תנינאים

תנינאים (שם מדעי: Crocodilia או Crocodylia‏) היא סדרה של בעלי חיים זוחלים בענף הארכוזאוריה, תת-קבוצה של הזאורופסידה. הסדרה כוללת 27 מינים הנפוצים בדרום אסיה, בצפון אוסטרליה, באפריקה ובאמריקה, המחולקים לשלוש משפחות: תניניים, אליגטוריים וגוויאליים. התנינאים, יחד עם העופות, הם השורדים היחידים מקבוצת הארכוזאוריה ("זוחלים שולטים") שהגיעה לשיאה בעידן המזוזואיקון, וכללה גם את הדינוזאורים (שמהם התפתחו העופות) והפטרוזאורים המעופפים. התנינאים הם ציידים מימיים-למחצה בעלי עוצמת נשיכה חזקה, והגדולים שבהם מהווים טורפי-על. מבנה גופם מותאם היטב לאורח חייהם. בעבר חיו תנינים גם בארץ ישראל (מהמין תנין היאור), אך כיום ניתן לראותם בישראל רק בשבי (כגון בחוות התנינים בחמת גדר, בחוות קרוקולוקו, בחי פארק, בספארי ברמת גן ובגן החיות התנ"כי).

תנינאים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
קבוצה:	זאורופסידה
מחלקה:	זוחלים
קבוצה:	ארכוזאוריה
על־סדרה:	דמויי תנינאים
סדרה:	תנינאים
שם מדעי
Crocodilia ‏אוון, 1842
תחום תפוצה

עיינו גם בפורטל פורטל זוחלים ודו-חיים הוא שער לכל ערכי הזוחלים ודו-חיים בוויקיפדיה העברית. הפורטל מציג מידע אודות סדרות הזוחלים והדו-חיים, תמונות וסרטונים, קטעי הידעת?, ערכים מומלצים ועוד.

תנין היאור הוא התנינאי הידוע והקטלני ביותר.

גולגולת של תנין הים, התנינאי הגדול ביותר כיום.

היסטוריית המאובנים של התנינאים עשירה מאוד: שורשי הקבוצה הם עוד בטריאס, והתנינאים המודרניים הופיעו בערך באמצע הקרטיקון, כמאה מיליון שנה לפני זמננו. מבנה גופם מותאם היטב לסביבה, ולכן השתנה רק במידה מועטה מאז שעברו לאורח חיים מימי-למחצה. כך, עורם מכוסה מגינים גרמיים מכוסי קרטין קשיחים, זנבם חזק, רגליהם מותאמות לזחילה, להליכה ולריצה גם יחד, גופם שטוח יחסית, מערכות גופם מותאמות לאורח חייהם המימי למחצה, הפה מצויד בלסתות חזקות ובשיניים חדות המתאימות לתפיסת הטרף בכוח עצום, וחושיהם חדים. שיטות הציד שלהם מגוונות, כשהידועה שבהן היא מארב סבלני לטרפם. תזונתם מגוונת וכוללת כמעט כל בעל חיים אותו הם מסוגלים להרוג. בצעירותם הם אוכלים בעיקר חסרי חוליות ודגים קטנים, ובבגרותם אוכלים גם דגים גדולים, זוחלים, עופות ויונקים שבאים לשתות מהמים. התנינאים הגדולים צדים וטורפים גם יונקים גדולים דוגמת הגאור, תאו מים, תאואים אפריקנים, זברות, גנו, אנטילופות, איילים וחזירי בר.

המבנה החברתי שלהם כולל מדרג חברתי ברור, שבראשו הזכרים ומתחתיהם הנקבות. הנקבות מטילות מספר ביצים רב לתוך קנים הבנויים לרוב מבוץ ומצמחייה. בתחילת חייהם אבקועי התנינים פגיעים מאוד, אולם בהמשך חייהם קטן משמעותית מספר האיומים הטבעיים עליהם. במינים רבים הנקבות מגינות על הקן ועל הביצים מפני טורפים. כמה מינים מתחילים להשמיע קולות עוד לפני בקיעתם מהביצה. גם האבקועים משמיעים קולות.

התנינאים חיוניים לאיזון המערכת האקולוגית שבה הם חיים, בהיותם מווסתי טורפי ביניים וגם אחראיים לניקוי פגרים מרקיבים. לדמו של התנין יש סגולות אנטיביוטיות חזקות המאפשרות לו לעמוד בפני זיהומים קשים (בשר מרקיב, מים עכורים מלאי חיידקים ופציעות פיזיות).

התנינאי הגדול ביותר כיום הוא תנין הים, שאורכו יכול להגיע ל-7 מטרים (23 רגל) ומשקלו לטונה או שתיים, נשיכתו היא החזקה ביותר בעולם החי כיום, והוא טורף-על בדרום-מזרח אסיה ובאוסטרליה. אחריו נמצא תנין היאור, אוכל-אדם קטלני שטורף מאות בני אדם באפריקה מדי שנה, אורכו יכול להגיע ללמעלה מ-6 מטרים (20 רגל) ומשקלו לטונה. התנין האמריקני, תנין אורינוקו והקיימן השחור הם התנינאים הגדולים של אמריקה המרכזית ואמריקה הדרומית. בעבר חיו תנינאים גדולים יותר, כגון הדיינוסוכוס והפורוסזאורוס.

מקומם של התנינאים בתרבות האנושית נרחב, והם שימשו כסמלים בתרבויות מזרחיות ומערביות רבות, ובחלק מהתרבויות והדתות אף סגדו להם כאלים או פחדו מהם כמפלצות אכזריות. התנין מופיע גם בתנ"ך, כבעל חיים גדול ומטיל מורא, שנברא על ידי אלוהים ביום החמישי לבריאה. התנינאים מככבים גם בתרבות המודרנית. ציד אינטנסיבי התרחש מאז המהפכה התעשייתית, והביא להידלדלות אוכלוסיות תנינאים רבות, וחלקן אף הגיעו למצב של סכנת הכחדה. סכנה זו, יחד עם הרס בתי גידול, הביאו לנקיטת צעדים לאומיים ובינלאומיים לשימורם, בהם איסור או הגבלת הציד, חתימה על אמנות המגבילות את הסחר במוצרי תנינאים, הקמת חוות תנינאים בהן מגדלים תנינאים לגרעיני רבייה ולקצירת עורם, דבר שהפחית באופן ניכר את הביקוש לתנינאים שניצודו בטבע. כיום אוכלוסיות תנינים רבות נמצאות בתהליכי התאוששות ותנינאים כגון תנין היאור, תנין הים, אליגטור אמריקני והקיימנים כבר אינם נמצאים בסיכון, ובעלי אוכלוסיות גדולות ובריאות.

אבולוציה ומיון

מיני תנינאים קדומים שונים. בתמונה מימין למעלה ע"פ כיוון השעון: גוויאל הודי, זאורוסוכוס, המין Litargosuchus leptorhynchus, המין Chenanisuchus lateroculi, דקוזאורוס בציד פטרוזאורים, המין Longosuchus meani.

היצורים החיים הקרובים ביותר לתנינאים הם העופות - יחד הם השרידים היחידים והאחרונים לקבוצת הארכוזאוריה. קבוצה זו כללה גם את קבוצת הדינוזאוריה, הכוללת את כל הדינוזאורים. אבותיהם הקדומים של התנינאים, אם כן, היו זוחלים קדומים. במיונים המודרניים מצויה קבוצה בשם "דמויי תנינים" (Crocodylomorpha) הכוללת את התנינאים המודרניים ואת כל קרוביהם שנכחדו. התנינאים הקדומים הופיעו כבר לפני 200 מיליוני שנים לערך, ובמהלך התקופה הארוכה שעברה מאז חל רק שינוי קטן יחסית במבנה הבסיסי של גופם. במהלך האבולוציה שלהם התנינאים היו עדים לתהליכים עולמיים רבי השפעה, כמו נדידת היבשות והתפצלות פנגיאה, עידן הקרח האחרון, היכחדות הדינוזאורים והזוחלים הגדולים ותפיסת מקומם על ידי היונקים. תהליכים אלו השפיעו לאין ערוך על האבולוציה של התנינאים ועל תפוצתם המודרנית.

אבות קדומים

קבוצת הארכוזאוריה, שכוללת את האבות הקדמונים של הדינוזאורים, העופות והתנינאים כולם, התפצלה במרוצת השנים לשושלות יצורים רבות, שרק לשתיים מרכזיות מהן התמזל המזל והן הביאו לקיומם של יצורים החיים גם היום. שני ענפי הארכוזאורים הללו נקראים אורניתודירים (Ornithodira) ופסאודוסוכים (Pseudosuchia); האורניתודים הם אבותיהם של הדינוזאורים והעופות, בעוד שהפסאודוסוכים הם אבותיהם של התנינאים. הפסאודוסוכים הקדומים היו בעלי-חיים פרימיטיבים, שהמאפיין המאפשר להבחין בינם לבין אחיהם האורניתודים הוא מבנה עצמות קרסול ייחודי. בין קבוצות הפסאודוסוכים הבולטות ניתן למנות את האטוזאורים (Aetosauria), שגופם היה מכוסה ברובו המכריע בשריון חד, ואת הראויסוכים (Rauisuchia), שהיו מהטורפים היבשתיים הדומיננטיים ביותר לפני בוא הדינוזאורים. דומים לאלה היו הפייטוזאוריים (Phytosauria), שחיו בטריאס עליון ושנפוצו באירופה ובצפון אמריקה, אשר כיום אינם נחשבים לארכוזאורים אמיתיים ומשויכים לקבוצה אחרת - דמויי ארכוזאורים.

מעט אחרי-כן הופיעו הספנוסוכים (Sphenosuchia), שחיו באזורים רבים בעולם מאמצע-סוף תור הטריאס ובתור היורה (אחרון הספנוסוכים נכחד, כנראה, בסמוך לסוף תקופת הדוגר). גודלם היה קטן יחסית וגופם - זקוף. אחרי הספנוסוכים הגיעה תורם של הפרוטוסוכים (Protosuchia). ביחס לתנינאים המודרניים, הפרוטוסוכים היו יצורים קטנים (הגדולים שבהם הגיעו לאורך של מטר אחד לערך), חוטמם היה צר וגפיהם - ארוכות. הם היו כנראה יצורים יבשתיים, אף שייתכן שחלקם החזיקו באורח חיים מימי למחצה. באותה עת היו כל יבשות העולם "המודרניות" מחוברות לכדי יבשת על אחת שנקראה פנגיאה. תצורת יבשות זו אפשרה להם להרחיב את תפוצתם לכל יבשת אמריקה, לדרום יבשת אפריקה, לאירופה ולמזרח אסיה. הפרוטוסוכים בלטו בתור הטריאס, אך מספרם הצטמצם במהירות בתחילתו של תור היורה, והם נעלמו כליל בסופו של תור זה, סמוך לתחילתו של תור הקרטיקון.

• 
  איור של סמילוסוכוס
• 
  איור של דסמטוסוכוס

צורות הביניים; המעבר למים

גולגולתו של סרקוסוכוס

את מקומם של הפרוטוסוכים תפסו בהדרגה קבוצה של תנינאים קדומים שנקראה Mesoeucrocodylia (להלן: "תנינאי הביניים"). מאובנים לא מעטים של חברי קבוצה זו נמצאו ברבות השנים, אולם הגדרתה של קבוצה זו אינה יציבה ועתידה אינו ברור. בעבר היא כלל לא הייתה קיימת, ובמקומה הוגדרה קבוצת ה-Mesosuchia, אולם נמצא שהאחרונה היא פרפילטית ולכן הוחלט על ביטולה. תנינאי הביניים התקיימו החל מתחילת תור היורה; מרביתם נכחדו עד סוף הקרטיקון, אולם חלקם הקטן חי גם בתור השלישון. קרבתם של תנינאי הביניים לסביבות החיים המימיות הייתה גדולה יותר מזו של קודמיהם, אף שבמידה משתנה - חלקם שמרו על אורח חיים יבשתי בעיקרו, בעוד שחלקם האחר הפך ליצורים מימיים באופן כמעט מלא. כך למשל, שתי משפחות של ת'לאטוסוכים (Thalattosuchia): הטלאוזאוריים (Teleosauridae) והמטריורינכוסיים (Metriorhynchidae), אימצו אורח חיים מימי עד כי גפיהם הפכו לדמויות-משוטים; יתר על כן, זנבם של בני הקבוצה האחרונה אף הפך לדמוי סנפיר.

בתור הקרטיקון הופיעו קבוצות נוספות של תנינאי ביניים: ה-Atoposauridae, שהיו יצורים יבשתיים קטנים בעלי חוטם קצר ורגליים ארוכות יחסית, חיו בסוף היורה ובתחילת הקרטיקון בגונדוואנה, היבשת הצפונית; ה-Pholidosauridae, שהיו בעלי חוטם ארוך במיוחד, נפוצו בלאוראסיה ובגונדוואנה גם יחד; ידוע במיוחד הוא סרקוסוכוס (Sarcosuchus) שחי בקרטיקון התחתון. הסרקוסוכוס היה תנין עצום בגודלו: גולגולתו הגיעה לאורך של שני מטרים, גופו - לכדי 11–12 מטרים לערך, ומשקלו היה מעל שמונה טונות, אם כי הערכות מודרניות קטנות יותר: אורך של 9–11 מטר ומשקל של 4–8 טונות. הוא חי באפריקה ובדרום אמריקה, ותזונתו העשירה כללה גם דגים גדולים ודינוזאורים בינוניים.

אחת מהמשפחות האחרונות של תנינאי הביניים היא ה-Dyrosauridae, שכללה תנינאים גדולים בעלי חרטום ארוך. בני משפחה זו חיו בסוף הקרטיקון ובתחילת הקנוזואיקון, והם בילו חלק נכבד מזמנם במים. הם שרדו את אירוע ההכחדה שבסוף הקרטיקון (שהוביל בין היתר להכחדת הדינוזאורים). בעבר נטען כי יצורים אלו נכחדו במהלך האאוקן, לפני כ-45 מיליוני שנים לערך, אולם נראה שהם שרדו גם אחרי כן.

