פרדס רמונים כג כב

פרק עשרים ושנים:

תאוה. פי' בזהר פרשת מקץ (דף רב, עב), שהמלכות נקרא תאוה, והיא בבחינת קבלת התפלות, ומכניסם למעלה ונותנת לכל אחד תאותו :

תאומים. הנצח וההוד הם כדמות ב' תאומים. כי נצח והוד תרי פלגי דגופא הוו.

ויש בזה פי' אחר לרשב"י ע"ה (בזהר יתרו, דף), כי תאומים הוא הת"ת, ונקרא תאומים, שהוא מתאים ב' קצוות אל המיצוע. וכמעט הכל עולה אל מקום א', כי הנצח וההוד ג"כ מתאימים ע"י המכריע (שהוא, היסוד) :

תבואה. פירש בזהר פרשת ויחי (דף רכו, עב), שהמלכות נקר' כן, והיא בערך בחינתה הראשונה בערך מדריגת הקדושה, וכן מוכרח שם :

תבונה. הבינה עצמם נק' תבונה, ויש חלוק בין בינה ותבונה:

כי בינה נקרא בסוד בן י"ה על ידי הת"ת בסוד הדעת המאחד למעלה ומחבר החכמה והבינה והוא בן י"ה. י"ה היינו חכמה ובינה כנודע ובן הוא התפארת בסוד הדעה בן השוכב בחיק אביו ואמו וזהו פירוש בינה. אמנם נקרא בשם בינה בהיותה בייחוד עם החכמה ומפני היות עקר הייחוד הזה בבינה ולא בחכמה לפיכך עולה היא בשם ולא החכמה כענין זכור ושמור שביארנו בערכם ע"ש.

ותבונה פירוש, ה' שהוא הבינה לבדה, ובן ובת שהם התפארת ומלכות. ובהיות הבינה שופעת ושוכבת עליהם כאם על הבנים נק' תבונה, וזה מה שחסר שם היו"ד, שהוא האב - חכמה, מפני שנסתלק היחוד ההוא. כל זה נתבאר בתקונים (תקונאסט) ובזוהר ובאדרא (האזינו דף, רז) אות באות. ופירש בתקונים (בהקדמה דף, י), כי המלכות מצד הבינה נקראת ג"כ תבונה:

תהו. הבינה נקראת תהו. והטעם, כי פירש בספר הבהיר: מאי בהו, דבר המלביש את התהו. ומאי תהו, דבר המתהא את בני אדם. כן נתבאר שם במקומות מחולפים. ופירש "בהו" הוא דבר שיש בו ממש. והבינה היא דבר שאין בו אחיזה, ועל כן נקרא "מי", לשון שאלה. והוא כהיולי, שהוא דבר שאין לו צורה, והוא קודם אל מציאות הצורה ומקבל כל הצורות. וזהו הבינה הקודמות אל מציאות הגלוי, ומקבל כל המציאות כן לפי התפשטותה, אם דין ואם רחמים ואם חסד, ואין בה השכלה אם לא ע"י הבנין. ומפני שהיא שאלה בלא תשובה, אמר בספר הבהיר "דבר המתהא", הכונה דבר מתמיה בני אדם, שאין תשובה לשאלה כדפי':

תהלה. בשם זה פי' פרושים רבים בספר הזוהר. ובר"מ פי' הרשב"י עליו השלום כי תהלה בכתר. ובמקומות אחרים - תהלה בבינה. ור' משה פירש כי חכמה ובינה כל א' נקרא תהלה, ושתיהן יחד "תהלות". והמלכות נקראת ג"כ תהלה. וכן מוכח בספר הבהיר ובזהר בראשית (דף, לו.) בפסוק "ותרא האשה וגו'". ור' משה הכריח הענין מפסוק (דברים י, כא) "הוא תהלתך והוא אלדיך".

