החזית הירדנית במלחמת ששת הימים

החזית הירדנית במלחמת ששת הימים הייתה חלק ממלחמת ששת הימים, שבה ניצחה ישראל את מצרים, סוריה, ירדן ועיראק. עבור ישראל, החזית הייתה המשמעותית ביותר במלחמה^{[דרושה הבהרה][דרוש מקור]}, ובמסגרתה שוחררו על יד צה"ל העיר ירושלים, ורוב האתרים הקדושים ליהדות.

החזית הירדנית במלחמת ששת הימים

החזית הירדנית 5–7 ביוני
מלחמה: מלחמת ששת הימים
תאריכים	5 ביוני 1967 – 8 ביוני 1967 (4 ימים)
קרב אחרי	מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
מקום	יהודה ושומרון
תוצאה	ניצחון ישראלי, כיבוש יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים
הצדדים הלוחמים עיראק מפקדים משה דיין יצחק רבין עוזי נרקיס דוד אלעזר המלך חוסיין אבדות 288 הרוגים, 2,400 פצועים ירדן: 700 הרוגים, 6,000 פצועים ונעדרים, 550 שבויים עיראק: 10 הרוגים, 30 פצועים

רקע

ב-14 במאי 1967 החל צבא מצרים להעביר כוחות ניכרים אל תוך חצי האי סיני, וזאת בעקבות התראות של ברית המועצות על ריכוז כוחות ישראלי, כביכול, בגבול הסורי. ההערכה בצמרת צה"ל ובממשלת ישראל הייתה כי המדובר בהפגנת כח מצידו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, ואולם סגירת מצרי טיראן על ידי מצרים ב-22 במאי החריפה עוד את המצב. ב-25 במאי החליטה ממשלת ישראל על גיוס מלא של צבא המילואים.

עיקר תשומת הלב של צמרת צה"ל וממשלת ישראל הופנתה למצרים. הסברה הייתה כי לחוסיין, מלך ירדן, אין כוונות לתקוף את ישראל, וכל התוכניות המבצעיות של צה"ל היו מכוונות כנגד מצרים. ב-30 במאי הפתיע חוסיין את ישראל ואת העולם הערבי, כאשר טס למצרים וחתם עם נאצר על הסכם הגנה משותף. משמעות ההסכם הייתה העמדת צבא ירדן תחת פיקוד צבא מצרים, וכניסת כוחות של צבאות ערבים אחרים לירדן, כדי שיוכלו להילחם בישראל - צעד שירדן התנגדה לו בחריפות עד אז. צבא ירדן הועמד תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד, מן הקצינים המצריים המוערכים והנחשבים בעולם הערבי, וצבא עיראק החל להניע דיוויזיות משוריינות, בדרכן מעיראק דרך ירדן לשומרון. הקצינים הירדניים הבכירים היו חלוקים בשאלת פריסת הכוחות; בריגדיר גנרל עאטף אל מג'אלי, ראש אגף מבצעים של המטכ"ל הירדני, דרש לרכז את כל הכוחות הירדניים בירושלים, אך גנרל עבד אל-מונעם ריאד עמד על פריסת הכוחות הירדניים ברחבי יהודה ושומרון. חוסיין קיבל את הכרעתו של ריאד.

לפי התוכניות של פיקוד מרכז הישראלי, מטרתם הייתה למנוע מהצבא הירדני להשתלט על מובלעת הר הצופים הישראלית, או לבצע מחטפים ירדניים בשטח ירושלים המערבית. באותה מידה, פיקוד הצפון, בראשות דוד אלעזר, היה בכוננות ללחימה כנגד הסורים בעמק החולה ורמת הגולן, ולא ציפה שהירדנים יתערבו בלחימה, אולם עם תחילת הירי בקו הגבול עם ירדן, החל להעביר כוחות מהגליל המזרחי לעבר צפון השומרון.

ערך מורחב – מבצע מוקד

גודל הצלחת חיל האוויר מתבטא בכותרות העיתונים

המלחמה נפתחה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית, על 11 שדות תעופה מצריים מתוך 14, מאחר שהמתכננים קבעו שמספר מטוסי הקרב אינו מספיק כדי לשתק את שדות התעופה המצריים כולם במטס הראשון. הוחלט לתקוף בתחילה את 11 השדות בהם חנו מטוסי קרב ומפציצים שהיוו סיכון ישיר על העורף בישראל ועל כוחות צה"ל שעמדו להיכנס לחצי האי סיני. שדות התעופה הנותרים הותקפו במטס השני והאחרים הותקפו פעמים אחדות באותו יום. חיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה.

