רוע

ערך זה עוסק במונח אתי. אם התכוונתם לאל השמש המצרי, ראו רע (אל). לפירושים אחרים, ראו רשע.

רוע הוא מונח בדת ובאתיקה העוסק בהיבטים שליליים של חשיבה והתנהגות של בני אדם, ומתייחס לאלו שבכוונה כופרים במצפונם ומראים תשוקה להרס. בתרבויות רבות, המילה משמשת לתיאור מעשים, מחשבות, ורעיונות שכוונתם (באופן ישיר או עקיף) לגרום סבל או מוות. הגדרת הרוע שונה בתרבויות שונות.

הדיכוטומיה בין ה"טוב" וה"רע" המנוגד לו קיימת בתרבויות רבות. היא כוללת היררכיה של סטנדרטים מוסריים להתנהגות בני האדם.

הרוע בדת

בחלק מהדתות האדם נתפס כרע מיסודו, והגאווה והאנוכיות (הנתפסות כנטיות שליליות בדתות אלו) הן תכונותיו הטבעיות, אם כי ביכולתו לשלוט בהן. גישה זו מתמצה בפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (ספר בראשית, ח' כ"א). במסורות אחרות, בני אדם נחשבים לטובים מיסודם, אך הרוע מפתה ומרחיק אותם מהמצב הטבעי^[^{דרוש מקור]}. הרוע יכול להתגלם גם בצורת דמות המגלמת אותו, כמו למשל השטן.

גם על הדת יש ביקורת שהחלה עוד במאות הקודמות על ידי פילוסופים והתקיימה בנפרד מהדת. בין ההוגים אפשר להזכיר את וולטר בן המאה ה-17 ואף את פרידריך ניטשה. האתולוג ריצ'רד דוקינס טוען בסיפרו "יש אלוהים?" שאיננו זקוקים לדת על מנת להיות טובים. הוא סוקר את ההיסטוריה של המוסר האנושי, וטוען שישנו סולם ערכים שמתפתח באופן תדיר בתוך חברה. ככל שהוא מתפתח, מוסר זה משפיע על האופן בו מנהיגים דתיים מפרשים את כתבי הקודש שלהם. לכן, אומר דוקינס, המוסר אינו נובע מן התנ"ך, אלא מהתקדמות מוסרית המאפשרת לנו לדעת אילו חלקים אנו מאמצים מתוך כתבי הקודש, ואת אילו אנו זונחים. "יש אלוהים?" אף יוצא למתקפה כנגד הדת הממוסדת. דוקינס רואה את הדת כחותרת תחת המדע, מקדמת פנאטיות ודעות קדומות כנגד הומוסקסואלים, ומשפיעה לרעה על החברה בדרכים רבות, בין היתר בכך שהיא גורמת למלחמות.

ביהדות ובנצרות

בתורה, הרוע קשור למושג החטא. האדם נתפס כבעל דחף טבעי לעשות רע ("יצר הרע"), דחף שיש לו להתגבר עליו ולכבוש אותו.

ביהדות ובנצרות, הרוע מיוחס להיבטים של ההתנהגות האנושית המנוגדים למצוות האל, הרוע זהה לפיכך לאי-ציות; המצוות מנחות מה מותר ומה אסור, והרוע הוא הפרת דבר האל.

האנשה של הרוע ביהדות ובנצרות מיוצגת בדמות השטן. השטן מתואר בעברית, בארמית וביוונית במונחים כמו יריב, מאשים כוזב, משמיצן, זייפן, שקרן, רוצח, נחש, מפתה ואריה המשחר לטרף. רוע יכול להיות גם רוח רפאים או שד שמחזיק בבני אדם או חיות.

ישנן כיתות בנצרות שאינן מאנישות את הרוע באמצעות השטן, אלא מתייחסות ללב האנושי כנוטה מטבעו לרמאות, אך מטילות על האדם את האחריות לבחירותיו.

