רחל ינאית בן-צבי

רחל ינאית בן־צבי (נולדה בשם גולדה לישנסקי; 3 במאי 1886 – 16 בנובמבר 1979) הייתה סופרת ומחנכת, אגרונומית בהשכלתה. בן-צבי הייתה מהפעילות המרכזיות של תנועת העבודה, פעילה בהגנה העצמית היהודית ביישוב ואשת ציבור במדינת ישראל. אשתו של איש הציבור, ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל השני, יצחק בן-צבי. כלת פרס ישראל לשנת תשל"ח (1978) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

רחל ינאית בן-צבי

רחל ינאית בן-צבי בשנות ה-30
לידה	3 במאי 1886 מאלין, אוקראינה
פטירה	16 בנובמבר 1979 (בגיל 93) ירושלים, ישראל
שם לידה	גולדה לישנסקי
מדינה
מקום קבורה	הר המנוחות
בן או בת זוג	יצחק בן צבי
רעיית נשיא המדינה ה־2 8 בדצמבר 1952 – 23 באפריל 1963 (10 שנים) → ורה ויצמן רחל כצנלסון ←
פרסים והוקרה
פרס ישראל (1978) אזרח כבוד של ירושלים

ביוגרפיה

ירושלים החדשה, הקומונה הירושלמית שליד בצלאל. אירה יאן יושבת משמאל, בלבן. עוד בתמונה: רחל ינאית בן-צבי (עומדת מימין), בוריס שץ (לידה), יצחק בן-צבי (יושב מימין)

רחל ינאית ועמיתיה ב"אגודת פועלי הדפוס בירושלים"

משק הפועלות באזור ארמון הנציב ב-1932

רחל ינאית בן-צבי ויצחק בן-צבי מייצגים את היישוב בטקס ההכתרה של ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת, 1937. על חגורת שמלתה עיטור מגן דוד סמלי

רחל ינאית בן-צבי (במרכז) יחד עם יצחק בן-צבי בתקופת נשיאותו בעת ביקור ברחובות. משמאלם יצחק כ"ץ ראש העירייה.

רחל ינאית בן-צבי (משמאל) בעת סיור בשוק הכרמל, תל אביב, 1950

לצד בעלה (המקבל את פרס סטיבן וייז מישראל גולדשטיין) ב-1956

רחל ינאית נולדה בעיירה מאלין שבפלך קייב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי; כיום באוקראינה), להוריה מאיר-יונה ושושנה (רייזל) לבית מורוז - מצאצאי האדמו"ר מנחם נחום מצ'רנוביל.

נולדה בשם גולדה לישנסקי, אך ראתה בשמה ביטוי לגלותיות, ולכן המירה אותו בשמה העברי רחל ינאית. את השם 'ינאית' בחרה כשם משפחתה על שם המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שהיה גם כהן גדול, והרחיב מאוד את גבול שלטונו בארץ ישראל. הבחירה ב"ינאי" קשורה גם בדמיון הצלילי לשם אביה, יונה. היא נשאה את שם משפחתה זה גם לאחר נישואיה ליצחק בן-צבי.

לרחל ינאית היו שלוש אחיות: הפסלת בתיה לישנסקי, תמר ושרה, שהייתה מייסדת המרפאה הראשונה של קופת החולים הכללית. האם והאחות בתיה עלו לארץ ישראל ב-1910, והאב והאחיות תמר ושרה עלו ב-1911. ההורים התיישבו תחילה בירושלים ובהמשך בתל עדשים.