והנראה לי לפשרת הענין, כי תהלה אמיתית הוא הכתר, ומשם נשפע אל החכמה ואל הבינה, ושתיהם יחד "תהלות", מפני שנשפעות מהתהלה הגדולה. ומלכות "תהלה", בסוד אני ואי"ן, נעוץ סופו בתחלתו. ולא יקראו תהלות כי אם מצד המלכות, ששם התהלות בסוד י' מיני תהלים, שהם בעשר ספירות בסוד המלכות, שהם ספר תהילים:

תוך. מפורש בזהר פרשת נח (דף, ס.) בפסוק (משלי ה, טו) "ונוזלים מתוך בארך", שתיבת "תוך" הוא בתפארת.

והטעם, כי הוא "בתוך", באמצע הגדולה והגבורה. ושם פי' ב' הפירושים: שהוא בתפארת, בסוד הדעת שהוא האמצע שבאמצע, כמבואר במקומות רבות בשערים הקודמים. או שהוא תפארת ממש, שהוא אמצע בין הגדולה והגבורה. ופי' המאמר בשער מהות והנהגה בפי"ט.

ונ"ל כי לשון "תוך ומרמה" (תהלים נה, יב) הוא קליפה בקליפות, והוא האמצעי נגד הת"ת, כי "גם את זה לעומת זה עשה האלדים" :

תולעת הוא ודאי הקליפה, דכתיב (דברים כח, לט) "כי תאכלנו התולעת", וכן "רמה ותולעה".

אמנם יש תולעת בצד הקדושה, והיינו תולעת שני. והוא במלכות, דכתיב (משלי, לא) "כי כל ביתה לבוש שנים". ואפשר תולעת בתפארת, דכתיב (ישעיה מא, יד) "תולעת יעקב". ועכ"ז יצדק גם זה במלכות כדפירשנו בערך יעקב. ולכן אמר דוד (תהלים כב, ז) "ואנכי תולעת ולא איש", שהיא הבחינה העליונה בת"ת, כדפי' בערך איש:

תוספתא פירוש בתקונים (בתקוני זח, דף) כי המלכות מצד היסוד נקרא תוספתא. והטעם, כי היסוד נקרא מוסף, כמבואר בערכו, וכמו שהוא נקרא "מוסף" ביום שבת ובשאר יום טוב, כן היא נקראת אז "תוספתא" :

תור בזהר פרשת ויקרא (דף, ד) בפסוק (שה"ש ב, יב) "וקול התור" ביאר שהוא התורה שבעל פה. דתורה שבכתב אקרי "תורה" סתם, ותורה שבעל פה קרי ליה "תור" כמה דאמרינן "ויקר", "ויקרא". והכונה מובנת במה שכתבתי בשער סדר האצילות פ"ב בשם הזהר מענין "נערה": "ונער כד קבילת דכורא עלה אתקריאת נערה". ולכן תורה שבכתב נקרא תורה, לרמוז אל התפארת והמלכות יחד. והעיקר הוא התפארת, שכן היא הדרך שפירשנו בערך שמור ובערך זכור. ולכן נקראת "תור" בעוד שלא קבלה הזכר.

וכן "ויקר" היא מלכות, והוא בלא א', לרמוז שעדין לא התיחד עמה האלף. ועם היות ש"ויקרא" היא ג"כ במלכות - כבר תירצו זה שם בזהר:

תורה. תורות הרבה הם. יש תורה בחכמה, ומחכמה נאצלה התורה דהיינו התפארת כנודע. וזשאחז"ל "נובלת חכמה שלמעלה תורה".

וכן פירשו בזהר פרשת קדושים (דף, פא.) וז"ל: לאו אורייתא בלא חכמתא, ולאו חכמתא בלא אורייתא, וכלא בחד דרגא הוא, וכלא חד, אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחית, ובה קיימא, ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין, עכ"ל. הרי מבואר שהתורה נאצלה מהחכמה, ועיקרה תלויה בחכמה, ואין מתפרדין לעולם. ואף על פי שהיא למטה במקומה בתפארת, עם כל זאת שרשיה משורשים למעלה בתוך עמקי החכמה. וז"ש "לאו אורייתא בלא חכמתא וכו'", ולכן נקראת תורה - "קדומה" כמו בראשית שתרגומו "בקדמין".

