אליהו ששון

אליהו ששון
	צילום מ-1959
	צילום מ-1959
לידה	2 בפברואר 1902; דמשק, האימפריה העות'מאנית
פטירה	8 באוקטובר 1978 (בגיל 76); ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1927
מקום קבורה	הר המנוחות
השכלה	אוניברסיטת סן-ז'וזף
מפלגה	המערך, העבודה
	2 בינואר 1967 – 15 בדצמבר 1969; (3 שנים)
תחת ראשי הממשלה	לוי אשכול, יגאל אלון וגולדה מאיר
	→ בכור שטרית שלמה הלל ←
	2 בנובמבר 1961 – 2 בינואר 1967; (5 שנים)
תחת ראש הממשלה	לוי אשכול
	→ בנימין מינץ ישראל ישעיהו-שרעבי ←
	22 בנובמבר 1965 – 21 בינואר 1974; (8 שנים)
כנסות	6 - 7
	ראש המחלקה הערבית של הסוכנות; ציר ישראל ה-1 בטורקיה; שגריר ישראל באיטליה; שגריר ישראל בשווייץ;
	ראש המחלקה הערבית של הסוכנות; ציר ישראל ה-1 בטורקיה; שגריר ישראל באיטליה; שגריר ישראל בשווייץ;

אליהו ששון (2 בפברואר 1902, כ"ה בשבט ה'תרס"ב – 8 באוקטובר 1978, ז' בתשרי ה'תשל"ט) היה דיפלומט, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

קורות חייו

השכלה

אליאס-אליהו ששון נולד ב-1902^[א] בעיר דמשק שבסוריה (אז באימפריה העות'מאנית). למד בבית ספר אליאנס בדמשק, בתיכון היוקרתי הנוצרי "אלעזריה" בדמשק לצד נוצרים ומוסלמים בני המעמד הגבוה^[ב] וסיים את לימודיו באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות.

פעילותו הציונית ובמסגרת התנועה הלאומית הסורית

בנעוריו, החל בשנת 1918, פעל במסגרת התנועה הלאומית הסורית ובחסותו ומימונו של המלך פייסל הוציא לאור עיתון ערבי בשם "אל חייאת"^[ג] וערך בו לקידום "הבנה ושיתוף פעולה במזרח התיכון בין יהודים לערבים".^[2] במקביל עסק בפעילות ציונית, והנהיג מאבקים של בני הדור הצעיר בדמשק לתת גוון עברי-ציוני לוועד הקהילה היהודית ובתי הספר שלה. הוא כתב מאמרים רבים בנושא זה לעיתונים עבריים שפורסמו בארץ ישראל כגון דואר היום. בשנים 1919–1920 היה מעורב בהקמה ועריכת עיתון בשם "אלשרק" (המזרח), עיתון ציוני בערבית שיצא לאור בדמשק לתקופה קצרה.^[3] בשנים 1922–1927, ברח משלטונות המנדט הצרפתי וחי בעיר מרסין בטורקיה. באמצעות הכתיבה העיתונאית שמר על קשר עם מחנה פייסל "שניסה לשמר את גחלת הלאומיות הערבית וקרא לסילוק הגורם האימפריאליסטי ולכינון מדינה ערבית".^[4]

פעילותו המודיעינית והמדינית עד תום מלחמת השחרור

בשנת 1927 עלה ששון לארץ ישראל. בארץ עבד כפועל, ובמקביל עסק בפעילות ציבורית כמרצה לענייני המזרח התיכון. לאחר שנים של פעילות עצמאית תוך ביקורת על הממסד היישובי בנושא היחס לערבים וקיפוח יהודי ארצות ערב חבר לממסד הציוני. בין השנים 1934–1948 עמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות, ניפק דוח יומי על העיתונות הערבית הפלסטינית וניירות רקע על סמך ניתוח עיתונות המזרח התיכון ומפגשים עם מנהיגים ערביים. כמו כן עסק באיסוף מודיעין, ובין השאר גייס במצרים את יולנדה הארמר, עיתונאית יהודיה ילידת אלכסנדריה, שביצעה משימות ריגול עבור הסוכנות והפעיל עבור המודיעין הצרפתי והאינטרסים של היישוב ומדינת ישראל ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה את ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם. עם קום המדינה מונה למנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. קודם לכן היה חבר במשלחת שליד האומות המאוחדות (1947–1948). ב-1948 וב-1949 היה חבר במשלחות ישראל לשיחות שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם מצרים ועם לבנון. לאחר מכן היה חבר במשלחת לוועידת לוזאן, ובהמשך עמד בראש המשלחת (1949).