מטוסים מצריים שהושמדו על הקרקע

לאחר 2 גלי התקיפה הראשונים, בעקבות מתקפות של ירדן וסוריה על ישראל, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח לישראל והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני. לאחר שנתקבלו ידיעות על כוונות של מפציצים עיראקיים לתקוף את ישראל הופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר H3. בניגוד למתקפה היבשתית, שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית על כל זירות הלחימה במשך כל ימי הלחימה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים).

שדה הקרב

קו שביתת הנשק

קו שביתת הנשק שהיה בין ישראל לירדן מתחלק מבחינה טופוגרפית ל-11 גזרות עיקריות:

1. גזרת הערבה - מאילת עד נאות הכיכר - התחומה בהר הנגב במערב ובהרי מואב במזרח.
2. מרחב סדום - אזור בעל חשיבות מדינית וכלכלית רבה, בשל מפעלי ים המלח השוכנים בו.
3. גזרת ים המלח - ממצד זוהר עד עין גדי.
4. הר חברון - עד חבל אדוריים וחבל עדולם - שטח הררי המאפשר תנועת רק"ם גם מחוץ לדרכים הסלולות.
5. אזור ירושלים ופרוזדור ירושלים - שטח הררי המגביל את התנועה לדרכים הקיימות בלבד, והנתון לשליטת מוצבי האויב בקרבת הגבול.
6. עמק איילון - שטח מישורי נרחב, המאפשר פריסת שריון ללא מגבלות והתקדמות ממנו מערבה.
7. השטח הגביע מנחל איילון עד נחל הירקון - עביר ברובו לרק"ם, ומעניק שליטה על הדרכים היורדות מגב ההר.
8. מישור החוף - מהירקון בדרום עד נחל חדרה בצפון - שטח מישורי נוח, המתאים ברובו לפריסת רק"ם ופיתוח מאמצים משוריינים, המאפשר את ביתור מדינת ישראל בקלות. בעלת חשיבות אסטרטגית רבה, בשל ריכוזי האוכלוסייה והתעשייה המצויים בה.
9. גזרת נחל עירון - שטח הררי המגביל את התנועה לדרכים הקיימות בלבד.
10. גזרת עמק יזרעאל - ממגידו עד הגלבוע - שטח מישורי נרחב המאפשר פריסת שריון ללא מגבלות, אך נשלט מהרי צפון השומרון והגלבוע.
11. בקעת בית שאן ועמק הירדן - שטח מישורי המוגבל מאוד ביהירותו בשל בריכות הדגים והמטעים הרבים המצויים בו. השטח תחום ממזרחו על ידי נהר הירדן ונשלט על ידי רמת אירביד, המתנשאת בתלילות מעל השטח הישראלי.

עבר הירדן המערבי

עבר הירדן המערבי התחום על ידי נהר הירדן במזרח וקו שביתת הנשק במערב, כולל ארבעה אזורים עיקריים:

• הרי יהודה, כולל הר חברון - אזור המשתרע מבקעת באר שבע ומקורות נחל צאלים ונחל מצדה בדרום עד קו המחבר בין נחל ייט"ב דרך הר בעל חצור לנחל שילה. במזרח תחומים ההרים על ידי בקעת ים המלח ומדבר יהודה מהווה שטח מעבר ביניהם. ההרים מתחלקים לשלושה גושים:
  • הר חברון - מהגבול הדרומי עד בריכות שלמה.
  • גוש הרי ירושלים - מבריכות שלמה עד א-רם, המהווים כעין אוכף הנמוך ב-100 עד 300 מטר מהר חברון שמדרום לו ומהרי בית אל מצפון לו.
  • גוש הרי בית אל - מא-רם עד הגבול הצפוני.
• הר שומרון הדרומי - אזור המשתרע מהקו המחבר בין נחל ייט"ב דרך הר בעל חצור לנחל שילה ועד לקו העמקים - עמק שכם, בקעת עין סוכר ועמק נחל תרצה. באזור זה במת ההר לא רצופה, אלא מבותרת לשני גושים מזרחי ומערבי שביניהם מערכת בקעות בכיוונים שונים.
• הר שומרון הצפוני - אזור הגובל בדרום בציר טול כרם-שכם, עמק שכם, עמק נחל תרצה ומרגלותיו הדרומיים של הר כביר, ובצפון הוא נתחם על ידי בקעת עירון, בקעת ג'נין, עמק חרוד ועמק יזרעאל, מורדות הר הגלבוע ורכסי אזור הברך. האזור מבותר על ידי עמק דותן, בקעת סנור ועמק א-זבאבדה הגדול לשלושה גושים נפרדים; גוש פארעה, גוש עיבל-ג'נין-הגלבוע וגוש אום אל פאחם.
• בקעת הירדן - אזור המשתרע מהכנרת לים המלח, אורכה 110 ק"מ ורוחבה נע בין 5 ק"מ ל-23 ק"מ.

