חסילונים

בעל חיים השייך לתת-סדרה Caridea מסדרת מעשירי רגל ומתת-המערכה סרטנאים

חֲסִילונים (שם מדעי: Caridea; ידועים גם כ"שרימפס", שיבוש מאנגלית: "Shrimp") היא אינפרא-סדרה של מעשירי רגל מתת-המערכה סרטנאים. החסילונים הם שחיינים קטני-ממדים בעלי תפוצה רחבה במים מתוקים ומי ים.

קריאת טבלת מיוןחסילונים
המין Acanthephyra armata
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי-רגליים
על־מחלקה: Multicrustacea
מחלקה: סרטנים עילאיים
סדרה: מעשירי רגל
תת־סדרה: Pleocyemata
אינפרא־סדרה: חסילונים
שם מדעי
Caridea
דיינה, 1852
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חסילון על מלפפון ים
Neocaridina palmata
Caridina japonica

טקסונומיה ומיון

עריכה

החסילונים מובדלים באופן שטחי מהפראונים (בני תת-הסדרה Dendrobranchiata; באנגלית מכונים "Prawns") במבנה הזימים שלהם. לא תמיד מבדילים בין החסילונים מהתת-סדרה Caridea לפראונים ולעיתים חסילונים גדולי ממדים מכונים (בעיקר בדרום-מזרח אסיה) מכונים בטעות פראונים[1].

בשם "חסילונים" נעשה שימוש גם לתיאור סרטנאים שאינם קשורים לקבוצה, כמו גמלני שלמה ("חסילוני גמל שלמה") ומינים אחרים מסדרת הטרפידים, או קרילאים (המכונים "חסילוני קריל").

מיון החסילונים

עריכה
  • על-משפחה Alpheoidea - בה 4 משפחות, ביניהם הנקשניים
  • על-משפחה Atyoidea
    • משפחה Atyidae
  • על-משפחה Bresilioidea - בה 5 משפחות
  • על-משפחה Campylonotoidea - בה 2 משפחות
  • על-משפחה Crangonoidea - בה 2 משפחות
  • על-משפחה Galatheacaridoidea
  • על-משפחה Nematocarcinoidea - בה 4 משפחות
  • על-משפחה Oplophoroidea
    • משפחה Oplophoridae
  • על-משפחה Palaemonoidea - בה 8 משפחות
  • על-משפחה Pandaloidea - בה 2 משפחות
  • על-משפחה Pasiphaeoidea
    • משפחה Pasiphaeidae
  • על-משפחה Physetocaridoidea
    • משפחה Physetocarididae, בה סוג ומין יחיד Physetocaris microphthalma
  • על-משפחה Processoidea
    • משפחה Processidae
  • על-משפחה Psalidopodoidea
    • משפחה Psalidopodidae
  • על-משפחה Stylodactyloidea
    • משפחה Stylodactylidae

מחזור החיים

עריכה

רוב החסילונים מתפתחים ומתרבים רק בבית גידול ימי, אך ישנם מינים המסוגלים להתרבות ולהתפתח גם במים מתוקים (כדוגמת "רד שרי שרימפ" הנפוץ באקווריומים). הנקבות מטילות בין 50,000 למיליון ביצים הבוקעות לאחר 24 שעות בצורת פגית הנקראת "נאופליוס" (Nauplius). הפגיות ניזונות משאריות של חלמון מהביצים מהן בקעו, ולאחר מכן עוברות גלגול צורה (מטמורפוזה) לפגית בעלת יכולת שחייה המכונה זואי (Zoea). הפגיות ניזונות מאצות, ולאחר מספר ימים עוברות גלגול נוסף במהלכו הן הופכות למיסידקה (Mysidacea), הניזונות מאצות ומפלנקטון ומזכירות בצורתן החיצונית חסילון קטן. לאחר 3 עד 4 ימים נוספים מתרחש גלגול הצורה האחרון, ממנו מתפתח חסילון צעיר בעל כל המאפיינים הנמצאים בבוגר. תהליך ההתפתחות כולו אורך כ־12 ימים מזמן הבקיעה. אצל חלק מזני המים המתוקים הבקיעה מתרחשת לאחר כשבועיים והחסילון בוקע מיד בצורתו הבוגרת. בטבע נודדים החסילונים הצעירים אל שפכי נהרות, שם הם נהנים ממים עשירים במזון ודלי מלח. באזורים אלו הם משלימים את התפתחותם, ואז חוזרים כבוגרים אל המים הפתוחים. חסילונים בוגרים חיים בעיקר על קרקעית הים. הם מגיעים לאורך של 1.2 ס"מ עד 30 ס"מ וחיים בין שנה ל-6.5 שנים.