במשרד החוץ וממשלות ישראל

במשרד החוץ שימש ראש המשרד המיוחד בפריז לקשר עם הערבים, ציר ישראל בטורקיה (1950–1952), שגרירות ישראל ברומא (1953–1960) ושגריר ישראל בשווייץ (1960–1961).

בשנת 1961 שב לישראל על מנת להצטרף לממשלתו של דוד בן-גוריון כשר הדואר. בתפקיד זה החזיק גם תחת ממשלת לוי אשכול עד תחילת ינואר 1967, עת מונה לשר המשטרה במקומו של בכור-שלום שטרית שפרש מטעמי בריאות. כשר הדואר התנגד להמלצות ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה אשר בשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה, בגלל דאגה לעובדים ועל כן ההמלצות לא יושמו.^[5]

כשר המשטרה כיהן עד סוף שנת 1969, תחת לוי אשכול וגולדה מאיר. בכניסתו של ששון למשרד המשטרה הוא קיבל תפקיד נעדר סמכויות והוא ניהל מאבק להעברת סמכויות מהמשטרה למשרד המשטרה.^[6] ששון דחף להעברת המטה הארצי לירושלים.^[7]

בשנת 1965 נבחר ששון לכנסת השישית מטעם המערך וב-1969 נבחר בשנית לכנסת השביעית. בשנות כהונתו היה חבר בוועדת החוץ והביטחון, ועדת הפנים, וועדת העבודה.

לשאלת ארץ ישראל אחרי מלחמת ששת הימים

ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, כשר בממשלת האחדות הראשונה בראשותו של לוי אשכול לקח על עצמו את תפקיד 'המוכיח בשער' ובשורה של תזכירי רקע מקיפים לישיבות הממשלה (יוני 1967-יולי 1968), לצד הופעותיו הציבוריות במליאת הכנסת, בפורומים מפלגתיים ובהרצאות, הטיף לצאת ביוזמה ישראלית שעיקרה לנצל את תוצאות המלחמה - שטחי הכיבוש, יהודה ושומרון ורצועת עזה, לפתרון בעיית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל.^[8] משא ומתן ישיר עם נציגי האוכלוסייה הערבית הארץ ישראלית יביא לכל הפחות לשלום עמם אם במסגרת שתי גדות נהר הירדן תוך הסכם ושיתוף עם ירדן ואם במסגרת הגדה המערבית בלבד - מדינה פלשתינאית עצמאית או יחידה אוטונומית פלשתינאית שתהיה קשורה בהסכמים עם ישראל, וסביר שינטרל את שורש הסכסוך הישראלי-ערבי וכלי הניגוח העיקרי שבידי העולם הערבי מול מדינת ישראל.^[9]

ב-1970 התריע כי סיפוח הגדה המערבית במצב הדמוגרפי דאז, יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.^[10]

ששון נפטר באוקטובר 1978 בתום מחלה קשה שריתקה אותו למיטתו במשך מספר שנים ואילצה אותו לפרוש מתפקידו כשר המשטרה. נקבר בהר המנוחות בהלוויה שבה לקחו חלק אלפים.^[11]

משפחתו

מ-1921 ועד מותו היה נשוי לג'וליה (יעל) לבית זגול-לוי. השניים הורים לשלוש בנות ובן.
בתו רינה נישאה לרפאל לוי, שכיהן כממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים,^[12] בנו משה ששון היה דיפלומט, שכיהן בין היתר כשגריר באיטליה ובוותיקן וכשגריר במצרים, בתו אורה נישאה לאביעד יפה, דיפלומט וחבר הכנסת.

ספרו

בדרך אל השלום: אגרות ושיחות, תל אביב: עם עובד בשיתוף עם החברה האמריקאית ישראלית למו"לות, תשל"ח-1978.^[13]

לקריאה נוספת

ירון רן, הערביסט, ישראל: הוצאת אפי מלצר, 2018, מסת"ב 978-965-7195-48-2
אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד
ירון רן, אליהו ששון – מדמשק לירושלים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשפ"ב, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אליהו ששון בוויקישיתוף