ויש תורה שבכתב ותורה שבעל פה ובענין זה יש חלוקים רבים בזהר:

במ"א אמר: תורה שבכתב - חסד, וסימנך: "ותורת חסד על לשונה" (משלי, לא), ותורה שבעל פה - גבורה, וזה שאנו אומרים "מפי הגבורה".

ובמ"א אמר: תורה שבכתב - תפארת, ותורה שבעל פה - מלכות.

והענין, כי תפארת ומלכות - זכר ונקבה, והזכר, סוד הרחמים, מטה כלפי חסד. והנקבה, סוד הדין, כדפי' בזכור ושמור, ובארנו בשער מיעוט הירח בפרק עשירי. ובעת עלותה להתייחד יטה זה אל הימין בסוד החסד - זכר, והנקבה אל השמאל - דין. ונמצאו חסד ותפארת אל הימין - תורה שבכתב, וגבורה ומלכות אל השמאל - תורה שבעל פה. וזהו "מפי הגבורה", "מפי" שהיא מלכות, ו"גבורה" כמשמעו - שניהם מיוחדים, כדפירשנו.

וכן פי' בתקונים (בהקדמה דף, ו), כי המלכות מצד החסד נקראת תורה שבכתב, ומצד הגבורה נקראת תורה שבעל פה ע"י הגדולה והגבורה כדפי'. א"כ גם המלכות נקראת תורה שבכתב מצד החסד, ותורה שבכתב ע"י השמאל והימין נתנה, שכן תפארת כלול משניהם.

ועם הקדמה זו יובן פסוק (דברים, לג) מימינו אש דת למו. פי' מימינו- חסד, אש - גבורה, ד"ת - תפארת.

ופי' בתקונים (בהקדמה דט, עב) כי נקראת המלכות "תורת ה'" מסטרא דעמודא דאמצעיתא. והטעם בסוד יחוד תפארת ומלכות. ואז היא "תמימה", כי "אתתא פלגא דגופא הוי", ו"מלכא בלא מטרוניתא - לאו מלכא איהו".

ובמ"א (בהקדמה דף, ד) פי' כי המלכות נקראת "תורת ה' תמימה" (תהלים יט, ח) מסטרא דעמודא דאמצעיתא. ובמ"א פי' כי היא נקראת תורה שבעל פה, בסוד שהיא בעל פה עם בעלה, בסוד הנשיקה כדכתיב (שה"ש א, ב) "ישקני מנשיקות פיהו" לשון זכר.

ובתקונים במ"א [קנד] פי' הרשב"י ע"ה, כי המלכות נקראת תורת חכם במקומה למטה, בסוד חכמה תתאה, כדפירשנו בערכו.

ובענין למה הת"ת נקרא תורה פי' ר' יהודא בזהר פרשת מצורע (דף נג, עב) ז"ל: אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי מה דהיה סתים דלא אתידע. והכוונה, כי הת"ת נקרא תורה מלשון הוראה, ונקרא כן כשהוא מגלה הדברים הנעלמים, כי צריך גלוי אחר גלוי, מחכמה אל הבינה ומבינה אל התפארת ומת"ת אל המלכות והמלכות מגלה אותה למטה.

ויש ענין מתייחס לזה בפ' (ויקהל, דר) דמוכח התם שהבינה תורה שבכתב והבינה היא התורה והת"ת כתב המגלה אותה והיא נעלמת בתורה. והיינו שהחכמה תורה ר"ל מגלה העניינים הנעלמים בסוד מערכה ראשונה. והבינה תורה מגלה הנעלמות שבחכמה והיא תורה ועליה נאמר (משלי א, ח.) ואל תטוש תורת אמך, כ"א לבינה תקרא (שם ב, ג), וכן פי' בתקונים. והת"ת תורה [מגלה] הנעלמות שבבינה. והמלכות תורה מגלה הנעלמות שבתפארת. ושם פי' המלכות נקראת תורה שבעל פה שהיא על כל המדרגות אשר תחתיה שהיא נקרא על פה מפני שהם נקראים פה מפני שהם מגלות כל האצילות:

תחום שבת פירוש בתקונים (בהקדמה דף, יא.) כי תחום שבת הוא תחום המלכות שהיא גבולה סביב שאין ראוי לחללה ולעשותה חלל ח"ו, רק שישמור תחומה מחלל שתסתלק הנקודה חס ושלום.

ובמ"א פי' בתקונים (בהקדמה דב., ובתקונא) שתחום שבת ח' אלפים, והם שמנה ימי המילה ושמנה פרשיות שבתפילין.

והענין, כי היחוד הוא בסוד שם יאהדונה"י שהוא שמנה אותיות. והם שני יודין שבשם זה הם סוד הנקודה אמצעית אל הזכר ואל הנקבה. וסביבם הם ששה אותיות תחומם. וכלל האותיות הם שמנה, כאשר נאמר ששני יודין שהם יו"ד במלואה עשרים. היינו א. י' בראש וי' בסוף היא נקודה אמצעית. ו' באמצע הוא קו העגולה הסובב לנקודת המרכז שהוא יו"ד.

והנה בענין ששה אותיות ושמנה נחלקו בגמרא (עירובין דף, מט) בענין תחום שבת. זה אומר עגולות. שכן הוא כי כאשר המרובע שמנה העגולה היא ששה. והאומר עגולות, משום דסבירא ליה שאין היודי"ן בכלל שמנה אותיות שהם נקודת המרכז. ונשארו ששה אותיות שהם אהדונ"ה סביב השני יודי"ן שהם האמצעית. וזה שאומר מרובעות, משום דהכי אורחיה ודרך האצילות שהם נמנים הכא והכא, כמו שנים עשר גבולים והנקודה שהיא שם הסובל אותם הם י"ג, וכדפירשנו בערך אי"ק. ולכן אמר שם כדי שיהא נשכר את הזויות. כי כל זוית הוא יו"ד בצורתו ובענינו וברמיזתו. ושני יודי"ן במלואם יו"ד יו"ד הם ד' יודי"ן לארבע זויות. ובסוד היודי"ן עם הזויות נעשו מרובעות, וזהו כדי שיהיה נשכר את הזויות. ולכן חלל הנקודה ששה ימים ואמצעי שבת, כדפירשנו בשער השערים בפרק י':

תחנה במלכות. ובזולת זה לשון תפלה הוא המלכות ונקראת תחנה מצד הבינה דהיינו מלשון חנון. ושואל אע"פ שאינו הגון דכתיב (משלי יח, כג) תחנונים ידבר רש. וכתיב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון. אף ע"פ שאינו הגון דהיינו מצד הבינה ששם מתנת חנם [קנה]:

תיבה המוסכם בדברי רשב"י ע"ה בזהר (פ נח, דף) שהתיבה היא במלכות. ולכן נתחבר נח אליה בסוד איש צדיק תמים היה. אמנם בתקונים אמר כי תיבת נח היא בבינה. ובתיבת בית הכנסת שהש"צ עומד עליה לקרא בתורה פי' הרשב"י ע"ה (בזהר שלח, דף) שהיא המלכות ומתייחד ספר תורה עמה ע"י השושבין יסוד דהיינו שליח צבור הקורא ומתפלל:

תיומת הלולב. פי' ר"מ כי התפארת נקרא תיומת הלולב ופי' בו הטעם נחלקה התיומת פסול הוא. ויסוד מוסד אצלינו הלולב הוא קו האמצעי כמבואר בערכו והתיומת למעלה בסוד הדעת המיחד החכמה והבינה ולכן נחלקה תיומתו פסול. וטעם זה יפה הוא עם היות שנחלקו בו המפרשים. וזהו יותר מוסכם כי תיומת היינו השני עלים העליונים:

תיקו פי' בתקונים (בתקוני זח, דף) שהמלכות נקראת תיקו מצד הכתר מטעם שהוא מקום השתיקה כי אין להרהר. ועל כזה נאמר שתוק כך עלה במחשבה. ובמ"א [קנו] פירש כי המלכות נקראת כן בסוד שנסתלק בעלה אל הכתר בסוד למה ה' תעמוד ברחוק (תהלים י, א). ולעולם שתיקה מצד הכתר [קנז]:

תכלת היא המלכות במציאותה התחתון בסוד הים המתקרב אל מצולות ים שהם הקליפות התחתונים. ולכן אחז"ל (מנחות, מג.) תכלת דומה לים. וגוון התכלת בסוד תוקף הדין בה היא מתקרבת אל הקליפה. ולכן אז"ל כל הגוונים יפים לחלום חוץ מן התכלת. והארכנו בזה בשער הגוונים:

תל פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים דף, קטז.) יסוד נקרא תל שהכל פונים בו והטעם כי השפע והמזון מהיסוד למטה והעיקר הוא ביסוד:

תלג חוור (דניאל ז, ט) פירש רבי משה בכתר. וקשיא לן דניחא שער רישיה דהיינו בכתר. אמנם לבושיה אינו הכתר. לכן נראה לנו לומר דהיינו טלית לבנה שנתעטף בו הקדוש ברוך הוא כדפירשנו בערכו:

תם פירש בזהר (בלק דף, קסג) כי תם היא השכינה עם כללות המדרגות הקדושות העליונות שבה נקרא תם. וזהו ויעקב אי"ש תם (בראשית כה, כז) פירוש בעלה דמטרוניתא:

תמונה במלכות. וקשו קראי אהדדי כי במקום אחד אומר (דברים ד, טו) כי לא ראיתם כל תמונה ובמקום אחר (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט. תמונת ה' דקאמר בה יביט היינו הבינה שנקראת ג"כ תמונה כמ"ש. והטעם שנקראים תמונות מפני שהם תמונות הנראות בהם עליונים ותחתונים כמו שנודע שבמלכות הם ההויות בגלוי. ובבינה הם בהעלם ולכן נקראים תמונות. וכבר הארכנו בזה בשערים הקודמים ובשער זה בערך פה:

תמורה נפרש בשער הצרוף כי התמורות והצרופין הם במטטרון. והשכינה נקראת תמורה כשהיא במטטרון כמו שנתבאר בשער אבי"ע בפ"ד:

תמים נקרא המלכות והוסיף ים על תם כי תם הוא המלכות בסוד המדרגות הקדושות העליונות שבה. וים הוא כללות המדרגות הקדושות התחתונות עם השאינם קדושות ערלה ופריעה יחד כמו שנודע כי תחתיה מצולות ים. ובהכלל יחד חיות קטנות עם גדולות נקרא הכל תמים. כן נתבאר (בזהר בלק, דף). ומפני שהבחינות האלה יתיחדו ע"י היחוד לכן נקרא היסוד תמים והמלכות תמימה זה זכר וזה נקבה. וכן נתבאר בזהר פ' ויחי. והמלכות נקראת תמימה מצד החסד. והכונה שלימה כן נתבאר בר"מ (פנחס, דרמג). ופרשנו בערך פרה:

תמנתה פי' רבי אבא בזהר פ' אחרי (דעב,) וז"ל מאי תמנתה כד"א ותמונת ה' יביט עכ"ל והכוונה מבוארת. כי תמנתה ותמונת, הכל א' ומבואר בערכו:

תמר יש תמר זכר ותמר נקבה. ולכן התפארת והעטרת נקרא כל אחד מהם תמר. ולכן אין אילן תמר עושה פירות אם לא יהיה זכר כנגדה. ושניהם מבוארים בפסוק: צדיק כתמר יפרח (תהלים, צב), והיא יושבת תחת תומר דבורה (שופטים, ד). הרי זכר ונקבה.