ינאית הצטרפה בנעוריה לפעילות במפלגת "פועלי ציון" בעקבות הזעזוע שעוררו בה הידיעות על פרעות קישינב ב-1903. בשנת 1905 עברה לקייב, שם נאסרה על ידי השלטונות. לאחר ששוחררה נסעה לגרמניה ולמדה זואולוגיה ובוטניקה באוניברסיטת יֶנה. במהלך לימודיה נסעה כנציגת עיירתה לקונגרס הציוני השביעי בבזל. בקונגרס בלטה בקרב "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. בקונגרס הכירה ינאית את הוגה הדעות ומנהיג "פועלי ציון" דב בר בורוכוב, והתרשמה מהגותו בדבר החיבור בין ציונות וסוציאליזם. באוקטובר 1905 עזבה את גרמניה ונסעה עם בורוכוב לרוסיה, על מנת לקחת חלק במהפכת 1905. במסגרת הפעילות המפלגתית בסניף ברדיצ'ב של פועלי ציון הכירה את יצחק בן-צבי.

ב-1907 הגתה ינאית את הרעיון להקמת קופה לעידוד ההגירה של פועלים יהודים לארץ-ישראל וביסוסם הכלכלי, החברתי והתרבותי במשק של היישוב (לימים קפא"י - קופת פועלי ארץ ישראל), במאמר שפרסמה בעיתון "פארווערטס". באותה שנה נבחרה לחברת מרכז המפלגה, והייתה ה"חברה" (כלומר אשה) היחידה.

בארץ ישראל

בשנת 1908 עלתה לארץ ישראל בעקבות מכתב שקראה אודות מאורעות תרס"ח. לאחר שהות קצרה ביפו, שם התקיימה ועידת מפלגת פועלי ציון, עברה ינאית להשתקע בירושלים בעקבות יצחק בן-צבי. היא הייתה חברה בקומונת "ירושלים החדשה" ומהמורים הראשונים בגימנסיה העברית בירושלים. בנוסף להוראה עבדה כפועלת דפוס בבית הדפוס הקואופרטיבי "דפוס אחדות" והייתה בין מנהיגי איגוד עובדי הדפוס, והנהיגה (עם זאב אשור) את השביתה הראשונה של פועלים עברים בארץ ישראל, שביתה שלוותה בהפגנות סוערות נגד בעלי בתי דפוס ערבים ויהודים כאחד שניצלו פועלים והשפילו אותם.

ינאית עסקה יחד עם בעלה לעתיד בשמירה ובהגנה – תחילה בארגון "בר גיורא" ולאחר מכן בארגון "השומר". ב-1910 התמנתה ינאית כחברה ב"ועדת הזדיינות" של מפלגת פועלי ציון שמטרתה הייתה להוות גוף מפלגתי מפקח עליון על ארגון השומר ועל "אגודת ההתעמלות" "שמשון". ועדה זו מנתה גם את יצחק בן-צבי, זאב אשור ויונה טאוב. במסגרת "השומר" הכירה ינאית את מניה שוחט, שהפכה לחברתה הקרובה. בשנים הבאות נסעה לננסי, שם למדה חקלאות והוסמכה כמהנדסת, לאחר שעמדה בבחינות. לאחר לימודיה עברה התמחות אצל חוואים צרפתים. רחל חזרה ארצה עם הידיעות הראשונות אודות מלחמה צפויה. בעת מלחמת העולם הראשונה שימשה ינאית כאשת קשר בין ארגון השומר לבין תנועת ניל"י והייתה לאחת מחברות הוועד של הארגון.

בשנת 1918 נישאה ליצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. יצחק בן-צבי, שגורש מן הארץ, נסע לארצות הברית וארגן שם את הגדוד העברי "האמריקאי". ינאית, שנותרה בארץ, פעלה לארגונו של הגדוד העברי "הארץ-ישראלי".

