תיאטרון ביוון העתיקה

שחקן נושא סל, המאה ה-4 לפנה"ס, מוצג בלובר

תיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו.

התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. הידע הקיים בימינו על הדרמה היוונית לוקה בחסר, בגלל מיעוט המחזות ששרדו, כ-40 טרגדיות וקומדיות מתוך כמה מאות שנכתבו, ומחזה סאטירים אחד. הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן.

בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" – קומדיית מצבים על יחסים שבינו לבינה שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס. הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.

מוצא הדרמה

מוצאה של הדרמה היוונית אינו לגמרי ברור. מסורות עתיקות מספרות שהטרגדיה והקומדיה התפתחו מחגיגות הפריון של דיוניסוס, הטרגדיה – מהדיתיראמבוס, שיר וריקוד הלל לאל, והקומדיה – מתהלוכות ה"קומוס" תהלוכות ההוללים השיכורים נושאי הפאלוס. המקור הקדום ביותר שמדבר על כך הוא אריסטו:

מכל מקום, הטרגדיה צמחה מראשית מאולתרת, גם היא וגם הקומדיה, הראשונה מאלה אשר הובילו את הדיתיראמבוס, האחרת מאלה שהובילו את ההופעות הפאליות.

— פואטיקה שורה א1449

שלמה דיקמן במבוא תרגומו לשבע הטרגדיות של סופוקלס מביא חמש השערות על מוצא הטראגדיה: א. הטראגדיה התפתחה מתוך המקהלות הדיתיראמביות ב. מתוך הדרמה הסאטירית ג. מתוך קינות שהיו נישאות על גיבורים קדומים ד. מתוך הפולחן לפרספונה ודמטר באלוסיס ה. עיבוד דראמטי לאגדות קדומות על גיבורים.

שלמה דיקמן משער שכל המקורות השפיעו על התפתחות הטראגדיה אך היסוד הדיוניסי בולט ביותר.

משמעות המילה טרגדיה ביוונית "שיר תיישים" (תיש ביוונית = טראגוס, שיר = אודֵי), תיש היה סמל פריון של דיוניסוס ומקהלות גברים מחופשים לתיישים עבדו ביוון הקדומה את כוחות הפריון. לפחות זה מצביע על קשר לפולחנים דיוניסיים קדומים, אף שקשה לדעת בוודאות איך הפכו טקסי פריון אלו להיות הבסיס לטרגדיה ולקומדיה.

במאה ה-8 וה-7 לפנה"ס התפשט פולחנו של דיוניסוס ביוון, האל הקדום, אל הפריון, היין והשמחה, הסובל, מת וקם לתחייה, ולהקות של גברים העובדים את האל סיפרו את עלילותיו בשיר ובריקוד שנקרא דיתיראמבוס. לפי המסורת היוונית הפך המשורר אריון, בסוף המאה ה-7 לפנה"ס, את הדיתיראמבוס מאמנות עממית לצורה ספרותית בכך שהעביר את ביצועו לידי מקהלה המופיעה מסביב למזבח האל והוסיף את הדיאלוג – ראש המקהלה שר, המקהלה עונה. בצורה זו הפך הדיתיראמבוס למין בלדה המספרת סיפור.

את הצעד הבא לכיוון הטרגדיה עשה לפי המסורת היוונית תספיס, שחקן ומשורר שהפריד עצמו מהמקהלה ואמר, במקום לשיר, את תפקידו כדמות הרואית, ועל ידי כך הפך לשחקן ולמחזאי היווני הראשון. מחזותיו של תספיס לא שרדו, אך השפיעו על הטירן פייסיסטראטוס להכריז על תחרות טרגדיות במסגרת חגיגות הדיוניסיה העירונית בחסות הפוליס ובמימונה, והתחרות הראשונה נערכה, לפי המסורת, ב-534 לפנה"ס.

כמו כן, פייסיסטראטוס גרם להעלאת האיליאדה והאודיסאה של הומרוס על הכתב לראשונה, ושילבן בתחרויות דקלום בחגיגות הפאנאתנאיה שיסד. פעולה זו הרחיבה את היכרות אזרחי אתונה עם המיתוסים הקדומים ואפשרה את הפיכתם לנושאי המחזות לעתיד לבוא.

פריחתה הפוליטית והמדינית של אתונה הדמוקרטית בשלהי המאה ה-6 ובמחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס השליכה על התפתחות החיים הרוחניים והתרבותיים כפועל ישיר של הקשר ההדוק בין הפוליס לחיי האזרחים, ובמרכזם הטרגדיה שהתפתחה בתקופה זו, העמיקה והעשירה עד שהפכה להיות המחזה הפיוטי הגדול המוכר כיום.

הקומדיה היוונית נולדה כנראה מה"קומוס" – תהלוכה עממית של שיכורים עליזים בחגיגות הפריון של דיוניסוס, שהתפתחה להילולה כפרית של דרמה, שירים, ריקודים וסאטירה. משתתפי התהלוכה היו מתחפשים בתלבושות של בעלי חיים (סוסים, תיישים, צפרדעים) וכשהם חמושים בפסלי פאלוס גדולים, היו מביימים מריבה קולנית ביניהם או פונים בגידופים סאטיריים לקהל.