ההתמיינות - מן הקרטיקון ואילך

דיינוסוכוס, תנינאי ענק מתקופת הקמפן באמריקה הצפונית. הדיינוסוכוס טרף בעיקר דגים וצבי ים, אך גם דינוזאורים גדולים.

פורוסזאורוס - קיימן ענק מתקופת המיוקן

את מקומם של תנינאי הביניים תפסו "התנינאים החדשים" (Eusuchia). היסטוריית המאובנים של התנינאים החדשים חושפת כי ההתפצלות של התנינאים לשלוש המשפחות הקיימות כיום החלה כבר בתור הקרטיקון. המחקר אינו אחיד בדעתו באשר לסדר התפצלות המשפחות בחלוף הזמן - המחקר המורפולוגי מראה כי הגוויאליים התפצלו ראשונים, ומאוחר יותר התרחשה ההתפצלות של התניניים מהאליגטורים ומהקיימנים; המחקר המולקולרי, לעומת זאת, מראה כי דווקא האליגטורים והקיימנים הם שהתפצלו ראשונים. מגוון מיני התנינאים הצטמצם משמעותית במהלך 100 מיליוני השנים האחרונות - צניחת הטמפרטורות הביאה לריכוז מרבית מיני התנינאים באזורים הטרופיים והחמים בעולם.

בקרטיקון עליון ובתחילת הקנוזואיקון חיו מספר תנינאי ענק. הבולטים שבהם היו הדיינוסוכוס והפורוסזאורוס. הדיינוסוכוס היה סוג של דמוי-אליגטור מגיל הקמפן באמריקה הצפונית, שאורכו נע בין 8 ל-11.5–12 מטרים (38–39 רגל) ומשקלו בין 2.5 ל-8.5 טונות ובשל גודלו טרף אף דינוזאורים גדולים. הדיינוסוכוס היה בעל עוצמת הנשיכה החזקה ביותר ביבשה, שהפעילה כוח של כ-102,000 ניוטון, כמעט פי 2 מזו של הדינוזאור טירנוזאורוס רקס. הפורוסזאורוס היה סוג של קיימן ענק מגיל המיוקן באמריקה הדרומית שאורכו נע בין 10 ל-13 מטר ומשקלו היה 8–10 טונות, אם כי הערכות מודרניות הן קטנות יותר: 10–11 מטרים (33–36 רגל) ו-5.6–8.4 טונות. היו כמה תנינים יבשתיים כמו הפריסטיכאמפסוס והאסיאטוסוכוס מאירואסיה.

על-פי המיון המודרני המקובל, סדרת התנינאים נחלקת לשלוש משפחות:

• משפחת הגוויאליים (Gavialidae). במשפחה 1–2 מינים.
• משפחת האליגטוריים (Alligatoridae). במשפחה 8 מינים.
• משפחת התניניים (Crocodylidae). במשפחה 14–15 מינים.

מיונים מקבילים אחרים קובעים כי בסדרת התנינאים ישנה משפחה אחת (Crocodylidae), ובה שלוש תת-משפחות - גוויאליים, אליגטוריים ותניניים. ההבדל בין שתי צורות המיון הללו חסר משמעות מיוחדת - ובעיקרם עומד בסיס זהה: התנינאים היא קבוצת-על הכוללת שלוש תת-קבוצות. המשפחה הגדולה בסדרה היא משפחת התניניים, כשאחריה ניצבות על-פי הסדר משפחת האליגטוריים ומשפחת הגוויאליים. בסך הכול קיימים בסדרה 24 מינים. קיימת מחלוקת לגבי סיווגו של המין גוויאל חקיין - בעבר, תחת חסותם של המחקרים המורפולוגיים (גם העדכניים), הוא סווג תחת משפחת התניניים, בעוד שמחקרים מולקולריים מודרניים הראו כי הוא קרוב יותר לגוויאל, ולכן שייכו אותו למשפחת הגוויאליים.

שני מאפיינים בולטים מאפשרים לזהות לאיזו משפחה משתייך תנינאי מסוים. התנינאים הקלים ביותר לזיהוי הם הגוויאליים (כולל הגוויאל החקיין), שחרטומם צר מאוד (לכל אורכו) ואינו דומה כלל לזה של האליגטוריים או התניניים. בין התניניים לאליגטוריים נוהגים להבדיל באמצעות השן הרביעית של הלסת התחתונה, שהיא גדולה ובולטת. כשאליגטור סוגר את פיו, השן הרביעית של הלסת התחתונה נכנסת לתוך גומה מתאימה בלסת העליונה, וכך היא נותרת חבויה כשהפה סגור. אצל התניניים, לעומת זאת, השן הרביעית בלסת התחתונה בולטת אל מחוץ לפה גם כשהוא סגור. מלבד הבדל זה, ההבדל החיצוני הבולט ביותר בין התניניים לאליגטוריים הוא צורת החרטום שלהם - חרטומם של האליגטורים רחב ומעוגל יותר וצורתו כצורת האות האנגלית U, בעוד שחרטומם של התניניים מחודד יותר, ודומה לצורת האות V. זהו כלל אצבע בלבד, כי רוחב החרטום משתנה בין המינים השונים (למשל: לחלק מהקיימנים יש חרטום צר). דרך נוספת להבדיל ביניהם היא לבדוק את קשקשי הגוף שלהם: במשפחת התניניים על קשקשי הגוף יש בליטות קטנות המכילות חיישני לחץ (DPR או ISO, ראו בהמשך) ואילו לאליגטוריים אין.

השוואה בין החרטומים של מינים מייצגים משלוש משפחות התנינאים (מימין לשמאל): תנין אמריקני, אליגטור אמריקני וגוויאל הודי.

מיון ורשימת מינים

עץ מיון פילוגנטי

Crocodilia	Alligatoridae Caiman Caiman Melanosuchus Paleosuchus Alligator Crocodylidae Crocodylus Mecistops Osteolaemus Gavialidae Gavialis Tomistoma

מיני התנינאים כיום

להלן רשימה של כל מיני התנינאים החיים כיום, ממוינים לפי משפחה. הטבלה כוללת גם את תחום התפוצה של כל מין, את גודלו הממוצע ואת גודלו המרבי.

סדרה: תנינאים Crocodilia)
משפחה: תניניים (Crocodylidae)
שם עברי	שם מדעי	תמונה	תפוצה	אורך ממוצע	אורך מרבי	משקל ממוצע	משקל מרבי
תנין הים	Crocodylus porosus			4.3–5.5 מטר	6.2–7 מטר	450–600 ק"ג	1,075–2,000 ק"ג
תנין היאור	Crocodylus niloticus			4–5 מטר	6.45 מטר	450 ק"ג	1,090 ק"ג
תנין אמריקני	Crocodylus acutus			4 מטר	6.1 מטר	380 ק"ג	500–1,090 ק"ג
תנין אורינוקו	Crocodylus intermedius			3–4.8 מטר	5–6.78? מטר	380 ק"ג	1,000 ק"ג?
תנין הביצות	Crocodylus palustris			3–4 מטר	4–5 מטר	200–300 ק"ג	450 ק"ג
תנין ג'ונסטון	Crocodylus johnstoni			1.5–2.3 מטר	3 מטר	70 ק"ג	100 ק"ג
תנין פיליפיני	Crocodylus mindorensis			1.5 מטר	3 מטר	15 ק"ג	75 ק"ג
תנין מורלט	Crocodylus moreletii			1.5–2.7 מטר	3 מטר	38–58 ק"ג	58 ק"ג
תנין גינאה החדשה	Crocodylus novaeguineae			3–3.5 מטר	3.5 מטר	40–100 ק"ג	300 ק"ג
תנין האלי	Crocodylus halli			3 מטר	3 מטר	40–100 ק"ג	?
תנין קובני	Crocodylus rhombifer			2.4–3.5 מטר	5 מטר	70–80 ק"ג	215 ק"ג
תנין סיאמי	Crocodylus siamensis			2.1–3 מטר	4 מטר	40–70 ק"ג	350 ק"ג
תנין מערב-אפריקני	Crocodylus suchus		צפון ומערב אפריקה	2.5 מטר?	3–4 מטר	?	?
תנין צר-חרטום מערב-אפריקני	Mecistops cataphractus			3–4 מטר	4 מטר	125–230 ק"ג	325 ק"ג
תנין צר-חרטום מרכז-אפריקני	Mecistops leptorhynchus			?	?	?	?
תנין גמדי מצוי	Osteolaemus tetraspis			1.5–1.9 מטר	2.1 מטר	18–32 ק"ג	80 ק"ג
תנין גמדי קונגולזי	Osteolaemus osborni			1.5–1.9 מטר	2.1 מטר	18–32 ק"ג	80 ק"ג
משפחה: אליגטוריים (Alligatoridae)
שם עברי	שם מדעי	תמונה	תפוצה	אורך ממוצע	אורך מרבי	משקל ממוצע	משקל מרבי
אליגטור אמריקני	Alligator mississippiensis			3.4–4.6 מטר	5.3 מטר	270 ק"ג	500 ק"ג
אליגטור סיני	Alligator sinensis			1.5 מטר	2.1 מטר	36 ק"ג	45 ק"ג
קיימן שחור	Melanosuchus niger			2.8–4.3 מטר	5–6 מטר	300–400 ק"ג	400–1000 ק"ג
קיימן ממושקף	Caiman crocodilus			1.5–2 מטר	2.5–3 מטר	40 ק"ג	58 ק"ג
קיימן רחב-חרטום	Caiman latirostris			2–2.5 מטר	3.5 מטר	30–62 ק"ג	62 ק"ג
קיימן ז'קרה	Caiman yacare			2 מטר	2.7 מטר	50–60 ק"ג	60 ק"ג
קיימן גמדי של שניידר	Paleosuchus trigonatus			1.4–1.7 מטר	2.3 מטר	9–20 ק"ג	36 ק"ג
קיימן גמדי של קיווייה	Paleosuchus palpebrosus			1.2–1.4 מטר	1.5 מטר	6–7 ק"ג	10 ק"ג
משפחה: גוויאליים (Gavialidae)
שם עברי	שם מדעי	תמונה	תפוצה	אורך ממוצע	אורך מרבי	משקל ממוצע	משקל מרבי
גוויאל הודי	Gavialis gangeticus			3.5–5 מטר	6.25 מטר	160–220 ק"ג	977 ק"ג
גוויאל חקיין	Tomistoma schlegelii			3.6–4.9 מטר	5 מטר	120–210 ק"ג	250 ק"ג

תפוצה ובתי גידול

התנינאים הם יצורים אמפיביים, כלומר הם נמצאים בסביבה יבשתית ומימית לסירוגין. בתי הגידול המימיים שלהם כוללים מאגרי מים מתוקים, כמו אגמים, נהרות שזרימתם איטית, ביצות, כמו גם מאגרי מים מלוחים יותר, כמו שפכי-נהרות וביצות מנגרובים. חלקם חיים במים צלולים וחלקם במים עכורים. אף שלכל מיני הסוג תנין (Crocodylus) ישנן בלוטות שמפרישות מלח מנוזלי הגוף, רק חלק קטן מהם מסוגל לקיים את מאזן האנרגיה הבזבזני הנדרש לצורך כך. הסתגלותו העדיפה של תנין הים למים מלוחים על פני מיני תנינאים אחרים, הביאה לכך שהוא דחק אותם מסביבה זאת, והם נמצאים בה לזמן מוגבל בלבד. המחייה בסביבה מימית, בין היתר, מעניקה לתנינאים שני יתרונות:

• קיבול החום של המים גבוה יחסית, ולכן שינויים גדולים בטמפרטורת האטמוספירה גוררים שינויים מוגבלים יותר בטמפרטורת המים.
• הציפה שמספקים המים לתנינאים מאפשרת תנועה חסכונית יותר באנרגיה מאשר תנועה על היבשה.

הסביבה היבשתית חשובה לתנינאים במידה לא-פחותה מחשיבות הסביבה הימית. היבשה משמשת כמקום רביצה לאור השמש, שבמהלכה טמפרטורת גופם של התנינאים עולה לרמה המיטבית לפעילותם. כשמדובר בתנינאים החיים בסביבת מים מלוחים, היציאה ליבשה מאפשרת להם למזער את קליטת יוני המלח. תנינאים אחרים מוצאים מקלט ממזג-אוויר קיצוני על היבשה, שבה הם יכולים לקרר את עצמם, או לברוח מהקור לתוך מאורות. תנינאים אחדים נצפו בחוסר מעש מוחלט על היבשה כאשר מקור המים שלהם התייבש, כנראה לצורך חיסכון באנרגיה. חלקם גם נמלטים מלחצי האוכלוסייה האנושית באזור באמצעות בריחה למאורות. התפקיד החשוב הנוסף של הסביבה היבשתית הוא כמקום להטלת הביצים.

תפוצת התניניים העולמית

כל התנינאים חיים בסביבה טרופית, למעט שני מיני האליגטורים, המסוגלים לחיות באקלים קר יותר. התנינאים חיים בדרך-כלל בגובה הקרוב לפני הים, ורק מעטים חיים בגבהים. הם חיים בכל היבשות, למעט אירופה ואנטארקטיקה: ניתן למצוא אותם במרבית שטחה של אפריקה, במרכז אמריקה ובדרומה, בדרום מזרח ארצות הברית, באוסטרליה, בדרום אסיה ובמדינות האיים שבדרום-מזרח אסיה.

בארץ ישראל: בארץ ישראל היו נפוצים תניני היאור (תניני הנילוס) עד לתחילת המאה ה-20. בתקופת המקרא ניתן להסיק על תפוצת התנינאים באזור מן האזכורים הרבים (ראו בהמשך). חוקרים רבים שהתמקדו בפאונה של ארץ ישראל הזכירו ברישומיהם תנינים - החל מהאב ארנסט שמיץ וכלה בזואולוג ישראל אהרוני. התנין האחרון הידוע שחי בארץ ניצוד ב-1912, והוא שמור באוסף הזואולוגי של האב שמיץ בירושלים. דיווחים היסטוריים נוספים קיימים אצל הד"ר ארנסט מסטרמן ב-1893; בספרו של הנרי בייקר טריסטראם, "מסע בארץ ישראל" (1863–1864), שם מסופר על הימצאות תנינים ב"נחל הכחול", הלא הוא נחל תנינים; בספרו של ג'ון מקגרגור (1825–1892); ובשיחותיו של אורי צאן עם זקני הכפר ג'סר א-זרקא. כיום, כאמור, אין קיימים תנינים בארץ ישראל, למעט תנינים הגדלים בתנאי שבי בחוות התנינים בחמת גדר, בחוות "קרוקולוקו" שבערבה ובגני חיות.