בתנ"ך, סיפורו של איוב הוא דוגמה לרוע שניתן לפרשו כשרירותי, וכלא תלוי בחטא שקדם לו. בכך, ספר איוב סותר את תפיסת החטא והעונש המסורתית בדתות המאמינות בתנ"ך.

בפילוסופיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פילוסופים רבים עסקו והשפיעו לאורך ההיסטוריה על התפתחות המוסר החברתי.

הפילוסוף פרידריך ניטשה מבקר את תפיסות הטוב והרע בספריו (ובמיוחד במעבר לטוב ולרוע ובלגנאלוגיה של המוסר) ומציג עמדה לפיה הנצרות והיהדות פיתחו את תפיסתן המוסרית הדואגת לחלשים דווקא מכיוון שהיו חלשות ומתוך אנוכיות בלבד - כך שלמעשה אין כל יתרון אובייקטיבי לתפיסה זו על פני האנוכיות הפשוטה.

בעוד שהמוסר הוא אוסף כללי ההתנהגות המקובלים בחברה ובתרבות, הפילוסופיה של המוסר (אתיקה) היא תחום הידע שמציע ביקורת על המוסר, ומציגה אוסף כללי התנהגות אשר בחלקם הם חלופות לכללי ההתנהגות של המוסר. האתיקה ממליצה על כללי התנהגות שינחו את ההתנהגות האנושית. כלומר היא מציעה כללי התנהגות כמענה לשאלה 'מהי ההתנהגות הראויה?'. תורת האתיקה המודרנית מדגישה כי ההתנהגות הראויה תאופיין כהתנהגות על פי אמות מידה אשר עשויות להיות גם לא מקובלות בחברה ובתרבות.

שאלת הרוע עלתה לשיח הפילוסופי ביתר שאת אחרי השואה. הוגים רבים, ביניהם גם גרמנים ויהודים שאלו את עצמם כיצד המין האנושי הגיע לפעול כפי שפעל במלחמת העולם השנייה. עצם העובדה כי מערכת החינוך והדת באירופה היו מבוססות, מעצימה את השאלות סביב סוגיית הרוע. מקרה מפורסם הוא מחקרה של חנה ארנדט שטבעה את הביטוי "הבנאליות של הרוע".^[1] מקרה נוסף הוא ז'אן אמרי וחיבורו "מעבר לאשמה ולכפרה".^[2]

הגדרת הרוע - אוניברסלית או תלויית תרבות?

החברה המערבית משתמשת במושג הרוע בין השאר כסוג של תווית לפשע, אכזריות או ריקבון מוסרי. התיאורים האחרונים מתאימים למקרים כמו גנבות, אלימות מינית, שחיתות או אלימות פיזית. אולם בין התכונות הרווחות יותר שנתפסות כפחות חמורות ניתן למנות מניפולטיביות, שקרים, ניצול, גזענות, אלימות מילולית, חרם חברתי על בסיס סממן חיצוני או שונות חברתית כלשהי.

יש הרואים בהתנהגות הומוסקסואלית או בהפלות סוג של רוע. השקפה זו אופיינית (אם כי לא ייחודית) לתפיסות דתיות או שמרניות. בישראל ובארצות הברית, למשל, קיימת מחלוקת חברתית לגבי המוסריות של תופעות אלו. אך ניתן לסייג ולומר שהפלות והומוסקסואליות מוכרת בחוק במדינות המערב ומדינות נוספות וישנם חוקים רבים שמטרתם למגר תופעות של אפליה על בסיס נטייה מינית ופשעי שינאה הנובעים מהומופוביה.

רבים בחברה המערבית חלוקים בהשקפותיהם על מוסריות בין שתי גישות, שמקורן גם הוא מגיע מתחום האתיקה. מחד גישת "המוסר האבסולוטי", תפיסת הטוב ורע כישויות קבועות הנובעות מאלוהים, מהיקום, או מסמכות אחרת כלשהי, כך שכללי התנהגות הראויים חייבים להיות אחידים עבור כלל בני האדם באשר הם. מאידך מוסר יחסי, תפיסת הסטנדרטים של טוב ורע הם כתוצר תרבותי, או שטוב ורע הם סובייקטיביים ולכל אדם מערכת של עקרונות מוסריים משלו. מוסריות אוניברסלית היא מושג הומניסטי של העת האחרונה, פשרה בין אבסולוטיזם מוסרי בלתי ניתן להשגה לבין ההשקפה היחסית.