משק הפועלות וחוות הלימוד

בשנת 1919 הקימה רחל ינאית על מגרש סמוך לביתה בשכונת רחביה (כיום "בית החלוצות") משתלת צמחים שכונתה "משק הפועלות", כמשקים נוספים ברחבי הארץ. במשתלה זו ביקשה ינאית להכשיר חלוצות במלאכת החקלאות והבוטניקה. הן התמחו בנטיעת עצים ובגידול פרחים. ינאית שכנעה את מושל ירושלים, רונלד סטורס לטעת עצים ממשתלתה ברחבי העיר והם ניטעו בעיקר ברחביה, בתלפיות ובבית הכרם. בשנת 1928, בשל מצוקת מקום והתנגדות חרדים, הועתק "משק הפועלות" מרחביה לאזור ארמון הנציב, מזרחית לשכונת תלפיות לשטח בגודל של 50 דונם שנרכש על ידי הקרן הקיימת לישראל. המשק חרב בפרעות תרפ"ט (1929), אך שוקם. ב-1933 קמה במקום "חוות הלימוד", כפנימייה לנערות.

ב-1937 הוזמנה עם בן-צבי לייצג את היישוב העברי בארץ ישראל בהכתרת ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת בלונדון.

פעילות בהגנה ובעלייה הבלתי לגלית

ינאית נמנתה עם מייסדי ארגון "ההגנה". בין היתר עסקה בהבאת עולים מסוריה ומלבנון במסגרת העפלה מארצות המזרח. חוות הלימוד שימשה גם כבסיס של ההגנה ושימשה כעמדה לבלימת התקפות בעת מלחמת העצמאות.

ב-1924 נקשר שמה כמי שנתנה את ההוראה לרצח יעקב ישראל דה האן. אברהם תהומי, ממבצעי הרצח טען שקיבל את ההוראה מיצחק בן-צבי, אלא שיצחק בן-צבי לא היה בעל תפקיד בהגנה וייתכן ששימש למעשה כשליחה של רעייתו, שהייתה בכירה ממנו בארגון. לסיפור הרצח יש מספר גרסות והוא נותר בגדר תעלומה.

לאחר קום המדינה

ליצחק ורחל ינאית נולדו שני בנים: עמרם ועלי. לפי זכרונות יצחק בן צבי, השם "עלי" נבחר לבן הצעיר על ידי הוריו כאשר בשבוע הראשון להוולדו, בעוד אמו בבית החולים, נתקיימה בירושלים מועצת ההסתדרות, כשבמרכזה עמדה בעיית העלייה. במלחמת העצמאות, באדר ב' תש"ח, אפריל 1948, נפל עלי בקרב בית קשת והוא בן עשרים וארבע שנים בנפלו.

לאחר קום המדינה פעלה ינאית רבות בקליטת העולים מגל העלייה ההמונית. ב-1948 הקימה כפר חקלאי לנוער עולה בכפר עין כרם שתושביו הערבים נטשו אותו. בשנות החמישים העתיק הכפר את מקומו מחוץ לעין כרם אך סמוך לו, מה שלימים נקרא "כפר הנוער עין כרם". לאחר שבעלה התמנה לנשיא המדינה ב-1952, היא פתחה את בית הנשיא למקום עלייה לאנשים מכל שדרות העם.

ספרהּ האוטוביוגרפי "אנו עולים" מתאר את קורותיה עד תום מלחמת העולם הראשונה, השזורים בקורות היישוב.

בשנת 1965 הייתה לאישה השנייה שזכתה באזרחות כבוד של ירושלים (הראשונה הייתה ד"ר הלנה כגן). בשנת 1978 זכתה בפרס ישראל בקטגוריית "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" על מפעל חייה.

רחל ינאית בן-צבי הקימה את קרן הספריות לילדי ישראל, שכיום נקראת "קרן הספריות לילדי ישראל מיסודה של רחל ינאית בן-צבי". בקרן פעלו לצידה במשך השנים מספר מתנדבות, ובהן הדסה בריל-נועם.

לאחר מלחמת ששת הימים הייתה ינאית לפעילה בחוגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כמו כן עסקה בשימור זכרו של בעלה המנוח, הנשיא בן-צבי על ידי הקמת יד בן-צבי, שימור צריף הנשיאות בשכונת רחביה בירושלים וקיום בית התרבות לזכר הבן עלי בקיבוץ בית קשת, שהוקם בצריף מגורי הזוג בן-צבי.