מראה חיצוני, אנטומיה ופיזיולוגיה

צורתם של התנינאים מותאמת היטב לגומחה המימית למחצה שלהם, וזו הסיבה שהם דומים למדי לאבותיהם הקדמונים מתקופת הקרטיקון (לפני 84 מיליון שנים לערך). עמידתם היא חצי-זקופה, שכן הם מחזיקים את רגליהם בצורה אנכית יותר ממרבית הזוחלים (רק למשפחת הזיקיות עמידה זקופה יותר). עובדה זו מאפשרת למספר מינים ללכת במהירות גבוהה יחסית במידת הצורך. לאבותיהם הקדמונים של התנינאים הייתה עמידה זקופה לחלוטין, ומכאן שעמידתם של התנינאים עצמם היא התאמה שניונית, שהתפתחה כתוצאה מהחיים המימיים של התנינאים. במילים אחרות, הניידות של התנינאים המודרניים אינה פרימיטיבית, כי אם מותאמת לאופי חייהם המימי למחצה.

עור ושלד

תקריב על עור התנין והקשקשים שלו

איור המתאר שלד של תנין

גולגולת של תנין היאור (Crocodylus niloticus) לצד גולגולת אדם.

עורם של התנינאים מכוסה בקשקשים שאינם מכסים זה את זה. הקשקשים מורכבים מהחלבון קרטין, אותו חלבון שמרכיב פרסות, קרניים, שיער, טופרים וציפורניים של אורגניזמים רבים. העור שעל ראשם מחובר לעצמות הגולגולת. מתחת לקשקשים נמצאות לוחיות עצם. בדומה לטבעות בגזעי עצים, ללוחיות אלו ישנן טבעות צמיחה שנתיות, שבעזרתן ניתן באופן תאורטי לחשב את גילו של התנינאי. את הלוחיות הללו ניתן למצוא בגב, ובמינים מסוימים גם באזור הבטן. הלוחיות מסודרות במבנה של שורות, ויחד הן משמשות כמעין שריון מגן. מתחת ללוחיות קיימת שכבה חזקה וגמישה שמספקת הגנה נוספת.

שלדם של התנינאים המודרניים מותאם היטב לאורח החיים המימי למחצה שלהם. גוף התנינאים מוארך וגפיהם קצרות יחסית. ברגליהם הקדמיות חמש אצבעות, ובאחוריות ארבע, והן מחוברות בקרום שחייה. הזנב הארוך (המהווה כמחצית מאורכו הכולל של התנין) הוא חזק ושרירי ומשמש ככוח המניע העיקרי של התנין בשחייה מהירה ובזינוק אל מחוץ למים. בנוסף לצלעות בית החזה לתנינאים יש מעין צלעות מסחוס, הנקראות gastralia, שמגינות על הבטן.

בדומה ליונקים, לכל התנינאים ישנן שיניים הערוכות בשקעים בפה, אולם בשונה מהיונקים, התנינאים מחליפים את שיניהם במהלך חייהם. התנינאים הצעירים מחליפים את שיניהם בשיניים גדולות יותר בקצב של שן אחת בחודש. אצל תנינאי בוגר קצב החלפת השיניים יורד לשן אחת בכל שנתיים ואף יותר. משמעות הדבר היא שתנינאי ממוצע מחליף כ-3,000 שיניים במהלך חייו. שיניהם של התנינאים חלולות, והשיניים החדשות גדלות לתוך החלל של קודמותיהן. בצורה זו השן החדשה "מוכנה" כבר כאשר השן הקודמת נושרת.

הגולגולת של התנינאים מפותחת מאוד ומציגה התאמות לאורח חייהם המימי-למחצה. עיניהם, נחיריהם ואוזניהם נמצאות במעלה הגולגולת, כך שהם יכולים לצוף במים כאשר רק איברים אלו חשופים לאוויר. בזוחלים פרימיטיביים, עצם הכנפה (Pterygoid) והעצם הרבועה (Quadrate bone), מחוברות לגולגולת דרך מפרק בעל יכולת תנועה. בתנינאים מודרניים, עצמות אלו צמודות לגולגולת דרך מפרקים חסרי כושר תנועה, כך שהגולגולת כולה קשיחה וחסרת תנועה למעט מפרקי הלסת התחתונה. לתנינאים ישנו חך משני (Secondary palate), המאפשר להם לנשום גם כאשר הם שקועים בחלקם במים. החך המשני מפריד למעשה בין חלל הנשימה לחלל הפה. שסתומים חיכיים (של החך), המצויים בצד האחורי של הגרון, נסגרים כאשר התנינאי שוקע במים, וכך הוא יכול לפתוח את פיו מתחת למים מבלי להיחנק. בנוסף, החך המשני מאפשר לתנינאים אכילה ונשימה באותו זמן.

פיזיולוגיה ומטבוליזם

• מטבוליזם (חילוף חומרים): במחקר שנערך בשנת 1981 נמצא כי קצב חילוף החומרים של אליגטור קטן פי 60 מהנתון המקביל אצל אדם במשקל 70 ק"ג, שקטן פי 60 מהנתון המקביל אצל חדף השוקל שני גרמים. טמפרטורת גופם הממוצעת נעה בסביבות 30 מעלות צלזיוס, אולם היא עשויה להשתנות בטווח גדול. בעונות הקרות או היבשות של השנה, חלק מהתנינאים נוהגים לסגת למחילות או לגופי מים שקטים, תוך שהם אוכלים לעיתים רחוקות בלבד. מטרתה של התנהגות זו היא להקטין את בזבוז האנרגיה הרב בתנועה ובציד בטמפרטורות נמוכות. אין זו שנת חורף כלל ועיקר - התנינאים אינם ישנים במשך כל התקופה, אלא רק מתנהלים בעצלתיים.

  

  בתמונה מצולם תנין צעיר יחד עם כמה תנינים שהיו באקווריום. התמונה צולמה באקווריום במצפה התת-ימי באילת.

• מערכת ההובלה ומערכת העיכול: לבם של התנינאים הוא המפותח ביותר מבין כל קבוצות הזוחלים. הוא כולל ארבעה מדורים שמופרדים כמעט לחלוטין. בשונה מהיונקים, דם עשיר בחמצן ודם עני בחמצן יכולים להתערבב הודות לקיומו של מעבר הנקרא "Foramen of Panizza", שנסגר ונפתח לסירוגין. המעבר פתוח בעתות צלילה ועיכול, על מנת לאפשר הזרמה של דם מהריאות לאזור הבטן. הזרמת דם זו נועדה כנראה לסייע בייצורה של חומצת קיבה המסייעת בעיכול עצמות מהטרף הנאכל. מערכת החיסון של התנינאים היא חזקה ביותר ויכולה לעמוד בזיהומים קשים (כגון מים מזוהמים בחיידקים, זיהומים שנגרמים בפצעים ואכילת נבלות מרקיבות) שבעלי חיים אחרים מתים מהם. נראה שלדמם של התנינאים סגולות רפואיות כלשהן נגד חיידקים ונגיפים. מערכת העיכול של התנינאים מחולקת למספר חללים. התנינאים בולעים גופים לא גדולים וקשיחים כדי שישמשו כאבני קיבה (Gastroliths), המסייעות בעיכול המזון ובפירוקו לחלקים קטנים. בחלל השני נמצאות חומצות חזקות ביותר, המסייעות בעיכול עצמות וחלקים קשים אחרים. חומצות הקיבה של התנינאים הן מהחזקות ביותר בקרב בעלי החוליות.
• מערכת הנשימה: בריאותיהם של התנינאים קיימים שקיקי אוויר קטנים הדומים לנאדיות. הם בעלי איבר שרירי ייחודי דמוי סרעפת המחובר למעי ולכבד והמסייע בתהליך הנשימה, וזאת על ידי הפרדה בין חלל בית-החזה וחלל הבטן. נחיריהם נסתמים על ידי קפלים עוריים בעת שהם צוללים במים. קיומו של חך משני מאפשר להם לנשום כשפיהם מלא מים או מזון. כאשר התנין צולל מתחת למים הוא עוצר את נשימתו. במחקר שנערך ב-1985 באוניברסיטת סידני נמצא כי משך הצלילה הממוצע של תניני הים נע בין 4.3 ל-6.6 דקות בלבד, וכי הפרטים עלו לפני המים מרצונם לאחר שפחות מ-30 אחוזים ממלאי החמצן שלהם מוצה. עם זאת, התנין מסוגל לצלול למשך מספר שעות (עד כ-10 שעות ברציפות) אם יש בכך צורך.
• מאזן הידרואוסמטי ובלוטות מלח: לבני משפחת התניניים יש בלשון בלוטות המפרישות מלחים ושומרות על מאזן הידרואוסמטי תקין בגופם. דבר זה מאפשר לתניניים שהייה במים מלוחים, כולל בים. בנוסף, גודלם הרב של תנין הים והתנין האמריקאי מסייע להם בשמירת מאזן הידרואוסמטי תקין ומינים אלו ידועים בשהייתם הרבה בים הפתוח.

מערכת העצבים; חושים

מבנה גוף כללי של תנין

כמו כל הזוחלים, מוחם של התנינאים קטן יחסית לגודל גופם. עם זאת, מוחם מפותח יותר ממוחם של מרבית הזוחלים האחרים והם מגלים אינטליגנציה גבוהה יחסית, המתבטאת בין השאר ביכולת למידה, טקטיקות ציד שדורשות דיוק ותחכום, וטיפול הורי בצאצאים.

הלסת העליונה והלסת התחתונה מכוסות בנקודות שחורות וקטנות על העור. מאחורי נקודות אלו קיימות פקעות רבות של סיבי-עצבים, המגיבות לכל שינוי קל בפני המים. בעזרת אלו מסוגלים התנינאים לזהות תנודות ושינויים קלים בלחץ המים. יכולת זו מסייעת להם בזיהוי טרף, סכנות האורבות להם ופולשים שחדרו לתחומם, וזאת גם בזמן חשיכה מוחלטת. איברי חישה אלו נקראים בשם Dermal Pressure Receptors ‏(DPR) או Integumentary Sense Organs ‏(ISO). מבחינה זו נצפה הבדל בין התנינאים השונים. אצל האליגטוריים ניתן למצוא את איברי ה-DPR רק באזורי הלסתות, בעוד שאצל התניניים מצויים איברים אלו ברוב קשקשי הגוף.

בדומה לבעלי ארבע רגליים ימיים או אמפיביים, האוזניים, העיניים והנחיריים נמצאים כולם באותו משטח. הם רואים היטב בשעות היום, וייתכן אף כי הם מבחינים בין צבעים. האישונים שלהם אנכיים, בדומה לאלו של החתוליים, ולכן ראיית הלילה שלהם טובה יותר. בנוסף, מאחורי הרשתית נמצאת שכבה מחזירת אור (Tapetum lucidum) שמשפרת באופן ניכר את ראייתם באור מועט. בנוסף לשני העפעפיים הרגילים, יש להם עפעף שלישי, שמגן על עיניהם מתחת למים. עם זאת, העפעף השלישי מפריע להם למקד את ראייתם מתחת למים, ולכן בזמן החיפוש אחר טרף במים הם מסתמכים על חושים אחרים.

תוף האוזן נמצא מאחורי העיניים, והוא מכוסה בחתיכת עור הניתנת להזזה. בזמן צלילה היא משמשת למניעת חדירת מים לראשם. חוש השמיעה של התנינאים הוא טוב מאוד, גם באוויר וגם במים, וכן רגיש לתדרים נמוכים. בחלל האוזן התיכונה קיימת רשת מורכבת של מעברים גרמיים, ושם גם נמצאת חצוצרת השמע. בחצוצרת השמע, האיבר המקביל לשבלול ביונקים, נמצא איבר הנקרא Lagena שקיים בזוחלים ועופות אך לא ביונקים. לפי המחקרים האחרונים נראה שאיבר זה משמש לחישה מגנטית של השדה המגנטי של כדור הארץ ומסייע לתנינאים בניווטים למרחקים גדולים.

חוש הריח של התנינאים מפותח מאוד, אף שאין להם איבר יעקובסון (איבר המשמש להרחה). קצות עצבי ההרחה שלהם נמצאים בחללי האף המחוברים לנחיריים הנמצאים בקדמת הלסת העליונה.

גודל

איור המציג גדלים אופייניים של תנין הים: מהנקבה הממוצעת ועד לזכר הגדול ביותר.

רוב התנינאים כיום מגיעים לאורך של מספר מטרים. הקטנים שבהם הם באורך 1.5–2 מטרים (4.9–6.6 רגל) והגדולים שבהם מגיעים אף ל-6–7 מטרים (20–23 רגל). משקלם הוא כמה עשרות עד מאות ק"ג. בעבר הגיעו התנינאים גם לאורך של למעלה מ-11 מטרים (36 רגל), כאשר הגדולים שבהם היו הדיינוסוכוס, הרמפוסוכוס והפורוסזאורוס (הסרקוסוכוס שייך לעל-סדרת דמויי תנינאים אך לא לסדרה תנינאים עצמה). מאחר שתנינאי ענק אלו ידועים ממאובנים חלקיים, הערכת גודלם המרבי משתנה בהתאם לשיטה בה בוצעה ההערכה, ולכן בטבלה ניתנים טווחי הערכה.