וכן תמ"ר אם פר"ץ וזר"ח יש בה סוד כי פרץ וזרח הם [בחי'] תפארת ומלכות. וא"כ לפ"ז יוכרח להיות תמר בבינה וזה דוחק גדול.

ונוכל לומר כי פרץ וזרח היו קודם בעלה דתמר [קנח] וכאשר לא זכו ירדו למטה בסוד הגלגול ומאשה עשה אם. והם ירדו ממדרגותם בסוד אותיות ו"ה. אשתו אמי"ה, אחו"ה אבו"ה, הנדרש בסבא (דמשפטים דק, עב) בסוד הגלגול. ולכן לעולם תמר במלכות. וענין פרץ וזרח הוא מציאות העליה ממש למעלה. וקרוב לענין זה נתבאר בסבא (שם דף, קא.) בענין ער ואונן שנעקרו מעולם הזכר מהיות למעלה מהנקבה תמר, וירדו ממדרגתם. ולהיות ע"ר במדרגה עליונה בתפארת, בא אונן שהוא ביסוד למלא מקום אחיו, ולא רצה להתקיים במקום ההוא, וירדו לסוד עולם הנקבה, ואשתנו כאילן הנקבה ההופך את פניו לעלות דרך ממטה למעלה. לכן קדם פרץ לזרח בסוד ה' על ו'. (ע בס, שפת):

תנאים פירש הרשב"י ע"ה (בתקונא כא, דמב) שהם בנצח הוד יסוד. ועניינם בארנו בערך אמוראים:

תנוק הוא התפארת ונקרא כן בהיותו יונק מהבינה. וזהו ותנוק יונק משדי אמו שהיא הבינה. והשדים הם גדולה גבורה בסוד דבש וחלב זה לבן וזה אדום. והתינוק הזה מניח תפילין וזשאחז"ל מקום שמוחו של תנוק רופס והיינו מקום המתיחד בתפילין עליונים היא בינה תפילין על רישא דעמודא דאמצעיתא:

תנין הגדול פירש הרשב"י ע"ה (בתקונא כא, דף) כי התפארת שהוא הבריח התיכון בתוך הקרשים והוא נקרא התנין הגדול:

תנינים הגדולים פירוש בזהר פ' שמיני (דף לט, עב) וז"ל: את התנינים הגדולים אלין אבהן דאינון משתקיין בקדמיתא ומשתרשן על כלא. פי' כי נקראים גדולים מפני שהם ראשונים לקבל השפע מהנהר העליון בינה:

תעודה הבינה נקרא תעודה וכן פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף, רפא.) ובתקונים (תקונאכא) ונקרא כן בהיותה משפעת במטטרון [קנט]. ובזהר פ' אמור (דצ, עב) פי' שהמלכות נקרא תעודה וז"ל: צור תעדה דא תורה שבע"פ בגין דתמן אתצר' צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי דלעילא למהוי כלא חד עכ"ל. ופי' שהיא נקראת תעודה מפי שבה מתיחדים החיים אל הבינה ומפני שמקבלת מהבינה נקראת כמוהו. ומ"ש אתצר וכו', הוא פי' צור תעודה לשון צרור. ומ"ש אתקשר קשרא וכו', הוא פי' של תעודה:

תפארת המרכבה שיעקב מרכבה אליה נקראת ת"ת. ופי' מלשון פארות (יחזקאל יז, ו). וכמו פארי המגבעות (שמות לט, כח) ופי' ענפים וסעיפים והיא נקראת כן כשהיא מתלבשת בכל הספירות ובכל הגוונים. ונק' ג"כ לשון פאר שכאשר היא מתלבשת בגוונים הוא מפואר ואז נקרא ת"ת. ולשון תפארת מורה על הנקבה. ופי' בתיקונים כי המלכות בקבלתה מן המדה הזאת נקרא מפואר והמלכות מצדו תפארת והארכנו בערך גדולה:

תפוחים נצח והוד נקראים תפוחים. וז"ל הרשב"י ע"ה (בתקונא יט, דף): רפדוני בתפוחים (שה"ש ב, ה) אינון תרי סמכי קשוט דאינון חוור וסומק. ונקראים תפוחים ששם ריח הברית בזווג ולא יקראו תפוחים אלא בסוד נטייתם לחסד להלבין האדום ולהפיג היין המשכר.