חסילונים כמזון

עריכה
 
זנב חסילון מבושל

כשאר פירות הים, לחסילונים ערך תזונתי חיובי והם עשירים במספר רכיבי תזונה חיוניים, בהם חלבון, סידן וברזל, אך דלים בפחמימות ושומן. חסילונים גם עשירים באומגה 3[2]. במחקרים התגלה כי הם גם עשירים ב"כולסטרול הטוב" (HDL) (אנ'). תזונאים מציינים כי לצריכת חסילונים יתרון על פני צריכת בשר, שכן הם דלים בקלוריות ושומן, ודלים במיוחד בשומן רווי שהוא הגורם העיקרי למחלות לב[3].

בתרבויות רבות החסילונים הם חלק קבוע מהתפריט ומשמשים להכנת מתכונים ותבשילים שונים[4]. חסילונים מיובשים משמשים לתיבול ובמרקים במטבח האסייתי, בצפון אמריקה נפוצים בעיקר חסילונים מטוגנים. גם באירופה החסילון הוא רכיב פופולרי במאכלים רבים, ביניהם הפאייה הספרדית[5], שרימפס קוקטייל הבריטי (Prawn cocktail באנגלית בריטית)[6], והסקמפי האיטלקי[7].

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 התפתחה תעשייה של חקלאות ימית של גידול חסילונים, לצורך אספקת הביקוש הגובר שלהם ברחבי העולם. במאה ה-21 הגיעה היקף ההכנסות השנתי של התעשייה לעשרות מיליארדי דולר בשנה[8].

בישראל

עריכה

בישראל חסילונים מהדגה הים-תיכונית זמינים לרכישה בנמל יפו ונמל הקישון[9]. בנמל הקישון גם פעל מאז סוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מתקן להקפאת הדגה ליצוא, כולל חסילונים[10]. בהמשך שווקו על ידי תנובה גם חסילונים קפואים ארוזים מראש כמוצר מדף, עבור סופרמרקטים באירופה[11]. וכמות קטנה גם לחנויות דגים בישראל[12].

הזנים הנפוצים בישראל הם:

  • חסילון תלת־קוצי (שם עממי: שרימפס קסטניה, שם מדעי: Penaeus semisulcatus)[13]
  • חסילון אריסטון אדום (שם עממי: שרימפס גמברי אדום, שם מדעי: Aristaeomorph foliacea)[14]
  • חסילון יפני (שם עממי: שרימפס קריסטל, שם מדעי: Penaeus japonicus)[15]
  • חסילונית חטמנית (שם עממי: שרימפס גמברי ורוד, שם מדעי: Parapenaeus longirostris)[16]

בישראל גם הוקמו חוות לגידול חסילונים החל משנות ה-70 של המאה ה-20, בערבה[17], ובבריכות שהשתמשו במימי מעיינות חמת גדר[18]. בשנות-80 חברת־בת של האוניברסיטה העברית בירושלים עסקה בפיתוח שיטות לגידול חסילונים בתפוקה גבוה בבריכות[19]. ב-1996 הוקמה חווה המשתמשת במים גיאותרמיים מלוחים הנמצאים ברמת הנגב[20]. ב-2015 הוקמה חוה לגידול שרימפס בקיבוץ כפר רופין[21]. ובקיבוץ רביבים הוקמה ב-2016 חברת "אקו-שרימפ" המתמחה בפיתוח מתקנים לגידול שרימפס[22].

שימושים נוספים

עריכה

שימושים רפואיים

עריכה

תחבושות המיוצרות מכיטין המופק מהשריון של החסילונים משווקות על ידי חברת HemCon Medical‏[23]. תחבושות אלו הראו יעילות גבוהה יותר בעצירת דימומים מאשר תחבושות גאזה רגילות, בזכות תכונות הכיטין כמקריש דם. שימשו את הצבא האמריקני במלחמה בעיראק. גם בצה"ל נכנסו התחבושות לשימוש. חוקרים גם הצליחו להפיק פלזמה מחסילונים[24].

חסילונים באקווריום

עריכה

מינים שונים של חסילונים מגודלים על ידי האדם באקווריומים. חלקם משמשים לנוי בלבד, אך חלקם משמשים לניקיון האקווריום והסרת אצות. חסילוני המים המתוקים הנפוצים באקווריומים הם חסילון "מארש" היפני וחסילון "הזכוכית", במים מלוחים נפוצים החסילון המנקה Lysmata amboinensis וחסילון "האש". בקרב מגדלי החסילונים בישראל סוג החסילון הנפוץ ביותר הוא בעיקר חסילון "קריסטל אדום".

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא חסילונים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Charmaine Solomon (1998). Encyclopedia of Asian Food . New Holland Publishers (Australia) Pty Ltd. 16.9.2006.
  2. ^ הערכים התזונתיים של דגים ופירות ים, באתר אכול ושאטו, ‏13 ביולי 2006
  3. ^ מיכל רז חימוביץ', ‏קופת השרצים רושמת, באתר גלובס, 14 בספטמבר 2006
  4. ^ עירית רוזנבלום, האורז האסור והכימיה של השרימפס, באתר הארץ, 16 במרץ 2006
    אייל שני, מירי חנוך, מהים אל האש: המדריך המקוצר לשרימפס לפי אייל שני, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2006
  5. ^ דניאל רוגוב, לאכול פאייה ולהרגיש באקווריום, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2007
    גיל ססובר ואילון עמיר, פאייה: המזון הסוציאלי של קטלוניה, באתר הארץ, 4 בינואר 2017
  6. ^ גיל ססובר ואילון עמיר, מנת קיץ אולטימטיבית למיטיבי לסת: שרימפס קוקטייל, באתר הארץ, 8 ביוני 2017
  7. ^ מליסה קלארק, שרימפס סקמפי, באתר הארץ, 23 ביולי 2023
  8. ^ אבי פרימו, החסילונים מתים צעירים, באתר TheMarker‏, 16 ביוני 2014
  9. ^ מיכל פלטי, פעם סרטנים ותמנונים הושלכו בחזרה לים כי לא היה להם ביקוש, באתר TheMarker‏, 11 באוקטובר 2004
  10. ^ שלל הדייג הימי מנוצל במלואו הודות ליצוא, על המשמר, 9 בינואר 1958
    מיתקן להקפאת דגים נחנך בנמל הקישון, דבר, 20 בספטמבר 1959
    דג מהספינה ישר לחדר־הקירור, על המשמר, 27 באפריל 1977
  11. ^ תהילה עופר, "שרימפס" קפוא ו"חלב" מסויה, מעריב, 21 בינואר 1976
  12. ^ חנות מיוחדת לדגי־ים, דבר, 17 בנובמבר 1971
    שיווק הדגה ־ מבית הקירור עד למטבח!, למרחב, 3 במרץ 1971
  13. ^ גיל ססובר, קסטניה: שרימפ איכותי עם יחסי ציבור גרועים, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2015
  14. ^ גיל ססובר, גמברי אדום הוא השרימפ הזול והטעים באמת בים שלנו, באתר הארץ, 14 במאי 2015
  15. ^ גיל ססובר , פנינה מן הים: שרימפס קריסטל, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2015
  16. ^ גיל ססובר , יש שרימפס זול, זמין וטעים בים שלנו, אז למה בכל זאת אנחנו מעדיפים קפוא?, באתר הארץ, 14 באפריל 2016
  17. ^ עזרא ריבליס, חסילונים אוהבים להתפנק או חקלאות על הים, על המשמר, 13 באוגוסט 1976}
    בצלאל עמיקם, שרימפס בערבה, על המשמר, 26 באוגוסט 1975
  18. ^ מאיר הראובני, ישראל תייצא "שרימפס" מתוצרת אל־חמה, מעריב, 16 במרץ 1977
  19. ^ דורון תמיר, חברת־בת של האוניברסיטה מפתחת שיטות לגידול שרימפס, כל העיר, 31 ביולי 1987
  20. ^ מיכל רוה, ‏בעלי חוות השרימפס בנגב עומדים להשלים גיוס של 1.2 מיליון דולר כדי לשלש את התפוקה, באתר גלובס, 6 בדצמבר 2000
  21. ^ מרב סריג, ‏שרימפס מייד אין בית שאן, באתר גלובס, 5 במרץ 2015
  22. ^ נדב בית הלחמי, מיזוגים ושותפויות בעמק הירדן, באתר TheMarker‏, 6 בפברואר 2022
  23. ^ HemCon Medical Technologies Inc
  24. ^ דן יודילביץ, חסילון האקדח ש"יורה" פלזמה, באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 2 ביולי 2019