הגדרה נוספת של "רוע" היא כמוות או סבל הנובע מסיבות אנושיות או מסיבות טבעיות אחרות (למשל, רעידות אדמה ורעב). כלומר, רוע לא רק כתכלית אלא גם כתוצאה הסופית.

אפלטון איבחן כי ישנן דרכים מועטות להיטיב, אך קיימות אין ספור דרכים להרע, ולפיכך לרוע עלולה להיות השפעה רבה יותר על חיינו. לכן ישנם פילוסופים (כמו ברנרד גארת) הטוענים שלמנוע רוע חשוב יותר מאשר לקדם את הטוב על ידי ניסוח חוקי מוסר והתנהגות.

אחדים מגדירים רוע לא רק כסבל או ייסורים שגורם אדם כלשהו אלא כעשיית דבר מסיבות אנוכיות בלבד (כלומר, השגת כוח או אושר) או סאדיזם. הנוקטים בהגדרה זאת של רוע, מאמינים שאדם שמבצע מעשה רע מבחינה מוסרית, אבל מאמין ש"המטרה מקדשת את האמצעים" אינו נחשב רע.

עמדת "המטרה מקדשת את האמצעים" מצדיקה לכאורה גרימת סבל על מנת לקדם מטרה הנתפסת כמוצדקת. לפיכך יהיו למשל אנשים שיצדיקו את פעולותיו של אוסאמה בן לאדן.

בתרבויות רבות ישנן אמונות קבועות באשר לדברים, מעשים, ורעיונות לא רצויים. בתרבויות מסוימות, נסיבות בלתי רצויות נכללות בקטגוריה של רוע. מוות לא טבעי, מחלה, ואסונות אחרים עשויים להיחשב כרוע. בתרבויות אחרות מקרים אלה נתפסים כחלק בריא מהסדר הטבעי.

אלימות, רמאות, או התנהגויות הרסניות אחרות כלפי הזולת נתפסות כרעות או טובות בהתאם לנסיבות. מלחמה היא דוגמה לכך, וכזאת אף האימרה "אלוהים עומד לצד המנצחים".

התנהגויות בלתי מוסריות נחשבות מדורגות, מפשעים קטנים לפשעים גדולים. תפיסת הדירוג של חברה מסוימת מתבטאת בחוקיה ובשיטות השפיטה והענישה שלה.

האם רוע הוא מונח שימושי?

ההגדרה של הרוע מעוררת מחלוקת, וכזה הוא גם המונח טרור. קיימת טענה כי אלו מונחים סובייקטיבים, כי מי שמוגדר כטרוריסט עשוי להיות מוגדר כלוחם חופש. גישה כזו מנוצלת לעיתים קרובות על ידי אנשים או קבוצות כנגד האויבים שלהם, בעיקר כדי לעורר תגובות רגשיות חזקות נגד האנשים או הקבוצה. לדוגמה, הטענה הזאת הועלתה על ידי מבקרים של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן בנוגע להדבקת תוויות על מדינות כמו קוריאה הצפונית, עיראק, ואיראן כחלק מ"ציר הרשע".

מבקרים רבים דוחים את השימוש ההמוני במונח רוע בטענה כי השימוש בו מתעלם מהמניעים להתנהגות שהוא מתאר. לפי גישה זו, לא מתאים להחיל מונח זה על כמעט כל מעשה רב-משמעות של אלימות כמו מעשי טרור ורצח המונים. לפיה, יש להגדיר כרעים רק את אותם אנשים שמונעים על ידי סאדיזם, תשוקה לכוח או תאוות בצע (בווריאציות רבות). זה לא אומר כמובן שמעשי אלימות כמו טרוריזם ורצח הם מתקבלים על הדעת, אלא רק שהמבצע של אותם מעשים לא צריך באופן אוטומטי להיות מתויג כרע.