וכן פי' בזהר פ' שמיני (דמ.,). אלא שנראה משם כי ג' אבות ג"כ נקראים תפוחים. והכל א' כי מעשה אבות יעשו בנים.

ובזהר פ' אחרי (דף, עד.) פי' שהת"ת נקרא תפוח כאמרו (שה"ש ב, ג) כתפוח בעצי היער וז"ל בכלא קא משבחא ליה בגוונין בריחא ובטעמא. מה תפוח הוא אסוותא לכולא אוף הקב"ה אסוותא לכלא מה תפוח אשתכח בגוונין כמה דאוקימנא אוף קב"ה אשתכח בגוונין עלאין. מה תפוח אית ביה ריח דקיק יתיר מכל שאר אלני אוף קב"ה כתיב ביה וריח לו כלבנון. מה תפוח טעמיה מתיקא אוף קב"ה כתיב חכו ממתקים עכ"ל.

וכוונתו כי בהיות הת"ת משפיע לעולם נקרא תפוח. וז"ש מה תפוח אסוותא וכו', והכונה על הוראת ההשפעה לכל כאמרו (תהלים, קמה) טוב ה' לכל. או אל המלכות והיינו נמי כ"ל. ונקרא תפוח בהיותו כלול מג' דברים שהן גוון וריח וטעם. והגוונים הם בהיותו כלול בג' אבות ג' גוונים כנודע וזה מה תפוח אשתכח בגווניו וכו' אוף הקב"ה. מה תפוח אית ביה ריחא דקיק, ריח דק היינו השפע הנשפע עליו דרך קו האמצעי מכ"ע הנקרא לבנון וזהו וריח לו כלבנון. מה תפוח טעמיה וכו', הוא שפע החכמה והבינה ששם היחוד כדפי' בערכו. והיינו חכו ממתקים, ב' מיני מתיקות. ובהיותו משפיע כשהוא כלול בעניינים האלה נקרא תפוח ויש חלוק בין תפוח לשון יחיד לתפוחים רבים כדפי' (וע זהר, האזינו):

תפלה המלכות נקרא תפלה מפני שבה מתקבצים כל הספי' והיינו תפלה של יד שבה קבוץ הפרשיות הרומזים בשם בן ד'. וכן תפלה כל התפלות רומזת בה אלא שיש חלוק בהם. כי תפלת ערבית היינו יחוד המלכות עם הת"ת שבת"ת, ובשחרית יחודה עם התפארת שבחסד, ובמנחה בת"ת שבגבורה. ולעולם רומזת במלכות מתרפקת על דודה [קס] ובזהר פ' וישלח (דף, קסח) פי' שהת"ת תפלה של ראש ונקרא תפלה למשה ומלכות תפלה לעני ע"ש:

תקות חוט השני נקרא המלכות וסימנך כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד, ג) כ"פ בזהר פ' ויחי (דף רמא, עב). ואפשר שנקרא כן בסוד הדין המעורר נשיקה דהיינו בסוד הגבור' והיינו שחוט השני בשפתים הנושקים בסוד הצפון:

תקיעה תרועה שברים פי' בערך קשת ובערך קשר שהם ג' אבות. ובזהר פי' כי תרועה במלכות ותקיעה שנייה בת"ת. ואפשר לומר שלעולם תקיעות כלם בחסד ופחד [קסא] שהוא בת"ת היינו בסוד שהוא מטה כלפי חסד להטות הגבורה אל הרחמים בין הגדולה והת"ת. דהיינו ב' תקיעות. ותרועה לעולם במלכות ותתיחס ג"כ בתפארת במקומה קודם המיעוט. ובתיקונים המלכות נקרא תרועה מצד הדין תוקף יניקת הגבורה מגבורה עלאה. [קסב]:

תקיף פירש בתקונים שהוא בחסד והכריחו כן מפסוק (שמות, טו) ימינך ה' נאדרי בכח ותרגומו בתוקפא. ופי' בערך התקפתא:

תרומה אמר הרשב"י ע"ה שהמלכות נקרא תרומה גדולה מצד החסד. ונקרא תרומת מעשר מצד הגבורה. והיינו שהיה מפריש אותה הלוי והיה נותנה לכהן להיות הישראל נכלל בימין. ובתיקונים (בתקונא יז, דף) פי' שהיא נקרא תרומה פירש תרי ממאה שהם ת"ת ומלכות תרי למאה שעולים הספי' שהם י"פ י' עולים ק.' ועוד פי' שהוא רמז לשני לוחות התורה שנתנו למ' יום. והיינו תרומה, תורה מ':

תרשיש פי' בזהר תרי שש דהיינו ג' פרקים שבזרוע ימין וג' שבזרוע שמאל. והיינו חסד חסדים גבורה גבורות והארכנו בערך נצח נצחים:

תשובה הבינה נקרא תשובה. והטעם כי שם תשובת הדברים וההויות כלם בסוד היובל. ומשם חוזרים ההויות ומתפשטים ומתגלגלים השמיטות וחוזרים ומשלימים היקפם וחוזרים ונבלעים במקומם בסוד היובל. כן פירשו המפרשים.

אמנם בזהר פ' ויקרא (דף, טז.) פי' וז"ל אמר ר' יהודא אימתי אתקרי תשובה כד אימא מתכסייא וקיימא בחדוא על בנין דכתיב אם הבנים שמחה ותבאת בקיומא ומה דהוה סגיר תב לאתריה וכלהו תבין חד לחד ומתברכין כל חד וחד וכדין אקרי תשובה שלימתא תשובה סתם לאכללא כלא עכ"ל.

והכוונה מבוארת, כי בהיות הדין מתהווה בעולם, הבינה מסתלקת ומתבעת דין והעולם נידון. וכאשר תשוב על הבנים ותשפיע רחמים נקראת תשובה סתם. אמנם כאשר תשוב היא ותתקן שאר המדרגות לתוכה לקבל ממקומם העליון אזי נקראת תשובה שלימה ששבה היא ושבו המדרגות אחת אל אחת ואז היא שלימה בעצם כל המדרגות. ותשובה זו היא ע"י שיתגלה כ"ע מראש האצילות ונוקב ויורד עד המלכות וזהו תשובה וכן נתבאר שם בפי'. ובפ' נשא (דף קכב, עב) פי' כי המלכות ג"כ נקראת תשובה וז"ל אלא דא איקרי תשובה כד מהדר רחמי לקבלהא והיא תבת על כל אינון אוכלסין וינקא לון עכ"ל.

והענין כי בהיותה יונקת מן הדין אז היא משפעת לכל צדדי הטומאה והקליפות ואז העולם נידון וכאשר הרחמים נשפעים עליהם אז היא שבה להניק לכל חייליה הקדושים ובאותו הזמן נקרא תשובה פי' תשוב ה' כי שבה ה' אל מקומה על חייליה. וכן לשון תשובת שאלה נקראת המלכות מצד הבינה.

וכן נתבאר בתקונים (תקוני זח, דף). והטעם שאין תשובה אם לא תקדם הבינה שיבין האדם ובזה ישיב לשואל. וכן פי' שם שהמלכות נק' תשובה מצד הבינה. וכן ראוי שלא תשוב להשקות חייליה אם לא תקבל מהבינה ע"כ. הנה נשלם ערך התי"ו בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.

ונכלל השער המפואר הזה תהלה לאל בורא עולם, ועתה נתחיל שער ההיכלות בס"ד: