו הראשונים, גם נישואיו עם גריי היו מורכבים וקשים, וצ'פלין בחר לבלות זמן ממושך בסטודיו שלו במקום לבלות עם אשתו^[28]. היחסים בין בני הזוג הידרדרו, עד שלבסוף עזבה גריי את הבית עם הילדים בנובמבר 1926. הזוג התגרש זמן קצר לאחר מכן. במסמך הגירושים האשימה גריי את צ'פלין כי בגד והתעלל בה וכי דרש ממנה לממש פנטזיות מיניות מוזרות. מסמך זה דלף לתקשורת ויצר מהומה ציבורית (עד כדי דרישה להחרמת סרטיו), שגרמה לצ'פלין התמוטטות עצבים^[29]. במסגרת הסכם פשרה שחתם בעצת עורכי דינו, הסכים צ'פלין לשלם לגריי 600 אלף דולר, בתקווה שהמהומה התקשורתית תדעך.

עוד בטרם הוגשו מסמכי הגירושים, החל צ'פלין לעבוד על סרטו הבא, "הקרקס". הפקת הסרט הוקפאה במהלכה למשך 8 חודשים בשל מספר אירועים קשים בחייו של צ'פלין, בהם הליך הגירושים, מות אמו והסתבכותו עם רשויות המס. ההפקה הסתיימה בסופו של דבר באוקטובר 1927, והסרט יצא לאקרנים ב-6 בינואר 1928 וזכה לביקורות טובות. במסגרת טקס פרסי האוסקר הראשון, שנערך בלוס אנג'לס ב-16 במאי 1929, קיבל צ'פלין פרס אוסקר לשם כבוד על "גיוון, משחק אמיתי, כתיבה, בימוי והפקה של הסרט הקרקס"^[30].

"אורות הכרך"

ב-6 באוקטובר 1927 יצא לאקרנים הסרט "זמר הג'אז" בכיכובו של אל ג'ולסון, שכלל פסקול סינכרוני משולב עם תמונה, ובכך היה לנקודת מפנה במעבר מהקולנוע "האילם" אל הקולנוע "המדבר" (על אף העובדה שהוא לא היה הסרט הראשון שכלל פסקול)^[31]. צ'פלין, שטרם עשה שימוש בטכנולוגיה החדשה, התייחס בציניות לנושא וטען כי סרטים המלווים בדיבור חסרים את הממד האמנותי הקיים בסרטים האילמים. בנוסף, צ'פלין לא ראה לנכון לשנות את סגנון הפקת סרטיו אשר הביא לו הצלחה ופרסום כה רב, וחשש כי שילוב קול בדמותו של "הנווד" תפגום בהצלחתו הבינלאומית^[32].

הוא החל לצלם את סרטו (האילם) הבא, "אורות הכרך", לקראת סוף 1928, וב-30 בינואר 1931 יצא הסרט לאקרנים. הסרט עוסק בניסיונו של הנווד העני (צ'פלין) לגייס כסף לניתוח שישיב את מאור עיניה של מוכרת פרחים עיוורת (וירג'יניה צ'ריל) שבה התאהב.

על אף העובדה כי הסרט היה אילם, עשה צ'פלין שימוש בטכנולוגיות הקול החדשות בהקליטו פסקול שהלחין בעצמו עבור הסרט. אף כי בעת יציאתו לאקרנים ירדה קרנו של ז'אנר הסרטים האילמים בקרב ציבור חובבי הקולנוע, זכה הסרט להצלחה קופתית מרשימה (הכנסה של 3 מיליון דולר) ולביקורות טובות. מכון הסרטים הבריטי ציין כי מדובר בהישגו הגדול ביותר של צ'פלין^[33], אשר העיד בעצמו כי מדובר בסרט המועדף עליו.

"זמנים מודרניים" ונישואיו השלישיים

על אף העובדה כי סרטו "אורות הכרך" זכה להצלחה ולביקורת אוהדת, החל צ'פלין לחכוך בדעתו אם לשלב דיאלוגים בסרטיו הבאים. חששו העיקרי ממהלך כזה, היה כי סגנון הסרטים האילמים ידעך בסופו של דבר ויעלם כליל. חוסר הוודאות לגבי עתידו המקצועי, הניע את צ'פלין בתחילת 1931 לצאת לחופשה קצרה, שהפכה בסופו של דבר לטיול שארך כ-16 חודשים.

ביולי 1932, פגש צ'פלין את השחקנית פולט גודארד, אשר הפכה במרוצת הזמן לבת זוגו ואף הופיעה לצדו בסרטו הבא "זמנים מודרניים". הפקתו החלה בשנת 1934 והוא יצא לאקרנים ב-5 בפברואר 1936. בסרט באה לידי ביטוי השפעתם ההרסנית של מאורעות תקופת השפל הכלכלי על הפרט, שהחלה בארצות הברית בשנת 1929 ושנמשכה עד סוף שנות השלושים. צ'פלין סבר כי השפל הכלכלי נבע מעודף מיכון תעשייתי ופולחן כוזב של יעילות בנוסח פורדיאני.

צ'פלין מגלם בסרט פועל פשוט בבית חרושת, שתפקידו להבריג ברגים בקו הייצור, אך בשל הקצב המהיר של הסרט הנע, לא עולה בידו לעמוד בקצב העבודה. בסרט מובעת ביקורת על שגרת העבודה השוחקת בבית החרושת המודרני, שבו העובדים מנוצלים על ידי בעלי ההון ומשועבדים למכונה שייעודה לשרת את האדם ולא להפך. "זמנים מודרניים" היה הסרט האילם האחרון שיצר צ'פלין. אף על פי שהוא זכה לביקורות מעורבות, נחשב הסרט במבחן הזמן, לאחת מיצירותיו הטובות ביותר של צ'פלין^[34].

באותה שנה, יצאו צ'פלין וגודארד לטיול ארוך במזרח הרחוק ובמהלכו התחתנו בעיר גואנגג'ואו שבדרום סין. בשנת 1938 נפרדו בני הזוג (וכעבור 4 שנים התגרשו), אך המשיכו לשתף פעולה מבחינה מקצועית, כאשר צ'פלין ליהק את גודארד לתפקיד בסרטו "הדיקטטור הגדול".

מחלוקות פוליטיות וירידה בפופולריות (1939–1952)

"הדיקטטור הגדול"

שנות ה-40 התאפיינו במחלוקות רבות שבהם היה מעורב צ'פלין, הן בחייו האישיים והן בחייו המקצועיים, שהיו להן השלכות שליליות על הכנסותיו מסרטיו ועל הפופולריות שלו בקרב הציבור בארצות הברית. צ'פלין נטה להפגין באופן נחרץ את עמדותיו הפוליטיות, והתריע על הסכנה שבעליית המשטרים הלאומניים והטוטליטריים באירופה של שנות ה-30 (דוגמת איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית). עמדותיו אלו הושמעו בעת שבה ארצות הברית הייתה עדיין נייטרלית ורבו בה הקולות הבדלניים שקראו להימנע מלקחת חלק במלחמה (טרום המתקפה על פרל הארבור)^[35].

צ'פלין נתן ביטוי לסוגיות הפוליטיות הללו בסרטו הדיקטטור הגדול שיצא לאקרנים ב-15 באוקטובר 1940. בסרט לועג צ'פלין לדמויות המובילות במשטרים הטוטליטריים באירופה, דוגמת היטלר (המכונה בפיו ה"פוי"), מוסוליני (המכונה "בנזינו נפלוני") וגבלס (המכונה "גארביץ", שיבוש המילה Garbage = זבל).

במהלך נאום הנישא לקראת סוף הסרט בפיו של "הספר היהודי" (אחת משתי הדמויות שאותן מגלם צ'פלין), מוצגת עמדתו הפוליטית של צ'פלין נגד המלחמה ושאיפתו לשלום וכן עמדתו כי יש לנצל את הטכנולוגיה לצמצום הפערים בין בני האדם ולשיפור איכות חייהם. בעת העבודה על הסרט, ביקשו המפיקים להסיר מהסרט את סצנת הנאום, אך צ'פלין סירב. על אף הנאום השנוי במחלוקת, זכה הסרט להצלחה רבה (היה מועמד ל-5 פרסי אוסקר) ולביקורות נלהבות ונחשב לסרט הרווחי ביותר שיצר צ'פלין^[36].

"מסייה ורדו"

לאחר שנטל הפסקה ארוכה בשל הסכסוכים המשפטיים שבהם היה מעורב, חזר צ'פלין לעבודה. באפריל 1946, החל לצלם את הסרט "מסייה ורדו", תסריט שהחל לפתח כבר בשנת 1942, על פי רעיון שהגה הבמאי אורסון ולס. במקור רצה הלה כי צ'פלין יככב בסרט על הרוצח הסדרתי הצרפתי הארי לאנדרו, אך צ'פלין שסבר כי ניתן יהיה ליצור על סמך הרעיון קומדיה מצוינת, שילם לוולס 5,000 דולר עבור השימוש ברעיון.

הסרט יצא לאקרנים ב-11 באפריל 1947. צ'פלין מגלם בו פקיד בנק שמחליט לפתות ולרצוח נשים עשירות, על מנת שיוכל לשוב ולפרנס את משפחתו, לאחר שאיבד את עבודתו. בקומדיה שחורה זו זונח צ'פלין את דמותו של הנווד שהפכה לסמלו המסחרי. בדומה לסרטו הקודם "הדיקטטור הגדול", גם בסרט "מסייה ורדו" נתן צ'פלין ביטוי לדעותיו הפוליטיות דרך הדמויות בסרט, ובהן ביקורת כלפי המדינות המעודדות רצח המוני דרך מלחמות ושימוש בנשק להשמדה המונית. המסר הפוליטי הבולט והחריג נתן את אותותיו עם יציאתו של הסרט לאקרנים. לראשונה בארצות הברית קיבל הסרט ביקורות שליליות ונחל כישלון קופתי בולט, על אף שזכה להצלחה גדולה יותר בבתי הקולנוע במקומות אחרים בעולם ועל אף שצ'פלין היה מועמד לפרס אוסקר על התסריט.

תיוגו כקומוניסט

אחת הסיבות שבעטיין קיבל הסרט "מסייה ורדו" ביקורות שליליות, נבעה מהשינוי שחל בדמות הנווד האופיינית של צ'פלין. בנוסף, תדמיתו של צ'פלין ניזוקה בעקבות סכסוכו המתוקשר עם ג'ואן בארי, וכן תיוגו על ידי גורמים ציבוריים כבעל נטיות קומוניסטיות. במהלך מלחמת העולם השנייה מילא צ'פלין תפקיד מרכזי בוועדה האמריקאית לסיוע למאמצי המלחמה ברוסיה. בוועדה היו מעורבות דמויות ציבוריות נוספות כמו השחקן והבמאי אורסון ולס, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית ב-1940 ונדל וילקי והצייר רוקוול קנט. צ'פלין היה דמות מרכזית בקמפיין לפתיחת החזית השנייה באירופה נגד גרמניה, שהובילו בריטניה וארצות הברית – מהלך שבו תמך מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין, שצבאו ספג מכות קשות.

עם תום המלחמה החלה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (HUAC) לחקור "פעילות קומוניסטית" בקרב אנשים הקשורים לתעשיית הבידור שנחשדו בעמדות שמאלניות. הרוח החיה בוועדה היה הסנטור ג'וזף מקארתי, שהחל ליצור "רשימה שחורה" של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, אף אם לא היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית האמריקאית (או בגופים אחרים דומים).

בספטמבר 1947 זומן צ'פלין להופיע בפני הוועדה (אך לבסוף לא העיד). הוא הכחיש את היותו קומוניסט וטען שהוא "שוחר שלום". הוא טען כי ניסיונות הממשל בארצות הברית לדכא את האידאולוגיה שלו ושל אחרים פוגעים באופן חמור בזכויות האזרח הבסיסיות שלהם, ולפיכך הוא נוטל חלק פעיל בהפגנות נגד הוועדה לפעילות אנטי אמריקאית. באותה עת היה בידי ה-FBI מסמך בן 1,900 עמודים המתעד את פעילותו הפוליטית. ראש הארגון ג'ון אדגר הובר ייעץ לתובע הכללי לא לאפשר לצ'פלין לחזור לשטח ארצות הברית אם ייאלץ לעזוב את המדינה מסיבה כלשהי^[37].

"אורות הבמה" והגירוש מארצות הברית

בנובמבר 1951, החל צ'פלין בצילומי סרטו "אורות הבמה", לאחר שעבד על התסריט במשך כ-3 שנים. עלילת הסרט סובבת סביב דמותו של קאלוֵורו, בדרן וודוויל המוצא נחמה בטיפה המרה לאחר שכוכבו דעך עם השנים. במהלך העלילה מסייע קאלוֵורו לשחקנית צעירה בשם תרזה (קלייר בלום) להתגבר על פחד הבמה שלה כרקדנית. לקראת סוף הסרט, עולה קאלוורו על הבמה כדי להופיע בפעם האחרונה עם בן זוגו משכבר הימים (באסטר קיטון). לאחר ירידתו מהבמה, הוא חווה התקף לב אך מתעקש לחזור לאולם כדי שיוכל לצפות בתרזה, שמצליחה סוף-סוף להתגבר על השיתוק ההיסטרי שסבלה ממנו. בעוד תרזה רוקדת, מת קאלוֵורו מאחורי הקלעים. דמות זו מסמלת במידה רבה את דעיכתו של צ'פלין ושל אמנותו, וקץ תקופת ילדותו שבה הוריו היו בדרני וודוויל. בסרט השתתפו רבים מבני משפחתו של צ'פלין, דוגמת חמשת ילדיו הגדולים ואחיו סידני.

צ'פלין החליט כי הקרנת הבכורה של הסרט לא תתקיים בלוס אנג'לס כרגיל, אלא בלונדון שבה גם מתרחשת עלילת הסרט. ב-18 בספטמבר 1952 הוא הפליג מארצות הברית לאנגליה, מלווה בבני משפחתו על גבי האונייה "המלכה אליזבת". למחרת ביטל התובע הכללי של ארצות הברית ג'יימס פטריק מק'גרנרי את אשרת הכניסה של צ'פלין, וקבע כי עם שובו יידרש צ'פלין להיחקר על אודות דעותיו הפוליטיות בטרם יוכל להיכנס חזרה לארצות הברית. הסרט קיבל כצפוי ביקורות שליליות בעיקר, ורבים מבתי הקולנוע החליטו להחרים את הסרט בגלל הירידה המתמשכת בפופולריות של צ'פלין בארצות הברית.

השנים באירופה ואחרית ימיו (1953–1977)

המעבר לשווייץ

מאז שצ'פלין עזב את גבולות המדינה בספטמבר 1952, הוא לא ניסה לחזור לארצות הברית ולחדש את אשרת הכניסה שנלקחה ממנו. בני הזוג החליטו להגר לשווייץ ובינואר 1953, עברה המשפחה לביתם החדש - אחוזה מפוארת על גדות אגם ז'נבה. במרץ 1953, העמיד צ'פלין את ביתו בבוורלי הילס ואת הסטודיו הפרטי שלו למכירה וכעבור חודש הודיע לשלטונות האמריקאים כי הוא מוותר על חידוש אשרת הכניסה שלו למדינה. שנה לאחר מכן, ויתרה אונה על אזרחותה האמריקאית והפכה לאזרחית בריטית.

צ'פלין המשיך להיות דמות שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית גם בשנות ה-50 שבמהלכן זכה בפרס מטעם מועצת השלום העולמית (WPC) בעלת הנטיות הקומוניסטיות, ונפגש עם ג'ואו אנלאי, ממייסדי סין הקומוניסטית וראש ממשלתה הראשון ועם ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות מ-1953 ועד 1964.

"מלך בניו יורק"

בשנת 1954, החל צ'פלין לעבוד על סרטו "האירופאי" הראשון "מלך בניו יורק" - המהווה מעין כתב אישום נגד המדינה שבה היה גדול כוכבי הקולנוע במשך שני עשורים ושממנה גורש. הוא מגלם כשחקן בתפקיד הראשי את המלך שאחדוב שנמלט חסר כל מארצו אסטרוביה לניו יורק בתקווה למצוא פרנסה. לצורך זה הוא משתתף בפרסומות ואף עובר ניתוח פלסטי לשם כך. עם התקדמות העלילה, הוא מסייע לילד, בן להורים קומוניסטים ובשל כך הוא נחשד בפעילות אנטי אמריקאית ונדרש להופיע בפני "וועידת מקרטני".

הסרט, שהופק על ידי חברת ההפקות החדשה שהקים צ'פלין ("אטיקה") הוא למעשה סאטירה חברתית המבקרת את המעמד הגבוה בארצות הברית של שנות ה-50, את פולחן הנעורים, את הרדיפה אחר ממון ואת רמיסת זכויות האזרח על ידי השלטונות. צ'פלין שילב בסרט חוויות אישיות שחווה בעצמו בשנים הללו. בנו מייקל, מגלם בסרט את תפקיד הילד שהוריו נרדפים על ידי ה-FBI, בעוד שצ'פלין עצמו (בדמות המלך) מואשם בגין נטיותיו הקומוניסטיות. הסרט יצא לאקרנים ב-12 בספטמבר 1957 וזכה לביקורות מעורבות. צ'פלין סירב להתיר את כניסתם של עיתונאים אמריקאים להקרנת הבכורה של הסרט שנערכה בפריז ואף החליט לאסור את הקרנתו בבתי הקולנוע בארצות הברית (הוא הוקרן שם לראשונה רק ב-1973). להחלטה זו הייתה השפעה רבה על הכנסות הסרט, על אף העובדה שהוא זכה להצלחה באירופה.

הפקות אחרונות והערכה מחודשת

"הרוזנת מהונג קונג" (1967) - סרטו האחרון של צ'פלין

בשני העשורים האחרונים לחייו, השקיע צ'פלין את מרבית זמנו בעיבודם של סרטים שונים שיצר, דוגמת "The Chaplin Revue", שיצא לאקרנים בשנת 1959 בהפקת "פירסט נשיונל". הסרט נערך מחדש כסרט באורך מלא עם שלושת סרטיו הראשונים - "חיי כלב" (A Dog's Life), "הכתף שק", ו-"The Pilgrim". בתחילת שנות ה-60, החלה להשתנות דעת הקהל של הציבור האמריקאי בנוגע לצ'פלין ולדעותיו. ביולי 1962, הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטאות אוקספורד ודוראם. בנובמבר 1963, החל תיאטרון ה"פלאזה" בניו יורק להקרין את סרטיו מכל שנות יצירתו. בספטמבר 1964, פרסם צ'פלין את האוטוביוגרפיה שלו "חיי", שעליה החל לעבוד עוד בשנת 1957. הספר הפך לרב מכר, על אף הביקורות שציינו כי חסר בו מידע רב על הפילמוגרפיה שלו, כמו גם על התקופה שבה החל להתפרסם כשחקן.

זמן קצר לאחר יציאת ספרו לאור, החל צ'פלין לעבוד על סרטו "הרוזנת מהונג קונג", העוסק בסיפורה של רוזנת רוסיה, פליטת המהפכה (בכיכובה של סופיה לורן) העוקבת אחר מיליונר דיפלומט (מרלון ברנדו) כדי שיסייע לה להיכנס לארצות הברית. הסרט, יצא לאקרנים ב-5 בינואר 1967 (10 שנים לאחר הקרנת הסרט "מלך בניו יורק"), כסרט הראשון של צ'פלין שאינו בשחור לבן ובפורמט של מסך רחב. על אף החידושים הללו, זכה הסרט (האחרון שיצר צ'פלין) לביקורות שליליות ולכישלון בקופות.

בסוף שנות ה-60 סבל צ'פלין ממספר אירועים קלים של שבץ שהובילו להתדרדרות במצבו הבריאותי. על אף בריאותו הלקויה, החל לכתוב תסריט לסרט חדש הנושא את השם "הפריק" (The freak), העוסק בבחורה עם כנפיים המתגלית בדרום אמריקה. צ'פלין התכוון ללהק לתפקיד הבחורה את בתו ויקטוריה, אך בשל התדרדרות נוספת במצבו הבריאותי, לא הצליח להשלים את הפרויקט. בתחילת שנות ה-70, המשיך צ'פלין בהוצאת מהדורות חדשות לסרטיו הישנים, דוגמת "הנער" ו"הקרקס". בשנת 1971 זכה בעיטור לגיון הכבוד הצרפתי במסגרת פסטיבל הקולנוע בקאן. שנה לאחר מכן, הוענק לו פרס מיוחד על פועלו, בפסטיבל הסרטים של ונציה.

בשנת 1972 ביקשה האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעניק לצ'פלין פרס מיוחד על פועלו. בתחילה, היסס צ'פלין אם לקבל את הפרס, אך לבסוף ניאות לקבלו והחליט לחזור לארצות הברית לאחר 20 שנות היעדרות. ביקורו המחודש זיכה אותו בתשומת לב מיוחדת מצד התקשורת. במהלך הטקס, זכה צ'פלין עם קבלת הפרס למחיאות כפיים מצד הקהל במשך 12 דקות רצופות (שיא בתולדות טקסי האוסקר). באמתחתו של צ'פלין היו פרויקטים נוספים, אך מצבו הבריאותי הרעוע שהחל מאמצע שנות ה-70 ואילך, הגביל אותו מאוד. הוא לקה במספר מקרי שבץ נוספים שהקשו על יכולת הדיבור שלו ועל מצבו הגופני הכללי שאילץ אותו להתנייד בכיסא גלגלים.

הפרויקטים האחרונים שבהם היה מעורב היו אוטוביוגרפיה מצולמת בשם "My Life in Pictures", שראתה אור בשנת 1974, השתתפות בסרט דוקומנטרי על חייו בשם "The Gentleman Tramp", שיצא לאקרנים בשנת 1975 והוצאה מחודשת של הסרט "האישה מפריז" בשנת 1976. כשנתיים לפני מותו, קיבל צ'פלין תואר אבירות שהוענק לו על ידי מלכת אנגליה אליזבת השנייה.

מותו

בבוקר 25 בדצמבר 1977, נפטר צ'פלין בשנתו בגיל 88 בביתו שבשווייץ, לאחר שלקה בשבץ. הלווייתו התקיימה יומיים לאחר מכן בטקס צנוע אנגליקני, כפי שביקש, בבית הקברות Corsier-sur-Vevey בוו שבשווייץ. ב-1 במרץ 1978, נגנב ארון הקבורה של צ'פלין על ידי 2 מהגרים (רומאן וארדס מפולין, וגנטצ'ו גאנב מבולגריה), במטרה לגבות כופר מאשתו וממשפחתו. בחודש מאי נתפסו השניים במסגרת מבצע משטרתי, וארונו של צ'פלין אותר קבור בשדה בקרבת העיירה נוויל בדרום-מערב שווייץ^[38]. הארון נטמן מחדש באדמה וסביב קברו נבנתה מעטפת מגן מבטון.

מורשתו

מבקר הקולנוע האמריקאי אנדרו סאריס, טען בספרו "The American Cinema: Directors and Directions 1929-1968" משנת 1998, העוסק בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי בשנים 1927–1949, כי צ'פלין הוא "אחד מהשחקנים והמבצעים יוצאי הדופן והחשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע"^[39]. צ'פלין נכלל במגזין טיים ברשימת "100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20"(אנ'), לצד אנשים כמו אלברט איינשטיין ומהאטמה גנדי^[40].

דמות הנווד, שאותה גילם צ'פלין ברבים מסרטיו, הפכה לאייקון תרבותי בכל רחבי העולם ובהיסטוריה הקולנועית. הסופר הסקוטי-ישראלי שמעון לוויש כתב, כי דמות "הנווד" מזוהה על ידי אנשים שמעולם לא צפו בסרטיו של צ'פלין, ושלא היו במקומות שבהם הוקרנו סרטיו^[41]. בשנת 2006 נמכרו במכירה פומבית שנערכה בלוס אנג'לס, הכובע ומקל ההליכה של "הנווד" ששימשו את צ'פלין בחלק מסרטיו, בסכום של 140,000 דולר^[42].

בשנת 1991 זכתה משפחתו של צ'פלין בתביעה מול מפעל הפיס הישראלי, שהתבסס על דמותו של הנווד המפורסם בקמפיין פרסום בכיכובו של ספי ריבלין. המשפחה טענה כי צ'פלין ביקש להעביר ביצירתו מסר של אהבת האנושות, שנאה לדיקטטורה ולמשטרי דיכוי, וכי הצגתו בפרסומות לטופסי הגרלה פוגעת במורשתו. גובה התביעה עמד על כמיליון דולר^[43].

כיוצר סרטים

על אף העובדה כי צ'פלין זכה לפרסום רב בזכות יכולת המשחק שלו ודמות "הנווד" שגילם, הייתה לו השפעה משמעותית בתחום ההפקה והבימוי. לדעת מבקר הסרטים האירי מארק קוסינס, צ'פלין עשה שינוי משמעותי לא רק בדרך החזותית שבה יוצרים סרטים אלא אף בצורת הביטוי וב"סוציולוגיה" של הדמויות, וציין כי ההשפעה של צ'פלין על ז'אנר הקומדיה זהה להשפעה שהייתה לבמאי הקולנוע הנודע דייוויד גריפית' על התפתחות סרטי הדרמה^[44].

צ'פלין היה הראשון שהפך את סרטי הקומדיה באורך מלא לסוגה פופולרית, כמו גם הראשון שעשה שימוש במחוות רגשיות בעלילות סרטיו^[45]. על אף העובדה כי מרבית סרטיו היו קומיים (מז'אנר הסלפסטיק בעיקר), יצר צ'פלין גם סרטי דרמה, דוגמת "האישה מפריז", אשר לדעת לוויש, השפיעו רבות על יוצרי הסרטים המובילים באותה עת, דוגמת הבמאי היהודי-אמריקאי ארנסט לוביטש^[46].

כאחד מהמייסדים של חברת ההפקות "יונייטד ארטיסט", הייתה לצ'פלין השפעה משמעותית על התפתחות תעשיית הסרטים בארצות הברית. אומנם החברה לא הגיעה מעולם לממדי ההצלחה של חברות ההפקה הגדולות דוגמת MGM או סרטי פרמאונט, אך הקונספט החדש של החברה, לפיה יוכלו יוצרי הסרטים להפיק את הסרטים שלהם בעצמם וללא מימון חיצוני, היה פורץ דרך^[47].

סגנון משחק

במאי 1906, החל צ'פלין לשחק בהצגת ילדים בשם "הקרקס של חצר קייסי" ("Casey's Court Circus"), שבמסגרתה שילב סגנון משחק בורלסקאי, שבו עשה שימוש לאורך כל קריירת המשחק שלו^[1].

בעוד שהסגנון הקומי של צ'פלין מוגדר באופן נרחב כסלפסטיק^[48], הוא נחשב למאופק ואינטליגנטי, כאשר היסטוריון הקולנוע פיליפ קמפ מתאר את עבודתו כשילוב של "קומדיה פיזית מיומנת, בלטית וקטעים קומיים מתחשבים, מבוססי מצבים". צ'פלין התרחק מהסגנון הסלפסטיקי על ידי האטת הקצב ומיצה כל סצנה מהפוטנציאל הקומי שלה, תוך התמקדות רבה יותר בפיתוח היחסים של הצופה לדמויות. בניגוד לקומדיות סלפסטיקיות קונבנציונליות, דייוויד רובינסון קובע שהרגעים הקומיים בסרטיו של צ'פלין מתרכזים ביחסו של הנווד לדברים שקורים לו. דן קמין כותב שהמנייריזם ה"מוזר"^[49] ו"התנהגותו הרצינית (של צ'פלין) בעיצומה של פעולת סלפסטיק" הם היבטים מרכזיים נוספים בקומדיה שלו, בעוד שהשינוי הסוריאליסטי של חפצים והשימוש בתחבולות במצלמה הם גם מאפיינים נפוצים. הסגנון המיוחד שלו כלל מחוות גופניות אידיוסינקרטיות כמו כתפיים שמוטות ואגן מוטה לאחור, על מנת להעשיר את דמות הנווד.

הפאתוס הוא היבט ידוע ביצירתו של צ'פלין, וג'רום לרצ'ר מציין את המוניטין שלו כ"[מעורר] צחוק ודמעות". הסנטימנטליות בסרטיו מגיעה ממגוון מקורות, כאשר סימון לוביש מצביע על "כישלון אישי, קשיחות החברה, אסון כלכלי והאלמנטים"^[50]. צ'פלין התבסס לפעמים על אירועים טרגיים בעת יצירת סרטיו, כמו במקרה של הבהלה לזהב, אשר נוצר בהשראת גורלה של קבוצת דונר (אנ').

השפעה על יוצרים וקומיקאים

לצ'פלין הייתה השפעה רבה על יוצרים ובמאי סרטים מובילים, אשר ראו בו מודל לחיקוי. במאי הקולנוע האיטלקי הנודע פדריקו פליני, טען כי צ'פלין מסמל במובן הקולנועי את היוצר הראשון שממנו התפתחו כל יוצרי הסרטים^[51]. כמו כן היווה צ'פלין מודל לחיקוי לדורות רבים של קומיקאים, דוגמת הפנטומימאי הצרפתי מרסל מרסו, אשר אמר, כי החליט לעסוק בפנטומימה לאחר שנחשף לסרטיו^[52]. צ'פלין היה האישיות הקולנועית המועדפת על השחקן ראג' קאפור, שנחשב לגדול שחקני הקולנוע ההודיים בכל הזמנים, ושדמותו הקולנועית מבוססת במידה רבה על דמות "הנווד"^[53].

פליקס וצ'ארלי צ'פלין, מתוך "פליקס בהוליווד" (1923)

לצ'פלין הייתה השפעה גם בתחומים אחרים של העשייה הקולנועית, דוגמת תחום האנימציה שבו דמותו היוותה השראה לעיצוב דמותו של "פליקס החתול"^[54]. צ'פלין אף הופיע כדמות מצוירת בסרטון האנימציה "פליקס בהוליווד" משנת 1923.

על אף ההתפתחות המשמעותית של תעשיית הקולנוע בארצות הברית ובעולם בכלל, רבים מסרטיו של צ'פלין נחשבים לקלאסיקה ונכללים דרך קבע בדירוגי הסרטים הטובים בהיסטוריה. במשאל שנערך בשנת 2012 מטעם ירחון הקולנוע הבריטי "Sight & Sound", בקרב מבקרי קולנוע, מפיצי סרטים וחוקרי קולנוע מובילים, דורג הסרט "זמנים מודרניים" במקום ה-22 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, "אורות הבמה" במקום ה-30 ו"הבהלה לזהב" במקום ה-91. בשנת 2011 דורג הסרט "אורות הבמה" במקום ה-11 ברשימת 100 הסרטים האמריקאים הטובים בכל הזמנים, מטעם מכון הסרטים האמריקאי.

הנצחה

בעיר הולדתו של צ'פלין בכיכר לסטר שברובע וסטמינסטר בלונדון, ממוקם פסל של דמות "הנווד" שיצר הצייר והפסל הבריטי ג'ון דאבלדיי בשנת 1981. במרכז העיר ישנו נתיב הקרוי ("Charlie Chaplin Walk"). מוזיאון הסרטים בלונדון הציג תערוכה על צ'פלין בשנים 2010–2013 שנקראה "צ'רלי צ'פלין - הלונדוני הגדול".

באפריל 2016, נחנך באחוזתו של צ'פלין ("Manoir de Ban") שבשווייץ מוזיאון בשם "העולם של צ'פלין", המציג פריטים אישיים שלו כמו גם חפצים שונים מתוך סרטיו^[55]. בעיר השווייצרית ווה, הסמוכה לאחוזתו של צ'פלין, קיים פארק הקרוי על שמו (ובו פסל של צ'פלין). ב-2011, נחשפו בעיר שני ציורי קיר גדולים בדמותו של צ'פלין, שצוירו על שני בניינים בני 14 קומות כל אחד. בעיר וטארוייל שבאירלנד, שבה שהה צ'פלין עם משפחתו במשך מספר חודשים במהלך שנות ה-60, הוקם פסל לכבודו בשנת 1998. החל משנת 2011, מתקיים בעיר מדי שנה פסטיבל "צ'רלי צ'פלין לסרטי קומדיה". במהלך שנות ה-80, חברת IBM עשתה שימוש בדמות "הנווד" בסדרת פרסומות שהפיקה^[56]. ב-15 באפריל 2011, יום אחד לפני יום הולדתו ה-122, יצרה גוגל לזכרו שרבוט גוגל מיוחד, שכלל סרטון וידאו של צ'פלין^[57].

דמותו בטלוויזיה בקולנוע ובתיאטרון

בשנת 1980, גילם השחקן קלייב רוויל את דמותו של צ'פלין בסרט הטלוויזיה "מלחמתה של סקרלט אוהרה". בשנת 1989, הוקרנה ברשת PBS האמריקאית סדרה על ילדותו של צ'פלין בשם "צ'רלי צ'פלין הצעיר" ("Young Charlie Chaplin"), שהייתה מועמדת לפרס אמי. בשנת 1992, יצא הסרט הביוגרפי "צ'פלין", בבימויו של ריצ'רד אטנבורו ובכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, שגילם את צ'פלין. בשנת 2001, הופיעה דמותו של צ'פלין בסרט התקופתי "The Cat's Meow", שגילם השחקן אדי איזרד. בשנת 1993, הועלה לראשונה המחזמר "Chaplin" שעסק בראשית חייו של צ'פלין. כעבור שנתיים, הועלה מחזה נוסף בשם "The tramp", העוסק בסיפור חייו של צ'פלין. בשנת 2006, הופק מחזה נוסף על חייו של צ'פלין בשם "Limelight: The Story of Charlie Chaplin", שהוצג בתיאטרון ברודוויי בניו יורק בשם "Chaplin: The Musical".

פרסים

צ'פלין זכה בפרסים ובתעודות הוקרה רבים, בעיקר בשנותיו המאוחרות. בשנת 1962, הוענק לו תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת דורהאם^[58]. בשנת 1965, זכה עם במאי הקולנוע השוודי אינגמר ברגמן, בפרס ארסמוס, המוענק מדי שנה על ידי הקרן ההולנדית "פראמיום ארסמיום", לאישים ולמוסדות שתרמו תרומה משמעותית לתרבות או לחברה באירופה^[59].

בשנת 1971 הוענק לו עיטור "לגיון הכבוד" מטעם הממשלה הצרפתית^[60]. בשנת 1972 זכה צ'פלין בפרס אריה הזהב במסגרת פסטיבל הסרטים בוונציה. באותה שנה, הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם "מרכז לינקולן לקולנוע" שבניו יורק. החל מאותה שנה, קרוי הפרס על שמו של צ'פלין^[61]. בהמשך השנה, שובץ שמו ב"שדרת הכוכבים של הוליווד"^[62]. בשנת 1975, הוענק לצ'פלין תואר אבירות (סר), כחלק ממסדר האימפריה הבריטית^[63].

צ'פלין זכה בשלושה פרסי אוסקר במהלך הקריירה שלו. בשנת 1929 הוענק לו פרס לשם כבוד על הפקה, בימוי, כתיבה ומשחק בסרט "הקרקס"^[64]. בשנת 1972, הוענק לו פרס לשם כבוד נוסף על השפעתו הרבה על התפתחות תעשיית הקולנוע^[65]. בשנת 1973, זכה בפרס אוסקר האחרון שלו (עם ריי ראש ולארי ראסל), על פסקול הסרט הטוב ביותר ("אורות הבמה")^[66]. בנוסף לכך, היה צ'פלין מועמד למספר פרסי אוסקר נוספים על סרטיו "הדיקטטור הגדול" ו"מסייה ורדו". שישה מסרטיו של צ'פלין נבחרו לשימור על ידי "ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית"^[67].

חייו האישיים

צ'פלין היה נשוי ארבע פעמים ונולדו לו 11 ילדים, כדלקמן:

שם האישה	שנות נישואים	שמות הילדים
מילדרד האריס (אנ')	1918–1920	נורמן צ'פלין (נפטר לאחר מספר ימים)
ליטה גריי (אנ')	1924–1926	צ'ארלס צ'פלין השלישי (אנ') סידני צ'פלין (אנ')
פולט גודארד	1936–1940	אין
אונה אוניל (אנ')	1943–1977	ג'רלדין צ'פלין מייקל צ'פלין ג'וזפין צ'פלין ויקטוריה צ'פלין יוג'ין צ'פלין ג'יין צ'פלין אנט צ'פלין כריסטופר צ'פלין

באמצע שנות ה-40 היה צ'פלין מעורב בסכסוך משפטי מתמשך עם השחקנית ג'ואן בארי שעמה ניהל מערכת יחסים שהחלה בקיץ 1941 ושהסתיימה בסתיו 1942. מצבה הנפשי של בארי הידרדר והיא החלה להטריד את צ'פלין באופן כפייתי, שהוביל מספר פעמים למעצרה. ב-2 באוקטובר 1943 ילדה את בתה קרול ודרשה מצ'פלין כי יכיר באבהותו. צ'פלין הכחיש כי הוא אבי הילדה, ובארי הגישה נגדו תביעת אבהות שהחלה להתברר בבית המשפט בפברואר 1945. לאחר מספר דיונים, שבמהלכם האשים עורך דינה של בארי את צ'פלין בשחיתות מוסרית, קבע השופט כי צ'פלין הוא האב וכי הוא חייב בתשלום מזונות (עד גיל 21), וזאת על אף העובדה כי בדיקות הדם שביצע צ'פלין הוכיחו כי הוא אינו האב^[68].

עוד בטרם החל משפטו בשאלת האבהות, הסתבך צ'פלין פעם נוספת. ראש ה-FBI ג'ון אדגר הובר, חשד בנטיותיו הפוליטיות הסוציאליסטיות של צ'פלין וניצל את הסערה המשפטית, על מנת לפגוע בתדמיתו הציבורית^[69]. כחלק מקמפיין ההשמצות נגד צ'פלין, הוגש כתב אישום אשר כלל אישומים חמורים (שכביכול היו רלוונטיים ליחסיו עם בארי), כמו עבירה על ה-"Mann Act", אשר אוסרת על סחר בבני אדם בארצות הברית לשם עיסוק בזנות או בפעילות מינית בלתי חוקית אחרת. במרץ 1944 החל משפטו של צ'פלין בנוגע לעבירת ה-"Mann Act" (לאחר ששלושת האישומים הראשונים בוטלו מחוסר ראיות), וכעבור שבועיים זוכה צ'פלין.

ביוני 1943, בעיצומם של הדיונים המשפטיים עם בארי, נשא צ'פלין בן ה-54 לאישה את השחקנית אונה אוניל (אנ') בת ה-18. הוא פגש אותה שנים ספורות קודם לכן כששקל ללהק אותה לאחד מסרטיו (שלא יצא לפועל). בניגוד לנישואיו הקודמים, ועל אף פער הגילאים הניכר ביניהם, הם ניהלו מערכת יחסים טובה ויציבה עד יום מותו של צ'פלין בדצמבר 1977. לזוג נולדו 8 ילדים.

פילמוגרפיה

סרטים שביים:

לקריאה נוספת

בעברית

סטיבן וייסמן, צ'רלי צ'פלין: סיפור חיים, מאנגלית: נעמי כרמל, הוצאת מודן, 2013
וולפרם טישי, צ'אפלין, הוצאת כתר, 1988
צ'ארלי צ'פלין. "לשחק ולביים עם מק-סנט", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985, עמ' 125–141. במקור מתוך: ‎ "Charlie Chaplin's Own Story, Indianapolis: Bobbs Merrill Company", 1916. מאנגלית: יורם ברונובסקי
זאב רב-נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982
א. ב. יפה, "צ'ארלי צ'אפלין חייו ויצירתו", הוצאת הקיבוץ הארצי השומר-הצעיר, מרחביה, 1953
רשימת פרסומים על צ'רלי צ'פלין באתר הספרייה הלאומית

באנגלית

Brownlow, Kevin (2010). The Search for Charlie Chaplin. London: UKA Press
Louvish, Simon (2010). Chaplin: The Tramp's Odyssey. London: Faber and Faber
Weissman, Stephen M. (2009). Chaplin: A Life. London: JR Books
Charles J. Maland, Chaplin and American Culture Princeton, NJ: Princeton University Press (1989)
David Robinson, Chaplin: His Life and Art, McGraw-Hill (1985)
Charles Chaplin, My autobiography (1964) הספרייה הלאומית

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של צ'ארלי צ'פלין

צ'ארלי צ'פלין, ברשת החברתית פייסבוק
צ'ארלי צ'פלין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
צ'ארלי צ'פלין, ברשת החברתית LinkedIn
צ'ארלי צ'פלין, סרטונים בערוץ היוטיוב
צ'ארלי צ'פלין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר AllMovie (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר Metacritic (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר ספוטיפיי
צ'ארלי צ'פלין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר דיזר
צ'ארלי צ'פלין, באתר Discogs (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר Songkick (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר DNCI
צ'ארלי צ'פלין, באתר טיידל (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר אמזון מיוזיק
צ'ארלי צ'פלין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
צ'ארלי צ'פלין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי צ'ארלי צ'פלין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
צ'רלי צ'פלין (1889-1977), דף שער בספרייה הלאומית

כתבות

ג'יל לואולס, אי-פי, מאיפה בא צ'פלין? החידה רק מסתבכת, באתר הארץ, 19 בפברואר 2012
נירית אנדרמן, הנווד הנצחי צ'רלי צ'פלין, באתר הארץ, 5 בינואר 2013
חיים לפיד, הילדות הקודרת של צ'רלי צ'פלין, באתר הארץ, 20 במרץ 2013
משה גלעד, מוזיאון, פארק, קרקס: איך מנציחים גאון כמו צ'רלי צ'פלין, באתר הארץ, 5 ביוני 2016
דנה קסלר, ‏צ'רלי צפלין: הדמות האייקונית, הביקורת הנוקבת ושערוריות המין, באתר מעריב אונליין, 25 בדצמבר 2017
יובל מלחי, פרק 255: צ'ארלי צ'פלין – האיש שלימד את העולם לצחוק (היסטוריה לילדים ולמבוגרים), באתר "קטעים בהיסטוריה", 1 במאי 2018
יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, צ'רלי צ'פלין: גדול אומני הבמה בכל הזמנים, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"

סרטונים ומדיה

צ'פלין בארכיון הסרטונים של AP
יום הולדתו ה-122 של צ'פלין צוין על ידי גוגל בשרבוט גוגל בצורת סרטון מיוחד, 16 באפריל 2011

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ Charlie Chaplin Biography, biography.com
^ ¹ ² ³ ⁴ Overview of his life, charliechaplin.com
^ Charlie Chaplin was 'born into Midland gipsy family', www.expressandstar.com (באנגלית)
^ קיימת סברה לפיה אביו של סידני היה איש עסקים עשיר בשם סידני קוקס, עמו נסעה האנה לדרום אפריקה בשנת 1883, בזמן שהייתה נשואה לאביו של צ'פלין, צ'ארלס. ראו: וייסמן, בעמ' 25
^ קיימת סברה כי הבריחה התבצעה כדי להתחמק מתשלום מזונות להאנה. ראו: וייסמן, בעמ' 32
^ וייסמן, בעמ' 38
^ בשימוע שנערך לאחר שצ'ארלס סירב לשלם להאנה דמי מזונות, פסק בית המשפט כי עליו לשלם לה דמי מזונות בסך 15 שילינג לשבוע, אך הוא סירב, בין היתר משום שהיה פגוע מבגידתה של לילי בו עם ליאו דריידן. ראו: וייסמן, בעמ' 35
^ וייסמן, בעמ' 13
^ וייסמן, בעמ' 24
^ וייסמן, בעמ' 37
^ זאב רב-נוף, מותו של הפאראדוקס הגדול, דבר, 26 בדצמבר 1977
^ Robinson, p. 131
^ Charles J Maland, Chaplin and American Culture. Princeton, NJ: Princeton University Press. ISBN 0-691-02860-5 (1989), p 14-18
^ The Tramp, charliechaplin.com
^ Maland, p. 10
^ Chaplin Signs With Mutual (26 February 1916),chaplinfilmbyfilm.wordpress.com
^ Mutual - Chaplin Specials, charliechaplin.com
^ Our mutual friend three: Chaplin shorts, 1916-1917, silentfilm.org
^ James L Neibaur, Early Charlie Chaplin: The Artist as Apprentice at Keystone Studios, p.212 (2011)
^ Andrew Sarris, The Great Dictator, The New York Times, March 30, 1997
^ Tino Balion, United Artists, Volume 1, 1919–1950: The Company Built by the Stars, University of Wisconsin press (1976), p. 18
^ A dog's life,charliechaplin.com
^ United Artists Corporation,britannica.com
^ Alisha Miranda, Charlie Chaplin’s Wives: A Look Inside Hollywood’s First Love Scandals, biography.com, April 16, 2015
^ "Independence Won: First National". Charlie Chaplin. British Film Institute.
^ Filming The Gold Rush, charliechaplin.com
^ Sam Matthew, Charlie Chaplin's divorce papers reveal film star's 'cruel and inhumane' treatment of his teenage bride during their short-lived marriage, dailymail.co.uk, April 1, 2015
^ בעת הזו, ניהל צ'פלין רומן עם השחקנית לואיז ברוקס. במהלך הרומן, הגיע צ'פלין לניו יורק להצגת הבכורה של "הבהלה לזהב", ונשאר בעיר עם ברוקס כחודשיים. ראו: וייסמן, עמ' 27
^ On this day in 1927, Chaplin holds a press conference following his nervous breakdown in New York City,discoveringchaplin.com, January 22, 2016
^ Pfeiffer, Lee. "The Circus - Film by Chaplin [1928]". Encyclopaedia Britannica
^ Richard Brody, Charile Chaplin's talking pictures, Newyorker.com, January 3, 2014
^ The Silent Decision: Resisting the Talkie, xroads.virginia.edu
^ United Artists and the Great Features,Charlie Chaplin. British Film Institute
^ ראו שם
^ Charlie Chaplin's Religion and Political Views,hollowverse.com
^ Branagh, Kenneth (Narrator). Chaplin and Hitler: The Tramp and the Dictator. BBC. 2002
^ טלי גולדשטין‏, היום לפני: צ'פלין כבר לא קומוניסט, באתר וואלה, 2 באפריל 2009
^ נמצאה גופת צ'רלי צ'פלין, דבר, 19 במאי 1978
^ Sarris, Andrew (1998). You Ain't Heard Nothin' Yet: The American Talking Film – History and Memory, 1927–1949. New York City, NY: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-503883-5.
^ Quittner, Joshua (8 ביוני 1998). "TIME 100: Charlie Chaplin". Time Magazine. אורכב מ-המקור ב-23 במאי 2011. נבדק ב-11 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
^ Louvish, Simon (2010) [2009]. Chaplin: The Tramp's Odyssey. London: Faber and Faber. ISBN 978-0-571-23769-2.
^ Record price for Chaplin hat set, BBC, 26 june 2006
^ גם בישראל: משפחתו של צ'רלי צ'פלין תבעה מיליון דולר ממפעל הפיס, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2006
^ Cousins, Mark (2012). The Story of Film. London: Pavilion Books. ISBN 978-1-90910-814-1, p. 116
^ "Charlie Chaplin". Silent Clowns. British Broadcasting Corporation. BBC Four.
^ Louvish, p. 185
^ Mast, Gerald (1985) [1981]. A Short History of the Movies: Third Edition. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-281462-1.
^ David Robinson, Chaplin: His Life and Art, New York: McGraw-Hill, 1985, p. 212.
^ Dan Kamin, The Comedy of Charlie Chaplin: Artistry in Motion, Lanham, MD, 2008, p. 7.
^ Simon Louvish, Chaplin: The Tramp's Odyssey, London: Faber and Faber, 2009, p. 204.
^ Robinson, David (1986) [1985]. Chaplin: His Life and Art. London: Paladin. ISBN 0-586-08544-0.
^ "Charlie Chaplin". Silent Clowns. British Broadcasting Corporation. BBC Four
^ Raj Kapoor Biography, biography.com
^ Brandie Ashe, Saturday Morning Cartoons: Felix in Hollywood (1923), trueclassics.net
^ ניסן צור, ‏עושים כבוד לקומיקאי האגדי: ביתו של צ"ארלי צ'פלין הפך למוזיאון לזכרו, באתר מעריב אונליין, 19 באפריל 2016
^ קישור לפרסומת, באתר יוטיוב
^ קישור לסרטון, באתר YouTube
^ Dr. Charlie Chaplin, discoveringchaplin.com, January 20, 2015
^ Charlie Chaplin Receives Erasmus-Prize (1965), britishpathe.com
^ The Legion of Honour Awarded To Charlie Chaplin, fourthgarrideb.com, September 7, 2015
^ The Birth of the Chaplin Award in 1972, filmlinc.org, April 4, 2016
^ Charles Chaplin, walkoffame.com
^ Charlie Chaplin, the king of comedy, was knighted by Queen Elizabeth in 1975, nydailynews.com, March 3, 2016
^ Martin Chilton, ‏The first Oscars: what happened in 1929, The Telegraph, 16 May 2016
^ Chaplin receives Oscar (1972), history.com
^ THE 45TH ACADEMY AWARDS | 1973, oscars.org
^ רשימת מלאה של הסרטים שנבחרו לשימור, באתר ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית
^ Garin Pirnia, How Charlie Chaplin Changed Paternity Laws in America, mentalfloss.com, April 16, 2015
^ Richard Norton-Taylor, MI5 spied on Charlie Chaplin after FBI asked for help to banish him from US, theguardian.com, February 17, 2012

ערך מומלץ

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ Charlie Chaplin Biography, biography.com

[:1-2] ¹ ² ³ ⁴ Overview of his life, charliechaplin.com

[3] Charlie Chaplin was 'born into Midland gipsy family', www.expressandstar.com (באנגלית)

[4] קיימת סברה לפיה אביו של סידני היה איש עסקים עשיר בשם סידני קוקס, עמו נסעה האנה לדרום אפריקה בשנת 1883, בזמן שהייתה נשואה לאביו של צ'פלין, צ'ארלס. ראו: וייסמן, בעמ' 25

[5] קיימת סברה כי הבריחה התבצעה כדי להתחמק מתשלום מזונות להאנה. ראו: וייסמן, בעמ' 32

[6] וייסמן, בעמ' 38

[7] בשימוע שנערך לאחר שצ'ארלס סירב לשלם להאנה דמי מזונות, פסק בית המשפט כי עליו לשלם לה דמי מזונות בסך 15 שילינג לשבוע, אך הוא סירב, בין היתר משום שהיה פגוע מבגידתה של לילי בו עם ליאו דריידן. ראו: וייסמן, בעמ' 35

[8] וייסמן, בעמ' 13

[9] וייסמן, בעמ' 24

[10] וייסמן, בעמ' 37

[11] זאב רב-נוף, מותו של הפאראדוקס הגדול, דבר, 26 בדצמבר 1977

[12] Robinson, p. 131

[13] Charles J Maland, Chaplin and American Culture. Princeton, NJ: Princeton University Press. ISBN 0-691-02860-5 (1989), p 14-18

[14] The Tramp, charliechaplin.com

[15] Maland, p. 10

[16] Chaplin Signs With Mutual (26 February 1916),chaplinfilmbyfilm.wordpress.com

[17] Mutual - Chaplin Specials, charliechaplin.com

[18] Our mutual friend three: Chaplin shorts, 1916-1917, silentfilm.org

[19] James L Neibaur, Early Charlie Chaplin: The Artist as Apprentice at Keystone Studios, p.212 (2011)

[20] Andrew Sarris, The Great Dictator, The New York Times, March 30, 1997

[21] Tino Balion, United Artists, Volume 1, 1919–1950: The Company Built by the Stars, University of Wisconsin press (1976), p. 18

[22] A dog's life,charliechaplin.com

[23] United Artists Corporation,britannica.com

[24] Alisha Miranda, Charlie Chaplin’s Wives: A Look Inside Hollywood’s First Love Scandals, biography.com, April 16, 2015

[25] "Independence Won: First National". Charlie Chaplin. British Film Institute.

[26] Filming The Gold Rush, charliechaplin.com

[27] Sam Matthew, Charlie Chaplin's divorce papers reveal film star's 'cruel and inhumane' treatment of his teenage bride during their short-lived marriage, dailymail.co.uk, April 1, 2015

[28] בעת הזו, ניהל צ'פלין רומן עם השחקנית לואיז ברוקס. במהלך הרומן, הגיע צ'פלין לניו יורק להצגת הבכורה של "הבהלה לזהב", ונשאר בעיר עם ברוקס כחודשיים. ראו: וייסמן, עמ' 27

[29] On this day in 1927, Chaplin holds a press conference following his nervous breakdown in New York City,discoveringchaplin.com, January 22, 2016

[30] Pfeiffer, Lee. "The Circus - Film by Chaplin [1928]". Encyclopaedia Britannica

[31] Richard Brody, Charile Chaplin's talking pictures, Newyorker.com, January 3, 2014

[32] The Silent Decision: Resisting the Talkie, xroads.virginia.edu

[33] United Artists and the Great Features,Charlie Chaplin. British Film Institute

[34] ראו שם

[35] Charlie Chaplin's Religion and Political Views,hollowverse.com

[36] Branagh, Kenneth (Narrator). Chaplin and Hitler: The Tramp and the Dictator. BBC. 2002

[37] טלי גולדשטין‏, היום לפני: צ'פלין כבר לא קומוניסט, באתר וואלה, 2 באפריל 2009

[38] נמצאה גופת צ'רלי צ'פלין, דבר, 19 במאי 1978

[39] Sarris, Andrew (1998). You Ain't Heard Nothin' Yet: The American Talking Film – History and Memory, 1927–1949. New York City, NY: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-503883-5.

[40] Quittner, Joshua (8 ביוני 1998). "TIME 100: Charlie Chaplin". Time Magazine. אורכב מ-המקור ב-23 במאי 2011. נבדק ב-11 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)

[41] Louvish, Simon (2010) [2009]. Chaplin: The Tramp's Odyssey. London: Faber and Faber. ISBN 978-0-571-23769-2.

[42] Record price for Chaplin hat set, BBC, 26 june 2006

[43] גם בישראל: משפחתו של צ'רלי צ'פלין תבעה מיליון דולר ממפעל הפיס, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2006

[44] Cousins, Mark (2012). The Story of Film. London: Pavilion Books. ISBN 978-1-90910-814-1, p. 116

[45] "Charlie Chaplin". Silent Clowns. British Broadcasting Corporation. BBC Four.

[46] Louvish, p. 185

[47] Mast, Gerald (1985) [1981]. A Short History of the Movies: Third Edition. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-281462-1.

[48] David Robinson, Chaplin: His Life and Art, New York: McGraw-Hill, 1985, p. 212.

[49] Dan Kamin, The Comedy of Charlie Chaplin: Artistry in Motion, Lanham, MD, 2008, p. 7.

[50] Simon Louvish, Chaplin: The Tramp's Odyssey, London: Faber and Faber, 2009, p. 204.

[51] Robinson, David (1986) [1985]. Chaplin: His Life and Art. London: Paladin. ISBN 0-586-08544-0.

[52] "Charlie Chaplin". Silent Clowns. British Broadcasting Corporation. BBC Four

[53] Raj Kapoor Biography, biography.com

[54] Brandie Ashe, Saturday Morning Cartoons: Felix in Hollywood (1923), trueclassics.net

[55] ניסן צור, ‏עושים כבוד לקומיקאי האגדי: ביתו של צ"ארלי צ'פלין הפך למוזיאון לזכרו, באתר מעריב אונליין, 19 באפריל 2016

[56] קישור לפרסומת, באתר יוטיוב

[57] קישור לסרטון, באתר YouTube

[58] Dr. Charlie Chaplin, discoveringchaplin.com, January 20, 2015

[59] Charlie Chaplin Receives Erasmus-Prize (1965), britishpathe.com

[60] The Legion of Honour Awarded To Charlie Chaplin, fourthgarrideb.com, September 7, 2015

[61] The Birth of the Chaplin Award in 1972, filmlinc.org, April 4, 2016

[62] Charles Chaplin, walkoffame.com

[63] Charlie Chaplin, the king of comedy, was knighted by Queen Elizabeth in 1975, nydailynews.com, March 3, 2016

[64] Martin Chilton, ‏The first Oscars: what happened in 1929, The Telegraph, 16 May 2016

[65] Chaplin receives Oscar (1972), history.com

[66] THE 45TH ACADEMY AWARDS | 1973, oscars.org

[67] רשימת מלאה של הסרטים שנבחרו לשימור, באתר ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית

[68] Garin Pirnia, How Charlie Chaplin Changed Paternity Laws in America, mentalfloss.com, April 16, 2015

[69] Richard Norton-Taylor, MI5 spied on Charlie Chaplin after FBI asked for help to banish him from US, theguardian.com, February 17, 2012

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

פרס אוסקר לשם כבוד
1928–1950	האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) ‏•‏‏ וולט דיסני (1932) ‏•‏‏ שירלי טמפל (1934) ‏•‏‏ ד. וו. גריפית' (1935) ‏•‏‏ סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) ‏•‏‏ אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) ‏•‏‏ ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) ‏•‏‏ דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) ‏•‏‏ בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) ‏•‏‏ וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) ‏•‏‏ שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) ‏•‏‏ ג'ורג' פאל (1943) ‏•‏‏ בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) ‏•‏‏ אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) ‏•‏‏ הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) ‏•‏‏ ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) ‏•‏‏ וולטר וגנר / הסרט‏ Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) ‏•‏‏ ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) ‏•‏‏ לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט‏ Le mura di Malapaga (1950)
1951–1975	ג'ין קלי / רשומון (1951) ‏•‏‏ מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) ‏•‏‏ אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) ‏•‏‏ חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon ‏(1954) ‏•‏‏ הסרט Miyamoto Musashi‏ (1955) ‏•‏‏ אדי קנטור (1956) ‏•‏‏ איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) ‏•‏‏ מוריס שבלייה (1958) ‏•‏‏ באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) ‏•‏‏ גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) ‏•‏‏ ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) ‏•‏‏ ויליאם טאטל (1964) ‏•‏‏ בוב הופ (1965) ‏•‏‏ יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) ‏•‏‏ ארתור פריד (1967) ‏•‏‏ ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) ‏•‏‏ קרי גרנט (1969) ‏•‏‏ ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) ‏•‏‏ צ'ארלי צ'פלין (1971) ‏•‏‏ צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) ‏•‏‏ הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) ‏•‏‏ הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) ‏•‏‏ מרי פיקפורד (1975)
1976–2000	מרגרט בות' (1977) ‏•‏‏ וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) ‏•‏‏ האל אליאס / אלק גינס (1979) ‏•‏‏ הנרי פונדה (1980) ‏•‏‏ ברברה סטנוויק (1981) ‏•‏‏ מיקי רוני (1982) ‏•‏‏ האל רוץ' (1983)צ‏•‏‏ ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) ‏•‏‏ פול ניומן / אלכס נורת' (1985) ‏•‏‏ ראלף בלאמי (1986) ‏•‏‏ חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) ‏•‏‏ אקירה קורוסאווה (1989) ‏•‏‏ סופיה לורן / מירנה לוי (1990) ‏•‏‏ סטיאג'יט ריי (1991) ‏•‏‏ פדריקו פליני (1992) ‏•‏‏ דברה קר (1993) ‏•‏‏ מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) ‏•‏‏ קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) ‏•‏‏ מייקל קיד (1996) ‏•‏‏ סטנלי דונן (1997) ‏•‏‏ איליה קאזאן (1998) ‏•‏‏ אנדז'יי ויידה (1999) ‏•‏‏ ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000)
2001–הווה	סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) ‏•‏‏ פיטר או'טול (2002) ‏•‏‏ בלייק אדוארדס (2003) ‏•‏‏ סידני לומט (2004) ‏•‏‏ רוברט אלטמן (2005) ‏•‏‏ אניו מוריקונה (2006) ‏•‏‏ רוברט בויל (2007) ‏•‏‏ לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) ‏•‏‏ קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) ‏•‏‏ ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) ‏•‏‏ ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) ‏•‏‏ אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) ‏•‏‏ ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) ‏•‏‏ ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) ‏•‏‏ ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) ‏•‏‏ צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) ‏•‏‏ מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) ‏•‏‏ דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) ‏•‏‏ סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) ‏•‏‏ אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) ‏•‏‏ אנג'לה באסט / מל ברוקס / קרול ליטלטון (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: צ'ארלי צ'פלין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צ'ארלי צ'פלין