קיימת טענה כי רצוי להימנע כליל מהשימוש במונח "רוע" בדיונים פוליטיים, כיוון שנוטים להציגו כנובע מדת, ובכך לנקוט בגישה לא סובלנית וקיצונית כלפי הצד שכנגד.

הגדרה מדעית

במדעי החברה הרוע נחקר במסגרת דיסציפלינות שונות כגון סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ומדעים קוגניטיביים.

רוע מתבטא בסוג אישיות אנטי חברתית המכונה סוציופת. הסוציופת מאופיין בהתנהגות קיצונית, חוסר מצפון, או אי יכולת לגלות אמפתיה, ריסון עצמי, או לחוש חרטה, בשל נזק שהוא גורם לאחרים.

הפסיכולוגיה של הרוע

במהלך המאה ה-20 נערכו מספר ניסויים פסיכולוגיים אשר הראו כי בכל אדם ישנה ככל הנראה מידה כלשהי של רוע ובתנאים נתונים הוא יכול להפוך לרשע. הניסוי של מילגרם אשר החל בשנת 1961 הראה כי רוב בני האדם יהיו מוכנים לגרום סבל לאדם אחר מבלי להניד עפעף בתואנה של ציות עיוור לסמכות, וניתן להשיג רמת צייתנות גבוהה ביותר במידה והחמרת המעשים הדרגתית. פיליפ זימברדו, אשר נחשב היום לחוקר הפסיכולוגיה של הרוע המוביל העולם, הראה במסגרת ניסוי שערך בקבוצת סטודנטים בסטנפורד ללא עבר פלילי שניתן לדרדר אנשים מן השורה לבצע מעשים נוראיים בחבריהם תוך חלוקתם לקבוצה של סוהרים ואסיריהם.

המסקנה משני הניסויים הייתה שקיים מדרון חלקלק של התדרדרות מוסרית עד למעשים שפלים ביותר אשר נעשים תוך ניצול יצר הצייתנות הטבוע באדם, כאשר הדרך להימנע מכך היא בחינה מתמדת של המעשים:

הדבר הכי חשוב הוא פיקוח. אם יש פיקוח חיצוני חזק ואמיתי על מעשיך, תעשה הרבה פחות רע. יש צורך גם בפיקוח פנימי רנדומלי, שעושה ביקורות פתע ומעניש את האשמים, וגם בביקורת חיצונית קבועה. בלי פיקוח, אין גבול למה שיעשו בני אדם לבני אדם אחרים.

רוע בספרות הפנטזיה

הסופר ג'.ר.ר. טולקין מציג ביצירתו שר הטבעות השקפה סינתטית על טבעו של הרוע: מקורו של הרע, בהתאם לדוֹגמה הקתולית, בהפניית עורף לאל - אולם הפניית עורף זו יכולה ללבוש צורה משל עצמה. בהתאם לכך ישנם שני טיפוסי "רעים" ביצירה - אנשים חופשיים שבחרו ברע בחירה מודעת מחד, ושרי האופל, שהם התגלמות מוחשית של הרוע בעולם, מאידך.

בספרי הארי פוטר הרוע המוחלט מגולם על ידי דמותו של לורד וולדמורט. מעת לעת מרים הרוע את ראשו ומסכן את הטוב המוחלט ואז על גיבורי העלילה הצעירים והארי בראשם להילחם בו. תמיד הטובים מצליחים, תוך כדי גבורה עילאית לנצח, אך גם כאשר הרוע מוחלש תמיד הוא שב לחיים.

ראו גם

לקריאה נוספת

שלום רוזנברג, טוב ורע בהגות היהודית, (בעריכת רחל שיחור), בסדרת אוניברסיטה משודרת, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1985
מרית גורן, פסיכואנליזה של הרוע, רסלינג, 2024^[3]