קטגוריה:משלי טו כז

עוכר = מקלקל ומשחית; בית = מקום מגורים, וגם משל לרכוש ולמשפחה; בוצע בצע = הדואג רק להגדיל את הרווחים האישיים שלו, גם כשזה בא על חשבון רכוש הזולת. מי עוכר את מי? ארבעה פירושים:

1. פשט: האיש הבוצע בצע, עוכר את בית עצמו. כשאדם עוסק ברדיפת בצע, הוא משחית ומקלקל את ביתו ומשפחתו (כך פירשו רוב המפרשים). ולכן עדיף להתרחק מרדיפת-בצע ולשנוא אפילו מתנות.

2. רמז: האיש הבוצע בצע, עוכר את ביתם של אחרים. הוא מחפש דרכים מתוחכמות לקחת את רכושם, ואף נותן להם מתנות כדי לפתות אותם ולגזול מהם. כך למשל, אנשים ברחוב מציעים לעוברים ושבים לקבל "מתנה", ואז מחתימים אותם על "אישור שקיבלת את המתנה", שהוא למעשה הוראת קבע לתשלום סכומי כסף גדולים פי מאה מערך המתנה. או, מזמינים אנשים לארוחת ערב יוקרתית בחינם, וכטוב ליבם ביין מוכרים להם דירת נופש שהם לא צריכים, בשווי פי מאה משוויה של הארוחה. או, מציעים לאנשים לקבל סכום-כסף גדול לחשבון הבנק שלהם בתנאי שיתנו את הסיסמה לחשבון, ואז מרוקנים להם את החשבון ובורחים; וכו'... אבל השונא מתנות יינצל מפיתויים אלה ויחיה חיים טובים.

3. דרש: האיש העוכר את ביתו ואינו עובד לפרנסתו, עלול להיות בוצע בצע: "על-ידי שמבזבז את שלו, סוף בא לאותה מידה להיות בוצע בצע, כי מבקש לימודו ואינו מוצא וגונב וגוזל, וגם הולך אחר המתנות... וחייו אינם חיים" (רמ"ד ואלי). ולכן עדיף להיות שונא מתנות ולהתפרנס מיגיע כפיים.

4. סוד: הבית הוא העוכר, הבית מקלקל ומשחית את בוצע-הבצע שגר בו. כך גם ב(חבקוק ב ט): "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ... כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה": כשאדם מכניס רכוש גזול לביתו, הבית כביכול מתקומם ופוגע ביושביו. וכן ב(משלי א יט): "כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח": הבֶצַע לוקח את נפשו של הגזלן*.

ברור שבצע (גזל) הוא רע, אבל מה רע במתנות שאחרים נותנים לנו מרצונם החופשי? ניתן לפרש בהקבלה לארבעת הפירושים למעלה:

1. שנאת המתנות היא סייג לשנאת הגזל: "מאחר שהוא שונא מתנות, כל שכן ששונא את הגזל" (רש"י). מי שמתרגל להשתמש אך ורק ברכוש שלו, שהוא עבד וטרח כדי להשיג אותו, ואינו מוכן להשתמש ברכוש הזולת אפילו במתנה, בוודאי לא יגיע גם לרדיפת-בצע.

שנאת המתנות גורמת לאדם להיות ישר ואמיתי: "איזהו שונא מתנות יחיה? זה הרואה טרפה לעצמו" (רב חסדא, חולין מד ב), "כשנולד ספק טרפות בבהמתו, ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר, ואינו חס עליה ואוסרה... ודאי שונא מתנות אחרים הוא, שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר" (רש"י).

2. קבלת מתנות גורמת למקבל להרגיש שהוא חייב טובה לנותן; לפי זה, יחיה = יחיה חיים עצמאיים; כשאדם שונא מתנות, הוא לא חייב טובה לאף אחד.

רעיון זה נבדק במחקרים פסיכולוגיים ונקרא """התנגדות פסיכולוגית": התחושה השלילית של מקבל עזרה,שאינו יכול להשיב לעוזר כגמולו ולעמוד בעקרון ההדדיות"" (האוניברסיטה הפתוחה, "פסיכולוגיה חברתית", כרך ג', עמ' 225), אשר "הוא מניע את מקבל העזרה להשיג שליטה במצב ולשמור על חופש הפעולה שלו" (שם עמ' 219). יש לציין, כי עוד נמצא ש"אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה נוטים לבקש עזרה פחות מאנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה" (עמ' 218) (ע"פ חגי הופר, "שונא מתנות יחיה" בראי הפסיכולוגיה).

ועוד: מתנה היא, במקרים רבים, פיתוי שנועד ללכוד את המקבל ולהוציא ממנו כספים רבים במרמה (ראו סעיף 2 למעלה).

ועוד: בחלק גדול מהמתנות יש יסוד של שוחד: "שיש דיינים שאינם כל כך רשעים לבקש שוחד בפיהם כדי להצדיק רשע, אבל אם יתנו להם מתנות - יקבלום, וגם זה איסור גמור... ולכן, השלמים הקדמונים היו אומרים אל מביא מתנות: פסילנא לך לדינא, כי היו רוצים להתקיים באור החיים - ושונא מתנות יחיה" (רמ"ד וואלי). במקרים רבים, כשמישהו נותן לנו מתנה תמימה-לכאורה, הוא מצפה לקבל מאיתנו תמורה שעלולה להפוך את המתנה לשוחד, ולכן ראוי לכל אדם שיש לו תפקיד ציבורי כלשהו לשנוא כל מתנה שהיא.