סדר הכוחות

צבא ירדן

עם שחר 5 ביוני 1967 היו פרוסים ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, משני עברי נהר הירדן 7 חטיבות חי"ר ירדניות, שני גדודי קומנדו וגדוד משמר, שתי חטיבות שריון ושני גדודי שריון חזיתיים, חמישה גדודי תותחי שדה (תותחי 25 ליטראות), גדוד כבד (תותחי 155 מ"מ), שני גדודי תומ"תים, גדוד נ"מ מתנייע וסוללת מרגמות כבדות (מרגמות M-30‏ 107 מ"מ).

הכוחות היו ערוכים לפי הפירוט הבא:

• גזרת הר חברון - חטיבת החי"ר 29, שתוגברה בגדוד הטנקים החזיתי 10 וגדוד תותחי שדה 5.
• גזרת ירושלים - חטיבת החי"ר 3, שתוגברה בגדוד 31 מחטיבה 27 וגדוד תותחי שדה 9.
• מרחב לטרון-רמאללה - חטיבת החי"ר 2, שתוגברה בשתי סוללות מגדוד תותחי שדה 1 וסוללת תותחים מגדוד כבד 6, וגדוד הקומנדו המצרי 53.
• גזרת מרכז המשולש - חטיבת החי"ר 1, שתוגברה בשתי סוללות מגדוד כבד 6, סוללה מגדוד תותחי שדה 1 וסוללה מגדוד תותחי שדה 2.
• גזרת צפון המשולש - חטיבת החי"ר 25, שתוגברה בגדוד הטנקים החזיתי 12, גדוד תותחי שדה 2 וסוללה מגדוד כבד 6.
• המורדות המזרחיים ובקעת הירדן - חטיבת החי"ר 36, שתוגברה בפלוגת טנקים מגדוד 12 וגדוד תותחי שדה 3.
• כוחות העתודה החזיתיים:
  • מתחם מעלה אדומים - חטיבת החי"ר 27.
  • צפון ים המלח - החטיבה המשוריינת 60, שתוגברה בגדוד תומ”תים 7 וגדוד נ"מ מתנייע 4.
  • ציר אל-בוקיעה צפונית לכרם א-סמרא - גדוד מהחטיבה המשוריינת 60.
  • צומת אל-מצרי - החטיבה המשוריינת 40, שתוגברה בגדוד תומ”תים 8 וסוללה מגדוד נ"מ מתנייע 4.
• בעבר הירדן המזרחי:
  • גזרת עקבה-כרכ - חטיבת החי"ר 4, שתוגברה בפלוגת טנקי צנטוריון מגדוד 10, סוללת מכמ"ת 2 וסוללת מכמ"ת 5.
  • צפון ירדן - חטיבת החי"ר 12, שתוגברה בסוללה מגדוד תותחי שדה 3, סוללת מכמ"ת 1 וסוללת מכמ"ת 3.
  • גבול ירדן–סוריה - יחידת הסיור המדברית.
  • אזור עמאן-זרקא - חטיבת "המשמר המלכותי", שתוגברה בגדוד נ"מ 10 וסוללות מכמ"ת 7 ו-8.
  • אזור מפרק - החטיבה הממוכנת העיראקית 8, גדוד צש"פ 421 וגדוד הטנקים העיראקי 6.
  • חבוך (בסעודיה, ליד הגבול הירדני) - חטיבת החי"ר המוגברת הסעודית 11.