פעילות זו של המקהלה בקומוס, עדיין ללא פעולה דרמטית ועלילה, הייתה הופעות הקומדיה הקדומות ביותר (קומדיה = שיר אוֹדֵי של הקומוס). לגבי המעבר לשלב הבא קיימות שתי סברות; האחת טוענת שהשחקנים הופרשו מהמקהלה באופן דומה לשחקני הטרגדיה, והעלילה נוצרה בהדרגה תוך כדי תהלוכות משותפות של המקהלה והשחקנים. סברה אחרת מצביעה על המחזה המבדח של הדורים, שהתפתח במגארה ובכפרי הפלופונסוס כעל מי שהתמזג עם הקומוס ליצירת הקומדיה. המחזה הדורי, שעליו יודעים מאריסטו ומציורי כדים מהתקופה, הכיל סיפורים מבדחים מחיי היומיום, שהוצגו בפני הכפריים על ידי שחקנים ללא מקהלה.

הכרתה של הקומדיה כסוג אמנות חדש על ידי הפוליס באתונה הדמוקרטית, ושילובה בחגיגות הלנאיה והדיוניסיה שבהן הוצגה בפני אלפי אנשים (החל מ-486 לפנה"ס), גרמו לה לעלות מדרגה ממחזה היתולים כפרי לכדי יצירה ספרותית של ממש בצורה ובתכנים. מאלתור ליצירה ספרותית, מסאטירה אישית לסאטירה פוליטית וחברתית תרבותית נוקבת, שמשקפת את חיי הפוליס האתונאית על כל רבדיה.

מבנה התיאטרון והבמה

תיאטרון דיוניסוס באתונה

ההצגות ביוון העתיקה הוצגו תחת כיפת השמים. התיאטרון היווני נבנה על מורד גבעה לא תלולה, אך גבוהה דיה לאפשר ליושבי השורות האחרונות לראות. האודיטוריום נבנה בצורת פרסה והקיף כשני שלישים של חלל ההצגה – האורכסטרה. לאורך הגבעה נבנו ספסלים, בהתחלה מעץ ואחר כך מאבן ומדרגות שאפשרו לנוע בין השורות. האודיטוריום היה מחולק על ידי מעברים רוחביים והמדרגות, לאזורים בני 11 שורות כל אחד.

בתחילה התייחס השם "תיאטרון" רק אל מקומות הישיבה (תאאומי ביוונית = לצפות, מכאן תיאטרון = מקום צפייה), אך מאוחר יותר הפכה המילה לשמו של כל חלל שבו מציגים מופעי דרמה.

השורה הראשונה הייתה מיועדת לנכבדי העיר – שופטים, חברי המועצה ובעלי תפקידים שונים, ובתוכה יוחד מקום כבוד מיוחד לכוהן של דיוניסוס. שאר מקומות הישיבה היו זמינים לכלל הצופים ללא הבדלי מעמדות.

במרכז התיאטרון הייתה האורכסטרה (orchestra), ששימשה כרחבת השירה והריקוד של המקהלה. במרכז האורכסטרה היה משטח מוגבה שעליו ניצב המזבח של דיוניסוס (thymele) ומדרגות הובילו ממנה לחדרים שמתחת. חדרים אלו נקראו "החדרים של כירון" משום ששימשו לכניסת המתים ודמויות אחרות מהעולם שמעבר.

מאחורי האורכסטרה ניצבה הסקנה (skene), מבנה בן שתי קומות ולו שלושה פתחים ששימשו לכניסה ויציאה של שחקנים. בתוך המבנה היו חדרי ההלבשה של השחקנים וחזיתו שימשה כרקע לבמה. מהסקנה התפתחה מאוחר יותר המילה "סצנה".

במת השחקנים, הפרוסקניון (proskenion), הייתה בין הסקנה לאורכסטרה. בתקופה הקלאסית הייתה הבמה מוגבהת במעט מן האורכסטרה ובתקופה ההלניסטית היה גובהה שלושה מטרים מעל משטח המקהלה.

הקהל והמקהלה נכנסו ויצאו משני מעברים, הפארודוי (parodoi), שנמצאו משני צדי הסקנה והובילו עד תחילת המושבים.

תמונת פנורמה של תיאטרון יווני באפידאורוס

הבמה בתיאטרון היווני הייתה שונה מאוד מהבמה המוכרת בתיאטרון המודרני. לא היה מסך ומעברים בין המערכות התבצעו על יד שירת המקהלה על במה ריקה משחקנים. התפאורה הייתה סטטית ולא ניתנה לשינוי. הפרוסקניון ייצג את הרחוב והסקנה – את הבית. כדי להציג סצנה המתרחשת בתוך הבית השתמשו באקיקלמה (ekkyklema) – משטח עץ שנדחף לבמה דרך הפתח המרכזי וייצג את פנים הבית; הקהל ידע שהשחקנים שעומדים על המשטח נמצאים כרגע בבית, פתרון מסורבל אך הכרחי במסגרת הכללים בהם פעלו.

אמצעי מלאכותי אחר שהיה בשימוש כותבי המחזות היה המֶכָנֶה (מכונה). המכנה היה וו תלוי מגג הסקנה ששימש להורדת פסל של האל לבמה. בטרגדיה נועדה הופעת האל לחלץ את הגיבור מאיזו תסבוכת בעלילה, ואריסטו ביקר את מחזאי תקופתו, שהתפתו לעיתים קרובות מידי להשתמש בפטנט "האל מן המכונה" (דאוס אקס מכינה) כפי שקראו לו, במקום למצוא פתרון נכון מבחינה סיפורית. בקומדיה היה למכנה שימוש נרחב במצבים קומיים. שימוש מפורסם הוא הופעתו של סוקרטס התלוי בסל היורד מהסקנה, במחזה העננים של אריסטופאנס באופן השם אותו ללעג בעיני הצופים.