פתגם אנגלי אומר "no free lunch": שום דבר לא באמת בחינם. עדיף לקנות דברים במחיר מלא שהוא גלוי וידוע מראש, מאשר לקבל אותם ב"חינם" ואז לשלם את המחיר הנסתר שאינו ידוע מראש.

3. קבלת מתנות מעוררת במקבל ציפיה לקבל מתנות נוספות, אך המתנות תלויות ברצונו של הזולת, והאדם המצפה למתנות עלול להתאכזב: "מחמת שהוא מצפה תמיד למתנה, אם לא יתנו לו, אפילו פעם אחת, יושב בצער" (הגר"א). לפי זה יחיה = יזכה לשמחת-חיים שאינה תלויה בזולת; כשאדם שונא מתנות, שמחת החיים שלו תלויה רק במעשיו שלו ולא ברצונם הטוב של אחרים, "כי המצפה למתנות זולתו - חייו אינם חיים" (רמ"ד ואלי).

4. המתנות פוגעות בחלוקת הרכוש הטבעית וכך מרחיקות את האדם מהמקום הראוי לו בחיים. הרכוש הוא אחד הרמזים שה' נותן לאדם כדי לכוון אותו לתפקידו בחיים. על-פי השקפת היהדות, ה' נותן לאדם בדיוק את הרכוש שהוא צריך כדי לממש את תפקידו בחיים - לא פחות ולא יותר. מכאן, מי שנמנע מלקחת רכוש ששייך לו (למשל משום שהוא מתעצל לעבוד או מתעצל לתבוע את המגיע לו בדין), ייתכן שיחסר לו רכוש הדרוש לו למילוי תפקידו; מצד שני, מי שלוקח רכוש שאינו שייך לו, גם הוא עלול "לפספס" ולהגיע למקום לא נכון בחיים. למשל, אם יהיה לו יותר מדי כסף הוא עלול לקנות דירה יקרה במקום שאינו מתאים לו וכך לא יממש את עצמו כראוי: עוכר ביתו בוצע בצע = הלוקח רכוש שאינו שייך לו, עלול להגיע למקום-מגורים שאינו מתאים לו, ולפגוע גם בשאר הרכוש שלו ובמשפחתו; שונא מתנות = מי שאינו מוכן לקבל רכוש מהזולת, אפילו כשזה נעשה בהסכמת הזולת, בדרך של מתנה, יממש את חייו ואישיותו בצורה הטובה ביותר, כי הוא משתמש רק ברכוש שה' נתן לו לצורך כך, לא פחות ולא יותר.

ועוד: שנאת המתנות מעידה על בטחון בה': "השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום ייתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת" (מצודת דוד). לפי פירושים אלה, המילה יחיה מתפרשת כפשוטה - יזכה לחיים ארוכים, כמו ב(משלי כח טז): "שנאי[שֹׂנֵא] בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים".

בנוסף למשמעות הפסוק עבור האדם הפרטי, הפסוק גם מותח ביקורת על הדעות הכלכליות המקובלות בשמאל ובימין (וכידוע, לתורה ישנה מדיניות כלכלית ייחודית שאינה נמצאת לא בשמאל ולא בימין):

• עוכר ביתו בוצע בצע - בניגוד לקפיטליזם, הטוען שאם כל אדם ינהג לפי שיקולים אנוכיים וירדוף בצע כאוות נפשו, המשק יתקדם.
• ושונא מתנות יחיה - בניגוד לסוציאליזם, הטוען שהמדינה צריכה לתת מתנות לאזרחים - קיצבאות וסובסידיות.

1. מה צריך לעשות אדם שמציעים לו מתנה? אם הנותן הוא אדם רחוק, שאין לו קשרי ידידות איתנו, אפשר פשוט לסרב לקבל את המתנה; אך אם הוא אדם קרוב, הדבר עלול לפגוע בו!

• אפשר לקבל אבל לתת מיד משהו בתמורה, כך שלמעשה זו לא מתנה.
• אפשר לקבל ולהעביר הלאה, למישהו אחר, או להשתמש במתנה באופן שיש בו תועלת לציבור, כך שנוצרת "זרימה" של העברת שפע מהפרט אל הכלל, ושוב אין זו מתנה, אלא "קבלה לצורך נתינה".

כך אמר יעקב אבינו, (בראשית כח כ): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ - וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאֶלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"*, כלומר: אם ה' ייתן לי מתנות, אני מייד אתן לו משהו בתמורה; לא בגלל שה' צריך את התמורה שלי, אלא בגלל שאני, יעקב, צריך לתת ולא רק לקבל.

2. שנאת מתנות נזכרה גם אצל אברהם, אלישע, ודמויות שונות משבט יהודה ובית דוד.

3. בתלמוד מסופר על כמה מחכמי ישראל שקיימו פסוק זה כפשוטו:

"שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים?... אמר ליה: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי. לא קבלתי מתנות - כי הא: דרבי אלעזר, כי הוו משדרי ליה מתנות מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה - לא הוה אזיל; אמר להו: לא ניחא לכו דאחיה, דכתיב שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. רבי זירא, כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה - לא הוה שקיל; כי הוה מזמני ליה – אזיל, אמר: אתייקורי דמתייקרי בי [הם מתכבדים בי, ולא אני מקבל מהם]" (בבלי מגילה כח.);

"אי בעי במתנה – נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי קידושין נט א);

"תנו רבנן: הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות, וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים, אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך (הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול, שהלקוחות מוחלין)! אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך (ליהנות משל אחרים)!" (בבלי ביצה כט).

4. בתקופות מסויימות, שנאת המתנות היתה כל כך מקובלת בעם ישראל, עד שהיא שימשה גם בסיס לפסיקת הלכה: "מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? - משום דאמר ליה: אי בדמי - לית לי דמי למיתן לך; במתנה לא ניחא לי, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי בבא בתרא יג ב); אך בתקופות אחרות, "משרבו מקבלי מתנות - נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב ושונא מתנות יחיה" (בבלי סוטה מז ב).

5. אם, למרות הכל, החלטתם לקבל מתנות - יש לוודא שהנותן נותן אותה בשמחה, (משלי כג ו): "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תתאו[תִּתְאָיו] לְמַטְעַמֹּתָיו; כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ"*.

עד כאן פירשנו, כמו רוב המפרשים, שהפסוק מתייחס למתנה מאדם לאדם. אך הפסוק מדבר על מתנות באופן כללי, ולכן ניתן לפרש אותן גם על מתנות שהאדם מקבל מה':

- מתנות בעולם הזה - כל הרכוש, הכישרונות והידע שיש לאדם הם בעצם מתנות שהוא קיבל מה', והשונא מתנות משתדל להשתמש בכל הדברים שקיבל כדי לעשות את רצון ה' וכביכול לתת לה' "תמורה", כך שלמעשה זו כבר לא מתנה. אדם הנוהג כך, מקבל חיוּת רוחנית כי הוא נמצא בזרימה בלתי פוסקת של שפע שמגיע אליו ויוצא ממנו. כל עוד אנחנו שומרים את המתנות לעצמנו בלבד, אנחנו מלאים ולא יכולים לקבל עוד; ברגע שאנחנו מעבירים אותן הלאה, אנחנו נפתחים לקבל שפע חדש, וזוכים לחיות באמת.

- מתנות בעולם הבא - ישנם אנשים שרוצים כבר להגיע לעולם הבא, עולם הדבקות הרוחנית בה'; אך אדם השונא מתנות מעדיף להגיע לעולם הבא רק לאחר שקיים מצוות בעולם הזה, כדי שהעולם הבא יהיה עבורו שכר על עבודה שעשה, ולא מתנת-חינם; ולכן שונא מתנות יישאר לחיות בעולם הזה עד שיסיים את תפקידו.

יש להבין את הפסוק על-פי (איוב ה ז): "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד": אתה דולה מהעולם אך ורק מתוך יגיעה ועמל. דווקא אז אותו עמל הופך למעלה ולתחושת התעלות, ואז נוצרת גם ערכיות, הפך הכיעור שגורם לעכירת הדמים - היא העצבות והירידה שאולה לתהומות הנשיה, עד שרע הופך לטוב וטוב הופך לרע ומתהפכים היוצרות, ואז נדמה שלקבל מתנות זה הוא החסד האמיתי.

"שונא מתנות יחיה" - ההטבה האמיתית, ההטבה שמחיה אותי, היא לעולם לא מתנת-חינם, היא באה בעמל וביגיעה וכך מאירה עוד חלק בנשמתי ויוצרת בה כלים ויכולת שלי לשאת ולהעביר את זה הלאה.

מה שמחיה את האדם זה דווקא שנאת המתנה. שנאה מלשון נשיאה: חוסר היכולת לשאת את מתנת החינם שגורמת לתחושת ביזיון ולחם חסד. כשם שקשה לעני לפשוט יד ולקבל צדקה, כך הנשמה בשורשה לא מסוגלת לקבל דבר מה בחינם כי בכך היא מחסירה מהחיות שלה.

הפחתת ערך החיים מקורה בחוסר מעש; בכך שאני מסכימה למתנת' חינם אני מחסירה מעצמי חיות.'מתנה אותיות התמתנות והתניה: רק בתנאי שהמתנה ממתנת אותי והופכת אותי לכלי שמסוגל להעביר את השפע, יש ביכולתי לקבל את המתנה ולמסור אותה הלאה ולהיות מיטיבה אמיתית. כמו שלמדנו בפרקי אבות משנה א' פרק א': "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה." וכמו שלמדנו בפירוש משנה ב' ע"פ פירוש קהתי: גמילות חסדים היא כנגד הוו מתונים בדין, כי המתינות היא החסד האמיתי והמתנה הטובה ביותר.