צה"ל

טנק M51 סופר שרמן

תחת פיקוד צפון בפיקוד אלוף דוד אלעזר עמדו היחידות הבאות:

• אוגדה 36, בפיקוד אלוף אלעד פלד - האוגדה כללה את היחידות הבאות:
  • חטיבה ממוכנת 45 (חטיבת ברק), בפיקוד סא"ל משה בר כוכבא
  • חטיבת חי"ר מוקטנת 9 (חטיבת עודד), בפיקוד אל"ם אהרן אבנון
  • חטיבת שריון מוקטנת 37 (עוצבת ראם), בפיקוד אל"ם אורי רום
• אגד ארטילרי 212, בפיקוד אל"ם ברוך ברוכין

תחת פיקוד מרכז בפיקוד אלוף עוזי נרקיס עמדו היחידות הבאות:

• חטיבת חי"ר מוגברת 16 (חטיבת ירושלים), בפיקוד אל"ם אליעזר אמיתי
• חטיבה ממוכנת 10 (חטיבת הראל), בפיקוד אל"ם אורי בן ארי
• חטיבת צנחנים 55 (עוצבת חוד החנית), בפיקוד אל"ם מרדכי גור
• חטיבת חי"ר 4 (חטיבת קרייתי), בפיקוד אל"ם משה יטבת, ולאחר פציעתו החליפו אל"ם יוסף הרפז
• חטיבת חי"ר 5 (חטיבת גבעתי), בפיקוד אל"ם זאב שחם

המערכה

ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים

המערכה האווירית

החל מהשעה 11:40, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, החל הצבא הירדני להפגיז את שדות התעופה הישראלים שהיו בטווח תותחיו. תחילה הופגז שדה התעופה רמת דוד ובהמשך הופגזו גם שדה התעופה במחנה סירקין, נמל התעופה הבינלאומי בלוד ושדה התעופה עקרון. בשדה התעופה של עקרון נפגע מההפגזה זנבו של מטוס תובלה מסוג DC-3 דקוטה.

במקביל להתפשטות ההפגזות גם המטוסים הירדניים יצאו להתקפה. שני מטוסי הנטר תקפו את נתניה ומטוסי הנטר אחרים תקפו את שדה התעופה סירקין, העלו באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. ההנטרים שתקפו בסירקין נפגשו בדרכם חזרה במיראז'ים שהפילו אותם.

חיל האוויר העיראקי הקצה למשימת המלחמה בישראל, במסגרת חיל המשלוח העיראקי, טייסת של מטוסי הוקר הנטר, טייסת של מטוסי מיג 21 ומטוסי הפצצה מסוג טופולב 16. מטוסי הקרב העיראקיים פעלו משדה התעופה H-3, הקרוב לגבול הירדני, והמפציצים פעלו מתוך עומק הטריטוריה העיראקית.

ב-5 ביוני, בשעה 14:30, תקף מבנה של מטוסי הנטר את מושב נהלל. למחרת בבוקר תקף מבנה של מטוסי הנטר את חטיבת ברק ופצע חמישה חיילים. למחרת, הפציץ מטוס טופולב 16 את העיר נתניה והרג אזרחית אחת. בדרכו חזרה הפציץ את מבואות עפולה, אך פצצותיו לא התפוצצו (שני חיילים ישראלים נהרגו כשניסו לנטרל אותן) והמשיך לאזור רמת דוד, שם נפגע מאש נ"מ והתרסק מעל מחנה עמוס. פיצוצו גרם למותם של 14 חיילים ישראלים ופציעתם של שמונה נוספים (ראו פירוט בערך תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל).

בתגובה לפעילות חיל האוויר העיראקי תקף חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה H-3 שלוש פעמים, שבמהלכן בוצעו 11 גיחות של מטוסי ווטור ו-8 גיחות של מטוסי מיראז' 3. במהלך התקיפות הושמדו על הקרקע 8 מטוסי מיג 21, 10 מטוסי הנטר ומטוס תובלה אחד. בפעילות הזאת איבד חיל האוויר הישראלי שני מטוסי ווטור ומיראז' אחד.