אליהו ששון, באתר הכנסת
אליהו ששון, באתר כנסת פתוחה
דוד תדהר (עורך), "אליהו ששון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2281
קריתי, שינוי ערכים במזרח התיכון: הציר לאנקרה – התאכזב מן הערבים, מעריב, 16 בנובמבר 1949
ה. יואש, ה"ספרדיות" – קללה שיש לחסלה, מעריב, 17 באוקטובר 1962
ד. כהן, גולי יהודה ברומא, דבר, 2 באוקטובר 1959 (ריאיון עם השגריר באיטליה ששון)
לשר יש נשק סודי, מעריב, 22 במאי 1964
רפאל בשן, הבריטים מנעו מהמלך עבדאללה לחתום על חוזה שלום עם ישראל - ריאיון עם שר המשטרה אליהו ששון, מעריב, 13 באוקטובר 1967 המשך
דני רובינשטיין, הסכסוך היום שונה משהיה לפני יוני 1967: שעה עם א. ששון, לסיכום פעילותו במשרד המשטרה, דבר, 28 בנובמבר 1969
לוי יצחק הירושלמי, 3 דורות – 3 תשובות: ה"חלום הערבי" של משפחת ששון, מעריב, 28 באוגוסט 1970, המשך (ריאיון עם אליהו ששון, בנו משה ששון ונכדתו אורנה)
אליהו ששון – האיש שניהל שיחות עם עבדאללה, מעריב, 8 באוקטובר 1978
מת אליהו ששון, מעריב, 8 באוקטובר 1978
אליהו ששון ייקבר היום בירושלים, דבר, 9 באוקטובר 1978
הכנסת התייחדה עם זכר אליהו ששון, מעריב, 13 באוקטובר 1978
אסף גבור, ‏המרגל שבנה במו ידיו את המודיעין הישראלי, בעיתון מקור ראשון, 25 בפברואר 2019
אליהו ששון (1902-1978), דף שער בספרייה הלאומית

מפרי עטו:

הגורמים להתפוררות המשטר הקונסטיטוציוני בסוריה, מערכות 3, נובמבר 1939
אליהו ששון, ‏בעיות היסוד של סוריה, מערכות 8, אוגוסט 1941
אליהו ששון, ‏האוכלוסיה ובעית הקידמה בעירק, מערכות 13, ספטמבר 1942
אליהו ששון, ‏פרקים מצריים, מערכות 16 - 17, יולי 1943
לדמותה של העדה הדמשקאית, דבר, 6 באפריל 1962
המושבים והעיירות העדתיים מנציחים ההווי הגלותי לשנים, דבר, 20 באוקטובר 1963, המשך
מזכרונות אליהו ששון: איך הכריעו הערבים בעד חידוש המלחמה ביוני 1948, דבר, 11 בדצמבר 1970
לשכנע בכוונותינו הטובות: יש להקים צוות מוחות שיתרכז במסע־התקרבות כלפי העולם הערבי, דבר, 4 בינואר 1971
הכרזות נוקשות בעוכרינו: חוסיין מנסה להתעלם ממציאות איחוד ירושלים, דבר, 10 בינואר 1971
דרושה מערכת הסברה מוחצת, דבר, 18 בינואר 1971, המשך
עצת מנהיג ערבי: "ראשי השלטון נדרשים לשקול היטב דבריהם", דבר, 29 בינואר 1971
הזדמנות שהוחמצה: העמדה הרשמית בבעית הפליטים מנעה יזמה, דבר, 10 בפברואר 1971
טעמן של שיחות ישירות: איך חיבל התיווך בשיחות לוזאן, דבר, 2 במרץ 1971
לסלק הנַפָץ מפצצת הזמן, דבר, 11 בפברואר 1971 (תגובה: זלמן חן, "פצצת־הזמן" של א. ששון, דבר, 1 באפריל 1971)
דרך פסולה: נסיון להתעלם מהגורם הפלשתינאי – סכנה חמורה, דבר, 22 בפברואר 1971
מהות השלום המבוקש: דיבור על השטחים בנסיבות הקיימות לא יקרב השלום, דבר, 11 באפריל 1971
עדיף הסדר עם ירדן: מדינה פלשתינאית – פתרון עקר, דבר, 22 באפריל 1971
איך נתגבר על הפער בין העדות: יש לעקור מן השורש ההרגשה שיש כאן שתי אומות, דבר, 12 במאי 1971
דרוש תכנון מחושב ושקול לצמצום הפער הבין־עדתי, דבר, 16 במאי 1971
האינטרסים הזרים – מחסום בין שני העמים, דבר, 24 ביוני 1971
איך לעצור הנשירה מהמשטרה: להעלות את השכר ולהפוך חלק מהמילואים לשירות־חובה במשטרה, דבר, 30 ביוני 1971
דרושה הסברה כלפי הערבים, דבר, 11 באוגוסט 1971, המשך
הפדרציה הערבית לא תאריך ימים: מדוע נכשלים כל הנסיונות ליצור אחדות בעולם הערבי, דבר, 5 בספטמבר 1971
מזכרונותי: שלוש פגישות עם המופתי, דבר, 19 בספטמבר 1971
מה לעשות לצמצום הפער, דבר, 22 בנובמבר 1971, המשך (מכתב ששלח ששון עם בכור שיטרית לדוד בן-גוריון ב-1961)