ביום העצמאות 1968 נמנתה עם משיאי המשואות.

ב-2 בדצמבר 1991, השירות הבולאי הנפיק בול דאר לזכרה שעליו מופיע הדיוקן שלה. הבול עוצב על ידי האמנית רות מלכא (בקמן). על שובל הבול מופיע הכיתוב הבא: " צריכה להעסיק אותנו ...יצירת תבנית חיובית...ללא פערי עדות ושכבות".

רחל ינאית בן-צבי נפטרה בכ"ו בחשוון תש"ם 1979, ונקברה בהר המנוחות בירושלים.

מחיבוריה

• אנו עולים: פרקי חיים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"א.(הספר בקטלוג ULI)
• אליהו קראוזה: אבי החינוך החקלאי בארץ, 1963.(הספר בקטלוג ULI)
• דרכי סיפרתי, קרית ספר, 1971. (הספר בקטלוג ULI)
• ההגנה בירושלים (ערכה יחד עם יצחק אברהמי וירח עציון), הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
• עם הילדים בחזית - חוות הלימוד בירושלים 1928 - 1948, הוצאת מסדה, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
• מניה שוחט, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1976. (הספר בקטלוג ULI)
• בשליחות בלבנון ובסוריה: 1943, תל אביב, תשל"ט-1979. (הספר בקטלוג ULI)

לקריאה נוספת

• שמעון רובינשטיין (עריכה), רחל ינאית בן-צבי - דברים שבכתב: ביבליוגרפיה, יד יצחק בן-צבי, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
• בן ציון מיכאלי, הגברת הראשונה: רחל ינאית - רעיית הנשיא בן-צבי, מלוא, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
• גלילה רון־פדר-עמית, לא בובה על חוט: סיפור חייה של רחל ינאית בן-צבי, הוצאת מודן, 2021. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• כתבי רחל ינאית בן-צבי בפרויקט בן-יהודה
• רשימת הפרסומים של רחל ינאית בן-צבי, בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת המאמרים של רחל ינאית בן-צבי באתר רמב"י
• דוד תדהר (עורך), "רחל ינאית בן-צבי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 416
• הספרים של רחל ינאית בן-צבי, באתר "סימניה"
• ארכיון ינאית בן-צבי באתר ארכיון המדינה
• ינאית בן-צבי רחל, באתר תנועת העבודה הישראלית
• המחלקה לחינוך יהודי ציוני
• מרגלית שילה, רחל ינאית בן-צבי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך "העלייה השנייה : אישים" (בעריכת זאב צחור), הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ח/1997
• רחל ינאית בן-צבי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• רות קרק, רחל ינאית בן-צבי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• מרכז רחל ינאית בן-צבי
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על רחל ינאית בן-צבי‏, 5 באוקטובר 2010
• רחל ינאית בן-צבי אצל דן אלמגור מתוך "שרתי לך ארצי" שרה "בוקר בא לעבודה"
• נאוה דקל ורות קרק, "רחל ינאית: מורה בגימנסיה העברית הירושלמית בשלהי התקופה העות'מאנית", דור לדור – קבצים לחקר ולתיעוד תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, מט, 2015, עמ' 45–66
• ניר חסון, נשלף מהמחתרת: האקדח של רחל ינאית בן־צבי התגלה מחדש בבית נכדתה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2019
• חן מלול, הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 7 ינואר 2020
• אודם אשור, על צמחים ודעות קדומות, באתר הספרנים, ‏11 באפריל 2024
• חתונה בהפתעה, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• רחל ינאית בן-צבי, דף שער בספרייה הלאומית
• רחל ינאית בן-צבי, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

• Ruth Kark, "Not a Suffragist? Rachel Yanait Ben-Zvi on Women and Gender", Nashim (A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues), No.7 (Spring 2004), pp. 128-150