פחות ממחצית השעה אחרי התקיפות הסוריות והירדניות יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי להפצצת שדות התעופה מהם יצאו ההתקפות. במהלך 288 גיחות ישראליות הופצצו שדות התעופה של סוריה, ירדן וגם שדה התעופה H-3 שבעיראק. בתקיפות אלה לא היה למטוסי חיל האוויר הישראלי את יתרון ההפתעה, לכן נערכו קרבות אוויר והופעלה נגדם אש נ"מ כבדה. מספר מטוסים ישראלים נפגעו בקרבות אוויר ועל ידי אש מהקרקע וחלק מהטייסים נטשו את מטוסיהם. אחד הטייסים נרצח על ידי המון סורי ואחרים נלקחו בשבי. מטוס אוראגן ישראלי, שמערכת הקשר שלו נפגעה במפגש עם חוטי חשמל שנכרכו סביב גוף המטוס, נפגע בדרכו חזרה, לאחר שסטה מנתיבו, על ידי טיל קרקע-אוויר ישראלי מסוג הוק, שהוצב בהגנה על הקריה למחקר גרעיני - נגב בדימונה וטייסו יורם הרפז נהרג.

החל מהיום השני הופנתה טייסת 147 לסייע בחזית הירדנית. לאור העובדה שמטוסים רבים שלה נפגעו ביום הראשון מאש מנשק קל הוחלט על תקיפות מגובה רב יותר. במהלך התקיפות ביום זה תקפה הטייסת בעיקר כוחות שריון ירדניים, בין השאר בציר ירושלים-יריחו ובצפון מערב השומרון. ביום זה נהרג טייס אחד ליד מנזר מאר אליאס, מדרום לירושלים. גם ביום השלישי תקפה הטייסת כוחות שריון בחזית הירדנית, בהם כוחות של דיוויזיית שריון עיראקית שהגיעה ממזרח לסיוע.

המערכה היבשתית

במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה (ובכלל זה ירושלים המזרחית והגדה המערבית). לאותה מטרה התקיימו מספר פגישות חשאיות בין המלך חוסיין ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, במטרה למנוע אי-הבנה שתביא להתלקחות הגבול.

עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שהיה תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) בהתאם להסכם ההגנה שנחתם בין מצרים ובין ירדן לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". ייתכן שהפיקוד העליון המצרי אכן לא ידע על המצב העגום של צבאו, אך ייתכן שהודעות אלו נמסרו למלך כדי שיפתח במתקפה שתרתק כוחות ישראליים לחזית הירדנית, ותפחית מהלחץ שבו היו נתונים הכוחות המצריים בסיני.

בשעה 9:40 פתחו הירדנים באש נשק קל לעבר עמדות הקו העירוני והר הצופים בירושלים. בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים ומרגמות לכל אורך החזית, כולל תל אביב, בסיס חיל האוויר רמת דוד וירושלים המערבית. ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים. בהפגזה בירושלים נפגעו בית הנשיא, משכן הכנסת וגן החיות התנ"כי. מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" בכפר סבא ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדי המפעל. מול הכוחות הירדנים ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, בעת שעיקר צה"ל נערך מול המצרים בסיני.

בצהרי 5 ביוני בשעה 12:00 החלו תקיפות מטוסי חיל האוויר הירדני באזור השרון, ובסביבות השעה 13:30 כבשו הירדנים את ארמון הנציב. בעקבות פעולות אלו הורה מצפ"ע לחיל האוויר להשמיד את חיל האוויר הירדני, לפיקוד צפון לטהר את המרחב הארטילרי בגזרת יעבד-ג'נין ולפיקוד מרכז לשלוח את חטיבה 10 דרך הפרוזדור לעבר תל אל-פול, כדי לחבור עם הר הצופים, שהיה בחשש ניתוק מירושלים המערבית, ולנתק את ציר ירושלים-רמאללה, ובכך לסכל את עלייתה של חטיבה 60 המשוריינת הירדנית לגב ההר.

בשעה 14:30 נשלחה חטיבה 16 לתקוף נגד בגזרת ארמון הנציב, אותו כבשה יחד עם מוצב "הנקניק", מוצב "הפעמון" ושכונת צור באהר. בשעה 15:00 הוכפפה כל חטיבה 55 לפיקוד המרכז, לאחר שאחד מגדודיה כבר הוכפף לרשות הפיקוד מוקדם יותר. החטיבה נצטוותה לכבוש את בית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת, שייח ג'ראח וואדי ג'וז, כדי לחבור אל הר הצופים ולהיות בכוננות לכיבוש העיר העתיקה.

בהמשך החל הצבא הירדני להפגיז מטרות במרחב תל אביב-לוד, ובעקבות כך קיבלה חטיבה 4 אישור לרכז כוחות לכיבוש לטרון. באותה העת החלה חטיבה 10 לפעול בגזרת הפרוזדור. כוחותיה הבקיעו לעבר רכס נבי סמואל בארבעה צירים, ולמרות הקרבות הקשים עם האויב ותנאי השטח הקשים, הצליח חלוץ החטיבה להתייצב בשעה 03:30 על תל א-זהרה ולחסום את ציר ירושלים-רמאללה. במקביל, שלושת גדודי חטיבה 55 ניהלו קרבות עקובים מדם בצפון הקו העירוני בירושלים, ובכלל זה הקרב על גבעת התחמושת, ועם בוקר 6 ביוני השלימו את משימותיהם, למרות ההתנגדות העיקשת של הצבא הירדני.

בליל 6 ביוני 1967 נכנסה חטיבה 4 שפעלה כחטיבה מרחבית באזור השפלה ללטרון בפיקודו של משה יטבת. כוח של טנקים וזחל"מים הסתער על המתחם והוא נכבש תוך פחות משעתיים. כמה ימים לאחר כיבוש לטרון גורשו תושבי שלוש הכפרים שהיו במובלעת, בית נובא, עמואס ויאלו ובתיהם נהרסו. לאחר מכן התקדמה החטיבה עד כביש ירושלים-רמאללה.

במהלך הלילה שבין 5 ל-6 ביוני הניעו הירדנים את חטיבות העתודה שלהם (חטיבות השריון ה-40 וה-60 וחטיבת החי"ר ה-27) לגב ההר, בניסיון למנוע את קריסת המערך של הצבא הירדני ביהודה ושומרון.

חטיבת השריון ה-40 שעלתה בשני צירים לעבר צפון השומרון והתייצבה עם שחר 6 ביוני באגפי עמק דותן, לחמה עם חטיבה 45 בצומת קבטיה ובסביבתה. בעוד כוחות חטיבה 9 השלימו את כיבוש ג'נין, ספגו כוחות חטיבה 45 אבדות כבדות בקרב עמק דותן, ובעקבות כך נשלחו כוחות חטיבה 37 וחלק מחטיבת גולני להתייצב באגפי החטיבה המשוריינת הירדנית שנאלצה לסגת והושמדה לבסוף על ידי חיל האוויר בבוקר 7 ביוני.

חטיבת השריון ה-60 ניסתה להעלות חלק ניכר מכוחותיה לצד יחידות חטיבת החי"ר ה-27 לעבר מרחב ירושלים, על מנת לתגבר בה את מערך ההגנה ואף לתקוף נגד. אולם, הניסיון נכשל, מאחר שהחטיבה פיצלה את גדודי הטנקים לפלוגות שצורפו לגדודי החי"ר של חטיבה 27, ובנוסף, הכוחות הותקפו קשות על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי בלילה שבין 5 ל-6 ביוני. רסיסי הכוחות שהצליחו להעפיל אל גב ההר, נתקלו בכוחות חטיבה 10 שהגיעו באותה העת לאזור תל אל פול, ופגעו בכוחות הירדנים שהתייצבו מולם. חטיבה 10 המשיכה וכבשה את גבעת המבתר, וכך ניתקה את ירושלים המזרחית מצפון. בשעות הצהריים חברו כוחות חטיבה 10 עם גדודי הצנחנים של חטיבה 55, ומאוחר יותר נערכה חבירה בשדה התעופה עטרות בין כוחות חטיבה 10 לכוח החוד של חטיבה 4 שהגיעה עד לפאתי רמאללה.

במהלך 6 ביוני נכבשה רמאללה בידי חטיבה 10, גדוד 163 מחטיבה 16 כבש את דיר אבו טור, ואילו חטיבה 5 כבשה את קלקיליה וחורבת צופין בסיוע טנקים מהגש"פ 182. מאידך, ניסיון לכתר את ירושלים העתיקה ממזרח על ידי כיבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה בידי כוחות מחטיבה 55 בסיוע טנקים נכשל, בשל טעות בניווט ובשל מידע מוטעה, לפיו האויב מתגבר את הגזרה בכוחות שריון ניכרים.

ב-7 ביוני בשעה 06:22 הוטל על צה"ל לכבוש את כל הגדה המערבית ולאבטח את המורדות אל נהר הירדן. בעקבות כך, חידשה אוגדה 36 את מתקפתה, כאשר חטיבה 37 התקדמה לעבר טובאס, תוך חיסול שרידי חטיבת השריון ה-40, כחלק מההתקדמות לעבר שכם ולעבר דאמיה. במהלך היום כבשה חטיבה 37 את שכם, בסיוע גדוד 17, ואילו חטיבה 45 הגיעה עד לאזור הג'יפתליק. באותה העת, כוחות חטיבה 55 כבשו עם שחר את רכס אוגוסטה ויקטוריה, ומיד לאחר מכן חדרו הצנחנים דרך שער האריות לעיר העתיקה וכבשו את הר הבית. בעשעה 10:00 הניפו הצנחנים את דגל ישראל מעל הכותל המערבי, ולאחר מכן סרקו את העיר יחד עם כוחות חטיבה 16, שהגיעו דרך שער האשפות, ושחררו את הרובע היהודי.

באותו היום טיהרו כוחות חטיבה 4 את המורדות המערביים של הרי יהודה, בעוד חטיבה 5 כבשה את טול כרם והתקדמה ללא הפרעה לכיוון שכם, עד שנבלמה על פי פקודה מחשש להיתקלות בכוחות פיקוד הצפון בגזרה זו. מאותה סיבה נבלם גד גדוד 104 מחטיבה 10, כאשר הגיע למחנה חווארה. שאר כוחות חטיבה 10 החלו לנוע בבוקר 7 ביוני לעבר יריחו, אולם נבלמו מחשש לפגיעה באגפם על ידי חטיבת השריון ה-60, ורק לאחר שנתבדה החשש חידשה החטיבה את התקדמותה וכבשה את יריחו בשעה 19:20.

בצהרי 7 ביוני אושר לחטיבה 16 לכבוש את הר חברון, ועד רדת החשכה הצליחו כוחותיה שלא נתקלו בהתנגדות של ממש, לשחרר את גוש עציון. עם שחר 8 ביוני המשיכו כוחות החטיבה בהתקדמותם, כבשו את חברון, ובשעה 10:30 חברו עם כוחות גוש לכיש דרומית לדאהרייה, ובכך השלימו את כיבוש הגדה המערבית. מאוחר יותר באותו היום, בשעה 13:00, הושלם פיצוצם של גשרי הירדן, על ידי חטיבה 10 בגזרת יריחו ועל ידי חטיבה 45 במרחב דאמיה. לאחר מכן כל הכוחות שנותרו בגדה המערבית הוכפפו לפיקוד המרכז, אשר הטיל משטר צבאי על הגדה והחל בהחזרת הסדר על כנו.

כ"ח באייר, התאריך העברי בו נכבשה ירושלים המזרחית והר הבית, מצוין בישראל כיום חג לאומי, הנקרא "יום ירושלים".

תוצאות המערכה

700 ירדנים ועשרה עיראקים נהרגו וכ-2,500 ירדנים וכ-30 עיראקים נפצעו, בעוד שכ-250–300 ישראלים נהרגו וכ-2,400 נפצעו. בנוסף, הירדנים איבדו במלחמה 179 טנקים, 480 תותחים, 53 נגמ"שים, 3,166 כלי רכב וכמעט 20,000 כלי נשק שונים.

במהלך המערכה כבשה ישראל את כל שטחי יהודה ושומרון, כולל ירושלים המזרחית, ושחררה את האתרים הקדושים ליהדות; הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל.

לאחר מכן

הכוחות הישראלים המשיכו אל רמת הגולן, שהייתה אז תחת השלטון הסורי. לאחר קרבות קשים עם חיילים סורים, הצליחו הישראלים לכבוש את רמת הגולן.

לאחר המלחמה נוצר ויכוח ער, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו, וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם הסכם שלום. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, בו נמנו 595,900 נפש. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות למרי אזרחי, שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות.

תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולקו יהודה ושומרון לשבע נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך בקעת הירדן), בית לחם וחברון.

בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

לקריאה נוספת

• מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה, הוצאת דביר, 2017
• צה"ל המחלקה להיסטוריה, לכבוש את ההר, הוצאת מודן, 2017