ביאור:משנה מסכת ברכות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מבוא למסכת ברכות: סמכותה של תורה שבעל פה, בראי המצוות הליטורגיות
[עריכה]מסכת ברכות כתעודת זהות של המשנה
[עריכה]פתיחות של ספרים מלמדות הרבה על כותביהם, ובספרים ערוכים כמו המשנה אינן מקריות. מסכת ברכות היא המסכת הראשונה של סדר זרעים - סדר העוסק במצוות התלויות בארץ - ועל פניו לא ברור מה הקשר בין המסכת לבין הסדר שהיא עומדת בראשו.
לפי המסורת המקובלת, סדר זרעים הוא הראשון מבין ששת סדרי המשנה, כך שהפתיחה של מסכת ברכות משמשת פתיחה לא רק למסכת, אלא גם לסדר זרעים וגם למשנה כולה. לא במקרה בחר העורך לפתוח את המסכת, הסדר וחיבור המשנה כולו בענייני קריאת שמע, ואף לא בכדי פתח נושא זה בזמני הקריאה, שכן הנושאים האלה רומזים לכמה יסודות מרכזיים בעולמה הרוחני של המשנה.
כיוון אחד של הבנת הפתיחה בנושאים האלה הוא כעיסוק בקשר בין המשנה לבין התורה שבכתב. המשנה פותחת בדיון בזמני קריאת שמע של ערב, ובכך מדמה העורך את ספרו לספר התורה, שפתח אף הוא בערב, ככתוב "ויהי ערב ויהי בקר..." (בראשית א ה). מה משמעות העובדה שהמשנה, הספר העיקרי והראשון של תורה שבעל-פה, מדמה את עצמה לתורה שבכתב? האם אין כאן רמז להשוואת החשיבות של שני הספרים הבסיסיים הללו?
הפתיחה בשאלת הזמן כוללת בתוכה את ההנחה שאכן חובה לקרוא את קריאת שמע. התפיסה המקובלת היא שמדובר במצווה מן התורה, ונהוג לקשור אותה לפסוקי קריאת שמע עצמם, שבהם הביטוי "בשכבך ובקומך" (דברים ו ז). אבל עיון פשוט מוכיח שהפסוקים מתפרשים על-פי פשוטם בדרך שונה וסבירה יותר, שהרי ממש לצד הביטוי הנ"ל מופיע צמד ביטויים נוסף, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". הצמד "בשכבך ובקומך", בדומה לביטויים "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" מורה על החובה לשנן דברי תורה לאורך היום כולו, במהלך כל עיסוקיו. החובה לקרוא פרשות מסוימות, שיש בהן קבלת מלכות שמים, בזמנים מסוימים ביום, אינה מעוגנת בפשוטי המקראות, ואפשר שהיא חובה מדברי חכמים, כדברי התלמוד בדף כא. אמנם הזמן שבו נקבעה מצווה זו הוא קדום יחסית, שהרי מצאנו שבית שמאי ובית הלל דנים על אופן הביצוע שלה, ולפי המשנה בתמיד ה, א ביצעו מצווה זו מדי בוקר כחלק מעבודת קרבן התמיד.
אם כן, הרי ההנחה המובלעת, שחובה לקרוא את "שמע", היא עצמה חידוש של חז"ל, אם בדרך דרשה (דאורייתא) אם בדרך תקנה הנסמכת על הכתובים. מסתבר איפוא שפתיחת המשנה במצוה של חז"ל אינה מקרית, אלא מלמדת על כוחם לחדש מצוות שאינן כתובות בתורה.
מבין מצוות רבות מסוג זה, נבחרה כאן "קריאת שמע" דווקא, אולי עקב הסמליות שלה כמצווה שבמרכזה לימוד וקריאה בתורה, כפי שעולה מסוף משנה א, ב ומראש פרק ב. שהרי לימוד התורה הוא החידוש של חז"ל – החל מימי עזרא הסופר – לעומת תקופת המקרא. למעט עזרא, איש מבין גיבורי המקרא אינו תלמיד חכם, המקדיש את מיטב זמנו ללימוד התורה. במיוחד יש לציין את העמדה הפרושית, לפיה הלימוד הופך לאחת הדרכים המרכזיות בעבודת ה', ולכן הוא מצווה המוטלת על כל אדם. זאת בניגוד לעמדות אחרות, לפיהן לימוד התורה הוא רק דרך להשיג ידע נחוץ, ו"תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד" (קידושין סו א). מצוות קריאת שמע משמשת איפוא הן כקריאה ללימוד תורה בכלל, הן כלימוד תורה בעצמה. בכך היא הביטוי המושלם לרעיון שכל אדם חייב בלימוד התורה, והיא משמשת בכך פתיחה ראויה לששת סדרי המשנה.
אפשר גם, כדברי ר"י נגן, שקריאת שמע נבחרה לפתוח את המשנה עקב תוכנה כקבלת מלכות שמים, שהיא הבסיס לכל המצוות האחרות. אופי זה של קריאת שמע יופיע במפורש לקמן ב, ב, אבל כבר בפרק א ניתן למצוא רמיזות לאופי זה של המצווה. בכך ניתן גם להסביר מדוע נושא קריאת שמע נבחר לפתוח את סדר זרעים, שכן הרעיון המרכזי של מצוות התלויות בארץ הוא בעלותו של ה' על כל הארץ (דהיינו קבלת מלכותו), ובמיוחד על ארץ ישראל.
ערך מרכזי נוסף בקריאת שמע הוא מצוות אהבת ה', המופיעה גם בסוף המסכת, ושמשמעותה נתונה במחלוקת שם בין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא. מכל מקום, המצווה הזו עומדת ביסוד החוויה הדתית - בשונה מקבלת מלכות שמים העומדת ביסוד עבודת ה' ע"י ההלכה.
השאלה הבאה שבה נטפל היא מדוע בחרה המשנה בהצמדת זמן קריאת שמע בערב דווקא לזמן הכוהני, שבו הם טובלים עם סוף היום כדי לאכול טהרות. הרי פשוט היה יותר לקבוע את הזמן על פי צאת הכוכבים, או על פי סימן אחר הברור יותר לעין!
נראה ששוב אין כאן מקרה. עורך המשנה החליט להזכיר את הכהנים כדי לרמז על חשיבותו של לימוד התורה בעיניו, חשיבות המשתווה לעבודת הכהנים בבית המקדש. ואכן ב'ספרי' מופיעה הדרשה הבאה: "'ולעבדו', זה תלמוד. או אינו אלא 'עבודה' ממש? – כשהוא אומר 'ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה' – וכי מה 'עבודה' לשעבר, ומה שמירה לשעבר? הא למדת: 'לעובדה' זה תלמוד, 'ולשמרה' אלו מצוות. וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרויה עבודה" (ספרי דברים מא). בכך נאבק עורך המשנה בתפיסה הצדוקית, המצמצמת את עבודת ה' בעיקר לתחום המקדש ולכהנים: הרי מעתה כל אדם פשוט מחוייב בקריאת שמע, שהרי נאמר בתורה "שמע ישראל", ולפיכך יכול להשוות עצמו לכהן.
מצוות לימוד התורה היא מצווה שאינה תלויה במוצא כוהני ולא במקום מסויים כמו המקדש. גם דיני הטומאה אינם נוגעים לה משבוטלה תקנת עזרא, וכך היא מתאימה לכל אדם בכל מקום. זאת המהפכה העיקרית של הפרושים, שהעמידו במרכז הגותם את מצוות לימוד התורה, ולפיכך את העם כולו. בכך הם שברו את המונופול שרצו לנכס לעצמם הצדוקים, על המקדש ועל עבודת ה'. אם נזכור שעריכת המשנה התקיימה לאחר החורבן, הרי נוכל להבין כי הניתוק הזה הוא שאיפשר את המשך קיומה של היהדות כולה.
המחלוקת לגבי סוף זמן קריאת שמע של הערב, המופיעה במשנה הראשונה – גם היא בעלת משמעות סמלית, שהרי מחלוקת היא אחת התופעות הנפוצות בתורה שבעל פה, בניגוד למצב בתורה שבכתב שלפניה ובכל ספרות הפסיקה שאחריה. וראו דיון על תופעת המחלוקת ואיזכורי שני הצדדים שבה בעדיות א ה-ו.
רבן גמליאל טוען שטעם דברי חכמים, שהגבילו את סוף זמן הקריאה לשעת חצות, הוא משום סייג. הסייג הוא שוב בעל משמעות סמלית, כאחד מהסעיפים החשובים בכרטיס הביקור של חז"ל, שהרי כבר אנשי כנסת הגדולה דרשו: "ועשו סייג לתורה" (אבות א, א.)
הבחירה לשלב במשנה הראשונה "מעשה" מלמדת על חשיבות המעשה הנהוג כמקור לקביעת ההלכה: לאור התופעה הנפוצה של "מדרש מקיים" ניתן לומר שהמעשה, כלומר המסורת הנהוגה, הוא במקרים רבים קודם ללימוד, ומטרת הלימוד היא לעגנו בכתובים. תופעה נפוצה היא שהמעשה אינו מתאים בדיוק להלכה (ראו למשל לקמן ב, ה-ז), ויתכן שהוא מייצג את המציאות, שיש חשש שהפסיקה עלולה להתנתק ממנה.
תכני המסכת העיקריים
[עריכה]בנוסף לקריאת שמע, עוסקת המסכת בשני נושאים מרכזיים נוספים: פרקים ד-ה עוסקים בתפילה, ופרקים ו-ח עוסקים בברכות המזון. הסדר הזה יכול להיות מוסבר מתוך התפיסה שהחידוש העיקרי והאחרון של חכמי המשנה הוא התפילה דווקא. כדי לעמעם את החידוש הזה הם הציגו את הלכות התפילה בין קריאת שמע לבין ברכות המזון - שתי מצוות שבסוף תקופת המשנה היו כבר ותיקות יותר ונחשבו בעלות סימוכין מהתורה. יש להטעים, שקריאת שמע, שהיה מקובל לראותה כתלויה בזמן קבוע, למעשה אינה תפילה. זהו טקס ליטורגי חשוב של שינון עיקרי האמונה, אבל אין בו פניה לאל. לעומתו ברכות המזון הן אכן תפילות ולהן יש סמך סביר בתורה שבכתב, אבל הן אינן תלויות בזמני היום אלא באירוע של האכילה. אמנם מקובל לאכול בזמנים קבועים פחות או יותר, אבל האכילה היא המניע לברכה ולא הזמן.
התפילה משלבת אלמנטים משתי המצוות הללו: כמו קריאת שמע, גם היא תלויה בזמנים קבועים (אמנם לא אותם הזמנים) - ראו תוספתא ברכות ג, א - וכמו ברכת המזון, גם היא פניה לאל. הצגתה בין שני המוסדות הקדומים הללו מאפשרת לחכמים להקהות מעט את החידוש בתפילת הקבע.
תפילת הקבע היא תקנה שנוספה בדור יבנה, ואכן נתקלה בהתנגדויות רבות, מתוך עולם החכמים ומחוצה לו (ראו בביאור לפרק ד). עם זאת, הצורך בהקמת מוסד קבע, המבטא תקשורת בין ישראל לקב"ה גבר אחרי חורבן המקדש, ולכן הצליחו לבסוף חכמי יבנה להנהיג את תקנת התפילה. בכך הם איפשרו את המשך קיומה של היהדות סביב המודעות הלאומית של חובת הפולחן, וניתקו אותה ממקום מסויים כמו המקדש.
ברכת המזון מבטאת ערך דתי של הכרה בתלות האדם באל. מקומה העיקרי במקורה היה בסעודה, שיש לה משמעויות חברתיות וציבוריות מעבר להיותה דרך להשביע את הרעב. לפי התורה שבכתב יש לברך את האל על הזכות ליהנות ולאכול מפרי הארץ. אבל גם כאן ממשיכים חז"ל ומעמיקים את החובה לברך, וקובעים ברכה גם לפני המזון. כך הם עושים את המנהג החברתי ה"חילוני" של הסעודה - לטקס דתי, שבו מתיחסים המסובים לאל. ההתיחסות באה לביטוי בעיקר בברכות המזון לפניו ואחריו, וכן בחובה - שפשטה פחות בציבור הרחב - לעסוק בתורה במהלך הסעודה (ראו אבות ג, ג.)
במקדש היו הכוהנים נוהגים לאכול סעודות מבשר הקרבנות. הסעודות הללו היו כמובן בעלות משמעות דתית מובהקת, ונחשבו כחלק מהקרבת הקרבן. החובה שמטילים חכמים על ברכה לפני המזון מוסברת על ידם בכך ש"הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל" (תוספתא ברכות ד, א.) בכך הם מחילים על כל סעודה - ואף על כל הנאה מהעולם - את המשמעות הדתית של אכילת הקרבנות, שממנה שאוב מושג ה"מעילה". כלומר, העולם כולו הופך לקודש, והוא אסור בשימוש להנאה פרטית אלא אם מדגישים לפני כן את המודעות לחסדי האל, בוראו.
תפיסה מפליגה זו לא היתה נחלת כל החכמים, ור' יהודה דורש לברך רק על ההנאות ולא על מאכלים הנובעים מקללה. (ראו לקמן ו, ג.) לעומתו דורשים רוב תלמידי ר' עקיבא כי חייב אדם לברך גם על הרעה.
הפרק האחרון במסכת בנוי כמעשה אמן: הוא משלב את הדרשה של ר' עקיבא על החובה לברך גם על הרעה עם שורה ארוכה של ברכות על נושאים שונים, החורגים ממסגרות קבועות כמו התפילה או הסעודה. בכך הוא הופך את כל חיי האדם לעמידה מול בוראו ולשיחה מתמדת עימו. הדרשה של ר' עקיבא היא על פסוקי קריאת שמע, ובכך היא גם מחזירה את הלומד לתחילת המסכת. בד בבד עם כך ממשיך הפרק לאחות את הקרעים בין עולמם של חז"ל לעולם המקדש, ומדגיש את כוחם ואת סמכותם לתקן תקנות חדשות - ובכך הוא חוזר ומזכיר לנו את תקנת תפילת הקבע דלעיל.
מבנה מסכת ברכות
[עריכה]מסכת ברכות מוקדשת למצוות הליטורגיה (חובות המתבצעות בדיבור טקסי): קריאת שמע, תפילה, ברכות המזון וברכות אחרות.
בפתיחתה (פרקים א-ג) מוצגת קריאת שמע - ההצהרה על עיקרי האמונה. אחר כך (פרקים ד-ה) מוצגת התפילה, ולאחריה (פרקים ו-ח) ברכות המזון לפניו ואחריו. פרק ט מוסיף ברכות מיוחדות ומהווה מעין סיכום למסכת.
פרק א עוסק בזמני קריאת שמע ובמחוות הגוף הנדרשות בזמנה. בכך הוא מציג את ההבדלים בין היום והלילה מבחינה דתית ופסיכולוגית. פרק ב עוסק בתוכן של הקריאה, ובכוונה הנדרשת בה. פרק ג משווה בין קריאת שמע לבין מצוות אחרות, כגון תפילה, ברכת המזון, תפילין ומזוזה, ומעל כולם - למצוות לימוד תורה.
פרק ד עוסק בזמני התפילה, במחוות הגופניות בה ובנוסח שלה עבור היחיד. פרק ה עוסק בנוסח תפילת הציבור ובדרכים שבהן עליו להימנע מטעות, תוך השוואה בין תפילתו לתפילת החסידים הראשונים.
פרק ו מציג את הברכות שלפני האכילה, כדרך להמחשת הכפיפות לשלטון האל. פרק ז עוסק בברכה שאחרי האכילה, במיוחד בחבורה. פרק ח כולל אוסף מחלוקות בין בית שמאי לבין בית הלל בעניין סדר הסעודה, ובענייני הברכות עליה.
פרק ט מחזיר את הדיון למקדש, ובכך הוא חוזר לנושא הנרמז בפרק א. כמו כן, שוב בדומה לפרק א, הוא כולל מדרש על פסוקי שמע. בסופו עוסקת המשנה בגלוי בסמכותם של חכמים לתקן תקנות ולגבור על מנהגי המקדש הקדומים, ובכך הוא מסכם את הנקודות העיקריות במסכת כולה, שבעבורן היא מהווה מעין מבוא לתורה שבעל פה בכלל.
מבנה המסכת בפירוט
[עריכה]פרק א: "מאימתי" - השוואה בין היום ללילה בראי מצוות קריאת שמע
פרק ב: "היה קורא" - הכוונה והחובה בראי מצוות קריאת שמע
פרק ג: "מי שמתו" - השוואות בין קריאת שמע למצוות אחרות
פרק ד: "תפילת השחר" - תפילת הקבע של היחיד
פרק ה: "אין עומדין" - תפילת הציבור והחסידים הראשונים
פרק ו: "כיצד מברכין" - ברכות המזון כדרך לקידוש השם
פרק ז: "שלושה שאכלו" - אכילה בחבורה והזימון
פרק ח: "אלו דברים" - מחלוקות בית הלל ובית שמאי בענייני ברכות המזון
פרק ט: "הרואה" - ברכות הראיה והשמיעה כדרך חינוכית לפרש את המציאות