התנינאים הגדולים ביותר כיום שייכים למשפחת התניניים. התנינאי הגדול ביותר כיום הוא תנין הים שאורכו יכול להגיע ל-7 מטרים (23 רגל) ומשקלו לעד 2 טונות. תנין הים הגדול ביותר שנמדד באופן מדויק, לולונג, שקל 1,075 קילוגרם (2,370 ליברות) ואורכו היה 6.17 מטרים (20.2 רגל). אורכו הממוצע של תנין הים נע בין 4.3 ל-5.5 מטרים (18 רגל), וזכרים רבים ארוכים יותר מ-5 מטר ושוקלים 600 ק"ג ומעלה. תנין היאור הוא התנינאי השני בגודלו: אורכו נע בין 4 ל-5 מטר בממוצע עם משקל ממוצע של 450 קילוגרם (990 ליברות), ויכול אף להגיע לאורך של מעל 6 מטר בפרטים גדולים במיוחד. התנין הגדול ביותר שנמדד במדויק היה תנין יאור מטנזניה באורך 6.45 מטרים (21.2 רגל) ששקל 1,090 קילוגרם (2,400 ליברות). רוב התניניים הם בגודל בינוני ואורכם נע בין 3 ל-4 מטר אך ישנם גם תניניים קטנים שאורכם אינו עולה על 3 מטר. התנין הגמדי הוא תנינאי קטן במיוחד: אורכו 1.5–1.9 מטרים (4.9–6.2 רגל) בלבד.

האליגטוריים קטנים יותר בממוצע. הגדול שבהם הוא הקיימן השחור שאורכו יכול להגיע עד 5–6 מטרים (16–20 רגל) אך לרוב נע בין 4 ל-5 מטר. שאר מיני הקיימנים הם קטנים: גודלם לא עולה לרוב על 3 מטר, ואילו אורכו של קיימן גמדי של קיווייה מגיע רק למטר וחצי. האליגטורים האמריקאים הם בינוניים-גדולים: אורכו של אליגטור ממוצע מגיע ל-3–4 מטרים (9.8–13.1 רגל) ומשקלו ל-270 קילוגרם (600 ליברות), אך נצפו מספר אליגטורים באורך של מעל 5 מטר.

הגוויאליים הם תנינים ארוכים אך רזים. אורכם יכול להגיע ל-5–6 מטרים (16–20 רגל) ומשקלם עד לטונה. למרות היותם גדולים מאוד, גם ביחס לתנינאים אחרים, הם לא תוקפניים וניזונים בעיקר מדגים (ורכיכות מים ופרוקי-רגליים כאשר הם צעירים).

להלן רשימה של התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם:

שם בעברית	שם מדעי	ענף	תקופה	אורך מרבי	משקל מרבי
דיינוסוכוס	Deinosuchus riograndensis	דמויי אליגטור	קרטיקון עליון	10.6–12 מטרים (35–39 רגל)	5.6–8.5 טונות
רמפוסוכוס	Rhamphosuchus	גוויאליים	מיוקן	8–11 מטרים (26–36 רגל)	3–4.3 טונות
פורוסזאורוס	Purussaurus brasiliensis	קיימנים	מיוקן	7.6–10 מטרים (25–33 רגל)	2–6 טונות
גריפוסוכוס	Gryposuchus	גוויאליים	אאוקן	10.15 מטרים (33.3 רגל)	1.7 טונות
אאותקודון	Euthecodon	תניניים	מיוקן–פליסטוקן	10 מטרים (33 רגל)	?
מורסוכוס	Mourasuchus amazonensis	אליגטוריים	מיוקן	9.47 מטרים (31.1 רגל)	4.3 טונות
תנין הים	Crocodylus porosus	תניניים	כיום	6.3–7 מטרים (21–23 רגל)	מעל טונה

• 
  השוואת גודלי מיני תנינאים, פרה-היסטוריים ומודרניים:       סרקוסוכוס (12 מטר),       דיינוסוכוס (12 מטר),       גוויאל הודי (6.25 מטר),       תנין היאור (6 מטר),       אליגטור אמריקני (5.5 מטר).

התנהגות ותזונה

תנועה

תנין היאור שוחה על ידי ביצוע תנועות גליות בזנבו הארוך והשרירי (התמונות מסודרות מימין לשמאל).

תנין בזמן "הליכה גבוהה"

התנינאים מסוגלים לנוע הן ביבשה והן במים — באופנים שונים וביעילות משתנה, בהתאם למין. כל התנינאים שוחים היטב במים. הם מנווטים ומכוונים את כיוון תנועתם בעיקר בעזרת זנבם. התנין מתקדם במים על ידי הנעה גלית של הזנב באופן דומה לתנועתם של נחשים. בזמן שחייה מהירה, צמודים גפיו של התנין לצדי גופו. שינוי כיוון התנועה במים נובע מהזזת פלג הגוף העליון והראש, או מהזזת הזנב באופן אסימטרי. לתנינאים יכולת שליטה מוחלטת בכושר הציפה שלהם, המאפשר להם לצוף בתנוחות שונות (בהן הראש נמצא בדיוק בגובה הנכון מעל פני המים) ולצלול כמעט בלא מאמץ.

ביבשה, לעומת זאת, נעים התנינאים באופן מגושם יחסית. בשהייה על היבשה, אופן התנועה העיקרי של התנינאים הוא זחילה על הגחון, כאשר רגליהם נמצאות בצדי הגוף ולא מתחת לבטן. עם זאת, יש להדגיש שאת מרבית זמנם ביבשה מבלים התנינאים ברביצה ובהתחממות וללא תזוזה כלשהי.

צורת הליכה נפוצה פחות של התנינאים היא "High walk" (תרגום מילולי: "הליכה גבוהה"), שהיא הליכה במהלכה בטנם רחוקה מהקרקע ורגליהם אנכיות לגופם. מהירותה של ההליכה הגבוהה היא 0.3–4.5 קמ"ש (0.083–1.250 מטר לשנייה). צורת תנועה זו יוצאת דופן בקרב הזוחלים, שגפיהם מזדקרות בכיוון צדי הגוף ולא כלפי מטה. בשל כך, הזחילה הרגילה של מרבית הזוחלים היא נמוכה מאוד, בניגוד להליכה הגבוהה של התנינאים, שבה הגפיים המזדקרות מטה מביאות להגבהת הגוף. יוצא דופן בתנועתו הוא הגוויאל, שנע ביבשה באופן מגושם גם ביחס לתנינאים אחרים בשל רגליו החלשות (ולכן הוא יוצא ליבשה רק לביצוע פעולות מעטות כמו קינון, הטלת ביצים ורביצה בשמש). בהיותם על היבשה התנינאים אף מסוגלים לרוץ (Gallop), ובמרחקים קצרים הם מסוגלים להגיע למהירות של 3–17 קמ"ש (0.83–4.72 מטר לשנייה), שהיא גבוהה משמעותית ממהירותם במצב של הליכה גבוהה.

ציד ותזונה

אליגטור אמריקני צעיר טורף סרטן. תזונתם של תנינאים צעירים מורכבת בעיקר מחסרי חוליות (כגון פרוקי-רגליים שונים) ודגים קטנים, אך בהגיעם לבגרות הם הופכים לטורפי על המסוגלים לצוד ולטרוף כמעט כל בעל חיים באזור מחייתם.

תנין ממין Crocodylus porosus (תנין הים) עם פה פעור. ניתן לשים לב לשיניו החדות.

תנין היאור (Crocodylus niloticus) הוא בעל החיים עם הנשיכה החזקה ביותר שחי כיום. הנשיכה נמדדה ועוצמתה היא כ-22,000 ניוטון (כ-2.2 טון-כוח). ייתכן שתנין הים עולה עליו בפרטים שאורכם מעל 6 מטר.

תנין היאור צד גנו בעת שהלה ניסה לחצות את נהר המארה באפריקה. תמונה 1: התנין מזנק ותופס את הגנו.

תנין היאור צד גנו בעת שהלה ניסה לחצות את נהר המארה באפריקה. תמונה 2: התנין לופת את הגנו במלתעותיו וגורר אותו לתוך המים במטרה להטביעו ואז לטורפו.

התנינאים הם מהציידים היעילים בטבע, הודות למבנה גופם החסון, לגפיהם החזקות, למלתעותיהם האימתניות ולזנבם הארוך והיעיל. התנינאים הם טורפים אופורטוניסטים, כלומר, הם צדים כל דבר הנקרה בדרכם, אולם הם עשויים להציג התנהגויות מורכבות יותר במהלך התמודדות עם פריטי טרף שונים בסביבות שונות. ניביהם החדים מותאמים היטב ללכידת הטרף, לאחיזתו ולגרירתו. השיניים הטוחנות קצרות וקהות, והן משמשות למחיצת הטרף. לתנינאים 28–32 שיניים בלסת התחתונה ו-30–40 שיניים בלסת העליונה. מבנה השיניים מאפשר אחיזה איתנה בטרף, שסיכוייו להימלט קטנים מאוד מרגע שנתפס. עוצמת הנשיכה של התנינאים היא החזקה ביותר בעולם החי כיום, ועולה על זו של אריות, צבועים וכרישים; עוצמת הנשיכה של הגדולים שבהם – תנין הים ותנין היאור – עולה על 20 קילוניוטון (2.0 טון-כוח). כאשר התנין תופס טרף במלתעותיו, הנזק שנגרם לטרף מעוצמת הנשיכה הוא גדול וקשה לו ביותר להשתחרר. הלסתות אינן נעות אופקית זו ביחס לזו, וכך הטרף אינו נלעס, אלא נבלע שלם ובמלואו, או בנתחים גדולים שהתנין תולש מהגווייה (למשל, על ידי התמרון הידוע בכינוי "גלגול המוות"). מרבית התנינאים פעילים בלילה, ואילו בשעות היום הם מעדיפים להתחמם לאור השמש. באופן כללי, קצב פעילות הטרף הוא מינימלי בחודשי החורף הקרים, ועולה בהדרגה לקראת האביב והקיץ.

תזונת התנינאים משתנה בהתאם לגילם ולאורכם. בצעירותם, כשגופם קצר (30–50 סנטימטרים), הם ניזונים מטרף קטן, כמו חרקים, צפרדעים וקרפדות ועכבישים. כשהם בגודל בינוני (2.5–3 מטרים), הם יאכלו מעט מאוד חרקים, ולחלופין יטרפו דגים ועופות, יונקים, חלזונות ואף זוחלים אחרים. בהגיעם למלוא גודלם (4 מטרים ומעלה), התנינאים לא יאכלו חרקים וחסרי חוליות כלל, ובמקום זאת מורכב מזונם מיונקים, מעופות, מזוחלים (גם צבים) ומדגים. גם גודל הטרף משתנה, וכך תנינאי בגודל בינוני יתקשה לצוד יונקים גדולים, שאותם יצודו בעיקר התנינאים הבוגרים והגדולים. הגדולים שבתנינים מסוגלים אף להרוג ולטרוף גם גורים ופרטים צעירים של מגה-פאונה כגון חתולים גדולים, היפופוטם ופיל אפריקני. בנוסף, תזונתם של התנינאים משתנה גם בהתאם לסביבת מחייתם. במים מלוחים, בשפכי נהר ובלגונות, טורפים התנינאים הצעירים בעיקר סרטנאים, חסילונים, רכיכות ומגוון של דגים וחרקים, ולעיתים אף דגים גדולים וכרישים. לעומת זאת, במים מתוקים ובביצות הם טורפים צפרדעים, ראשנים, חלזונות, יונקים קטנים, דגים וחרקים.
לסיכום, תזונת התנינאים משתנה באופן טבעי ממין למין. המינים הגדולים והחסונים יותר יטרפו יונקים רבים יותר באופן יחסי. כך, הקיימן השחור ניזון מקפיבארות, מלוטרות, מכלבים, מחזירים, מאיילים ומבקר. תנין הביצות יאכל גם קופים, ותנין הים יטרוף גם עטלפים גדולים, בקר, וולבים וסוסים. בין היונקים שטורף תנין היאור נמנים אנטילופות ממינים שונים, גנו וזברות. תזונתם של מינים אחדים כוללת גם בני אדם.

במרבית הזמן, התנינאים אינם מבזבזים אנרגיה רבה על הציד. שיטת הציד העיקרית שלהם היא מארב: שהייה מתחת לפני המים בהמתנה לבואו של טרף. הם מסתמכים על הסוואה ועל יכולתם המפותחת להישאר בלי-ניע מתחת לפני המים, כאשר רק עיניהם, אוזניהם ונחיריהם מעל לפני המים. מעמדה מוסתרת זו הם יכולים "לשגר" עצמם לכיוון הטרף במהירות גבוהה, ובעת תקיפה הם אף עשויים לרוץ מרחק קטן על האדמה. תנינאים רבים, ובעיקר הבינוניים בגודלם, מסוגלים לזנק מהמים בצורה אנכית ממש לגובה של יותר מ-1.5 מטרים במטרה לתפוס עוף או עטלף שחג מעליהם. הקטנים שבהם יזנקו אל מחוץ למים, ויתפסו בפיהם חרקים שונים, כמו שפיריות. כאשר תנינאי עט על עדר (של אנטילופות למשל), הפרטים בעדר נכנסים לבהלה ולבלבול, וכך ההפתעה של התנינאי מתגלית על-פי רוב כמוצלחת.

שיטות התנינאים להריגת הטרף מסתמכות על מאמץ קטן. בחלק מהמקרים התנין יאחז בשיניו את אפו או חוטמו של הטרף, מה שישתק אותו במידה חלקית בשל כמות העצבים הגדולה באזור החוטם, ובמקרים אחרים התנין ישתמש בראשו הגרמי כדי להלום בטרפו - מה שעלול להמם אותו, לשבור לו עצמות או להפילו לתוך המים. אחת השיטות הנפוצות להריגת יונקים היא תפיסתם על ידי המלתעות וגרירתם לתוך המים, שם הם מתים מטביעה וחנק. בנוסף, התנינאים אורבים לטרפם דווקא בנתיבים שבהם עובר טרף רב, דוגמת נתיבי-נדידה פופולריים. בצודם דגים, התנינאים ממתינים בשקט מתחת למים עם פה פעור, כנראה על מנת לחוש ברעידות כאשר דג מתקרב. ברגע שחשים בדג, הם מזנקים ותופסים אותו במלתעותיהם. לעיתים נדירות יותר התנינאים מציגים גם שיטות ציד קבוצתיות. דוגמה לשיטה אחת שלהם נמצאת באגם סנט לוסיה בדרום אפריקה, שם להקות דגים נודדות באופן עונתי - מן האגם לאוקיינוס ההודי ובחזרה. בחודשי האביב התנינאים מתאספים באזור צר שרוחבו פחות מ-500 מטרים באופן שלא מאפשר לדגים לעבור. כל אחד מהתנינאים שומר על מקומו במבנה ולא מש ממנו. התנהגות חברתית בהקשר תזונתי מתרחשת גם כאשר נדרש טיפול בטרף גדול: לאחר שפגר של אנטילופה נגרר למים, למשל, תנינאי אחד ינשך בחוזקה את גוף האנטילופה, והתנינאי השני יתפוס בפיו את אחד מחלקיה ויסתובב במהירות על מנת לבתר את חלק הגוף הזה. לאחר מכן שני התנינאים יחליפו תפקידים. תמרון זה לביתור הטרף ידוע בכינוי "גלגול המוות".

מבנה חברתי ותקשורת

אליגטור אמריקני בתנוחת מגננה. פיו הפעור נועד להעביר מסר מאיים.

קבוצה של תניני יאור צעירים בחמת גדר.

המבנה החברתי של התנינאים משתנה בהתאם למין התנין ולסביבת מחייתו, ובעיקרו נמצא מדרג היררכי של הזכרים. הזכרים הבוגרים והגדולים הם אלו שלרוב שולטים, ונראה שתנינים אלו הם על פי-רוב חמי מזג. הם שולטים על גישה לנקבות, לאתרי קינון, למזון ולמרחב מחיה. זכרים אחרים עלולים לקרוא עליהם תיגר, אולם מאבק פיזי בין שני זכרים נדיר למדי. גם בקרב הנקבות קיימת היררכיה, אולם היא פחות ברורה. חיכוכים בין נקבות מתקיימים בעיקר עקב מאבק על אתרי קינון, ופחות עקב גישה לזכרים.

התנינאים הם בעלי-חיים טריטוריאליים, בעיקר באזורים צפופים (בעונת היובש באפריקה, למשל, תנינאים רבים מתקבצים במאגרי מים מועטים). הזכרים חיים בטריטוריה שגודלה משתנה בהתאם למין ולסביבה, והחפיפה בין הטריטוריות קטנה. הזכר מכריז על עצמו כשליט באזורו באמצעות מגוון של סימנים חברתיים ומצגים שמשתנים ממין למין, וכשיתקרבו לפרט אחר, הם יבליטו את ראשם, את גבם ואת זנבם. פרט כנוע יעזוב את האזור תוך השקעת גופו ונסיגה תוך-מימית. כך, כאשר זכר זר יחדור לטריטוריה של זכר דומיננטי, הלה יתקוף אותו בנשיכות בבסיס הזנב. בשל כך, זכרים שגופם מכוסה בצלקות ובפציעות הם בדרך-כלל פחותי-מעמד. אצל הנקבות אין התנהגות טריטוריאלית חד-משמעית: נקבות של מינים אחדים תגנה על הטריטוריות שלהן, שם יימצאו אתרי הקינון, בעוד שנקבות של מינים אחרים יתקבצו בקרקע אחת שבה יקננו כל הנקבות, כאשר כל נקבה תגן רק על אתר הקינון הפרטי שלה. עם זאת, כאשר המקום קטן וכמות הפרטים גדולה, שמירה על טריטוריה אישית נעשית קשה יותר ויותר, ולכן תוחלף ההתנהגות הטריטוריאלית במדרג היררכי, שבו הפרטים החזקים לא יאפשרו לכל אחד גישה למקורות (מים, מזון, אתרי קינון, צל וכו') שברשותו.

התנינאים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות, תנועות, ריחות ומגע, או בשילוב שלהם. לכל מין יש מגוון (סט) של דרכי תקשורת האופייני לו. התקשורת בין הפרטים מתחילה כבר בביצים בשלב העובר. נראה שהתנינאים הקטנים מתקשרים בינם לבין עצמם במהלך סוף הדגירה על מנת לתאם את הבקיעה, היות שכל הביצים בוקעות באותו לילה. לאחר שבקעו מהביצה, האבקועים ישמיעו קולות מצוקה אם גורם זר יאחז בהם וירימם. קולות המצוקה מעוררים תגובות מידיות ועצבניות של תנינאים בוגרים: בחוות תנינים בגינאה החדשה צצו כ-20 תנינים בוגרים מאגם בעקבות קולות כאלו: הזכרים החלו להכות במים בעצבנות וללכת לכיוון האבקוע, והנקבות שחו בעצבנות והשמיעו קולות גרוניים נמוכים. כשהם בוגרים יותר, נמצא כי התנינים מציגים דגם פיזור-ליכוד: בשעות הערב הם מתפזרים על מנת למצוא מזון ולאכול, ובבוקר מתאספים חזרה ומתחממים יחדיו בשמש. בזמן הפיזור ובזמן הליכוד, נמצא שהתנינאים משמיעים קולות בקדחתניות, כנראה כדי לשמור על הליכוד של הקבוצה. בהמשך החיים, רמת ה"קוליות" של התנינאים שונה ממין למין: האליגטורים והקיימנים הם רעשנים ביותר, בעוד שמינים אחרים כמעט שלא משמיעים קולות. ככלל, נראה שמינים החיים באזורי מים פתוחים, באגמים ולאורך נהרות משמיעים פחות קולות מהמינים החיים בביצות.

רפרטואר הקולות המימי של התנינאים מותאם היטב לאופי החיים האמפיבי שלהם. הדרכים הבולטות ביותר להשמעת קולות במים הן חבטת הראש במים (Headslap) ונקישת הלסתות (Jawclap), שמבוצעות בסמוך לפני המים. חבטת הראש כוללת את הרמת הראש מעל לפני המים, פתיחה וסגירה חזקה של הפה, ואז חבטה חזקה של הראש במים. מיצג זה מייצר רעש רב, והוא נועד, כנראה, כדי להכריז על נוכחותו ועל מיקומו של המבצע. אמצעי נוסף להעברת מסרים במים הוא השמעת קולות אינפרא-סוניים (קולות נמוכים מאוד). הדרך להפקת קולות אלו היא הרעדת שרירי הגו במהירות. הקולות המופקים הם בתדירות שבין 1 ל-10 הרץ. זכרי תנינים משתמשים בקולות אלו בזמן החיזור. תנינאים אחרים משמיעים אותם בסמוך לחבטות ראש. לבסוף, התנינאים מעבירים מסרים גם באמצעות תנועות מסוימות. בקרבת זכרים אחרים, למשל, הזכר הדומיננטי ישחה כאשר חלק ניכר מגופו הגדול נמצא מחוץ למים, בעוד שהזכרים האחרים ישחו כאשר רק ראשם נמצא בחוץ. בזמן החיזור התנינאים נוגעים זה בזה באזורי הראש והצוואר, מקומות בהם ריכוז הקולטנים התחושתיים גבוה.

אקולוגיה ומחזור חיים

רבייה

תקריב של ראשו של תנין פיליפיני קטן

אליגטור אמריקני צעיר נח על פרט בוגר, כנראה אימו. התנינאים מטפלים בצאצאיהם בחודשים הראשונים לחייהם.

ההזדווגות נמשכת בין חצי דקה במינים אחדים ועד ל-15 דקות לערך במינים אחרים, והיא מבוצעת במים הרדודים. להזדווגות קודם חיזור שכולל מצגי כוח, השמעת קולות בתדרים נמוכים (ידועה תצוגת "המים המרקדים" שמפיק אליגטור אמריקני על ידי הרעדת המים באמצעות תדר אינפרא-סוני) וחיכוך חוטם בחוטם.

כל התנינאים מטילים את ביציהם בקנים שהם בונים. כל האליגטוריים וחלק מהתניניים בונים תלים קטנים העשויים מצמחייה, מבוץ ומחול שבולטים מעל לפני האדמה או המים (נקראים mound nesters), בעוד שחלק ממיני התניניים (ובפרט תנין היאור) חופרים גומה בחול ומכסים את הביצים בגומה שחפרה הנקבה בחול (נקראים hole nesters). מספר מינים, כגון תנין אמריקני, תנין קובני ותנין הביצות, בונים קנים משני הסוגים בהתאם לתנאי הסביבה (מקום פנוי, זמינות צמחייה וחול). הצמחייה שבקן תוססת ובכך מסייעת בשמירה על טמפרטורה מתאימה. לטמפרטורה בקן השפעה רבה על עתיד התנינאים - אם הטמפרטורה תהא גבוהה או נמוכה מדי, העוברים עלולים למות. יתר על-כן, הטמפרטורה ששוררת בקן היא אחד מהמרכיבים המרכזיים הקובעים את הזוויג של העובר, שכן התנינאים הם חסרי כרומוזומי מין (להרחבה ראו קביעת מין תלוית טמפרטורה). בשונה מהעופות, מרבית מיני התנינאים מטילים מספר רב של ביצים: גודל התטולה נע בין 20 ל-80 ביצים, כאשר בממוצע אחד מתוך 50 צאצאים שורד. נתונים אלה משתנים בין המינים ולעיתים אף בתוך המין. נקבות בוגרות מטילות ביצים רבות יותר מנקבות צעירות יותר. הדגירה נמשכת בין 35 ימים במינים הקטנים לבין 90–100 ימים במינים הגדולים.

ב-2023 תועדה רביית בתולים בנקבה של תנין אמריקאי ששהתה בבידוד בחוות תנינאים בקוסטה ריקה. התנינה הפרתה את עצמה ללא הזדווגות עם זכר והטילה ביצים שהודגרו באינקובטור. באחת הביצים נמצא עובר שכמעט זהה גנטית לאם.

הנקבות של מרבית המינים שומרות על קניהן מטורפים, ולצורך כן הן צמות במשך זמן רב, לעיתים אף בכל תקופת הדגירה. הקנים נבנים על-פי רוב על גדות נהרות, בביצות, בסבכי צמחייה צפים ובחופי אגמים. בסוף תקופתה הדגירה יבקעו כל הוולדות באותו יום, לעיתים בעזרת אמם. הזכרים גדלים מהר יותר מן הנקבות ומגיעים לאורכים גדולים יותר. מידת הדאגה והטיפול מצד ההורים משתנה ממין למין, אולם באופן כללי היא גבוהה (במיוחד מצד הנקבות) מאוד בקרב הזוחלים. הם מגיעים לבגרות מינית ברגע שהגיעו לגיל ולגודל מסוים. הם ממשיכים לגדול במשך כל חייהם, גם לאחר שהגיעו לבגרות מינית.

תנינאים בוגרים עשויים להגיע לגיל של 70 שנה ויותר, אולם תוחלת החיים המדויקת משתנה ממין למין, כשהיא נוטה להיות גבוהה יותר אצל המינים הגדולים. בגן החיות ביוהנסבורג ישנו תנין היאור בשם הנרי (אורכו למעלו מ-5 מטר ומשקלו למעלה מ-700 ק"ג), שנולד ב-1900 וגילו כיום הוא למעלה מ-124 שנים. באוסטרליה חי תנין ג'ונסטון (תנין מים מתוקים, Freshwater Crocodile) בשם "מיסטר פרשי" שנולד ב-1870 ומת ב-2010, בגיל 140 שנה.

תמותה וטורפים

חוטמנים, כמו החוטמן האדום שבתמונה, נעזרים בטפריהם ובזריזותם כדי לגנוב את ביצי התנינאים ולברוח מאמם.

נחשי אנקונדה הם מבעלי החיים הבודדים המהווים איום לתנינאים בוגרים

התנינאים חשופים למוות במידה הרבה ביותר כשהם עוברים (בביצה) ובחודשים הראשונים לחייהם. ככל שהם גדלים הם חשופים פחות ופחות לטורפים - שיעור הטריפה של האבקועים הקטנים גבוה למדי, אולם כשהם בוגרים וכשגודלם מלא, רק טורפים מועטים (בעיקר בני אדם ותנינאים אחרים) מסוגלים לאכול אותם. בראשית חייהם, ביצי התנינאים נתונות תחילה לחסדי מזג האוויר: גשמים חזקים יכולים להביא לירידת הטמפרטורה מתחת לרמה הדרושה להישרדות העוברים או לטביעתם, בעוד שגם היעדר גשם ורמות לחות נמוכות עלולות להביא להתייבשות העוברים ולגוויעתם. במרבית המקרים הקנים נבנים באתרים שעלולים להיפגע מתנאי מזג-אוויר קשים, כמו הצפות וסופות. ביצי תנינאים אחרות נשברות בשל הרגלי קינון רשלניים של הנקבה, או בשל שימוש של צבים בקני תנינאים על מנת להטיל בהם את ביציהם שלהם, ובתוך כך ביצי התנינאים נפגעות ונשברות.

סכנה אחרת שאורבת לביצים ולתנינים הצעירים היא טריפה על ידי בעלי חיים אחרים. טריפת הביצים היא מנהג שנמצא בשגרתן של כל נקבות התנינאים. מגוון בעלי חיים נוהג לטרוף את הביצים, ביניהם ראקון, אופוסומים, בואשיים, חזירים, דובים, לוטרות, שועלים, כלבים, לטאות, קופים וחולדות. במקומות מסוימים, הביצים מהוות חלק ניכר מתזונתם של מינים מסוימים. כך למשל, כוח הנילוס, לטאה הנפוצה ביבשת אפריקה, אחראית לגנבתן של יותר ממחצית מכל הביצים המוטלות ביבשת בעונות קינון אחדות. בנוסף, נמצא שנמלים מהסוג Crematogaster מחפשות ביצי תנינים והורגות את העוברים. במספר מדינות באפריקה, בני אדם פוגעים גם הם בביצי התנינאים - אם בשל סגולות רפואיות שמיוחסות להן, ואם לשם אכילתן. לאחר שהתנינאים בוקעים מהביצים ויוצאים לאוויר העולם, הם מהווים מקור מזון גם לבעלי החיים שניזונים מהביצים, וגם לבעלי חיים שחיים בסביבה מימית. כך למשל, תנינאים צעירים נאכלים גם על ידי צפרדעים, נחשים וצבים. חלקם נטרפים גם על ידי דגים ומיני עופות (קורמורנים וחסידות למשל). גורם תמותה נוסף של האבקועים הוא פגמים מולדים, כמו עיוורון, זנבות מסובבים או לא-מפותחים וגידולים ממאירים.