הפסטיבלים וסדרי ההצגה

ההצגות ביוון העתיקה הוצגו במסגרת חגיגות דתיות בשלושת הפסטיבלים של דיוניסוס, כחלק מהפסטיבל, לאחר תהלוכות החוגגים, טקסי הפולחן לאל ותחרות שירת המקהלות.

ערך מורחב – דיוניסיה

• הדיוניסיה הכפרית – התקיימה ברחבי יוון במהלך חודש דצמבר והוצגו בה מחזות, טרגדיות וקומדיות, שהוצגו קודם לכן בתחרויות בשני הפסטיבלים האחרים.
• הדיוניסיה העירונית – הדיוניסיה הגדולה של אתונה, שבמסגרתה נערכו תחרויות הדרמה הראשיות והיוקרתיות לטרגדיה ולקומדיה, התקיימה בסוף חודש מרץ, תחילת אפריל. במסגרת התחרויות הוצגו טרגדיות במשך שלושה ימים – יום למחזאי, שבו הוצגו שלוש טרגדיות ומחזה סאטירים אחד, שכתב במיוחד לתחרות. קומדיות הוצגו במשך יום אחד, חמש קומדיות של מחזאים שונים.

ערך מורחב – לנאיה

• הלנאיה – הלנאיה נחגגה ברחבי יוון בחודש ינואר. בחגיגות הלנאיה באתונה התקיימה תחרות קומדיות, שבה נבחרה הזוכה מבין חמש קומדיות ומדי פעם הוצגו גם טרגדיות מחוץ למסגרת התחרות.

התחרויות בפסטיבלים באתונה היו בחסות המדינה – הפוליס – ומומנו ונוהלו על ידה. האחראי הראשי של הפסטיבל היה הארכון אפונימוס, שמינה לידו מועצה מנהלת. הוא שבחר את המחזאים והמחזות המתמודדים.

הפוליס שילמה את שכר המחזאים והשחקנים והעניקה את הפרסים לזוכים. המקהלות מומנו על ידי חלק מעשירי העיר שמונו על ידי הארכון אפונימוס. הם ראו בכך כבוד גדול וזכו להיות מובילי המקהלות (כורגוי), תפקיד טקסי חשוב בפסטיבל.

השופטים והזוכים נבחרו באמצעות הגרלה (proagon), במתכונת דומה לבחירת נבחרי הציבור באתונה. מספר נציגים מכל שבט (phyle) נבחרו על ידי המועצה המנהלת ושמותיהם נרשמו על גבי חרסים שנחתמו בכדים במעמד הכורגוס. הכדים נפתחו לפני ההצגה, מכל כד הוצא חרס אחד, והשופטים ששמם עלה בגורל הושבעו לשפוט ללא משוא פנים וישבו בשורה הראשונה ליד הארכונים והכוהן של דיוניסוס.

השיפוט בתחרויות הדרמה נעשה אף הוא באמצעות הגרלה, באופן דומה לבחירת השופטים. כל שופט רשם את שמות מועמדיו על חרסים שהוכנסו לכד. הארכון בסיליאוס הוא שהעלה את החרסים עם שמות הזוכים ביום האחרון של התחרויות. הזוכים קיבלו פרס כספי מהפוליס, עוטרו בזרי קיסוס ונישאו בתהלוכה וחגיגה שנערכו לכבודם.

הפסטיבלים, ובעיקר חגיגות הדרמה שבהם, היו חלק משמעותי בחייו של האתונאי. מחיר הכרטיס היה זול, והפוליס מימנה את הכניסה לעניים, אקט שממחיש את החשיבות הרבה שראתה העיר בהשתתפות האזרחים בהצגות. בכל הצגה צפו כ-14,000 איש, כולם צופים מיומנים שהכירו היטב את המיתוסים, חגגו את הפסטיבלים וצפו בתחרויות הדרמה כל שנה מחייהם הבוגרים. קהל ייחודי ויודע תיאטרון זה היה גם הוא שותף בהתפתחות יוצאת הדופן של הדרמה ביוון העתיקה.

המחזות: תכנים, מבנה, תלבושות

תמונת פסיפס של מסכות לטרגדיה ולקומדיה

בפסטיבלים הוצגו שלושה סוגי מחזות: הטרגדיה, שסיפרה סיפור המבוסס על מיתוס, מחזה סאטירים, שהיה מין בורלסקה סאטירית על בסיס מיתוס ושעליו ידוע כיום אך מעט, והקומדיה שתיארה את חיי היומיום באופן קומי.

במחזות השתתפו עד שלושה שחקנים שביצעו את מרבית קטעי השיח ומקהלה שביצעה את מרבית קטעי השירה. הדרמה על סוגיה השונים נכתבה במשקל ונחשבה על ידי היוונים לסוג נוסף של שירה.