ביאורים

^ בעוד שבפרסומים הרשמיים 1902 מצוינת כשנת לידתו, ישנם מקורות הגורסים כי נולד בשנים 1900 או 1901.^[1]
^ "אלעזריה" נחשב לחממה לצמיחת מנהיגי הלאומיות הסורית. חבריו של ששון לספסל הלימודים היו לימים חברים בממסד הפוליטי צבאי ותקשורתי במזרח התיכון והקשרים שנרקמו בימי התיכון הניבו פרותיהם המודיעיניים שנים קדימה
^ העיתון הופיע שלוש פעמים בשבוע ותפוצתו בהשוואה לשאר העיתונים שהופיעו בימים ההם לא קטנה, 7000 עותקים. סופרים בעלי שם מוסלמים ונוצרים לקחו חלק בכתיבת מאמריו הראשיים

הערות שוליים

^ רן, עמ' 25.
^ אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, עמ' 81
^ Yaron Harel, "Ha-Mizrah/al-Sharq: A Zionist Newspaper in Damascus during the Reign of Faysal in 1920", Middle Eastern Studies, 50:1 (2014), 129-143.
^ אלי אשכנזי‏, קפה עם ראש ממשלת סוריה: סיפורו של הסוכן היהודי "הנעלם" בדמשק, באתר וואלה, 3 בינואר 2019
^ הומלץ למסור משק הטלפונים לחברה ציבורית, דבר, 28 בינואר 1964
^ א. ששון נוטה להתפטר, דבר, 18 במאי 1967
עד לאחר יום העצמאות, מעריב, 19 במאי 1967
^ מטה משטרת ישראל להר הצופים, מעריב, 7 באוגוסט 1967
^ אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, עמ' 1
^ אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, עמ' 22
^ אליהו ששון, הערבי בשטחים אינו רק בן-אדם, דבר, 26 במרץ 1970
^ אליהו ששון – למנוחות, דבר, 10 באוקטובר 1978.
^ יהושע ביצור, האיש שבילה כמחצית מחייו במשרדי הממונה על המחוז, מעריב, 9 בנובמבר 1986.
^ ביקורת: אליהו אילת, ספר חדש: בניין גשרים לעולם הערבי, דבר, 11 בספטמבר 1978.

[2] בעוד שבפרסומים הרשמיים 1902 מצוינת כשנת לידתו, ישנם מקורות הגורסים כי נולד בשנים 1900 או 1901.^[1]

[3] "אלעזריה" נחשב לחממה לצמיחת מנהיגי הלאומיות הסורית. חבריו של ששון לספסל הלימודים היו לימים חברים בממסד הפוליטי צבאי ותקשורתי במזרח התיכון והקשרים שנרקמו בימי התיכון הניבו פרותיהם המודיעיניים שנים קדימה

[4] העיתון הופיע שלוש פעמים בשבוע ותפוצתו בהשוואה לשאר העיתונים שהופיעו בימים ההם לא קטנה, 7000 עותקים. סופרים בעלי שם מוסלמים ונוצרים לקחו חלק בכתיבת מאמריו הראשיים

[1] רן, עמ' 25.

[5] אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, עמ' 81

[6] Yaron Harel, "Ha-Mizrah/al-Sharq: A Zionist Newspaper in Damascus during the Reign of Faysal in 1920", Middle Eastern Studies, 50:1 (2014), 129-143.

[7] אלי אשכנזי‏, קפה עם ראש ממשלת סוריה: סיפורו של הסוכן היהודי "הנעלם" בדמשק, באתר וואלה, 3 בינואר 2019

[8] הומלץ למסור משק הטלפונים לחברה ציבורית, דבר, 28 בינואר 1964

[9] א. ששון נוטה להתפטר, דבר, 18 במאי 1967
עד לאחר יום העצמאות, מעריב, 19 במאי 1967

[10] מטה משטרת ישראל להר הצופים, מעריב, 7 באוגוסט 1967

[11] אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, עמ' 1

[12] אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד, עמ' 22

[13] אליהו ששון, הערבי בשטחים אינו רק בן-אדם, דבר, 26 במרץ 1970

[14] אליהו ששון – למנוחות, דבר, 10 באוקטובר 1978.

[15] יהושע ביצור, האיש שבילה כמחצית מחייו במשרדי הממונה על המחוז, מעריב, 9 בנובמבר 1986.

[16] ביקורת: אליהו אילת, ספר חדש: בניין גשרים לעולם הערבי, דבר, 11 בספטמבר 1978.

[א]

[ב]

[ג]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[1]