לדלג לתוכן

יוזף גבלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גבלס)
יוזף גבלס
Joseph Goebbels
גבלס בשנת 1933
גבלס בשנת 1933
לידה 29 באוקטובר 1897
ריידט (אנ'), הקיסרות הגרמנית
התאבד 1 במאי 1945 (בגיל 47)
ברלין, גרמניה הנאצית
שם לידה Paul Joseph Goebbels עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
מקום קבורה Ehle עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מפלגה המפלגה הנאצית
בת זוג מגדה גבלס
שר הרייך לתעמולה ולהשכלת העם
14 במרץ 193330 באפריל 1945
(12 שנים)
קנצלר גרמניה הנאצית ה־2
30 באפריל 19451 במאי 1945
(יומיים)
גאולייטר של ברלין ה־2
26 באוקטובר 19261 במאי 1945
(18 שנים)
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פאול יוזף גֶּבֶּלְסגרמנית: ‏Paul Joseph Goebbels‏;‏ 29 באוקטובר 18971 במאי 1945) היה פושע מלחמה נאצי שהיה שר התעמולה של גרמניה הנאצית מ-1933 עד 1945, קנצלר גרמניה במשך יום אחד, והגאולייטר של ברלין. מחסידיו הקרובים והמסורים ביותר של אדולף היטלר. היה ידוע בכישוריו בדיבור בפני קהל ובנאומיו ובמאמריו גדושי האנטישמיות, אשר מילאו תפקיד מרכזי בהכשרת דעת הקהל לרדיפה גזענית של היהודים, ולבסוף להשמדתם בשואה. על כל אלו הוגדר כפושע מלחמה נאצי.

גבלס, ששאף להיות סופר, השלים לימודי דוקטורט בפילולוגיה באוניברסיטת היידלברג ב-1921. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1924, ועבד עם גרגור שטראסר בסניף הצפוני שלה. הוא מונה לגאולייטר של ברלין ב-1926, שם החל להתעניין בשימוש בתעמולה לקידום המפלגה הנאצית ותוכניותיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, השיג משרד התעמולה הנאצי בראשות גבלס את השליטה על כלי התקשורת, על שירותי המידע ועל האמנות בגרמניה הנאצית. גבלס היה מיומן יחסית בשימוש ברדיו ובקולנוע למטרות תעמולה. נושאי התעמולה המפלגתית כללו אנטישמיות, תקיפות נגד הכנסייה, והחל מראשית מלחמת העולם השנייה, גם ניסיון לשפר את מורל האזרחים במדינה.

ב-1943 החל גבלס ללחוץ על היטלר להכניס אמצעים שיביאו ל"מלחמה כוללת", לרבות סגירת עסקים לא חיוניים למאמץ המלחמתי, גיוס נשים לכוח העבודה, וגיוס גברים שמקצועותיהם הקנו להם בעבר פטור משירות צבאי. לבסוף מונה גבלס על ידי היטלר ב-23 ביולי 1944 כ"נציג הרייך למלחמה כוללת". במהלך כהונתו בתפקיד נקט צעדים במטרה להגדיל את מספר האנשים הזמינים לייצור נשק לוורמאכט, אך מאמצים אלה נכשלו.

ב-22 באפריל 1945, ימים ספורים לפני תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, הצטרפו מגדה גבלס, רעייתו של גבלס, וילדיהם להיטלר, ועברו להתגורר ב"פורבונקר", שבקומפלקס הבונקרים התת-קרקעיים של היטלר בברלין. היטלר התאבד ב-30 באפריל, ובהתאם לרצונו ירש אותו גבלס כקנצלר המדינה. למחרת התאבדו גבלס ואשתו, לאחר שהרעילו בציאניד את ששת ילדיהם.

שמו של גבלס הפך לשם נרדף לתועמלן פופוליסט ודמגוג ארסי, שאינו בוחל בהפצת שקרים בוטים כדי לשרת את האינטרסים של המשטר הנאצי. באמצעות הרדיו והעיתונות שטף גבלס את מוחם של הגרמנים במשך שתים-עשרה שנים בתעמולה נאצית ואנטישמית שקרית וארסית.

ראשית חייו, לימודיו ומערכות יחסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבלס, 1916

גבלס נולד ב-29 באוקטובר 1897 בריידט (אנ'), עיירת תעשייה מדרום למנשנגלדבך, כ-25 ק"מ ממערב לדיסלדורף שבקיסרות הגרמנית.[1] הוריו השתייכו לכנסייה הקתולית. אביו, פריץ, היה פקיד במפעל, ואימו, קתרינה מריה (לבית אודהאוזן[2]), נולדה בכפר בהולנד הסמוך לגבול גרמניה–הולנד ומוצאה היה הולנדי וגרמני. לגבלס היו חמישה אחים (אחת מהם מתה בגיל חצי שנה): קונרד (18931949), הנס (18951947), מריה (1896), אליזבת (19011915) ומריה (1910–1949),[3] שנישאה לבמאי הקולנוע הגרמני מקס קימיך (אנ') ב-1938.[4] ב-1932 הורה גבלס על פרסום אילן היוחסין שלו כדי להפריך שמועות על כך שלסבתו מצד האם היו שורשים יהודיים.[5]

במהלך ילדותו הייתה בריאותו של גבלס לקויה, והוא חלה בהתקף ארוך של דלקת בריאות. הוא סבל מקלאב פוט ברגלו הימנית עקב מום מולד, והיא קוצרה והייתה עבה יותר מרגלו השמאלית.[6] לפני תחילת לימודיו התיכוניים עבר ניתוח כדי לשקם את רגלו, אך הניתוח לא הצליח.[7] גבלס הלך עם סד מתכת ונעל נעל מיוחדת על רגלו הימנית, ובשל כך צלע. בעקבות זאת נפסל מלהתגייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.[8]

גבלס למד בגימנסיה,[9] והשלים את מבחן הכניסה לאוניברסיטה ב-1917. הוא היה התלמיד המצטיין בכיתתו וקיבל את הכבוד המסורתי לנאום בטקס הענקת הפרסים. בתחילה קיוו הוריו שבנם יהפוך לכומר קתולי, דבר שגבלס שקל ברצינות. הוא למד ספרות והיסטוריה באוניברסיטאות בון, וירצבורג, פרייבורג ומינכן,[10] בסיוע מלגה מאגודת אלברטוס מגנוס.[11] בשלב זה החל גבלס להתרחק מהכנסייה הקתולית.[12]

היסטוריונים, כגון ריצ'רד ג'. אוונס, משערים שהמרדף של גבלס אחר נשים לאורך כל חייו היה פיצוי על נכותו הפיזית.[13] בפרייבורג פגש והתאהב באנקה סטלהרם,[14] שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. סטלהרם עברה לווירצבורג כדי להמשיך בלימודיה, וכמוה גם גבלס. קשריו עם סטלהרם הסתיימו עד שנת 1920. הפרידה הציפה את גבלס במחשבות על התאבדות.[15] ב-1921 הוא חיבר רומן חצי אוטוביוגרפי בשם "מיכאל (אנ')", יצירה בת שלושה חלקים שרק החלק הראשון והשלישי שלה שרדו. לטענתו, הרגיש גבלס כי הוא כותב "סיפור משלו". גבלס הוסיף לספר תוכן אנטישמי שכלל תיאור של מנהיג כריזמטי, וייתכן שהתוכן נוסף רק זמן קצר לפני פרסום הספר ב-1929 על ידי בית ההוצאה לאור של גרמניה הנאצית.[16]

במהלך לימודיו באוניברסיטת היידלברג, כתב גבלס תזה על המחזאי בן המאה ה-19, וילהלם פון שטיץ.[17] הוא קיווה לכתוב את התזה שלו תחת הדרכה מההיסטוריון הספרותי פרידריך גונדולף. נראה כי היותו של גונדולף יהודי לא הפריעה לגבלס. כיוון שגונדולף הפסיק ללמד באותה עת באוניברסיטה, עבר גבלס להנחיה של מרצה אחר. ב-1921 השיג את תואר הדוקטור שלו. לאחר מכן החל לעבוד כמורה פרטי וכעיתונאי שפרסם כתבות במקומונים. מכתיבתו באותה עת ניתן לראות את ניצני האנטישמיות שחדרו בו. בקיץ 1922 החל לנהל מערכת יחסים עם מורה בבית ספר. משנודע לו שהמורה היא יהודיה למחצה, התערערו היחסים ביניהם, והם נפרדו ב-1927.[18]

גבלס המשיך לנסות להפוך למוציא לאור במשך מספר שנים. מיומנים שכתב באותן שנים ניתן לראות את רצונו הרב לדבוק בכתיבה. גבלס לא הרוויח רבות מעבודתו הספרותית. לראיה, ב-1923 הוא כתב שני מחזות שלא הועלו בתיאטראות. בשל כך החל גבלס לעבוד בבורסה בקלן, עבודה שלא אהב ואף פוטר ממנה כעבור זמן קצר. גבלס הושפע מהגותם של אוסוואלד שפנגלר, פיודור דוסטויבסקי ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. ספריו של צ'מברלין היו מקובלים בקרב חוגי הימין הקיצוני בגרמניה. כתבים נוספים שנהג לקרוא היו משל קרל מרקס, פרידריך אנגלס, רוזה לוקסמבורג, אוגוסט בבל וגוסטב נוסקה.[19]

ראשית פעילותו במפלגה הנאצית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבלס בשנת 1922

גבלס החל להתעניין באדולף היטלר ובנאציזם ב-1924. בפברואר החל משפטו של היטלר בגין בגידה בעקבות ניסיונו הכושל לתפוס את השלטון בפוטש במרתף הבירה בנובמבר 1923. המשפט סוקר בהרחבה בעיתונות, וסייע בהפצת התעמולה של היטלר. היטלר נידון לחמש שנות מאסר, אך שוחרר ב-20 בדצמבר 1924,[20] לאחר שריצה קצת יותר משנת מאסר. גבלס נמשך למפלגה הנאצית בעיקר בשל הכריזמה של היטלר ומחויבותו לאמונותיו. בערך בזמן הזה הצטרף למפלגה הנאצית, והפך לחבר ה-8762 שלה.[21][22] בשלהי 1924 הציע גבלס את שירותיו לקארל קאופמן (אנ'), שהיה הגאולייטר (מפקד ומושל אזורי מטעם המפלגה הנאצית) של מחוז ריין-רואה. קאופמן קשר אותו עם גרגור שטראסר, מנהיג נאצי מוביל בצפון גרמניה, ששכר את גבלס לעבוד בעיתון השבועי שלהם ולבצע עבודות מזכירות בעבור משרדי המפלגה האזוריים. גבלס אף היה דובר המפלגה ונציגה בריינלנד-וסטפאליה.[23] שטראסר ייסד ב-10 בספטמבר 1925 את אגודת העובדים הסוציאליסטית (אנ'), קבוצה קצרת מועד של 12 גאולייטרים מצפון וממערב גרמניה.[24] גבלס הפך למנהל עסקיה ולעורך כתב העת הדו-שבועי "NS-Briefe". חברי הסניף הצפוני של המפלגה הנאצית בראשות שטראסר, כולל גבלס, היו בעלי השקפה סוציאליסטית מאשר קבוצתו של היטלר במינכן, יריבתם. שטראסר לא הסכים עם היטלר על חלקים רבים במצע המפלגה הנאצית, ובנובמבר 1926 החל לעבוד על תיקונו.[25]

היטלר ראה בפעולותיו של שטראסר איום על סמכותו, וזימן 60 גאולייטרים ומנהיגי מפלגה נוספים, וגבלס בכללם, אל ועידת במברג (אנ'). בנאומו בה דחה את תוכניתו החדשה של שטראסר. היטלר התנגד לנטיותיו הסוציאליסטיות של האגף הצפוני של המפלגה, וקבע שמשמעות הדבר היא "בולשביזציה פוליטית של גרמניה". מלבד זאת, תמך היטלר במערכת משפט נקיה מהניצול ומהגזל שיוחסו ליהודים. גבלס נחרד מהאפיון של היטלר את הסוציאליזם כ"יצירה יהודית" ומקביעתו שממשלה נאצית לא תפקיע רכוש פרטי. הוא כתב ביומנו: "אני כבר לא מאמין לגמרי בהיטלר. זה הדבר הנורא: התמיכה הפנימית שלי נלקחה ממני. אני עכשיו רק חצי מהאדם שהייתי."[26]

לאחר שקרא את ספרו של היטלר "מיין קאמפף", מצא עצמו גבלס מסכים עם קביעתו של היטלר בדבר "דוקטרינת המרקסיזם היהודית". בפברואר 1926 נשא גבלס נאום שכותרתו הייתה "לנין או היטלר?"[27] שבו טען כי קומוניזם או מרקסיזם אינם יכולים להציל את הגרמנים, אך האמין שזה יגרום להקמת "מדינה לאומנית סוציאליסטית" ברוסיה.[28] באותה שנה פרסם חוברת בשם "נאצי-סוזי" אשר ניסתה להסביר כיצד הנציונל-סוציאליזם שונה ממרקסיזם.

מתוך תקווה לנחול הישג על פני האופוזיציה, ערך היטלר פגישה במינכן עם כמה חברים במפלגה הנאצית, וביניהם גבלס. גבלס התרשם כאשר היטלר שלח לו את מכוניתו לתחנת הרכבת. בערב הזה נשאו היטלר וגבלס שניהם נאומים במרתף הבירה. כתוצאה מהפגישות שנערכו במינכן וכן בבמברג, פורקה התנועה שהתיימרה להחליף את המפלגה הנאצית. מצע התנועה, שנערך בידי גרגור שטראסר, נגנז, המצע המקורי של המפלגה הנאצית מ-1920 הושב, וכוחו של היטלר במפלגה הנאצית התחזק.[29]

גבלס הוזמן על ידי היטלר לנאום בישיבות המפלגה הנאצית ובקונגרס המפלגה השנתי שנערך בוויימאר[30] ב-1926. עבור האירוע של השנה שלאחר מכן, היה גבלס מעורב בתכנונו בפעם הראשונה. בין היתר, ארגן עם היטלר את צילום הקונגרס. קבלת שבחים על הצלחתו באירועים אלו הובילה את גבלס לעצב את רעיונותיו הפוליטיים כך שיתאימו לאלו של היטלר, ולהעריצו אפילו יותר.[31]

תועמלן בברלין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו לגאולייטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבלס הוצע לראשונה לכהן כגאולייטר של ברלין מטעם המפלגה באוגוסט 1926. באמצע חודש ספטמבר נסע לברלין, ובאמצע חודש אוקטובר היה לגאולייטר שלה. כתוצאה מכך הצליחה תוכניתו של היטלר לפצל ולפזר את קבוצת הגאולייטרים הצפון-מערבית, שגבלס שירת בה תחת שטראסר. היטלר העניק לגבלס סמכות רבה על האזור, ואיפשר לו לקבוע את המסלול לארגון ומנהיגות עבור הגאו. גבלס קיבל שליטה על סניפי האס אה והאס אס המקומיים[32] ודיווח ישירות רק להיטלר. מספר החברים במפלגה הנאצית מנה כ-1,000 איש כאשר הגיע גבלס, והוא צמצם אותו לגרעין של 600 איש, שנחשבו לחברים הפעילים והמבטיחים ביותר במפלגה.[33] על מנת לגייס כספים, החל גבלס להנהיג מדיניות דמי חבר ולגבות על כניסה לישיבות המפלגה. גבלס, שהיה מודע ליכולת ההשפעה של הפרסום (לטוב ולרע), ערך קרבות באולמות בירה במטרה לעורר פרובוקציות וקטטות רחוב, כולל התקפות אלימות על המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. גבלס התאים את ההתפתחויות האחרונות בתחום הפרסום המסחרי לתחום הפוליטי, כולל שימוש בסיסמאות קליטות ובמסרים תת-ספיים. רעיונותיו החדשים לעיצוב פוסטרים כללו שימוש בכתב גדול, דיו אדום וכותרות סתמיות אשר נועדו לעודד את הקורא לבדוק את האותיות הקטנות על מנת לקבוע את משמעותן.[34]

כמו היטלר, תרגל גבלס את כישורי דיבורו מול מראה. קדמו למפגשים מצעדים ואירועי שירה חגיגיים, והמקומות קושטו בדגלונים חגיגיים. כניסתו (המאוחרת תדיר) תוזמנה לקבלת רגשיות מרבית. בדרך כלל תכנן גבלס בקפידה את נאומיו מבעוד מועד, תוך שימוש בהטיה ומחוות מתוכננות מראש וכוריאוגרפיות, אך גם הצליח לאלתר ולהתאים את הפרזנטציה שלו כדי ליצור קשר טוב עם קהלו. הוא השתמש ברמקולים, מדים ועוד כדי למשוך תשומת לב לנאומיו.[35]

הטקטיקה של גבלס להשתמש בפרובוקציה על מנת להסב את תשומת הלב למפלגה הנאצית, יחד עם אלימות בישיבותיה של המפלגה ובהפגנותיה הפומביות, הביאו את משטרת ברלין להכריז על המפלגה כלא-חוקית ואסרו עליה לשאת נאומים בציבור בגרמניה הפרוסית, החל מ-5 במאי 1927.[36] עם זאת, נמשכו התקריות האלימות כולל תקיפות אקראיות של יהודים ברחובות. עד סוף אוקטובר נאסר על גבלס לדבר בפני קהל. בתקופה זו ייסד את העיתון דר אנגריף ("ההתקפה" בגרמנית) ככלי תעמולה באזור ברלין, שם היו תומכים מעטים במפלגה. סגנון העיתון היה מודרני עם נימה תוקפנית; בשלב מסוים עמדו 126 תביעות דיבה נגד גבלס.[35] לאכזבתו הייתה התפוצה בתחילה רק 2,000.[37] חומר העיתון היה אנטי-קומוניסטי ואנטישמי.[38] בין מטרותיו האהובות של העיתון היה סגן מפקד משטרת ברלין היהודי ברנהרד וייס. גבלס העניק לו את כינוי הגנאי "איזידור" והכפיף אותו למסע בלתי פוסק של פיתיונות יהודים בתקווה לעורר פרובוקציה שיוכל לנצלה. במקביל, המשיך גבלס לנסות לפרוץ לעולם הספרותי, כאשר יצאה לאור גרסה מתוקנת של ספרו "מיכאל", והפקה לא מוצלחת של שניים ממחזותיו (Der Wanderer ו-Die Saat). המחזה האחרון היה ניסיונו האחרון של גבלס בכתיבת מחזות. בתקופה זו שהה בברלין וניהל מערכות יחסים עם נשים רבות, כולל אנקה סטלהרם, שהייתה נשואה באותה העת וגידלה ילד קטן. מערכת היחסים ביניהם הסתיימה תוך זמן קצר. הוא חשש מכך שמערכת יחסים דוגמת זו עשויה לפגוע בקריירה שלו.[39]

גבלס השתמש ברצח הורסט וסל ככלי תעמולה נגד "תתי-אדם קומוניסטים".[40]

האיסור על המפלגה הנאצית הוסר לפני הבחירות לרייכסטאג שנערכו ב-20 במאי 1928.[41] המפלגה איבדה כמעט 100,000 מצביעים וזכתה רק ל-2.6% מהקולות ברחבי גרמניה. בברלין היו התוצאות גרועות עוד יותר, שם השיגה המפלגה רק 1.4% מהקולות.[42] גבלס היה אחד מ-12 חברי המפלגה הנאצית הראשונים שזכו בבחירות לרייכסטאג. כתוצאה מכך היה חסין מהעמדה לדין בגין שורה ארוכה של אישומים, כולל עונש מאסר של שלושה שבועות שנגזרו עליו באפריל בגין העלבת סגן מפקד המשטרה וייס.[43] הרייכסטאג שינה את תקנות החסינות בפברואר 1931, וגבלס נאלץ לשלם קנסות על חומר בעל לשון הרע שהכניס ל"דר אנגריף" במהלך השנה הקודמת. גבלס נבחר לרייכסטאג בכל הבחירות שנערכו לאחר מכן במהלך תקופת רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.[44]

בעיתונו Berliner Arbeiterzeitung (עיתון הפועלים בברלין) מתח גרגור שטראסר ביקורת רבה על כישלונו של גבלס למשוך את ההצבעה העירונית. עם זאת, הצליחה המפלגה כולה הרבה יותר באזורים הכפריים, ומשכה עד 18% מהקולות באזורים מסוימים. זאת, בין היתר, משום שהיטלר הצהיר בפומבי רגע לפני הבחירות שסעיף 17 של תוכנית המפלגה, שקבעה הפקעת קרקעות ללא פיצויים, יחול רק על ספקולנטים יהודים ולא על בעלי קרקעות פרטיים.[45] לאחר הבחירות מיקדה המפלגה מחדש את מאמציה כדי לנסות למשוך עוד יותר קולות בקרב החקלאים. במאי, זמן קצר לאחר הבחירות, שקל היטלר למנות את גבלס לאחראי על התעמולה של המפלגה. אך הוא היסס, כיוון שחשש שהדחתו של שטראסר מהתפקיד תוביל לפילוג במפלגה. גבלס ראה עצמו מתאים לתפקיד, והחל לגבש רעיונות כיצד ניתן להשתמש בתעמולה בבתי ספר ובתקשורת.[46]

עד 1930 הייתה ברלין בסיס התמיכה השני בעוצמתו של המפלגה, אחרי מינכן.[35] באותה שנה, הביאה האלימות בין הנאצים לקומוניסטים לכך שמנהיג חיילי האס אה המקומי, הורסט וסל, נרצח על ידי שניים מחברי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. תוך ניצול הירצחו של וסל, הפך אותו גבלס למרטיר עבור המפלגה הנאצית ואף הכריז רשמית על שירו של וסל כהמנון המפלגה.[47]

השפל הגדול, עליית הנאצים לשלטון ומינויו לשר התעמולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפל הגדול השפיע מאוד על גרמניה ועד 1930 חלה עלייה דרמטית באבטלה. במהלך תקופה זו החלו האחים גרגור ואוטו שטראסר (אנ') לפרסם עיתון יומי חדש בברלין, "הנציונלר סוציאליסט". כמו פרסומים אחרים שלהם, העביר העיתון את זרם הנאציזם של האחים, שכלל לאומנות, אנטי-קפיטליזם, רפורמיזם חברתי ואנטי-מערביות.[48] גבלס התלונן בלהט על יריבות עיתוני האחים, והודה שהצלחתם גורמת לעיתונים בברלין שבבעלותו "להידחף אל הקיר". בסוף אפריל 1930 הכריז היטלר בפומבי ובתקיפות על התנגדותו לגרגור שטראסר ומינה את גבלס במקומו כאחראי הרייך על תעמולת המפלגה הנאצית.[49] אחד ממעשיו הראשונים של גבלס היה לאסור את מהדורת הערב של ה"נציונלר סוציאליסט". גבלס קיבל גם שליטה בעיתונים נאציים אחרים ברחבי המדינה, כולל העיתון הלאומי של המפלגה, פלקישר באובכטר (הצופה העממי). ב-3 ביולי הכריזו אוטו שטראסר ותומכיו על עזיבתם את המפלגה הנאצית. עם קבלת החדשות, הוקל לגבלס כי "המשבר" עם האחים שטראסר הסתיים סוף סוף והוא שמח על כך שאוטו שטראסר איבד את כוחו.

הידרדרותה המהירה של כלכלת גרמניה הביאה להתפטרותה ב-27 במרץ 1930 של ממשלת הקואליציה שנבחרה ב-1928. פאול פון הינדנבורג מינה את היינריך ברינינג לקנצלר גרמניה. קבינט חדש הוקם, והינדנבורג השתמש בכוחו כנשיא גרמניה כדי למשול באמצעות צווי חירום. גבלס היה אחראי על הקמפיין הלאומי של גרמניה הנאצית לקראת הבחירות לרייכסטאג שנערכו ב-14 בספטמבר.[50] הקמפיין נערך בהיקף עצום, וכלל אלפי פגישות ונאומים שנערכו בכל רחבי גרמניה. נאומיו של היטלר התמקדו בהאשמת הצרות הכלכליות של המדינה ברפובליקת ויימאר, במיוחד עמידתה בתנאי חוזה ורסאי, שבמסגרתו גרמניה נדרשה לשלם פיצויי מלחמה שהוכחו כהרסניים לכלכלתה. הוא הציע חברה גרמנית חדשה המבוססת על גזע ואחדות לאומית. המפלגה קיבלה ב-6.5 מיליון קולות ברחבי גרמניה וזכתה ב-107 מושבים ברייכסטאג, מה שהפך אותה למפלגה השנייה בגודלה במדינה.[51]

בני הזוג גבלס בחתונתם, דצמבר 1931. אדולף היטלר מאחור.

בסוף 1930 פגש גבלס את רעייתו לעתיד מגדה, שפיתחה בעבר קשר עם חיים ארלוזורוב, לימים ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.[52] מגדה הצטרפה למפלגה הנאצית כמה חודשים טרם פגשה את גבלס. היא עבדה כמתנדבת במשרדי המפלגה בברלין, וסייעה לגבלס לארגן את עיתוניו הפרטיים. דירתה בווסטנד הפכה עד מהרה למקום מפגש מועדף עבור היטלר ובכירים אחרים במפלגה. השניים נישאו ב-19 בדצמבר 1931[53] בכנסייה פרוטסטנטית.[54] היטלר היה שושבינו של גבלס.[55]

מלבד קשריה של מגדה עם ארלוזורוב, היא נחשבה לבתו המאומצת של ריכרד פרידלנדר היהודי, לו הייתה נשואה אמהּ בשנים 1908–1914, ורק ב-2018 הוברר, עם גילוי תעודת האזרח שלו בארכיב ברלין, כי הייתה למעשה בתו הביולוגית שנולדה טרם נישואי הוריה, וכי הליך האימוץ נדרש רק נוכח רישומם המאחר. נישואיה לגבלס בשנת 1931, ופעילותה כנאצית לכל דבר, התאפשרו חרף הרקע היהודי הבלתי ברור, וכך הפכה לאחת הנאציות הקנאיות, בתואר "הגברת הראשונה". כאשר ביקר ארלוזורוב בברלין בשנת 1933, ניסה ליצור עמה קשר ולנצל את השפעתה וקשריה להצלת רכוש יהודי. מגדה סירבה להיפגש עמו, או להפגישו עם בעלה, שנודע כרודף נשים, במעמדו בקולנוע ובתיאטרון הגרמניים.

גבלס בנאום, 1932

לשתי מערכות בחירות נוספות שנערכו ב-1932 ארגן גבלס מסעות פרסום מסיביים שכללו עצרות, מצעדים ונאומים. היטלר טס ברחבי גרמניה עם מטוס, עליו הייתה כתובה הסיסמה "הפיהרר מעל גרמניה".[56] גבלס כתב ביומנו כי על המפלגה הנאצית לצבור כוח ולהכחיד את המרקסיזם. הוא ערך סיבובי נאומים רבים במהלך מערכות הבחירות הללו ופרסם כמה מהם על גבי תקליטי גרמופון וכעלונים. גבלס היה מעורב גם בהפקה של מספר סרטים אילמים קצרים[57] שניתן היה להקרין בפגישות המפלגה, אם כי עדיין לא היה בידיהם מספיק ציוד לשימוש נרחב בסרטים אלה. פוסטרים רבים במהלך מסע הבחירות של גבלס השתמשו בדימויים אלימים, כגון בענק לבוש למחצה המשמיד את יריביו, או לחלופין אויבים כגון "הממון הבינלאומי". תעמולתו הגדירה את האופוזיציה בגרמניה כ"פושעי נובמבר", "מושכי חוטים יהודים" או כאיום קומוניסטי.[58] התמיכה במפלגה הלכה וגברה, אולם אף אחת ממערכות הבחירות לא הובילה לממשלת רוב. עקב כך, ובמאמץ לייצב את המדינה ולשפר את תנאיה הכלכליים, מינה הינדנבורג את היטלר לקנצלר גרמניה ב-30 בינואר 1933.[59]

באחד מנאומיו המפורסמים לאחר ניצחון המפלגה הנאצית הכריז גבלס:

אם הדמוקרטיה נהגה כלפינו, כשהיינו באופוזיציה, לפי העקרונות הדמוקרטים, הרי הייתה היא הדמוקרטיה חייבת לעשות זאת. אך אנחנו לא אמרנו מעולם, שאנו מיצגים את הרעיון הדמוקרטי, אלא אמרנו בגלוי שאנו נוקטים אמצעים דמוקרטים כדי להגיע לשלטון, אך כשנגיע לשלטון נסרב לתת למתנגדנו, וללא רחמים, כל אותם הזכויות והאמצעים שניתנו לנו כשהיינו באופוזיציה

מיכאל זיו, דברי הימים, כרך ד, חלק ב

כדי לחגוג את המאורע ארגן גבלס מצעד לפידים שבו השתתפו כ-60,000 איש בליל אותו היום. רבים מהצועדים היו לבושים במדי האס אה והאס אס. המצעד שודר בשידור חי בתחנת רדיו ממלכתית ולווה בפרשנות של הרמן גרינג,[60] חבר ותיק במפלגה שבהמשך יהיה שר התעופה בממשלתו של היטלר. עם זאת, התאכזב גבלס מכך שלא קיבל תיק בממשלה החדשה. ברנהרד רוסט מונה לשר החינוך, התיק שבו חפץ גבלס.[61] כמו בכירים אחרים במפלגה הנאצית, נאלץ גבלס להתמודד עם סגנון מנהיגותו של היטלר שכלל מתן פקודות סותרות לפקודיו, תוך הצבתם בתפקידים שבהם חופפים חובותיהם ואחריותם. בדרך זו טיפח היטלר חוסר אמון, תחרות ומאבק פנים בין הכפופים לו כדי לבסס ולמקסם את כוחו. המפלגה הנאצית ניצלה את שרפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, כאשר העביר הינדנבורג למחרת את צו שרפת הרייכסטאג לדרישת היטלר. בעקבות השרפה פעל גבלס ככל יכולתו כדי להסית את העם כנגד הקומוניסטים וליצור אווירת משבר. זה היה הראשון מבין כמה סעיפי חקיקה שפירקו את הדמוקרטיה בגרמניה והחליפוה בדיקטטורה טוטליטרית בהנהגת היטלר. ב-5 במרץ התקיימו בחירות נוספות לרייכסטאג.[62] אלו היו הבחירות האחרונות שנערכו לפני תבוסת הנאצים בתום מלחמת העולם השנייה. המפלגה אמנם הגדילה את מספר מושביה ברייכסטאג ואת אחוז הקולות, אך לא היה זה הניצחון המכריע שציפה להנהגתה. גבלס קיבל לבסוף את מינויו של היטלר לקבינט והפך רשמית לשר הרייך לתעמולה ולהשכלת העם ב-14 במרץ.[63]

תפקידו של המשרד החדש, שמשרדיו שכנו מול לשכת קנצלר הרייך, היה לרכז את השליטה הנאצית בכל ההיבטים של חיי התרבות והאינטלקטואליות הגרמנית. ב-25 במרץ אמר גבלס כי הוא מצפה להגדיל את התמיכה העממית במפלגה מ-37 אחוזים שהושגו בבחירות האחרונות ל-100 אחוז תמיכה.[64] מטרה לא מוצהרת הייתה להציג בפני עמים אחרים את הרושם שיש למפלגה הנאצית גיבוי מלא ונלהב של כל אוכלוסיית גרמניה. מלבד זאת, ריכז גבלס בידיו עוצמה אדירה בכל הנוגע לתרבות ברייך השלישי: כל העיתונים היו חייבים להעביר לאישורו את כתבותיהם לפני פרסומן; לא היה סרט, ספר או יצירה אמנותית בגרמניה שלא הועבר אליו בטרם פורסם. בתפקיד זה היה לו הכוח לשלוט במידע שהועבר לתושבי גרמניה, להעלים ידיעות מסוימות ולהבליט אחרות, ולמעשה לשלוט במוחותיהם של האזרחים באופן חסר תקדים. שליטה זו נוצלה לתעמולה בלתי פוסקת. אחת מהפקותיו הראשונות של גבלס הייתה אירוע העברת השלטון החגיגית מהינדנבורג להיטלר, שנערך בפוטסדאם ב-21 במרץ,[65] וכונה "יום פוטסדאם". גבלס חיבר את נוסח הצו של היטלר המתיר את חרם אחד באפריל 1933, שהיה הפעולה הראשונה שנערכה בגרמניה הנאצית נגד היהודים.[66] מאוחר יותר באותו החודש נסע גבלס בחזרה למקום הולדתו, ריידט (אנ'), שם זכה לקבלת פנים. תושבי העיירה עמדו לאורך הרחוב הראשי, ששמו שונה לכבודו, ולמחרת האירוע הוכרז כגיבור מקומי.[67]

אירוע שרפת הספרים בברלין, שיזם וניהל גבלס במאי 1933

גבלס הפך את אחד במאי מחגיגה למען זכויות הפועל לחגיגה של המפלגה הנאצית. זאת כיוון שרבים ראו במתכונתו הקודמת חג קומוניסטי. במקום החגיגות שנועדו למען הפועל, ארגן גבלס עצרת גדולה בשדה "טמפלהוף" בברלין. למחרת פורקו כל משרדי האיגודים המקצועיים בגרמניה בכוח על ידי האס אה והאס אס, ובמקומם הוקמה חזית העבודה הגרמנית (אנ'), שנוהלה על ידי הנאצים. ב-3 במאי כתב ביומנו: "אנחנו המאסטרים של גרמניה".[68] פחות משבועיים לאחר מכן יזם וניהל את אירוע שרפת הספרים בברלין ונשא נאום בליל האירוע ב-10 במאי. בנאום אמר בין היתר:[69]

לא לניוון ולשחיתות מוסרית! כן להגינות ולמוסר במשפחה ובמדינה! אני משליך ללהבות את כתביהם של היינריך מאן, ארנסט גלזר, אריך קסטנר!

עידן האינטלקטואליות היהודית הקיצונית מסתיים כעת. ... האדם הגרמני העתידי יהיה לא רק איש הספר אלא גם איש האופי, ולמטרה זו אנו מבקשים לחנך אתכם. כאדם צעיר, להיות בעל האומץ להתמודד עם המבט חסר הרחמים, להתגבר על פחד המוות ולרחוש שוב כבוד למוות - זו משימת הדור הצעיר הזה. וכך עושים אתם היטב, בשעת חצות זו, בהשליככם ללהבות את רוח העבר הרעה. זה מעשה חזק, גדול וסמלי - מעשה שצריך לשקף את העתיד, למען ידע העולם - כאן שוקע הבסיס האינטלקטואלי של רפובליקת נובמבר [רפובליקת ויימאר], אך מתוך הריסות אלה יעלה בניצחון עוף החול של רוח חדשה.

בינתיים החלה המפלגה הנאצית להעביר חוקים לדחיקת יהודים לשוליים ולסילוקם מהחברה הגרמנית. החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שעבר ב-7 באפריל 1933, אילץ את כל הלא-ארים לפרוש ממקצועם המשפטיים ומשירות המדינה. חקיקה דומה שללה במהרה מיהודים שעבדו במקצועות אחרים את זכותם לעסוק במקצוע. מחנות הריכוז הנאצים הראשונים (שנועדו בתחילה למתנגדים פוליטיים) נוסדו זמן קצר לאחר שעליית היטלר לשלטון. בתהליך שנקרא גְלָיְכְשָׁלְטוּנְג (האחדה), החלה המפלגה הנאצית לכונן שלטון טוטליטרי על חיי הפרט, ובתיאום הדוק בכל היבטי החברה והמסחר. הנהגת כל הארגונים האזרחיים, לרבות קבוצות חקלאיות, ארגוני מתנדבים ומועדוני ספורט, הוחלפה באוהדים נאצים או בחברי המפלגה. ביוני 1933 היו הצבא והכנסיות הארגונים היחידים שלא היו בשליטת המפלגה.[70] ב-2 ביוני העניק לו היטלר דרגת רייכסלייטר, הדרגה הפוליטית השנייה בהיררכיה של המפלגה. ב-3 באוקטובר, עם הקמת האקדמיה למשפט גרמני (אנ'), מונה גבלס לחבר בה ולחבר הוועד המנהל שלה. כדי לשנות את דעתו של מעמד הביניים הגרמני ולעצב את הדעה העממית, העביר המשטר ב-4 באוקטובר את "חוק העורך" (Schriftleitergesetz; בתעתיק עברי שטאדטפרזידנט), שהפך לליבת שליטת המפלגה בעיתונות העממית. מורשם עד לגבול מסוים מהמערכת של בניטו מוסוליני באיטליה, הגדיר החוק את השריפטלייטר ככל מי שכתב, ערך, בחר טקסטים או אייר חומר להוצאה לאור. אנשים שנבחרו למקצוע זה היו זקוקים להשכלה, טוהר הגזע וניסיון. החוק חייב את העיתונאים "להסדיר את עבודתם בהתאם לנאציזם כפילוסופיית החיים וכתפיסת ממשל".[71]

בסוף יוני 1934 נעצרו ונרצחו בכירים באס אה ומתנגדי המשטר, כולל גרגור שטראסר בליל הסכינים הארוכות. גבלס נכח במעצרו של ראש האס אה ארנסט רהם במינכן. ב-2 באוגוסט מת נשיא גרמניה פון הינדנבורג. בשידור ברדיו הודיע גבלס כי משרות הנשיא והקנצלר אוחדו, והיטלר שימש מעתה גם כקנצלר גרמניה וגם כנשיאה.[72]

פעילות משרדו של גבלס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשרד התעמולה היו 7 אגפים:[73] מינהל ומשפט; עצרות המוניות, בריאות הציבור, נוער וגזע; רדיו; עיתונות לאומית וזרה; סרטים וצנזורה עליהם; אמנות, מוזיקה ותיאטרון; והגנה מפני תעמולה נגדית זרה ומקומית. סגנון מנהיגותו של גבלס היה סוער. הוא נהג לשנות כיוון לפתע ולהעביר את תמיכתו בין מקורבים בכירים; הוא היה נוקשה ואהב לנזוף בצוות משרדו בפומבי.[74] אולם הוא הצליח בתפקידו; במגזין "לייף" נכתב ב-1938 ש"[אישית] הוא לא אוהב אף אחד, לא מוצא חן בעיני אף אחד, ומנהל את המחלקה הנאצית היעילה ביותר."[75] ג'ון גאנת'ר (אנ') כתב ב-1940 שגבלס הוא "החכם מכל הנאצים", אך לא יכול היה לרשת את היטלר כי "כולם שונאים אותו".[76]

לשכת הקולנוע של הרייך, שכל חברי תעשיית הקולנוע במדינה נדרשו להצטרף אליה, הוקמה ביוני 1933.[77] גבלס קידם פיתוח סרטים בעלי נטייה למפלגה הנאצית, וכן סרטים שהכילו מסרי תעמולה תת-סיפיים או גלויים. בחסות לשכת התרבות של הרייך, שהוקמה בספטמבר, הוסיף גבלס תת־לשכות נוספות שהתמקדו בשידור, אמנות יפה, ספרות, מוזיקה, עיתונות ותיאטרון.[78] כמו בתעשיית הקולנוע, היה חייב כל מי שמעוניין להמשיך בקריירה בתחומים אלה להיות חבר בלשכה המקבילה. כך ניתן היה לסלק את כל מי שדעותיו מנוגדות למשטר מעיסוק בתחום שבחר בו ובכך להשתיק את דעותיו. בנוסף נדרשו עיתונאים, שעתה נחשבו למשרתי המדינה, להוכיח כי אבותיהם שחיו עד שנת 1800 היו כולם ממוצא ארי. גם נשותיהם נתבקשו לעשות אותו הדבר. חברי כל הלשכות לא הורשו לצאת מחוץ לגבולות גרמניה לצורך עבודתם ללא אישור מראש לשכתם. ועדה לצנזור ספרים הוקמה, ולא ניתן היה לפרסם יצירות מחדש אלא אם כן היו ברשימת היצירות שאושרו. אסדרות דומות חלו על בידור ואומנויות אחרות וניתן היה לצנזר גם מופעי קברט. אנשי רוח ואמנים רבים בגרמניה עזבו את מדינתם בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה על מנת שלא לעבוד תחת הגבלות אלו.[79]

גבלס התעניין במיוחד בשליטה ברדיו, שהיה אז עוד אמצעי תקשורת המונים חדש למדי. לפעמים תחת מחאה של מדינות בודדות בגרמניה (בעיקר פרוסיה, בראשות הרמן גרינג), השיג גבלס שליטה בתחנות רדיו ברחבי המדינה, והציבן תחת תאגיד השידור של הרייך ביולי 1934. גבלס קרא ליצרנים לייצר מקלטי רדיו ביתיים זולים, שנקראו פולקסאמפפנגר (מקלט העם), ועד 1938 נמכרו כמעט 10 מיליון מקלטי רדיו כאלה. רמקולים הוצבו בשטחים ציבוריים, במפעלים ובבתי ספר, כך ששידורי המפלגה החשובים יושמעו לרוב אזרחי גרמניה בשידור חי. ב-2 בספטמבר 1939 (יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה), הודיעו גבלס ומועצת השרים כי האזנה לתחנות רדיו זרות היא לא חוקית. דין הפצת ידיעות מתחנות רדיו זרות היה עונש מוות.[80] אלברט שפר, אדריכלו האישי של היטלר, טען מאוחר יותר כי המשטר "עשה ככל שביכולותו כדי להגיע לשליטה מלא על המדינה שלו. באמצעות כלים טכנולוגיים, לרבות הרדיו, מ-80 מיליון איש נבצרה יכולת החשיבה החופשית".[81]

מוקד עיקרי של התעמולה הנאצית היה היטלר בעצמו, שזכה להילולים ותואר כמנהיג הירואי וחסין מטעויות והפך למוקד של פולחן אישיות. הרבה מזה היה מקרי, אבל חלק מזה נוהל כחלק ממסע התעמולה של גבלס. הערצת היטלר הייתה במרכזה של עצרת נירנברג ב-1934. חומרי התעמולה שנועדו לכך עברו כוריאוגרפיה בקפידה. היא הייתה נושא הסרט "ניצחון הרצון", אחד מסרטי התעמולה הנאציים שביימה לני ריפנשטאהל. הסרט זכה בפסטיבל הסרטים של ונציה ב-1935. בעצרת הקונגרס של המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1935, הכריז גבלס כי "הבולשביזם הוא הכרזת המלחמה של תתי-אדם בינלאומיים, בראשות יהודים, נגד התרבות עצמה".[82]

גבלס היה מעורב בתכנון אולימפיאדת ברלין ב-1936, וניצל אותה לתעמולה נאצית, ולהצגת הפנים ה"נורמליות" של המשטר כמשטר הראוי למקום בין האומות. האולימפיאדה – אירוע שזכה לחשיפה המונית, וגרם למאות אלפי מבקרים להגיע לגרמניה לראשונה מאז עליית הנאצים לשלטון – נוצלה באופן בוטה כבימת תעמולה. גבלס פעל בשיתוף פעולה עם הבמאית לני ריפנשטאהל, ושניהם הפיקו את הסרט "אולימפיה", שיצא בשני חלקים, אשר מציג את האולימפיאדה באור התעמולה הנאצית, תוך שימוש באסתטיקה הפאשיסטית והנאצית ובאוצר הדימויים הנאצי שלני ריפנשטאהל הייתה בעלת יכולת מדהימה לתת לו דימוי ויזואלי, והעלאת ערכי ה"גזע" וה"פולק", אשר ודאי לא היו גם אז ברוח התנועה האולימפית.

גבלס ארגן את התערוכה "אמנות מנוונת" בשנת 1937, שהתגלתה כפופולרית במיוחד, וביקרו בה כשני מיליון איש. תערוכת מוזיקה מנוונת נערכה שנה לאחר מכן.[83] אך למרות זאת התאכזב גבלס בינתיים מאיכותם הירודה של יצירות האמנות, הסרטים והספרות הנאצית.[84]

המאבק בכנסייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1933 חתם היטלר על קונקורדט הרייך, הסכם עם הוותיקן שבמסגרתו התחייבה גרמניה להגן על חופש הדת של הכנסייה הקתולית במדינה. עם זאת, המשיך המשטר הנאצי בשנים שלאחר מכן לפגוע בחופש הדת הנוצרי במדינה. בין השנים 1935 ל-1936, נעצרו אנשי דת רבים שהועללו עליהם עלילות שווא. במסגרת התעמולה שהפיץ, הציג גבלס את אנשי הדת באור שלילי ביותר.[85] בתי ספר קתוליים נדרשו להמעיט בשיעורי הדת שלהם, ונאסרה הצגת צלבים על בניינים בבעלות המדינה. היטלר מעולם לא השיב לשאלה האם המאבק בכנסייה אמור להיות בראש מעינייו של המשטר הנאצי, אך גבלס המשיך בפעילותו לשם דיכויה. בפברואר 1937 הצהיר כי הוא מעוניין לחסל את הכנסייה הפרוטסטנטית.

בתגובה לרדיפה, פרסם האפיפיור פיוס האחד עשר את האנציקליקה "מיט ברננדר זורגה" ("בדאגה יוקדת"), שגינתה את עוינות המשטר הנאצי כלפי הכנסייה. בתגובה חידש גבלס את התקפותיו על הכנסייה ואת הפצת התעמולה נגד הקתולים. ב-28 במאי נאם בברלין מול 20,000 חברי המפלגה הנאצית, ששודר גם ברדיו, בו טען כי הכנסייה הקתולית היא מושחתת מבחינה מוסרית. כתוצאה ממסעות התעמולה של גבלס, צנחה ההרשמה לבתי הספר הדתיים בחדות. ב-1939 הוצאו כל בתי הספר האלה מחוץ לחוק. מעצרים רבים של אנשי הכמורה גרמה להם להיזהר יותר מביקורת על המשטר. כדי לשפר את מדיניות החוץ שלו, הורה היטלר על סיום המאבק בכנסייה ביולי 1937.[86]

אנטישמיות והשואה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבלס היה אנטישמי כבר מגיל צעיר. לאחר הצטרפותו למפלגה הנאצית ופגישתו עם היטלר, הלכו והקצינו דעותיו האנטישמיות יותר. גבלס החל לראות ביהודים ככוח הרסני בעל השפעה שלילית על החברה הגרמנית. ב-1930 מתח ביקורת על שליט איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני על חוסר עוינותו היחסית כלפי יהודים, וקבע כי "נראה שמוסוליני לא הכיר בשאלה היהודית." לאחר עליית הנאצים לשלטון דחק גבלס שוב ושוב בהיטלר לנקוט בפעולה נגד היהודים.[87]

מטרת המפלגה הנאצית הייתה סילוק יהודים מחיי התרבות והכלכלה הגרמנית, ובסופו של דבר להוציאם מגרמניה. בנוסף למאמצי התעמולה שלו, קידם גבלס באופן פעיל רדיפת יהודים באמצעות פוגרומים,[88] חקיקה ופעולות אחרות. אמצעים מפלים שהנהיג בברלין בשנות השלטון הראשונות של גרמניה הנאצית כללו איסורים על שימוש של יהודים בתחבורה ציבורית ודרישה לסמן חנויות יהודיות.[89]

ב-11 בספטמבר 1937, בנאום על המצב בספרד, תקף גבלס את היהודים והאשים אותם באחריות ל"טרור הבולשביסטי":

"מי האחראים לאסון הזה? בלי מורא שולחים אנו אצבע מאשימה אל היהודי. הוא המעורר והמבצע של האסון הנורא, והוא הנהנה ממנו: ראו, זה אויב העולם, מחריב התרבויות, טפיל האומות, בן התוהו, התגלמות הרע, מתסיס הרקב, הדמון הגלוי של התנוונות האנושות"

שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 212–213.

בנובמבר 1938 נרצח הדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בפריז על ידי צעיר יהודי בשם הרשל גרינשפן. בתגובה דאג גבלס להפיץ חומר אנטישמי בעיתונות, וכתוצאה מכך החל פוגרום. יהודים הותקפו ובתי כנסת נהרסו בכל רחבי גרמניה. המצב הסלים עוד יותר לאחר שגבלס נשא נאום בפגישת המפלגה הנאצית בליל 8 בנובמבר, שם קרא בעקיפין לחבריה להסית לאלימות נוספת נגד יהודים. לפחות מאה יהודים נרצחו בפוגרום, כמה מאות בתי כנסת ניזוקו או נהרסו ואלפי חנויות יהודיות הושחתו באירוע שנקרא ליל הבדולח. כ-30,000 גברים יהודים נשלחו למחנות ריכוז. ב-12 בנובמבר התקיימה ישיבת מפלגה בהוראת היטלר, שם ציין הרמן גרינג שהשמדת רכוש יהודי הוא למעשה הרס של רכוש גרמני שכן הכוונה הייתה שכל זה יוחרם בסופו של דבר.

בעוד שגבלס לחץ לגרש את יהודי ברלין מאז 1935, עדיין חיו בעיר 62,000 יהודים בשנת 1940. חלק מהעיכוב בגירושם היה בשל נחיצותם כעובדים בתעשיית החימוש. גירושים של יהודי גרמניה החלו באוקטובר 1941, עם יציאת המשלוח הראשון של יהודים מברלין ב-18 באוקטובר. חלק מהיהודים נורו מייד עם הגעתם ליעדים כמו ריגה וקובנה.[90] כהכנה לגירושים, הורה גבלס לכל יהודי גרמניה לענוד טלאי צהוב החל מ-5 בספטמבר 1941.[91] ב-6 במרץ 1942 קיבל עותק של הפרוטוקולים של ועידת ואנזה, שציינו בעקיפין כי יהודי אירופה אמורים להישלח למחנות ההשמדה בפולין ולהישמד. מרישומי יומנו מהתקופה עולה כי היה מודע היטב לגורל היהודים.

היטלר וגבלס דנו כמעט בכל פעם שנפגשו על גורלם של היהודים, והם ניהלו דיונים תכופים בנושא.[92] גבלס היה תמיד מודע שהיהודים מושמדים, ותמך בכך לחלוטין. הוא היה אחד מהבודדים מבין בכירי הממשלה הנאצית שעשו זאת בפומבי.

אחריותו של גבלס לשואה רבה. התעמולה הנאצית והאנטישמית הבלתי פוסקת במשך שתים-עשרה שנים שימשה חלק מרכזי בהפיכת היהודים ל"תת-אדם" ובמתן ההכשר המוסרי לרציחתם. גבלס יזם סרטים אנטישמיים – "היהודי הנצחי" ו"היהודי זיס" – אשר נתנו דימוי ויזואלי חי וממשי ליהודי כאחראי לכל העוולות הקיימות בעולם, וליהדות כמגפה המופצת על ידי עכברושים, הם היהודים.

מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבלס במדי הנאצים

כבר בפברואר 1933 הודיע היטלר כי יש להתחמש מחדש, אם כי בתחילה עשה זאת בחשאי, שכן הדבר מהווה הפרה של חוזה ורסאי. שנה לאחר מכן אמר למנהיגיו הצבאיים ש-1942 הוא תאריך היעד ליציאה למלחמה במזרח.[93] בזמן כיבוש חבל הריין מחדש ב-1936, סיכם גבלס את גישתו הכללית ביומנו: "עכשיו זה הזמן לפעולה. המזל מעדיף את האמיצים! מי שלא מעז כלום לא מרוויח כלום."[94] לקראת ועידת מינכן ב-1938, יזם גבלס פעם אחר פעם להשתמש בתעמולה כדי לעורר אהדה לגרמנים בחבל הסודטים תוך כדי קמפיין נגד ממשלת צ'כיה. ובכל זאת, ידע גבלס היטב שיש "בהלת מלחמה" הולכת וגוברת בגרמניה, ולכן ניהלה העיתונות עד יולי מאמצי תעמולה ברמת אינטנסיביות נמוכה יותר. לאחר שמעצמות המערב האיצו את דרישותיו של היטלר בנוגע לצ'כוסלובקיה ב-1938, הכווין גבלס במהרה מחדש את מכונת התעמולה שלו כנגד פולין. ממאי ואילך הניע מסע תעמולה נגד פולין, והפיק סיפורים על זוועות נגד גרמנים בדנציג[95] ובערים אחרות. למרות זאת, הוא לא הצליח לשכנע את רוב הגרמנים לקבל בברכה את הסיכוי למלחמה. הוא היה מסופק לגבי החוכמה של סיכון מלחמה ממושכת נגד בריטניה וצרפת על ידי תקיפת פולין.[96]

לאחר הפלישה לפולין בספטמבר 1939, השתמש גבלס במשרד התעמולה ובלשכות הרייך כדי לשלוט בגישה למידע מקומי של פולין. לצערו, ערער ללא הרף שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, שהיה מיריביו, על סמכות השיפוט של גבלס בנוגע להפצת תעמולה בינלאומית. היטלר סירב לקבוע החלטה נחרצת בנושא, ולכן נותרו שניהם יריבים למשך שארית תקופת הרייך השלישי. גבלס לא השתתף בתהליך קבלת ההחלטות הצבאי, והוא גם לא היה מסודר למשא ומתן דיפלומטי עד לאחר מעשה.[97]

משרד התעמולה השתלט על מתקני השידור של מדינות כבושות מיד לאחר שנכנעו, והחל לשדר חומר תעמולתי שהוכן מראש. רוב התקשורת, הן המקומית והן במדינות שנכבשו, נשלטו על ידי גבלס ומשרדו.[98] עצרות המפלגה, הנאומים וההפגנות נמשכו; נאומים שודרו ברדיו וסרטי תעמולה קצרים הוקרנו. היטלר הפחית בהופעות ובשידורים פומביים ככל שהמלחמה התקדמה, כך שגבלס הפך יותר ויותר לקולו של המשטר הנאצי. ממאי 1940 כתב מאמרי מערכת בעיתון "Das Reich"[99] אשר הוקראו מאוחר יותר ברדיו. גבלס הגיע למסקנה שסרטים הם אמצעי התעמולה היעיל ביותר. בתחילה התעקש שמחצית מהסרטים שהופקו בגרמניה בזמן המלחמה יהיו סרטי תעמולה.

גבלס האמין שככל שתהיה מעורבות במאמץ המלחמתי, כך ישתפר מורל הגרמנים. הוא יזם תוכנית לאיסוף בגדי חורף וציוד סקי לחיילים שלחמו בחזית המזרחית. במקביל, קבע בסוף 1942 ש-20 אחוז מהסרטים יהיו סרטי תעמולה ו-80 אחוז מהם יהיו סרטי קומדיה. כגאולייטר של ברלין, התמודד גבלס עם מחסור חמור במזון וביגוד, כמו גם בצורך לקצוב בירה וטבק. ב-15 בינואר 1943 מונה על ידי היטלר לראש הוועדה לפגיעה בהפצצות אוויריות, וגבלס היה אחראי על הגנות אוויריות ועל המקלטים ברחבי גרמניה, כמו גם על הערכה ותיקון של מבנים שניזוקו.[100] למעשה, נותרה ההגנה על אזורים אחרים מלבד ברלין בידי הגאולייטרים האחרים, ומשימותיו העיקריות היו בעיקר מתן סיוע מיידי לאזרחים שנפגעו ושימוש בתעמולה לשיפור מורלם.

בתחילת 1943 יצרה המלחמה משבר עבודה עבור גרמניה הנאצית. בעקבות זאת הקים היטלר ועדה בת שלושה אנשים עם נציגי גרמניה, הצבא והמפלגה בניסיון לרכז את השליטה בכלכלת המלחמה. חברי הוועדה היו הנס לאמרס, פילדמרשל וילהלם קייטל, ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט ומרטין בורמן. הוועדה, שנודעה עד מהרה בשם Dreierausschuß (ועדת השלושה), התכנסה 11 פעמים בין ינואר לאוגוסט 1943. עם זאת, הם נתקלו בהתנגדות מצד שרי הקבינט של היטלר והודחו מהוועדה.

בעקבות זאת, לחץ גבלס על היטלר לנקוט בצעדים שיובילו ל"מלחמה כוללת", לרבות סגירת עסקים שאינם חיוניים למאמץ המלחמתי, גיוס נשים למעגל העבודה וגיוס גברים למקצועות בוורמאכט, שמהם קיבלו פטור בעבר. חלק מהצעדים הללו יושמו בצו מ-13 בינואר, אך למורת רוחו של גבלס, דרש גרינג שהמסעדות האהובות עליו בברלין יישארו פתוחות, ולאמרס הצליח לשכנע את היטלר לפטור אמהות מגיוס. לאחר שקיבל תגובה נלהבת לנאומו ב-30 בינואר 1943 בנושא, האמין גבלס שיש לו את תמיכת הציבור הגרמני בעניין עמדתו בפתיחת מלחמה כוללת.[101] בנאום בארמון הספורט מ-18 בפברואר 1943, טען גבלס שמלחמה כוללת היא הדרך היחידה להציל את העם הגרמני מהשמדה. בנאום נרמזה השמדת העם היהודי שכבר הייתה בעיצומה. הנאום שודר בשידור חי ברדיו והוסרט.[102] כשנשא את נאומו, החל גבלס בשגגה לציין את "השמדת" היהודים. חלק זה הושמט בגרסתו המודפסת של הנאום.

למאמציו של גבלס הייתה מעט השפעה לעת עתה, משום שהיטלר, שבאופן עקרוני היה בעד מלחמה כוללת, לא היה מוכן לבצע יישום שינויים על רקע התנגדויות שריו. בזמן הזה נתגלה קבר אחים של קצינים פולנים שנהרגו על ידי הצבא האדום בטבח יער קאטין ב-1940. גבלס ניצל זאת למטרות תעמולה בניסיון לתקוע טריז בין הסובייטים לשאר בעלות הברית.

נציג הרייך למלחמה כוללת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פלישת בעלות הברית לסיציליה (יולי 1943) והניצחון הסובייטי בקרב קורסק (יולי-אוגוסט 1943), החל גבלס להכיר בכך שלא ניתן עוד לנצח במלחמה.[103] בעקבות פלישת בעלות הברית לאיטליה ונפילת משטרו של מוסוליני בספטמבר, הוא העלה עם היטלר את האפשרות לשלום נפרד עם הסובייטים או עם בריטניה. היטלר דחה את שתי ההצעות הללו.[104]

כאשר מצבה הצבאי והכלכלי של גרמניה החמיר בהתמדה, מונה היינריך הימלר לשר הפנים ב-25 באוגוסט 1943, והחליף את וילהלם פריק.[105] הפצצות אוויריות אינטנסיביות על ברלין וערים אחרות גבו את חייהם של אלפי אנשים. בדצמבר 1943 ביקש היטלר מגבלס לקבל על עצמו את תפקיד ה"שטטפרזידנט" (Stadtpräsident), כלומר ראש עיריית ברלין. גבלס הסכים לכך כיוון שבכוונתו הייתה להשיג שליטה ישירה על הרשויות העירוניות. זאת על אף שהיטלר עיכב את המינוי במספר חודשים. בעוד שתעמולתו של גבלס באותה העת הראתה כי בפתח עמדה נקמה ענקית, שעטו פצצות V-1 על מטרות בריטיות החל מאמצע יוני 1944. בפועל היו לפצצות אלה השפעה קטנה. רק 20% אכן הגיעו ליעדיהן.[106] כדי להעלות את המורל, המשיך גבלס לפרסם תעמולה שלפיה ככל שהכלים הללו ישופרו, תהיה להם השפעה מכרעת על תוצאות המלחמה. בה בעת, הצליחו בעלות הברית לנחות בחופי נורמנדי ב-6 ביוני 1944 ולפתוח ראש גשר בצרפת.

במהלך יולי 1944 המשיכו גבלס ושפר ללחוץ על היטלר להביא את הכלכלה לבסיס מלחמה כוללת. קשר העשרים ביולי, בו כמעט נהרג היטלר מפגיעת פצצה במפקדת השדה שלו בפרוסיה המזרחית, שיחק לידיהם של אלה שדחפו לשינוי: בורמן, גבלס, הימלר ושפר. על רקע התנגדותו של גרינג, מונה גבלס ב-23 ביולי לנציג הרייך למלחמה כוללת, המופקד על מקסום כוח האדם עבור הוורמאכט ותעשיית החימוש על חשבון מגזרי הכלכלה שאינם קריטיים למאמץ המלחמתי.[107] באמצעות מאמצים אלה הצליח לגייס לשירות צבאי חצי מיליון איש נוספים. עם זאת, מכיוון שרבים מהמתגייסים החדשים הללו הגיעו מתעשיית החימוש, הכניס אותו המהלך לעימות עם שר החימוש שפר. עובדים ממקומות אחרים שלא היו מאומנים לא נקלטו בקלות בתעשיית החימוש. כמו כן, המתינו הטירונים החדשים בוורמאכט בצריפים עד שהגיע תורם להתאמן.[108]

ב-25 בספטמבר 1944 הורה היטלר להקים מיליציה כלל-ארצית של גברים שנחשבו כלא מתאימים לשירות צבאי - הפולקסשטורם (סערת העם); הוא הוקם ב-18 באוקטובר. בהיותו גאולייטר ושר הביטחון של הרייך, כונה גבלס החל מיום זה בשם "הפיהרר של הפולקסשטורם הגרמני בברלין רבתי". הוא נשבע אמונים לכוחות הפולקסשטורם בברלין ב-12 בנובמבר אותה שנה. גבלס רשם ביומנו כי 100,000 מתגייסים הושבעו רק מהגאו שלו.[109] עם זאת, קיבלו הגברים, בעיקר בני 45 עד 60, הכשרה בסיסית בלבד ורבים לא התחמשו כראוי. גבלס חשב שזה יהיה לא מציאותי אם אנשים אלה יוכלו לשרת ביעילות בחזית מול טנקים וארטילריה סובייטית. התוכנית לא זכתה לפופולריות רבה.