מכיוון שמספר השחקנים הוגבל לשלושה, מילא כל שחקן מספר תפקידים בכל הצגה, כולל תפקידי הנשים. כל השחקנים לבשו מסכות ששימשו לציון תפקידו של השחקן בסצנה המסוימת. היו מסכות טיפוסיות: עבד, איכר ועוד, ומסכות אינדיבידואליות. המסכות השונות והמגוונות היו חלק מהעושר הוויזואלי של המחזה ושימשו גם כמגביר לקול השחקן.

הטרגדיה

הטרגדיה היוונית מספרת בדרך כלל את סיפורו של מיתוס המוכר לצופים, בעיקר מכתבי הומרוס אך גם מאפוסים היסטוריים אחרים (הפרסים של אייסכילוס), דרך משקפי פרשנותו הפרטית של המחזאי (אלקטרה של אוריפידס ושל אייסכילוס, המבוססות על אותו מיתוס, מציגות דמויות שונות לחלוטין).

במרכזה של כל טרגדיה נמצאת התנגשות טרגית – קונפליקט – הגורמת לגורלו הטרגי של הגיבור. הדוגמה הקלאסית להיפוך גורלו של הגיבור הוא אדיפוס המלך של סופוקלס, שבתחילת המחזה הוא מלך נערץ ואהוב ובסופו הוא עיוור מנודה, נע ונד.

הגורם לאירוע הטרגי משתנה בהתאם להשקפת עולמו של המחזאי: האלים, האדם, או שילוב של השניים – האדם שבמעשיו חטא וחרג מהגבולות שהוקצו לו על ידי האלים (היבריס).

ההזדהות עם גיבור הטרגדיה וסיפור עלייתו ונפילתו אמורה, לפי אריסטו, לעורר רגשות עזים של פחד וחמלה אצל הצופה ולהביאו לידי קתרזיס – חוויית היטהרות והזדככות.

מעבר לתפקידה כגורם חווייתי רגשי עבור הצופה, דנה הטרגדיה בשאלות המרכזיות של קיומו של האדם ומנסה למצוא להן פתרון: צדק ועוול, חטא ועונשו, האדם והמדינה והאדם ומה שמעבר לו.

מבנה הטרגדיה מכיל חמישה חלקים עיקריים:

• פרולוגוס – תמונת הפתיחה. בתמונה זו מוצגים הרקע לסיפור המעשה וקווי העלילה המרכזיים. הפרולוגוס יכול להיות בצורת מונולוג של אל או אדם, או בצורת דיאלוג של מספר דמויות במחזה.
• פארודוס – שיר הכניסה של המקהלה לאורכסטרה. תפקיד הפארודוס הוא הכנסת הקהל לאווירה הרגשית המתאימה.
• אפאיסודיון – דיאלוג ופעולת דרמה; המקבילה היוונית למערכה בתיאטרון המודרני. שיאו הדרמטי של הדיאלוג הוא הסטיכומיטיה, שהיא חילופי משפטים קצרים ומהירים.
• סטאסימון – שיר המקהלה שמושר בסיום המערכה על ידי המקהלה הנמצאת במקומה באורכסטרה (בניגוד לשיר הכניסה ולשיר היציאה, המושרים תוך כדי תנועה). המחזה בנוי מזוגות של אפיאסודיון וסטאסימון, בדרך כלל ארבעה במספר. המקהלה מנתחת בסטאסימון את שהתרחש על הבמה באפאיסודיון ומוסיפה ממדים נוספים; מידע על ידי הרחבת רקע היסטורי או דתי, ושגב טרגי על ידי הסתכלות על האירועים מלמעלה (למשל, כמו בשירת המקהלה על גדולת האדם באנטיגונה של סופוקלס).
• אקסודוס – שיר היציאה של המקהלה. השיר מתבצע על ידי השחקנים והמקהלה בתהלוכת היציאה מהבמה ומהווה את סיכום העלילה.

השחקן בטרגדיה היוונית לבש כיטון (כותונת) צבעוני וארוך שרוולים שהיה קשור בחגורה מתחת לחזה. מעל הכיטון לבש הֵימאטיוֹן (גלימה) על כתף ימין, או כלאמיס (מעילון קצרצר) על כתף שמאל. לרגליו נעל קותורנוי (מגפיים) כאזכור לדיוניסוס שתואר כנועל מגפיים. על פניו לבש מסכה התואמת את תפקידו בסצנה, ומעליה חבש אוֹנקוֹס – פאה או כיסוי ראש שיצר אשליה של מצח מוגבה והוסיף לדמות הדרת כבוד.

הקומדיה

הקומדיה באתונה הייתה קומדיה אקטואלית שניזונה מחיי היומיום. אתונה בשיאה הייתה דמוקרטיה מלאה בעלת חופש ביטוי לא מוגבל, עיר פתוחה מחשבתית, תוססת פוליטית ורוחנית, שדיונים ציבוריים בענייני המדינה ובענייני האמנות, הרוח והפילוסופיה, היו חלק מחיי היומיום שלה ונחלת מרבית אזרחיה. תאוריות חברתיות, פילוסופיות ומדעיות נולדו חדשות לבקרים, והאוויר היה מבעבע ורוחש רעיונות חדשים.

באווירה כל כך פעילה, רוגשת ורוחשת, התבקש אמצעי לתגובה ולביקורת על הקורה סביב, והקומדיה, שהייתה מסגרת בידורית היתולית וסאטירית, משוחררת מתכתיבי תוכן (להבדיל מהטרגדיה שנשענה בעיקר על המיתוסים), התאימה להיות כלי קיבול לביקורת כזו. הקומדיה הפכה לבמה לביקורת פוליטית חברתית חינוכית, שניזונה מהחיים באתונה והשפיעה עליהם בחזרה. נושאי הביקורת היו רבים:

• נושאי מלחמה ושלום
• ראשי הפוליס ומנהיגיה
• מוסדות ציבור ונושאי משרות
• הדמוס – אזרחי אתונה
• רעיונות חדשים, תנועות פילוסופיות חדשות
• פרודיה ספרותית
• פרודיה על האלים

הביקורת בוטאה בתוך העלילות המקוריות של הקומדיה ובמהלך הפראבסיס, בפנייתו הישירה של המחזאי אל קהלו, שבה הביע את דעתו על האירועים האקטואליים.

את מטרותיה החינוכיות הרציניות מימשה הקומדיה באמצעים מצחיקים ושמרה על אופייה כבידור חריף, וולגרי ועסיסי, שהיווה עבור האתונאים גם מין "ונטיל" – אמצעי שחרור לחצים מטרדות היומיום.

הקומדיה נפתחת בפרולוגוס – תמונה המציגה את עיקר תוכנו של המחזה באמצעות שיחה בין השחקנים. ברוב הקומדיות נסבה העלילה בדרך כלל על רעיון מהפכני המֵפֵר את סדרי החברה הקיימים או ערכיה, ומוצג על ידי הגיבור הראשי הנאבק להגשימו. לאחר הפרולוגוס מתקיים העימות ששיאו האֶגוֹן (התמודדות), אשר בו כל מתחרה מציג את עמדתו המלווה בהערות קולניות של יריבו. המקהלה היא השופטת ומכריעה את גורלו של הגיבור.

הפַרָאבּסיס הוא אתנחתא באמצע המחזה, המשמשת להצגת עמדתו של המחזאי בנושאים שונים, מפוליטיקה ועד ביקורת ספרותית. הפראבסיס מנותק מן העלילה. הוא מושר על ידי המקהלה בשיר מחורז על במה ריקה משחקנים.

חציו השני של המחזה מציג את הגשמת הרעיון והשלכותיו הקומיות. הוא מסתיים בתהלוכה של המקהלה והשחקנים שירדו מהבמה בשירה ובריקודים.

בקומדיה לא הייתה הקפדה על אפיונים אמינים לדמויות ועל הקשרים הגיוניים בהתפתחות העלילה. המחזה היה בנוי מאוסף של אפיזודות מחוברות בקשר עלילתי רופף, המשמשות להבעת הרעיון המרכזי ולהצחקת הקהל.

השחקן בקומדיה היוונית היה לבוש בתלבושת גרוטסקית שהזכירה את הילולות הקומוס בחגיגות לדיוניסוס.

הוא גרב גרבי מכנס בהירים ארוכים ונעל קבקבי עץ שטוחים. לחלציו היה חגור פאלוס זקוף, והכיתון הקצרצר שלבש, רק הבליט אותו. בטנו ואחוריו היו מרופדים לכדי ממדים מוגזמים במכוון. על פניו הייתה מסיכה טיפוסית או אינדיבידואלית לפי תפקידו בסצנה המסוימת.

מחזאים ידועים – אפיון יצירתם

חגיגת ניצחון בתחרות דרמה

המחזאים היוונים המוכרים כיום היטב הם אלה שמחזותיהם שרדו עד ימינו: כותבי הטרגדיות אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס וכותב הקומדיות אריסטופאנס. הנחת החוקרים היא שמחזותיהם הם אלה ששרדו, כי הועלו על הכתב יותר מאחרים בגלל פופולריותם הרבה.

אייסכילוס

ערך מורחב – אייסכילוס

אייסכילוס הוא המחזאי הדתי מבין השלושה. הוא מאמין בצדק האלוהי ובהיותו הגורם המניע את האירועים הטרגיים בחיי האדם. האלים קובעים חוקים ברורים לשמירת הסדר העולמי ומענישים את מי שמפר אותם – אותו ואת צאצאיו.

הוא לא מבטל את האחריות האישית של האדם לגורלו, מזהיר מחריגת אדם מהגבולות שקבעו לו האלים (היבריס), ומטיף לצניעות ולהסתפקות במועט כהגנה מפני ההיבריס. אבל בפועל אחריות זו מעוקרת ממשמעות; גיבוריו – אגממנון, שחטא בהיבריס, ואלקטרה, שלא חטאה – גורלם נחרץ במידה שווה בגלל קללת האלים על משפחתם על חטא שלא הם חטאו.

מחזותיו של אייסכילוס הם מחזות מוסר פוריטניים שמרכזם הוא הרעיון הדתי על הצדק האלוהי, והעלילה והדמויות בהם, הן אמצעים בלבד להעברת המסר. הדרמה "רזה" והעלילה סטאטית, הדמויות פלקאטיות ונטולות "בשר" ועומק אנושי, אך הן נעלות ונשגבות כיאה למחזה מוסר והשפה פיוטית מאוד. אין לו עניין ברגשותיהן אלא בתפקידן בהצגת הסיפור ולקחו, והן איורים לרעיון המרכזי. המקהלה, לעומת זאת, היא בעלת תפקיד חשוב, שכן היא משמיעה את קולו של המחזאי ומביעה במילים נשגבות את הגותו הדתית.

סופוקלס

ערך מורחב – סופוקלס

סופוקלס האמין בבחירה חופשית של האדם, וגיבוריו מביאים את גורלם על עצמם בגלל מבנה אישיותם שמובילם לידי היבריס – החריגה מהגבולות שהוקצו להם על ידי האלים. לאלים עצמם אין תפקיד ישיר בגורל הדמויות, אלא על ידי קביעת מקומם בעולם והקצאת הגבולות שבתוכם עליהם לחיות.

המרכז הדרמטי במחזותיו של סופוקלס הוא האדם, אישיותו, ודרך התמודדותו עם סביבתו ועם האחריות האישית לגורלו. גיבוריו הם דמויות הרואיות, אצילות נפש ובעלות עוצמה. הם בולטים על רקע סביבתם הבינונית וכולם בעלי אמת פנימית עמוקה, שחוסר יכולתם לוותר עליה מול המציאות גורם לאובדנם.

סופוקלס מחדד במחזותיו את אפשרות הבחירה החופשית של הגיבור, והוא עושה זאת על ידי כך שהוא מציב ליד הגיבורים דמויות מנוגדות להם, שמשמיעות את הקול ההפוך לקולן הפנימי: יוקסטה מנסה למנוע מאדיפוס להגיע לסוד לידתו (אדיפוס המלך), ואיסמנה מנסה למנוע מאנטיגונה להמרות את פי קריאון; אך אדיפוס קצר הרוח ובעל הביטחון המופרז אינו יכול שלא לחתור אל האמת עד תום, ואנטיגונה העקשנית והנמהרת אינה יכולה לבגוד בערכיה. גדולתם היא חולשתם. מכאן נובעת הטרגיות שלהם ולכן הם כל כך נוגעים ללב הצופה.

העלילה במחזותיו של סופוקלס היא עשירה, דינמית ומלאת תפניות. הדמויות מאופיינות היטב והן תלת־ממדיות ובעלות עומק אנושי. התנהגותן, היחסים ביניהן והאירועים המתרחשים בעלילה, כולם מסונכרנים ומחוברים למקשה אנושית אחת שכל חלקיה מתאימים זה לזה.

אוריפידס

ערך מורחב – אוריפידס

בעוד שאצל אייסכילוס האלים הם הגורם העיקרי הקובע את גורלו של אדם, ואצל סופוקלס הם אחד ממכלול גורמים, אצל אוריפידס אין הם מהווים גורם בכלל. האדם השבוי בתשוקותיו הוא האחראי היחיד לגורלו. הגורם לאירועים הטרגיים הפוקדים את האדם היא ההתמכרות המוחלטת לתשוקות הרסניות ואי היכולת להשתחרר מהן.

מחזותיו של אוריפידס הם מחזות פסיכולוגיים המתארים אנשים רגילים, בשר ודם, לא נשגבים וגדולים מן החיים כגיבוריהם של אייסכילוס וסופוקלס, שנקלעו למצבים קיצוניים בגלל אובססיה, או פתולוגיה פסיכולוגית. מדיאה שהורגת את ילדיה בגלל אהבה אובססיבית ליאסון שהפכה לשנאה יוקדת, ואלקטרה שהורגת את אמה בגלל קנאה ביופייה ובדמותה, הן דמויות של פתולוגיה אנושית. תאורטית הן יכולות להשתחרר מגורלן, כי הן האחראיות היחידות לו. למעשה אין זה כך, כי הן שבויות ברגשותיהן ונמצאות במצב של טירוף שלא מאפשר להן שליטה במעשיהן.

מחזותיו של אוריפידס קלילים יותר בסגנונם מאלה של אייסכילוס וסופוקלס והם אפילו שזורים בהומור ובאירוניה. אוריפידס אינו לוקח את עצמו ואת גיבוריו באותה רצינות תהומית שבה נוקטים עמיתיו לעיל.

תיאוריו את הנפש הנשית (ורוב גיבוריו הן נשים) הם מעמיקים מאוד והעלילה במחזותיו היא רבת נפתולים ותפניות. הואיל והמרכז הדרמטי במחזותיו הוא רעיון – תפקידה של התשוקה האנושית בחיי האדם – ולא דמות הגיבור ואופיו כמו אצל סופוקלס למשל, אין הוא מקפיד על סבירות העלילה ועל אפיון מדויק של דמויותיו. השתלשלות האירועים היא מקרית ואינה נובעת מאופי הדמויות, והמחזות שזורים בסצנות "פטפטניות" של ניתוחי מצבים סופיסטים שעוצרים את שטף העלילה.

אריסטופאנס

ערך מורחב – אריסטופאנס

אריסטופאנס הוא מבקר חברתי בוטה ונועז מחד, ושמרן ששומר אמונים לרעיונות העבר וסגנונו מאידך. נשואי ביקורתו הם המלחמה הפלופונסית, אתונה – שלטון ואזרחים, וחידושים בעולם הרוח והמחשבה. את תוכני ביקורתו הוא אורז בעלילות מקוריות ודמיוניות השזורות בדמויות ריאליסטיות מכל שכבות העם באתונה, והניגוד בין השניים (העלילות והדמויות), בשילוב בדיחות לסוגיהן, יוצרים את האפקט הקומי. נושא השלום בין מדינות יוון היה חשוב מאוד לאריסטופאנס, והוא הקדיש לו שלושה מחזות (האכארנים, השלום וליסיסטרטה), שכולם הוצגו באתונה בעיצומה של מלחמת הפלופונסוס, וכולם מסתיימים בניצחון שוחרי השלום על האימפריאליסטים דורשי המלחמה.

את הדמגוגים שהנהיגו את אתונה חלק גדול מתקופת פעילותו, הוקיע אריסטופאנס כרודפי בצע מושחתים, המשחיתים את הכפופים להם ומרעילים את האוויר המוסרי בעיר. את הדמוס – אזרחי אתונה, הוא מציג כמישהו קצת טיפש שהולך שולל אחר חנופת הדמגוגים ודבריהם החלקלקים. (הפרשים, הצרעות והציפורים).

אריסטופאנס היה שמרן והתנגד לחידושים מכל סוג שהוא. הוא תוקף את הזרמים המחשבתיים החדשים (סוקרטס) ואת הסגנונות החדשים בתיאטרון (ביניהם את אוריפידס), כי הוא חושש מהשפעה שלילית שלהם על האזרחים בכלל ועל הנוער בפרט. (העננים, מהפכת הנשים והצפרדעים).

אריסטו – מבקר ותאורטיקן התיאטרון הראשון

היוונים הנחילו לתרבות המערב, בנוסף למחזות הגדולים הראשונים, גם את העקרונות הראשונים של ביקורת תיאטרון ומבנה דרמטי. אריסטו, פילוסוף ומורה שפעל במאה הרביעית לפנה"ס, היה לא רק ראשון למבקרים, אלא גם אחת מהדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הספרות. הוא ניתח את המחזות שנכתבו במאה החמישית לפנה"ס ובתקופתו, אפיין את סוגי הדרמה השונים והגדיר חוקים למבנה הטרגדיה (בספרו "פואטיקה"). ייתכן שגם הירצה על הקומדיה אך כתבים אלה לא שרדו.

הטרגדיה הטובה ביותר לדעתו של אריסטו היא אדיפוס המלך של סופוקלס. הסיבות לעליונותה מצויות בניהול הנכון של העלילה והמקהלה, ביופייה של השפה ובאצילותה של תפיסת המחזה. אריסטו משבח גם את הלנה של אוריפידס ואת המיומנות שבאמצעותה הוא מקדם את העלילה המורכבת. הוא העריך את אוריפידס כטרגי ביותר בין המשוררים, אך טען שהוא זקוק לעריכה רבה מידי. רק אצל סופוקלס, הכותב המושלם, התמזגו לדעתו אידיאל היופי, בהירות המבנה והשראה דתית – שלוש התכונות אשר הן לבדן יוצרות טרגדיה דגולה.

נושאיה של הדרמה הטרגית, אומר אריסטו, נשאבים ישירות ממיתולוגיה עתיקה, משום שרק כך הם יכולים להיות אמתיים. אם מישהו היה ממציא סיפורים מוזרים כאלה, היה זה נראה בלתי מתקבל על הדעת. גיבוריה הראשיים של פעולה טרגית חייבים להיות אנשים בעלי ערך, בעלי מעמד נעלה. אל לגיבור המוביל להיות בעל טוב קיצוני או רוע קיצוני, אלא בעל אופי מעורב שחלקו טוב וחלקו רע. שגיאותיו וחולשותיו מובילות אותו לגורלו הרע. תערובת זו של טוב ורע גורמת לו להראות כמונו, וכך הוא מעורר את אהדת הצופה ביתר קלות.

מסלול הפעולה הטרגית צריך להיות כזה, שיציף את הצופה ברגשות השתתפות, ירחיק את רגשותיו האישיים הקטנוניים וכך יטהר את הנשמה באמצעות פחד וחמלה – קתרזיס.

המפורסמים ביותר בין חוקיו של אריסטו הם אלה המתייחסים לאחדות הפעולה. היו מי שבטעות ייחסו לאריסטו את חוק שלוש האחדויות. אולם מי שכתב על כך היה תאורטיקן אחר בתקופת הרנסאנס, קסטלווטרו שמו, שהוסיף את אחדות המקום ואחדות הזמן. אחדות הזמן מגבילה את משך הפעולה ליממה אחת; אחדות המקום מגבילה אותה למקום כללי אחד, ואחדות הפעולה מגבילה לסדרה אחת של אירועים המתייחסים זה לזה כסיבה ותוצאה, "יש להם התחלה אמצע וסוף".

בקשר לאחדות הזמן הבחין אריסטו שכל המחזות מאז אייסכילוס, להוציא שניים, מפגינים אחדות זו, אך הוא נמנע מלקבוע כלל זה כמחייב. הוא הניח שההקפדה על אחדות המקום תהיה תוצאה של הקפדה על מחזאות טובה, מכיוון שהמקהלה בתיאטרון ביוון העתיקה הייתה נוכחת על הבמה במשך כל ההופעה, וזה עשוי להיות מגוחך לייצר תירוץ להעברה של 15 איש ממקום למקום. האחדות השלישית, זו של הפעולה, כרוכה באופייה של הדרמה כולה, לא היוונית בלבד.

אריסטו העמיד את הפעולה, או העלילה, כבעלת חשיבות רבה יותר מהדמויות. "הפעולה היא העיקרון המרכזי ונשמתה של הדרמה" ו-"הטרגדיה היא חיקוי, לא של בני האדם, אלא של פעולות". במקום שני בחשיבות נמצאות הדמויות ובשלישי – הרגשות שהתעוררו בעקבות הפעולה.

אריסטו התעקש על כך שבטרגדיה אין העלילה צומחת מהדמויות, אלא להפך, העלילה בוחנת את הדמויות דרך פעולת הגורל "גורל עיוור". תפקידו העיקרי של המחזאי הוא לארגן תחילה את הפעולות ורק אחר כך להציג את הדמות המוסרית של הגיבור תחת מכות הגורל. "אירועי הפעולה והסידור המבני של אירועים אלה הם תמציתה ומטרתה של הטרגדיה". ולסיכום, ואולי החשוב מכל, הייתה אמונתו של אריסטו שלמרות שהטרגדיה אמורה לזכך את הרגשות על ידי פחד וחמלה, עדיין כל הדרמה לסוגיה נועדה לבדר: הטרגדיה – על ידי הזדהות, והקומדיה – על ידי צחוק.

התיאטרון היווני והדמוקרטיה

התפתחות התיאטרון קיבלה האצה משמעותית בד בבד עם התפתחות הדמוקרטיה באתונה. התיאטרון עמד במרכזה של התרבות הדמוקרטית באתונה. הדרמה, שצמחה כאמור מתוך פולחן דתי, הפכה לטקס אזרחי המסובסד על ידי עשירי האזרחים. היא פנתה לקהל יעד רחב מאוד, גדול יותר ומגוון יותר מציבור האזרחים. לתיאטרון דיוניסוס באתונה הייתה קיבולת לכ-14,000 צופים ובקהל ישבו בנוסף לאזרחים גם מטויקים, נכרים וכנראה אף נשים.

אופייה החזותי, האוראלי והקצבי של הדרמה ומרכיביה העלילתיים, המוזיקליים והכוריאוגרפיים התאימו לסוגה עממית המיועדת לתקשורת המונים. גם האזרחים שאוריינותם הייתה מוגבלת נחשפו באמצעותה לתרבות עשירה. הם אף ראו את עצמם לעיתים קרובות על הבמה כבמראה. כך, למשל, הטרילוגיה "אורסטיה" לאייסכילוס פותחת במונולוג ארוך של דמות עממית מובהקת – שומר הלילה המצפה ללפיד הגואל (שהיה אמור לבשר על נפילת טרויה). אפילו התפיסה הארכיטקטונית של התיאטרון וצורת הישיבה בו מבטאות מנטליות שוויונית-דמוקרטית, בדומה לישיבה באספת העם באודיטוריום שעל גבעת הפניקס.

במבנה שלה שיקפה הדרמה את השילוב בין יסודות של לכידות אזרחית לבין יסודות של עימות ותחרות, שילוב אופייני לפשרה הדמוקרטית. מצד אחד, המקהלה, יסוד היסודות של הדרמה, הייתה סמל לגוף האזרחי, לקול הקהילתי וליסודות השיתופיים והקונצנזואליים בפוליס. מצד אחר, האופי האגוניסטי של הדרמה המתבטא במרכזיות העימות בין הדמויות המייצגות מבנה נפשי שונה והשקפות עולם מנוגדות, היה בבואה של המציאות בזירת הפוליטיקה והמשפט – היריבות וההתנצחות המתמדת, חירות הדיבור והפלורליזם.

בתוכנה ביטאה הדרמה ויכוחים נוקבים ולבטים בנושאי פוליטיקה, מוסר ודת, והיא עוררה לחשיבה עצמית ולביקורת. תכניה ומסריה הפוליטיים והתחרות שהתקיימה בין המחזאים על זכייה בפרס חיזקו בהמוני האזרחים את ההרגשה שהם בעלי הבית בפוליס. לא בכדי טבע אפלטון (חוקים, 701A) את המונח "תאטרוקרטיה" כדי לציין את אופייה של התרבות הדמוקרטית: שלטון הקהל בתיאטרון וכניעה (לדידו) לטעם הקהל, להבדיל מתרבות אריסטוקרטית, אליטיסטית, שהיה מעדיף. הטרגדיה הייתה מנוף לצמיחתה של אידאולוגיה פוליטית דמוקרטית במענה לביקורת שהוטחה נגד המשטר.

למהות הקשר בין תיאטרון לדמוקרטיה יש היבט חשוב נוסף: כשם שהתיאטרון נשא אופי פוליטי, החיים הפוליטיים-ציבוריים בדמוקרטיה הקלאסית (ואף במידה ניכרת כיום) נשאו אופי תיאטרלי – התמודדותם של שחקנים ראשיים ומשניים לפני קהל פעיל תוך כדי תהפוכות לא צפויות. במובן זה הדמוקרטיה הקלאסית הייתה באמת תאטרוקרטיה.

לקריאה נוספת

• מילאת ביברמן, טרגדיה יוונית - מבחר מושגים בסיסיים, באתר סל תרבות ארצי
• זאב רובינזון; נטע זגגי, יוון הקלאסית: האימפריה האתונאית; הדרמה האתונאית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
• אלכסנדר פוקס, אתונה בימי גדולתה, הוצאת מוסד ביאליק
• אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, הוצאת מאגנס
• התיאטרון היווני העתיק - אסופת מאמרים (באנגלית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תיאטרון ביוון העתיקה בוויקישיתוף

• דרמה יוונית, דף שער בספרייה הלאומית
• תיאטרון ביוון העתיקה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)