בהגיעם לאורך של מטר אחד, מספר הסיבות הטבעיות לתמותתם של התנינאים יורד באופן משמעותי. רק טורפים מעטים יכולים להורגם ולאוכלם. בעלי החיים היחידים בטבע המסוגלים להרוג תנין יאור בוגר הם היפופוטמים ופילים המתקיפים והורגים תנינים בשל חשש לחיי גוריהם. באמריקה הדרומית יגוארים, אנקונדות ונחשי חנק גדולים אחרים עלולים לתקוף ולצוד קיימנים קטנים ובינוניים למאכל. אך מלבדם אין לתנינאים חשש מטורפי-על אחרים החיים לצדם כדוגמת טיגריסים, נמרים, ואריות ואף תועדו מקרים בהם תנינים טרפו חתולים גדולים שכאלה.

התנינאים והאדם

ציד, סחר ומוצרים

סחר מוצהר במיני תנינאים סיכום השנים 2000 – 2002
אליגטור אמריקני	830,111
תנין אמריקני	100
תנין ג'ונסטון	12
תנין מורלט	6,459
תנין היאור	457,795
תנין גינאה החדשה	84,616
תנין הים	78,233
תנין קובני	0
תנין סיאמי	10,419
קיימן ממושקף	2,196,602
קיימן רחב-חרטום	178
קיימן ז'קרה	94,008
סך הכול	3,732,742

נעליים שיוצרו מעור תנין

תנינאים בחוות תנינים ליד בנגקוק

תנין היאור בספארי ברמת גן

מיני התנינאים נוצלו במהלך ההיסטוריה למטרות מגוונות, שהשתנו בהתאם לזמן ולמקום. בעבר הם ניצודו בכמויות מוגבלות בלבד לשם אכילת בשרם, למטרות רפואיות או למטרות דתיות. קבוצות אתניות רבות נהגו לאכול תנינאים בכל מקום שבהם נמצאו. בסין ובדרום-מזרח אסיה נודעה חשיבות רפואית ללוחיות הגביות של התנינאים ולאיבריהם הפנימיים, והם שימשו בייצור בשמים. באזורים אחרים בדרום-מזרח אסיה נעשה שימוש בשיניים ובטופרים של התנינאים כמרכיבים בשיקויים של מכשפים. תושבי גינאה החדשה נהגו לעיתים לקשט את בתיהם בגולגולות תנינאים מקושטות. עם זאת, ציד התנינאים, הסחר בהם ושימושיהם התרחבו רק במאות השנים האחרונות, ובעיקר עם התקדמות המהפכה התעשייתית.

כבר בסוף המאה ה-18 ציין ג'ון ג'יימס אודובון כי עורם של האליגטורים האמריקנים משמש לייצור שקי-אוכף, מגפיים ונעליים. למרות זאת, המדובר היה בשוק קטן, והתנינאים ניצודו לשם הספורט או בשל כך שנחשבו למזיקים, ולא למטרות רווח כלכלי. המצב השתנה במלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865). במהלך הזמן הביקוש לעורות התנינאים עלה וירד בהתאם לאופנה, וכך גם שימושיהם. הם שימשו לסירוגין להכנת תיקים, חגורות, כריכות ספרים וריפודי כיסאות. באפריקה של המאה ה-19 נעשה שימוש מועט בלבד בעורות התנינאים, ובמקום זאת נעשה שימוש בקנה-מידה קטן בשומנם לייצור נרות ובאיברים אחרים שלהם - לרפואה.

באזור מגורם של בני הזולו באפריקה נחשבו התנינאים למזיקים. ב-1913 הוצעו באזור עשרה שילינג עבור כל תנין מת ו-2.5 פני עבור כל ביצה. בשנים הבאות הושמדו אלפי ביצים ותנינאים רבים נורו. הירידה המתמדת בגודל אוכלוסיות התנינאים באזור הביאה לכך שב-1969 נכנסה לתוקפה אמנה שמטרתה הגנה על התנינאים באזור. בהודו, התנינאים ניצודו בעיקר למטרות ספורט, וקיימים רק תיעודים בודדים לציד מסחרי. בפיליפינים ציידים מסחריים מקומיים הביאו להיכחדותן של אוכלוסיות מקומיות מבודדות של התנין הפיליפיני. בפיליפינים ובגינאה החדשה שיטת הציד הנפוצה הייתה כניסה למקורות המים הנגישים ושם - ירייה במיני התנינאים הרצויים. כשאוכלוסיות התנינאים הידלדלו, הציידים שילמו למקומיים שיצודו את התנינאים באזורים הלא-נגישים אליהם לא יכלו להגיע סירות מנוע. בדרום אמריקה החל הציד המסחרי בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, והמין המועדף שם הוא הקיימן השחור. בכל האזורים האלו, התנינאים ניצודים, ותוצריהם מעובדים במקום או במדינות היעד - לרוב המדינות המפותחות בהן הביקוש למוצרי התנינאים, ובעיקר לעורות התנינאים, גבוה יותר.

גם כיום, החלק המבוקש ביותר בגוף התנינאים הוא עורם, אך גם בשרם ושיניהם מבוקשים, אם כי במידה פחותה. נתונים של האומות המאוחדות שפורסמו ב-2004 מלמדים כי הסחר בתנינאים מבוצע בקנה-מידה של מאות אלפי תנינאים - כאשר היצואניות הגדולות ביותר (בהפרש ניכר) הן קולומביה וארצות הברית. קולומביה אחראית על ייצוא למעלה מחצי מיליון קיימנים ממושקפים בשנה, וארצות הברית אחראית על ייצוא שנתי של כ-150,000–350,000 אליגטורים אמריקניים. גם תניני היאור נסחרים בהיקף של כ-150,000 פרטים בשנה. עוד עולה מהדו"ח כי היבואניות העיקריות של האליגטורים האמריקניים הן צרפת, איטליה, סינגפור וגרמניה. היבואנית העיקרית של הקיימנים הממושקפים היא סינגפור, אף שנמסר בדו"ח כי חלק גדול מהסחורה המיובאת מיוצאת לסין ולקוריאה. מיני תנינאים אחרים נסחרים בהיקף קטן משמעותית מהיקף הסחר של שני המינים הללו - בין עשרות בודדות לכמה עשרות אלפים.

בשבי האדם

הצורה הנפוצה ביותר של גידול תנינאים בשבי היא חוות תנינאים. החוות הראשונות הוקמו בתחילת המאה ה-20, והן היו דומות באופיין לפארקים זואולוגיים שמתמחים בהצגת תנינאים. בחוות אלו לא הושם כל דגש על הרבעתם, והכנסתן העיקרית הגיעה מתיירות. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 אוכלוסיות מיני התנינאים שהיו נחוצים לתעשיית העורות הידלדלו, וכך הוקמו חוות תנינאים שמטרתן היא להרביע את התנינאים ולנצל אותם. הכנסתן של החוות האלו מגיעה, באופן טבעי, ממכירת העורות. חוות אחרות מחזיקות בתנינאים לצורכי שימור (הקמת גרעיני רבייה של מינים שנמצאים בסכנת הכחדה והשבתם לסביבתם הטבעית) או לצרכים חינוכיים. הכנסתן העיקרית של חוות אלו מגיעה ממימון ממשלתי או מארגוני שימור שונים.

קיימים שני סוגים של חוות תנינאים. חוות מהסוג הראשון (Farms) מוקמות בעזרת מאגר יסודי של תנינאים שנלקחו, במצב הרצוי, מאזורים שונים המבודדים זה מזה. עם זאת, על מנת לרענן את המגוון הגנטי של תנינאי החווה, מדי תקופה מובאים לחווה תנינאים חדשים. חוות מהסוג השני (Ranches) מתבססות על לקיחתם של ביצים ותנינאים צעירים מהטבע. שיעורי הרבייה של התנינאים בשבייה גבוהים - ופרטים שנתפסים בבר ומובאים לחווה מתרבים בדרך-כלל כל שנה. בקיומן של החוות נעוצים כמה יתרונות: מתן מענה לביקוש בעורות תנינאים, תוך צמצום משמעותי של מספר התנינאים הנלקחים מסביבתם הטבעית; מניעת הכחדתם של מספר מינים; ולבסוף - הגישה הנוחה לתנינאים שבחוות סייעה לחקר התנהגותם בשבייה והשלכתה של האחרונה, במידה מסוימת, על התנהגותם בבר ועל תפקידם האקולוגי.

תנינאים מוחזקים גם בגני חיות, הן בגני חיות כלליים והן בגני חיות המתמקדים בתנינאים, בהם התנינים משמשים אטרקציה תיירותית. אחד מהם מציע לצלול בגליל זכוכית משוריינת אל תוך אקווריום ענק בו מוחזק תנין ים באורך של למעלה מ-5 מטר ולצפות בהאכלתו מתוך המים. בישראל ידועות חוות התנינים בחמת גדר וחוות קרוקולוקו בערבה.

שימור

ציד התנינאים והסחר בהם הגיעו לשיאם באמצע המאה ה-20. לפי הערכות, בתקופה זו נסחרו בין חמישה לעשרה מיליון עורות בשנה. רובו המוחלט של הסחר באותה עת היה חוקי, בשל העובדה שהיו חוקים בודדים בלבד שהסדירו את הציד והסחר בזוחלים האלו. הסחר התמקד בכל פעם במין (או בקבוצת מינים) אחר. כאשר האוכלוסיות של אותו המין הידלדלו - הסחר עבר להתמקד במין אחר. יחד עם ציד מקומי כתוצאה מתדמית של מזיקים, מינים רבים הגיעו למצב של סכנת הכחדה. הידלדלות האוכלוסיות הביאה למחסור מורגש בעורות, מה שהביא לתחיקת חוקים ולהתקנת תקנות שהגנו על אוכלוסיות הבר של התנינאים.

כך, בין 1959 ל-1970 מספר מדינות אפריקניות הגנו במידה משתנה על תנין היאור, על התנין צר-החרטום ועל התנין הגמדי. ב-1967 נאסר על ציד מסחרי של תנינאים. ב-1968 קולומביה אסרה על ציד ומכירה של מספר מינים, וב-1969 ארצות הברית סיפקה לראשונה הגנה פדרלית על האליגטור האמריקני. עם זאת, מידת האכיפה של חוקי ההגנה על התנינאים לא הייתה גבוהה ואחידה בכל המדינות. ההתקדמות הבאה בשימור התנינאים הגיעה עם החתימה על אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES) ב-1973.

אמנת וושינגטון נכנסה לתוקפה ב-1975. היא מחולקת לשלושה נספחים. כ-17 מיני תנינאים (מתוך בערך 23) נמצאים בנספח הראשון של האמנה, והיתר - בנספח השני. מינים הנכללים בנספח הראשון הם מינים המצויים בסכנת הכחדה ושמצבם עלול להידרדר אם לא ייפסק הסחר בהם. המינים בנספח השני הם כאלו שאינם נמצאים בסכנת הכחדה בהווה, אולם גם הסחר במינים אלו נתון להגבלות כלשהן, אם כי חמורות פחות מההגבלות הקיימות על הסחר במינים הנמצאים בנספח הראשון. עם השנים הסחר בתנינאים הצטמצם מלמעלה מחמישה מיליוני עורות בשנה לפחות משני מיליונים. איגוד השימור העולמי (IUCN) מדרג את מחצית מהמינים במצב שימור LC - כלומר סיכון נמוך; מצבו של מין אחד תלוי בתוכניות השימור הננקטות לגביו; ויתר המינים נמצאים במצבים פגיעים או מסוכנים - שלושה מינים נמצאים במצב "פגיע" (VU), שלושה נמצאים בסכנת הכחדה (EN) וארבעה - בסכנת הכחדה חמורה (CR).

תקיפת בני-אדם

ערך מורחב – תקיפת תנין

הידיעה שהתנינאים מסוכנים לאדם אינה חדשה לאנושות. מרקו פולו, מגלה הארצות האיטלקי מהמאה ה-13, היה האירופאי הראשון שתיאר את התנינאים בסין, באומרו שהם דומים ל"נחשים אדירים עם רגליים", ואת פיהם תיאר כ"גדול מספיק בשביל לבלוע אדם שלם". כנראה שהמין שתואר לא היה האליגטור הסיני אף על פי שכיום הוא המין היחידי שחי בסין. מיני תנינאים אחרים נודעים בתוקפנות שהם מפגינים כלפי בני האדם. מינים אחדים קנו להם תדמית זו בצדק מסוים, אולם מינים אחרים טורפים בני אדם רק לעיתים רחוקות מאוד. אדם, מרגע שנלכד במלתעותיו של תנינאי, יתקשה לצאת מהן. הפציעות האופייניות לתקיפות מצד תנינאים שלא הסתיימו במות הקורבן הן בדרך-כלל שברים, אובדן גפיים וחתכים עמוקים. רובן המוחלט של התקיפות נעשה מתוך המים, ורק מיעוטן מן היבשה; הסיבה לכך נעוצה כנראה באובדן אלמנט ההפתעה בתקיפה מהיבשה.

שלט אזהרה המתריע על תנינאים באזור

התנינאים תוקפים בני אדם מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא טריפה. בני אדם הם יונקים גדולים יחסית, אולם לא מעבר לגודלו המרבי של הטרף שהתניניאים מסוגלים לאכול - תנין יאור בוגר בגודל מלא מסוגל לאכול גם בהמות גדולות ממנו במשקל רב בהרבה משל אדם. סיבות אחרות כוללות הגנה על טריטוריה (במקרה של זכרים) או על הקן והביצים (במקרה של נקבות). מקרי התקיפה בשל הסיבות האחרונות מתרחשים בעיקר בחודשי עונת הרבייה. כך למשל, דווח על מקרים בהם תנינאי מסוים תקף סירה בה ישבו בני אדם, ולאחר שאלו ברחו מהסירה הטובעת לחוף מבטחים, התנין המשיך להרוס את הסירה. סיבה נוספת מדוע תנינאים תוקפים בני אדם היא כאשר הם בעצמם מותקפים על-ידם, כלומר הגנה עצמית. ההבחנה בין הסיבות נעשית לרוב לפי פרטי האירוע: תנין שיראה באדם טרף פוטנציאלי יתגנב לסביבת האדם בחשאי; לעומת זאת, נקבה שתרצה להרחיק אדם מהקן שלה תראה סימני עצבנות גלויים וברורים כדי להרחיקו.