גבלס הבין שהשפעתו תפחת בזמן המלחמה. הוא נכשל פעמים רבות כאשר פחתה חשיבות התעמולה בהשוואה ללוחמה, לכלכלת המלחמה ולהפצצות בעלות הברית על ערים גרמניות. ההיסטוריון מייקל בלפור (אנ') קובע כי מ-1942 ואילך, גבלס "איבד שליטה על המדיניות הנאצית כלפי העיתונות ועל הטיפול בחדשות באופן כללי."[110] סוכנויות יריבות התרחבו. משרד החוץ הנאצי לקח אחריות על התעמולה מחוץ לגרמניה. הצבא הקים חטיבת תעמולה משלו, המספקת דיווחים יומיים על התקדמות המלחמה ותנאי הכוחות המזוינים. המפלגה הנאצית גם הפיקה והפיצה תעמולה משלה במהלך המלחמה. גבלס היה עדיין בעל השפעה כשהזדמן לו להיפגש עם היטלר, שהפך לפחות זמין ככל שקירב את מפקדתו לקווי החזית הצבאיים. יתר על כן, היטלר כמעט ולא נשא נאומים או השתתף בעצרות באותה התקופה. לאחר חזרתו של היטלר לברלין ב-1945, נהרס משרדו של גבלס בתקיפה אווירית של בעלות הברית ב-13 במרץ, והוא התקשה מאוד להפיץ תעמולה. באפריל 1945 הצליח לנצח את הסוכנויות היריבות ולקח אחריות מלאה על התעמולה. אך הצבא האדום הסובייטי כבר נכנס לברלין.

תבוסתו ומותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים האחרונים למלחמה קיבלו נאומיו ומאמריו גוון אפוקליפטי יותר ויותר. בתחילת 1945, כשהסובייטים היו על נהר אודר ובעלות הברית המערביות התכוננו לחצות את נהר הריין, כבר לא היה יכול להסוות את העובדה שתבוסת גרמניה היא בלתי נמנעת. לברלין היו מעט ביצורים וארטילריה, ואפילו יחידות הפולקסשטורם היו במחסור, שכן כמעט כל לוחמיה נשלחו להילחם בחזית.[111] גבלס ציין ביומנו ב-21 בינואר שמיליוני גרמנים בורחים מערבה.[112] הוא דן בהיסוס עם היטלר בסוגיית השלום עם בעלות הברית המערביות, אך היטלר שוב סירב. באופן פרטי, היה גבלס מסוכסך בניהול התיק עם היטלר, מאחר שהוא לא רצה לאבד את ביטחונו של היטלר בו.[113]

כאשר מנהיגים נאצים אחרים דחקו בהיטלר לסגת מברלין ולהקים מרכז התנגדות חדש במחסום הלאומי (אנ') בבוואריה, התנגד גבלס לכך, כשהוא טוען שהוא "הגיבור היחיד העומד בברלין". משפחתו (פרט לבנה של מגדה, ששירת בלופטוואפה ונשבה על ידי בעלות הברית) עברה לגור בביתם שבברלין כדי להמתין לסוף המלחמה. ייתכן שהוא ומגדה דנו בהתאבדות ובגורל ילדיהם הקטנים בפגישה ארוכה ביניהם שהתקיימה בליל 27 בינואר.[114] הוא ידע כיצד העולם החיצון יראה את המעשים הבלתי חוקיים שביצע המשטר הנאצי ולא היה לו רצון להציג עצמו כגורם לקריסת התיק. הוא שרף את מסמכיו הפרטיים בליל 18 באפריל.[115]

גבלס ידע כיצד לפתח את שאיפותיו של היטלר, והוא דחק בו לראות את עצמו כהשגחה העליונה לאחר מותו של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט ב-12 באפריל. אולם לא ידוע אם היטלר באמת ראה באירוע זה נקודת מפנה כפי שהכריז גבלס.[116] עד הזמן ההוא השיג גבלס את עמדת השליטה לה ייחל זמן רב - עמדת שליטה לצידו של היטלר. הימלר, שמינויו למפקד קבוצת הצבא ויסלה הוביל לאסון באודר, החל להתבייש בהיטלר. רוב המעגל הפנימי של היטלר, שכלל את גרינג, הימלר, ריבנטרופ ושפר, התכוננו לעזוב את ברלין מייד לאחר חגיגת יום ההולדת של היטלר ב-20 באפריל.[115] לפי איאן קרשו, אפילו בורמן "לא היה לחוץ" לסיים את חייו עם היטלר. ב-22 באפריל הודיע היטלר שיישאר בברלין עד סוף חייו ויתאבד.[117] באותו היום עבר גבלס עם משפחתו להתגורר בפורבונקר (אנ'), שהיה מחובר לחלקו התת-קרקעי של הפיהררבונקר.[118] הוא אמר להנס-אריך ווס (אנ') כי הוא לא יחשוב להיכנע או לברוח. ב-23 באפריל הורה להפיץ את ההכרזה הבאה לתושבי ברלין:

"...אני קורא לכם להילחם למען עירכם. הילחמו בכל מה שיש לכם, למען נשותיכם וילדיכם, אמהותיכם והוריכם. זרועותיכם מגנות על כל מה שיקרנו אי פעם, ועל כל הדורות שיבואו אחרינו. היו גאים ואמיצים! היו יצירתיים וערמומיים! הגאולייטר שלכם נמצא ביניכם. הוא ועמיתיו יישארו בקרבכם. גם אשתו וילדיו נמצאים כאן. הוא, שכבש בעבר את העיר יחד עם 200 איש, ישתמש כעת בכל האמצעים כדי להמריץ את הגנת הבירה. הקרב על ברלין חייב להפוך לאות לכל האומה להתרומם בקרב."[119]

לאחר חצות, ב-29 באפריל, כשהסובייטים החל להתקדם יותר ויותר לעבר מתחם הבונקר, נישא היטלר לאווה בראון בטקס אזרחי קטן בפיהררבונקר. לאחר טקס החתונה אכלו הנוכחים ארוחת בוקר צנועה. לאחר מכן לקח היטלר את המזכירה טראודל יונגה לחדר אחר והיא הדפיסה את צוואתו.[120]

בצוואתו האחרונה לא מנה היטלר יורש לתפקיד הפיהרר או מנהיג המפלגה הנאצית. במקום זאת, החליט למנות את גבלס לקנצלר; את האדמירל קרל דניץ לנשיא גרמניה; ואת בורמן לשר המפלגה.[121] ביומנו כתב גבלס שלראשונה בחייו החליט לסרב לפקודתו של היטלר שבצוואתו ציווה עליו לעזוב את ברלין.[122] הוא נימק זאת בכך שחש צורך להישאר עם היטלר "מסיבות של אנושיות ונאמנות אישית". גם אשתו וילדיו נשארו בברלין כדי שיסיימו את חייהם "זה לצד זה עם הפיהרר".[123]

באמצע אחר הצהריים של 30 באפריל התאבד היטלר בירייה. גבלס היה מדוכא, ואמר שיסתובב בגן לשכת קנצלר הרייך עד שייהרג מהפגזה סובייטית. ווס סיפר מאוחר יותר כי גבלס אמר: "חבל מאוד שאדם כזה [היטלר] אינו איתנו יותר. אבל אין מה לעשות. מבחינתנו, הכל אבוד עכשיו והדרך היחידה שנותרה לנו כדי לצאת היא זו שבחר היטלר, ואני אלך בה."[124]

ב-1 במאי ביצע גבלס את הפעולה הרשמית היחידה שלו כקנצלר: הוא הכתיב מכתב לגנרל וסילי צ'ויקוב והורה לגנרל הגרמני הנס קרבס למסור אותו תחת דגל לבן. צ'ויקוב, אז מפקד ארמיית המשמר השמינית, פיקד על הכוחות הסובייטיים במרכז ברלין. במכתבו, הודיע גבלס לצ'ויקוב על מותו של היטלר וביקש הפסקת אש. לאחר שהאחרון דחה זאת, החליט גבלס שמאמצים נוספים יהיו חסרי תועלת.[125]

מאוחר יותר באותו היום ראה ווס את גבלס בפעם האחרונה: "בזמן שנפרדתי ביקשתי מגבלס להצטרף אלינו. אבל הוא ענה: 'אסור לקפטן לעזוב את הספינה הטובעת שלו. חשבתי על הכל והחלטתי להישאר כאן. אין לי לאן ללכת כי עם ילדים קטנים אני לא אוכל לעשות זאת, במיוחד עם רגל כמו שלי'."[126] בשעות הערב הורה גבלס לרופא השיניים הלמוט קונץ, שהיה חבר האס אס, לתת לששת ילדיו זריקות של מורפין, כך שכאשר היו מחוסרי הכרה, ניתן היה להרעילם באמצעות ציאניד. על פי עדותו המאוחרת של קונץ, הוא נתן לילדיהם של הזוג גבלס זריקות מורפיום, אך מגדה גבלס ולודוויג שטומפפגר, הרופא האישי של היטלר, היו אחראים להרעלה.[127]

בסביבות השעה 20:30 עזבו גבלס ומגדה את הבונקר והלכו לגן לשכת קנצלר הרייך, שם התאבדו.[128] ישנם מספר גרסאות שונות לגבי ביצוע ההתאבדות. האחת היא שכל אחד מהם נשך אמפולת ציאניד ליד קברו של היטלר.[129] לפי שלישו של גבלס, גונטר שווגרמן (אנ'), הלך לפניו הזוג גבלס במעלה מדרגות הבונקר ויצאו אל גן לשכת קנצלר הרייך. בעת שהמתין בחדר המדרגות שמע יריות, לאחריהן עלה במעלה המדרגות הנותרות וברגע שיצא החוצה ראה את גופותיהם. בעקבות פקודה מוקדמת של גבלס, הורה שווגרמן לחייל אס אס אחר לירות מספר יריות בגופתו של גבלס.[128]

לאחר מכן נשרפו הגופות באופן חלקי בעזרת בנזין ובתחילה לא נקברו.[129] כמה ימים לאחר מכן, החזירו הסובייטים את ווס לבונקר כדי לזהות את גופותיהם של בני הזוג גבלס. שרידי הגופות של משפחת גבלס, קרבס וכלביו של היטלר נקברו והוצאו מקבריהם שוב ושוב. הקבורה האחרונה של שרידי הגופות התרחשה במתקן של סמרש במגדבורג ב-21 בפברואר 1946. ב-1970 אישר מנהל הק.ג.ב. יורי אנדרופוב מבצע להשמדת שרידי הגופות. ב-4 באפריל 1970 הוציא צוות של הק.ג.ב. את שרידי הגופות מהמתקן במגדבורג, שרף, מחץ ופיזר אותם מעל נהר בידריץ, יובל של האלבה הסמוך.[130]

במשפטי נירנברג הועמד לדין הממונה על שידורי הרדיו במשרד התעמולה, הנס פריטשה, שעשה קריירה מן העובדה כי קולו דומה לקולו של גבלס. פריטשה עמד למשפט יחד עם פושעי המלחמה העיקריים, אנשים כהרמן גרינג ורודולף הס, אולי בשל העובדה שגבלס עצמו התאבד ובכך נמנע מלהישפט בשל פשעיו. פריטשה זוכה בדין במשפטי נירנברג,[131] אך נשפט לאחר מכן במשפטים המשניים והורשע בדין.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבלס ואשתו עם ששת ילדיהם. למעלה צורפה דמותו של בנו החורג של גבלס
גבלס וילדותיו מצדיעים במועל יד

היטלר אהב מאוד את מגדה גבלס ואת ילדיהם של הזוג.[132] למגדה הייתה מערכת יחסים קרובה עם היטלר. הוא נהנה לשהות בדירת הזוג גבלס בברלין, שם היה מסוגל להירגע. מגדה גם הפכה לנציגה לא רשמית של המשטר הנאצי, וקיבלה מכתבים מכל רחבי גרמניה מנשים עם שאלות על ענייני בית או נושאי משמורת ילדים.[133]

בערך בזמן תכנון אולימפיאדת ברלין ב-1936 פגש גבלס את השחקנית הצ'כית לידה בארובה ועד לחורף 1937 ניהל איתה מערכת יחסים אינטנסיבית, אם כי שמר עימה על קשר עד 1938.[134] מגדה ניהלה שיחה ארוכה עם היטלר על כך ב-15 באוגוסט 1938.[135] היטלר, שלא היה מוכן להשלים עם שערורייה זו, דרש מגבלס לסיים קשר זה. לאחר מכן, נראה היה שיוזף ומגדה הגיעו להפוגה עד סוף ספטמבר, אז שוב התעמתו על הנושא, היטלר התערב בשנית, והתעקש שהזוג יישאר ביחד. לגבלס היו גם רומנים ומערכות יחסים קצרות טווח עם נשים רבות אחרות. גם למגדה היו רומנים, כולל מערכת יחסים עם קורט לודקה (אנ') ב-1933 וקרל האנקה[136] ב-1938.

משפחת גבלס כללה את האראלד קוונדט (בנה של מגדה מנישואיה הראשונים; יליד 1921),[137] הלגה (ילידת 1932), הילדה (ילידת 1934), הלמוט (יליד 1935), הולדה (ילידת 1937), הדה (ילידת 1938), והייד (יליד 1940).[138] האראלד היה בן המשפחה היחיד ששרד את המלחמה.[139] הוא מת בהתרסקות מטוס ב-1967.

דמותו של גבלס בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בחייו, הופיעה דמותו של גבלס במגוון סרטים, מחזות, ספרים ושירים, שבין היתר הם:

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוזף גבלס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 10.
  2. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 2.
  3. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 5.
  4. ^ David Stewart Hull, Film in the Third Reich: A Study of the German Cinema, 1933–1945, Berkeley: University of California Press, 1969, p 149.
  5. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 299.
  6. ^ גבלס, יוסף (1945-1897), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  7. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 6.
  8. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 14.
  9. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 7.
  10. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, pp. 10–11, 14.
  11. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, pp. 6–7.
  12. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 14.
  13. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York :The Penguin Press, 2004, p. 204.
  14. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, pp. 12–13.
  15. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 20.
  16. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 19.
  17. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 17.
  18. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 88.
  19. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 43.
  20. ^ היטלר שוחרר ממאסרו, דואר היום, 21 בדצמבר 1924
  21. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 33.
  22. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 311.
  23. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 46.
  24. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 61.
  25. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York : W.W. Norton & Co., 2008, p. 169.
  26. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 66.
  27. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 63.
  28. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 65.
  29. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York : W.W. Norton & Co., 2008, p. 171.
  30. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 64.
  31. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 62.
  32. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 75.
  33. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 75.
  34. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 76.
  35. ^ 1 2 3 John Gunther, Inside Europe, New York: Harper & Brothers, 1940, p. 67.
  36. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 92.
  37. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 82.
  38. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 81.
  39. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, pp. 108–112.
  40. ^ Daniel Siemens, The Making of a Nazi Hero: The Murder and Myth of Horst Wessel, I.B. Tauris, 2013, p. 143.
  41. ^ היום - הבחירות הכלליות בגרמניה, דבר, 20 במאי 1928
  42. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York: The Penguin Press, 2003, p. 209.
  43. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 94.
  44. ^ Datenbank der deutschen Parlamentsabgeordneten. Basis: Parlamentsalmanache/Reichstagshandbücher 1867–1938
  45. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, p. 189.
  46. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 116.
  47. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 124.
  48. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, p. 200.
  49. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 128.
  50. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, p. 202.
  51. ^ Timeline: Nazi Path To Power, Montreal Holocaust Museum
  52. ^ מכתבו של ארלוזורוב מ-21 במאי 1933 - "ד"ר יוסף גיבלס, מיניסטר התעמולה של הרייך הגרמני ואיש-סודו הקרוב ביותר, מין אינטליגנט יהודי במהדורה אנטישמית, לא יכול לשאת לו אשה אחרת זולתי את ידידתי הישנה מגדה פרידלנדר, שהייתה אחרי-כן למריה-מגדלינה קואנדט"
  53. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 167.
  54. ^ Anthony Read, The Devil's Disciples: The Lives and Times of Hitler's Inner Circle. London: Jonathan Cape, 2003, p. 223.
  55. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 94.
  56. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, p. 227.
  57. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 125.
  58. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York: The Penguin Press, 2003, p. 293.
  59. ^ היטלר ראש ממשלת גרמניה, דבר, 31 בינואר 1933
  60. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York: The Penguin Press, 2003, pp. 310–311.
  61. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 206.
  62. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York: The Penguin Press, 2003, p. 339.
  63. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 121.
  64. ^ Richard J. Evans, The Third Reich in Power, New York: Penguin, 2005, p. 121.
  65. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 214.
  66. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 218.
  67. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 221.
  68. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York: The Penguin Press, 2003, p. 358.
  69. ^ שרפת ספרים פומבית בברלין, 10 במאי 1933, באתר יד ושם
  70. ^ Richard J. Evans, The Third Reich in Power, New York: Penguin, 2005, p. 14.
  71. ^ Oron J. Hale, The Captive Press in the Third Reich, Princeton, NJ: Princeton University Press, 1964, p. 86.
  72. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 137.
  73. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, pp. 140–141.
  74. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 370.
  75. ^ מגזין לייף, 28 בפברואר 1933, עמ' 20. (באנגלית)
  76. ^ John Gunther, Inside Europe, New York: Harper & Brothers, 1940, p. 19.
  77. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, pp. 224–225.
  78. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 142.
  79. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 140.
  80. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 434.
  81. ^ John L. Snell, The Nazi Revolution: Germany's Guilt Or Germany's Fate?, Boston: Heath & Co., 1959, p. 7.
  82. ^ Goebbels claims Jews will destroy culture, באתר אנציקלופדיית השואה (באנגלית)
  83. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 351.
  84. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 346.
  85. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 189.
  86. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 334.
  87. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 145.
  88. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 156.
  89. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York : W.W. Norton & Co., 2008, p. 454.
  90. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 237.
  91. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 236.
  92. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 328.
  93. ^ Richard J. Evans, The Third Reich in Power, New York: Penguin, 2005, p. 338.
  94. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, p. 353.
  95. ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York: The Penguin Press, 2003, p. 696.
  96. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 212.
  97. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 422.
  98. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 693.
  99. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 470.
  100. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 567.
  101. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 555.
  102. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 256.
  103. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 594.
  104. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 609.
  105. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 611.
  106. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 634.
  107. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 643.
  108. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 660.
  109. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 284.
  110. ^ Michael Balfour, Propaganda in War, 1939–1945: Organisations, Policies, and Publics, in Britain and Germany, Routledge & Kegan Paul, 1979, p. 109.
  111. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 290.
  112. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 288.
  113. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, pp. 897–898.
  114. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 289.
  115. ^ 1 2 Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 295.
  116. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, pp. 918–919.
  117. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, p. 929.
  118. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 298.
  119. ^ Hans Dollinger, The Decline and Fall of Nazi Germany and Imperial Japan, New York: Bonanza Books, 1967, p. 231.
  120. ^ Antony Beevor, Berlin: The Downfall 1945, New York: Viking-Penguin Books, 2002, p. 343.
  121. ^ Ian Kershaw, Hitler: A Biography, New York: W. W. Norton & Company, 2008, pp. 949–950.
  122. ^ William L. Shirer, The Rise and Fall of the Third Reich, New York: Simon & Schuster, 1960, p. 1128.
  123. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 686.
  124. ^ V. K Vinogradov, Hitler's Death: Russia's Last Great Secret from the Files of the KGB, Chaucer Press, 2005, p. 157.
  125. ^ V. K Vinogradov, Hitler's Death: Russia's Last Great Secret from the Files of the KGB, Chaucer Press, 2005, p. 324.
  126. ^ V. K Vinogradov, Hitler's Death: Russia's Last Great Secret from the Files of the KGB, Chaucer Press, 2005, p. 156.
  127. ^ Antony Beevor, Berlin: The Downfall 1945, New York: Viking-Penguin Books, 2002, pp. 380–381.
  128. ^ 1 2 Anton Joachimsthaler, The Last Days of Hitler: The Legends, the Evidence, the Truth, London: Brockhampton Press, 1999, p. 52.
  129. ^ 1 2 Antony Beevor, Berlin: The Downfall 1945, New York: Viking-Penguin Books, 2002, p. 381.
  130. ^ V. K Vinogradov, Hitler's Death: Russia's Last Great Secret from the Files of the KGB, Chaucer Press, 2005, pp. 355–356.
  131. ^ Nuremberg Trial Judgements: Hans Fritzsche, Jewish Virtual Library
  132. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 160.
  133. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 179.
  134. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 184.
  135. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 392.
  136. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 204.
  137. ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 152.
  138. ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 165.
  139. ^ Toby Thacker, Joseph Goebbels: Life and Death, New York: Palgrave Macmillan, 2010, p. 149.
  140. ^ The Great Dictator: The film that dared to laugh at Hitler, באתר BBC
  141. ^ Disney WWII Propaganda: Der Fuehrer's Face, The Walt Disney Family Museum
  142. ^ אבנר שפירא, "גבלס": ביוגרפיה של התועמלן שהיה פושע גדול, אך לא גדול כפי ששאף להיות, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2018