אף על פי כן, מקרים רבים של התקפת בני-אדם על ידי תנינאים נבעו מחוסר זהירות ברור או מחוסר ברירה. באפריקה, למשל, חיות אוכלוסיות שלמות של בני-אדם בסמוך למקורות מים בהם חיים תנינאים. הקשר של האדם למקורות המים הוא חלק מהשגרה היומית, והוא כולל השקיית משק החי, כביסה, רחצה, שיט בסירות קאנו ודיג. עבורם, קיומם של תנינאים במקורות המים ידוע, והוא מהווה עבורם מעין סכנת טבע. המחשבה ששהייה קבוצתית במקורות המים ועשיית רעש רב עשויה למנוע את תקיפת התנינאים רווחת אצל חלקם הגדול, אולם היא לא הוכחה מעולם. בנוסף, תקיפות רבות התרחשו במקומות שבהם התנהגו בני האדם בחוסר זהירות ברור, שעיקרו אי-ציות לשילוט שאוסר על כניסה למקורות מים שורצי תנינים.

מין התנינאי הקטלני ביותר הוא כנראה תנין היאור התוקף והורג מאות בני אדם מדי שנה. השילוב בין גודלו וכוחו הרב של תנין היאור, לבין העובדה שבאפריקה הלא-מפותחת רבים מהתושבים תלויים במקווי מים (כגון אגמים ונהרות) לפרנסתם (בעיקר דיג) וחייהם (למשל כמקור מי שתייה, לרחצה ולכביסה), ולכן נכנסים באופן יומיומי למקום מחייתו של התנין, הוא הגורם העיקרי למספר הרב של ההרוגים. תנין הים גדול, חזק ותוקפני יותר מתנין היאור. עם זאת, באזור תפוצתו התושבים אינם תלויים כל כך במקווי המים (באוסטרליה למשל יש מערכת הספקת מים מודרנית) ומודעים יותר לסכנה מהתנינים, ולכן מספר מקרי התקיפה והמוות נמוך משמעותית. מעריכים שכל שנה עשרות בני אדם נהרגים על ידי תנין הים, כאשר מרבית התקיפות לא מדווחות. בארצות הברית עיקר מקרי התקיפות בידי תנינאים מתרחשים בפלורידה שם ישנו מגע קרוב בין אליגטורים אמריקניים לבני אדם שפולשים לאזור המחיה שלהם. האליגטורים תוקפים עשרות פעמים מדי שנה, אך כמות ההרוגים קטנה יותר (בודדים כל שנה), מכיוון שהאליגטור לא גדול, חזק ותוקפני כמו התנין. התנין האמריקני אף הוא תוקפני כלפי בני אדם, אך התיעוד לגבי תקיפות בני אדם על ידו חלקי ביותר.

על-פי ספר גינס שיאי עולם משנת 2006 - הטבח הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם היה ב-19 בפברואר 1945. חטיבה יפנית שהייתה מוצבת באי ראמרי במיאנמר (אז בורמה) הותקפה על ידי חיל הים הבריטי ונאלצה לסגת. הדרך הנסיגה היחידה הייתה חציית 16 ק"מ של ביצות מנגרובים ששרצו באלפי תניני ים. התנינים התקיפו אותם, ומחטיבה שמנתה כ-1,000 חיילים נותרו בחיים בבוקר למחרת רק 20. עם זאת, כיום נחשבת אנקדוטה זו להגזמה וסביר יותר שהרבה חיילים נהרגו בגלל סיבות אחרות, ורק כמה עשרות נהרגו על ידי התנינים עצמם. אחד מהתנינאים אוכלי האדם הידועים לשמצה הוא גוסטב, תנין יאור ענק (אורכו כ-6.1 מטרים) ותוקפני במיוחד, שלפי השמועות הרג 300 בני אדם באפריקה.

אילוף תנין

קשה מאוד לאלף תנין. בתמונה: קיימן ז'קרה.

ככלל, קשה מאוד לאלף תנינאים ותמיד יש סכנה שגם תנין מאולף יתקוף את מאלפו או בני אדם אחרים. עם זאת, מאחר שהתנין הוא בעל חיים אינטליגנטי יחסית לזוחלים, ניתן לאלף תנין ברמה מסוימת, וכבר תועדו מקרים של בני אדם אשר פיתחו מערכות יחסים מרשימות עם התנין.

התנינאים בתרבות האנושית

אפריקה

האל סבכ, מקדש קום אומבו

דרקון סיני

באפריקה, ובייחוד באזור חלקו העליון של נהר הוולטה ובאזור האגמים הגדולים, עמים רבים העריצו את התנינאים. כך למשל, תושבי כפרים ששכנו בסמוך למקווי מים שורצי תנינאים נהגו להביא לכבודם מזון ולהעניק להם שמות. התנינאים נחשבו לרוחותיהם של תושבי הכפר הקודמים ששבו להגן על הכפרים. האי דמבה שבאגם ויקטוריה הוקדש לתנינאים. תושבי בוגנדה נהגו להשליך חלקים מגופות אויביהם למים בשביל התנינאים. בקרב קבוצות אחרות הסגידה לתנינאים הייתה מאופקת יותר. הנארים כיבדו אותם אם הטוטם שלהם היה בדמות תנין, ואם הטאבו על הריגת תנינאים הופר, הם נהגו להקריב לו קורבן. במדגסקר התנינאים שויכו לרעיונות של עונש וגמול. כך למשל, עיקרון של "עין תחת עין" חל גם בכל האמור לגבי תנינים - מותר היה להרוג תנין רק אם התנין הרג אדם, ואם תנין אחד ניצוד באופן שרירותי, הם ציפו כי אדם אחר ייהרג. בנוסף, התנין במדגסקר היווה מעין "רשות שופטת": על אדם שעשה מעשים רעים הוטל לחצות נהר; אם תפס אותו תנין - הרי שהיה אשם, ואם לאו - הרי שהוא חף מפשע. עמים אחרים, בגאנה למשל, קישרו את התנינאים למושג הנקמה, והאמינו כי מכשפות מסוגלות לשלוח נחשים, זבובי צה צה ותנינאים לשליחויות נוראות.

המצרים הקדמונים העריצו את התנינים וראו בהם בעלי חיים מקודשים. מאחר שמספר רב של תנינים פקד את אדמות המצרים עם הצפות הנילוס העונתיות, המצרים קישרו אותם לנצחיות אדמותיהם. האל סבכ מהמיתולוגיה המצרית היה אל-תנין. הוא תואר כבעל גוף אנושי וראש של תנין. בידו השמאלית אחז מקל, ובידו הימנית - את הענח' (סמל לאריכות ימים בתרבות המצרית העתיקה). שני אתרים מרכזיים שימשו לסגידה לסבכ: המרכזי שבהם - בקרוקודילופוליס, והקטן יותר - באזור העיר פיום. מקדש נוסף, שחלקו שימש לסגידה לאל סבכ, הוא מקדש קום אומבו, והוא משמש כיום כאתר תיירות. במקדש נמצאו כמה מאות של תנינים חנוטים.

מזרח אסיה

בדרום-מזרח אסיה התנינאים נחשבו ליצורים אליהם התגלגלה נשמתם של שליטי עבר, ולכן הם ממשיכיהם כסמכות אכזרית ומענישה. במספר חברות מסורתיות בפיליפינים, התנינאים היו קרובים לאלים במעמדם ולכן אסור היה להורגם. ב-1884 דווח כי נסיכי העיר קופאנג שבמערב טימור, אינדונזיה הקריבו כמה מבנות המקום עבור התנינאים. הם טענו כי התנינאים הם למעשה אבות השושלת שלהם, ומטרת ההקרבה הייתה שבנות אלו יהיו נשות אבותיהם. מרבית התרבויות בבורנאו נמנעות לרוב מהריגת תנינאים. עם זאת, בחלק מהמקרים משפחה שאחד מבניה נפל קורבן לתנין, תפנה ל"קוסם" שיחזיר חלקים מגופת הילד. הקוסם הורג את התנינאים שנקרים בדרכו, ומפסיק להורגם רק כאשר פוגש בשאריות של אדם באחת הקיבות. לאחר מכן, תושבי הכפר יעלו קורבן חתול עבור התנינאים שנותרו על מנת לכפר על הרג התנינים החפים מפשע.

סין היא המדינה היחידה בה חיים אליגטורים (בסין חי האליגטור הסיני שנתון בסכנת הכחדה חמורה) בה התקיימה מסורת כתיבה עתיקה שמתייחסת אליהם. אחת התאוריות באשר למקורו של הדרקון הסיני גורסת כי הוא היה במקור דמוי-תנין. הדרקון משמש במסורת הסינית כסמל לבשורות טובות. לפי המסורת, הדרקון האגדי המריא לגן-עדן בנקודת השוויון שבאביב, וצלל למעמקי הים בנקודת השוויון שבסתיו. מאוחר יותר, בתקופת שלטונה של שושלת טאנג (618–907), חוקרי טבע ורוקחים בדרום סין כבר ידעו להבחין בין תנין (ממשפחת התניניים) לבין אליגטור, אף על פי ששניהם עדיין שויכו בתודעה לדרקונים המיתיים. עמים ברברים שצורפו לאימפריה תחת שלטון שושלת טאנג נעזרו בקריאות האליגטורים כדי לחזות גשם.

מלנזיה וילידי אוסטרליה

בקרב עמי העולם, העמים השוכנים במלנזיה ידועים בפסלונים ובתגליפים שהכינו בדמותם של התנינאים. כך למשל, תושבי הכפרים הסמוכים לנהר הקארווארי ידועים בגילופי העץ המשוננים והצרים שהם מכינים בדמות תנינאים חסרי רגליים שראשיהם וגבם מכוסים בעיצובים דמויי-קעקוע. באזור מרכז ספיק חי עם בשם Iatmul שמאמין שתנין הים הוא בורא העולם. השתלשלות סיפור הבריאה שלו: בתחילה מים כיסו את כל העולם; התנין גרם לחלקים מהאדמה להתייבש ולבקיעתה של האדמה; לאחר מכן התנין (שנחשב לזכר הראשון) הזדווג עם הבקעה שנוצרה (שנחשבה לנקבה הראשונה); מהבקעה יצאו הצמחים, בעלי החיים ובני האדם הראשונים; לסתו התחתונה של התנין הפכה לאדמה, וזו העליונה - לשמים; מאוחר יותר טיילו תנינים לאורכה ולרוחבה של הארץ והקימו כפרים. דוגמה נוספת היא עיצוב חרטומן של סירות קאנו כראשי תנינים בקרב כמה מעמי מלנזיה. התנינאים מופיעים בסיפורי מעשיות מלנזים רבים נוספים.

גם בקרב האבוריג'ינים של אוסטרליה קיימים מיתוסים וסיפורים רבים הנוגעים לתנינאים. חלקם נוגעים למוצא היקום, חלקם - להיווצרותם של נהרות, ואחרים - לנושאים שבטאבו ולחוק. התנינאים מופיעים רבות גם באמנות האבן של האבוריג'ינים - תחריטי האבן (פטרוגליפים) שלהם הם מהתיעודים האנושיים המוקדמים ביותר של התנינאים. כך למשל, גילוף שנעשה בידי אבוריג'ינים של חיה גדולה ובעלת קשקשים נמצא בדרום אוסטרליה, והוא מתוארך לתקופה שלפני 30,000 שנים לערך.

באמריקה ובתרבות המערבית

בצדו המזרחי של האוקיינוס השקט, במקום שהספרות הכתובה הופיעה מאוחר יותר, קיים תיעוד מצומצם יותר באשר למיקומם של התנינאים בדת ובמיתוסים של התרבויות הגדולות של אמריקה. בני שבט המאיה מן המאה ה-10 והאצטקים מן המאה ה-14 חשבו כי העולם מונח על גבו של זוחל ענקי הנמצא בשלולית. על יחסם של האינדיאנים לתנינאים ניתן ללמוד מתיאוריו של החוקר הצרפתי ז'אק לה מואן. באחד מציוריו נראים שני תנינים ענקיים (שצוירו בגודל לא פרופורציונלי) וחבורות של אינדיאנים שמנסים להרוג אותם. מאוחר יותר, אנתרופולוג בריטי מהמאה ה-19 חקר את דמות התנינאים בשבט הצ'יריקי על ידי התחקות אחר הציורים שלהם על כלי החרס ועל הכלים שלה.

פסל של תנין בברלין

בשונה מהיבשות שלעיל, באירופה התנינאים כמעט שלא היו ידועים, ולכן הם מופיעים במספר קטן של יצירות אמנות מערביות. גם הופעותיהם בספרות היו דלות. במחזהו "אנטוניוס וקלאופטרה", ויליאם שייקספיר מציג את התנינאים כחיה מיתית ומפלצתית, מה שמבוסס על תדמיתם בימי הביניים יותר מאשר על המציאות. שייקספיר גם קשר ביצירותיו את דמעות התנין לבכי מזויף (במחזה אותלו, למשל), וכיום נודע בהקשר זה הביטוי "דמעות תנין". גם המשורר האנגלי אדמונד ספנסר (1552–1599) הזכיר בשירו "The Faerie Queene" את התנינים, שבבכיים המזויף גורמים לטרפם להתקרב אליהם. אזכור דומה של דמעות התנין נמצא בספרו של רוברט ברטון (1577–1640), "האנטומיה של המלנכוליה".

הנצרות אימצה את המיתוס של התנין כדמות מיסטית המגלמת את הרוע. בחזון יוחנן מזוהה דמותו עם השטן אשר הושלך ארצה עם חבר מרעיו על ידי אלוהים:

ותהי מלחמה בשמים מיכאל הוא ומלאכיו נלחמים בתנין והתנין נלחם ומלאכיו: ...וישלך התנין הגדול הנחש הקדמוני אשר נקרא שמו מלשין ושטן המדיח תבל כלה הוא השלך ארצה ומלאכיו עמו השלכו

— הברית החדשה, חזון יוחנן, פרק י"ב, פסוקים 7–9, בתרגום דליטש

האמונה המצרית העתיקה בחוכמתו של התנין הוחלפה בדגש המערבי המודרני על ערמומיותו, על נבזותו ועל פראותו. במחזה המפורסם פיטר פן מאת ג'יימס מתיו ברי מופיע תנין (ככל הנראה מהמין תנין אמריקני), שבתחילה אכל את ידו של קפטן הוק (ולכן במקום יד יש לו קרס), ובהמשך פיתח תאווה מיוחדת לאכילת יתר חלקי גופו. למזלו של קפטן הוק, התנין בלע גם את שעון היד שלו, ותקתוק השעון מאפשר לו מאז לזהות את התנין. מייקל דנדי, גיבורו של הסרט שובר הקופות קרוקודיל דנדי, היה לוכד תנינים. תנינאים, לעיתים בגודל מוגזם, כיכבו גם במספר סרטי אימה. דמות התנינאים האכזרית בתרבות הפופולרית העכשווית דומה רק במעט, אם כן, לדמות האל-תנין של המצרים הקדמונים.

במקרא ובתרבות היהודית

התנין האחרון שחי בטבע בארץ ישראל: פרט מפוחלץ שניצוד בנחל תנינים ב-1912 ונמצא באוסף האב שמיץ וכיום במשכן אוספי הטבע הלאומיים ע"ש שטיינהרדט.

תניני יאור בחוות התנינים קרוקולוקו בערבה, ישראל. תנינים חיו בטבע בארץ ישראל עד 1912 וכיום הם נמצאים בה רק בשבי.

התנין מוזכר רבות בתנ"ך ולעיתים משמש שמו כשם נרדף לנחש או לויתן. כבר ביום החמישי בורא אלוהים את התנינים, והם היחידים מבין בעלי החיים המוזכרים בשמם בסיפור הבריאה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

— ספר בראשית, פרק א', פסוקים כ'–כ"א

ישנם חוקרים הסבורים שאזכורו המיוחד של התנין מבטא את דחיית סיפורי הבריאה המיתולוגיים שרווחו במזרח הקדום, שבהם נחשב התנין למפלצת מיתולוגית בה נלחמו האלים. כך למשל באפוס על עלילות בעל וענת מתוארת מלחמתו של האל הכנעני בעל ואחותו ענת באל ים, ובמהלכה מתחולל קרב בו הורגת ענת את עוזריו של ים וביניהם את התנין. המקרא, לעומת זאת, מדגיש כי אלוהים ברא את התנינים, ומכאן שהם יצורים הכפופים לו ככל בעל חיים.

נביאי התנ"ך עשו שימוש בדמותו המיתית של התנין כמוטיב עוצמתי בתיאורים היסטוריים ואקטואליים. ישעיה משתמש בדמות התנין לתיאור ציורי של יציאת מצרים: ”עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה', עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין: הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה, הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם, דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים” (ספר ישעיהו, פרק נ"א, פסוקים ט'–י'). במקום אחר מתאר ישעיה את גאולת העתיד של עם ישראל בצורה דומה: ”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם” (ספר ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק א').

אזכורים נוספים של התנין בתנ"ך מרמזים למאבק קדמוני בו גבר האל על אויביו. כך בדברי משורר תהלים: ”אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם.” (תהילים, ע"ד, י"ג). כך גם בדבריו של איוב, המוחה אל יחסו של האל כלפיו: ”הֲיָם-אָנִי, אִם-תַּנִּין: כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר” (איוב, ז', י"ב).

התנין נזכר פעמים נוספות בתנ"ך:

• ”וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם.” (שמות, ז', י"ב)
• ”חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם; וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר.” (דברים, ל"ב, ל"ג)
• ”כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱֹיִ, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל, כ"ט, ג')
• ”הַלְלוּ אֶת-ה', מִן-הָאָרֶץ-- תַּנִּינִים, וְכָל-תְּהֹמוֹת” (תהילים, קמ"ח, ז')

באגדות חז"ל בתלמוד הבבלי מופיע התנין כמפלצת, המזכירה את אגדות הדרקונים שומרי האוצר. באגדה זו התנין שומר על אבן יקרה במצולות הים:

"אזלינן בספינתא וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא נחית בר אמוראי לאתויה אתא תנינא קא בעי למבלע לה לספינתא" (שטנו בספינה וראינו אבן טובה שהיה שומר עליה תנין, ירד האמודאי להביאה ובא התנין ורצה לבלוע את הספינה)

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד, עמוד ב'

באותו המקום מזוהה התנין הבראשיתי עם הלויתן, הנזכר לצדו במספר מקומות בתנ"ך, ומזוהה גם הוא כיצור בעל שורשים מיתולוגיים.

בקבלה, ובפרט בספר הזוהר, נקשרה דמותו של התנין עם הסטרא אחרא, על רקע הקשר המקראי בין התנין והנחש, המופיע בסיפור חטא עץ הדעת כיצור מרושע, ואולי אף שטני. הרעיונות הקבליים שנקשרו בתנין קיבלו פיתוח קיצוני בהגותו השבתאית של נתן העזתי.

אח"י תנין הייתה הצוללת הראשונה, שבכניסתה לשירות בסוף שנת 1959, סימנה את הקמת שייטת הצוללות של חיל הים הישראלי. צוללת זו ואחותה אח"י רהב נקראו על שם שתי מפלצות הים מחזון ישעיהו. ב-2014 נקלטה בחיל הים הצוללת הראשונה מסדרת דולפין AIP, שנקראה אף היא אח"י תנין.

ה"תמסח" היה שמו בצה"ל של הכלי האמפיבי "ז'ילואה" שמילא תפקיד מפתח בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. בתחום הטג"ח גלישת פאסט-רופ ממסוקים מכונה "תנינים" (לא ברור למה).

גלריה

• 
  תנין היאור
• 
  תנין הים טורף דג
• 
  תנין אמריקני
• 
  תנין קובני
• 
  אליגטור אמריקני
• 
  גוויאל הודי
• 
  קיימן ממושקף
• 
  קיימן רחב-חרטום
• 
  קיימן שחור
• 
  תנינים
• 
  גוויאל חקיין
• 
  תנין הביצות
• 
  תנין הים
• 
  דיינוסוכוס (נכחד)

לקריאה נוספת

• Charles A. Ross (Consulting editor) and Sthpen Garnett (Editorial advisor), Crocodiles and Alligators, New York: Facts on File, 1989.
• Rodney Steel, Crocodiles, London: Christopher Helm, 1989.
• Dan Wylie, Crocodile, Reakation Books, 2013 - about Crocodilians in human culture
• Schwimmer, David R. (2002). King of the Crocodylians: The Paleobiology of Deinosuchus. Indiana University Press. ISBN 0-253-34087-X. (Google Books)
• Grahame Webb and Charlie Manolis, Australian Crocodiles - A Natural History, Reed New Holand, 1989
• Michael Garlock, Killer Gators and Crocs: Gruesome Encounters from Across the Globe, Globe Pequot Press, 2006 (Google Books)
• Gordon Grigg; David Kirshner (2015). Biology and Evolution of Crocodylians. CSIRO Publishing and Cornell University Press. ISBN 9781486300662. (Google Books)
• Colin Stevenson, Crocodiles of the World, Reed New Holand, 2019 (Google Books)

• אורי צאן, חלום שהתגשם - עולם החי של ארץ התנ"ך "חי בר", הוצאת אר-אין, 1990 (עמ' 159–165).

קישורים חיצוניים

• תנינאים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "Crocodylomorpha: Overview" - אתר המכיל הסברים מקיפים על התנינאים ועל דמויי-התנינים, עם דגש על ההבדלים המורפולוגיים ביניהם
• עץ פילוגנטי מקושר של קבוצת "דמויי תנינים" (Crocodylomorpha) באתר "Mikko's Phylogeny Archive"
• http://crocodilian.com/ - אתר המוקדש לחקר התנינאים ולשימורם
• Insights into Crocodile Lifestyles מבית NewHolland.com.au - קובץ PDF ובו סקירה מקיפה על חיי התנין (בעיקר על התנינים באוסטרליה) בליווי תמונות
• ד"ר צחי אבנור, תנינאים – מידע, מולטימדיה, מסמך PDF, רשימת כל המינים, טבלת מידע על גודל ומצב שימור של כל מין, ריכוז סרטונים מיוטיוב וספרים מומלצים
• נדב לוי, טבע הדברים, אמנם זוחלים, אבל עם המון שיניים, באתר ynet, 9 בינואר 2010
• כרמית ספיר ויץ, זהירות, תנין: סיבה לדאגה בבקעת הירדן, באתר nrg
• תנינים ואליגטורים באתר DK Find Out של דורלינג קינדרסלי
• עשרת התנינים הגדולים ביותר שנמדדו, באתר ourplnt
• תניני היאור - אגדה ומציאות, באתר רשות הטבע והגנים
• ד"ר צחי אבנור, עשרים עובדות מעניינות על תנינאים, באתר JokoPost,‏ 16 ביולי 2022
• The irreplaceable roles of crocodiles and relatives are at risk of being lost, החברה הזואולוגית של לונדון (ZSL), אוגוסט 2022
• תיעוד נדיר וקשה לצפייה: תנין יאור ענק בלע בשלמותו כריש שנתפס על ידי הדייג, באתר וואלה, 29 במרץ 2021
• יוגב ישראלי, חוקרים מיפו את אילן היוחסין של התנינאים וקרוביהם, באתר ynet, 7 בדצמבר 2023

מדיה

קיימן שחור צעיר

• Jurrian Witmans,‏ מודל מחשב תלת-ממדי של תנין היאור הכולל אנימציה שממחישה כיצע הוא נע, באתר ArtStation
• תמונות וגלריות בפליקר:
  • גלריית תמונות של תנינאים (עם הסברים) בפליקר
  • פרופ' לו גילט, אוסף גלריות תמונות של תנינאים, בפליקר
  • תמונות של תנינאים בפליקר
• איורי תנינאים ודיאגרמות שלדים מאת Metasuchus ב-DeviantArt
• איורי תנינאים מאת Sobek1926 ב-DeviantArt
• סרטי וידאו מיוטיוב:
  • All 27 Species of Crocodilian (+ Face Reveal!), סרטון בערוץ "Textbook Travel", באתר יוטיוב (אורך: 23:26)
  • Why Are Crocodiles So Strong?, סרטון בערוץ "WildCiencias", באתר יוטיוב (אורך: 08:21)
  • Underwater Ambush from Croccodile | BBC Earth, סרטון בערוץ "BBC Earth", באתר יוטיוב (אורך: 04:07)
  • How to tell an alligator from a crocodile כיצד להבדיל בין אליגטורים לתנינים, סרטון בערוץ "crocdoc2", באתר יוטיוב (אורך: 06:58)
  • Crocs Kill with Strongest Bite | World's Deadliest, סרטון בערוץ "Nat Geo WILD", באתר יוטיוב (אורך: 03:29)
  • Crocodile Kills Wildebeest | Deadliest Showdowns | Earth Unplugged, סרטון בערוץ "BBC Earth", באתר יוטיוב (אורך: 02:28)
  • Croc vs. Wildebeest & Gazelle | National Geographic, סרטון בערוץ "National Geographic", באתר יוטיוב (אורך: 03:36)
  • Crocs catch and eat zebra - incredible feeding behaviour!, סרטון בערוץ "FiveZero Safaris", באתר יוטיוב (אורך: 04:41)
  • American Alligator-Apex predator, סרטון בערוץ "Odyssey Earth", באתר יוטיוב (אורך: 05:56)
  • Croc Attack! | World's Deadliest, סרטון בערוץ "Nat Geo WILD", באתר יוטיוב (אורך: 02:58)
  • Saltwater Crocodiles | Maneaters, סרטון בערוץ "Animal Planet", באתר יוטיוב (אורך: 02:02)
  • American Alligator Bellowing 02, סרטון בערוץ "ojatro", באתר יוטיוב (אורך: 00:46)
  • Adult and Baby Gharials | Ganges | BBC Studios, סרטון בערוץ "BBC Studios", באתר יוטיוב (אורך: 03:01)
  • Baby Nile Crocodiles | King Croc | BBC Studios, סרטון בערוץ "BBC Studios", באתר יוטיוב (אורך: 03:44) בקיעת אבקועי תניני יאור ואליגטורים אמריקניים מהביצים, ערוץ ה-BBC
  • Battle of jaws - lions vs crocodiles - BBC wildlife, סרטון בערוץ "BBC Studios", באתר יוטיוב (אורך: 01:26)
  • Alligator Smashes Watermelon ! אליגטור מרסק אבטיח, סרטון בערוץ "GatorAdventure", באתר יוטיוב (אורך: 01:01)
  • Flying Foxes Vs Freshwater Crocodile | Lands of the Monsoon | BBC Earth, סרטון בערוץ "BBC Earth", באתר יוטיוב (אורך: 04:05)
  • Sneaky croc camera captures incredible footage | Spy in the Wild - BBC, סרטון בערוץ "BBC", באתר יוטיוב (אורך: 03:03)
  • Watch a Croc's Brutal Death Roll | Boss Croc, סרטון בערוץ "Nat Geo WILD", באתר יוטיוב (אורך: 02:06)
  • The Nile Crocodile Grows To Be How Big? | Nat Geo Wild, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:32)
  • Man-Eating Crocodiles Are at Record Numbers, & Conservationists Love It, סרטון בערוץ "VICE News", באתר יוטיוב (אורך: 12:47)
  • Did You Know? The Biological Age Of Crocodiles || Facts || Trivia, סרטון בערוץ "FACTS Dot NET", באתר יוטיוב (אורך: 01:08)
  • חוות התנינים - למשפחת קורץ באהבה, סרטון בערוץ "רוחלה קולברג", באתר יוטיוב (אורך: 06:16)
  • How have crocs survived for so long?, סרטון בערוץ "Dino-gen", באתר יוטיוב (אורך: 11:59)
• הרצאות ופודקאסטים
  • פודקאסט על התנין בתרבות האנושית, אתר רדיו 4 של ה-BBC

• תנינאים, באתר ITIS (באנגלית)
• תנינאים, באתר NCBI (באנגלית)
• תנינאים, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• תנינאים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• תנינאים, באתר GBIF (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