שלמה

שְׁלֹמֹה בן דוד

שלמה המלך בזקנתו, גוסטב דורה
לידה	ירושלים
פטירה	ירושלים
מדינה	ממלכת ישראל המאוחדת או ממלכת יהודה
מקום קבורה	עיר דוד, ירושלים
בת זוג	700 נשים, ובהן בת פרעה ונעמה העמונית. בנוסף, 300 פילגשים.
שושלת בית דוד
תואר מלך כינוי ידידיה, אגור, קהלת אב דוד אם בת שבע צאצאים רבים ובהם: רחבעם בשמת טפת מנליק (על פי המסורת האתיופית) יורש העצר רחבעם
מלך ממלכת ישראל המאוחדת המקראית ה־3 970 לפנה"ס[דרוש מקור] – 930 לפנה"ס[דרוש מקור] → דוד רחבעם בממלכת יהודה ירבעם בן נבט בממלכת ישראל ←

שְׁלֹמֹה המלך היה מלך מקראי המתואר כמלכהּ השלישי ואחד לפני האחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי שאול ודוד אביו ולפני רחבעם בנו שהביא לפירוק הממלכה. מתואר כי הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים והיה על פי התנ"ך החכם באדם.

שלמה מוזכר כבנם השני של דוד ובת שבע (הראשון נפטר זמן קצר אחרי לידתו), או בנם הרביעי (על פי ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'). סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.

שמותיו

יש הסבורים^{[דרושה הבהרה]} כי שלמה נקרא על שם סב-סבו של דוד, שלמון (מגילת רות, פרק ד', פסוק כ"א). לדעת שמואל ייבין, בת שבע היא שקראה לבנה בשם שלמה ככתוב בספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק כ"ד "ותקרא את שמו שלמה", ואילו סיעתו היהודאית של דויד הוסיפה לשם הישראלי שם נוסף ששורשו מצוי בארמית: ידידיה. ייבין וחוקרים נוספים סבורים כי "שלמה" הוא שם תאופורי, המהדהד את שמו של האל הכנעני שלם, בדומה לשמו של אבשלום בן דוד ולשם העיר ירושלים. חוקרים אחרים גוזרים את שמו מלשון "שילום", פיצוי על בן משפחה שנפטר.

שלמה נקרא גם בשמות נוספים: יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא, וקֹהֶלֶת לפי הפרשנות המסורתית לספר קהלת.

בסוף ספר משלי מובאות אמרות מפי אנשים שונים, שלא נזכרים במקום אחר במקרא: אגור בן יקה, למואל מלך משא ואיתיאל, והדעות חלוקות האם אלו כינויים נוספים לשלמה, או דמויות אחרות.

שלשה שמות נקראו לו: ידידיה קהלת ושלמה. רבי יהושע בן לוי אמר: שבעה; אגור, בן יקה, למואל, איתיאל. אמר רבי שמואל בר נחמני: עיקר אוותינניה (=אותנטי) שלהם שלשה: ידידיה קהלת ושלמה. מודה רבי שמואל ברבי נחמן באילין ארבעתיה, אלא שנתכנה בהם והוצרכו להידרש. אגור - שאגר דברי תורה. יקה - שהקיא דברי תורה, כספל הזה שהוא מתמלא בין שעתו ומתפנה בין שעתו.

חייו והכתרתו

לאחר שבנם הראשון של דוד ובת שבע מת, נולד להם בן נוסף, שלמה, עליו כתוב שה' אהבו. על אף שלא היה בכור לאביו ואפילו לא לאמו, נשבע דוד לבת שבע ששלמה ימלוך אחריו. על פי ספר מלכים א' פרק א' דוד ככל הנראה לא הכריז עדיין על כוונתו ששלמה יירש אותו, ואדוניהו, בנו הרביעי של דוד, ראה בעצמו כמועמד הטבעי לרשת את המלוכה, לאחר מותם של אמנון ואבשלום הגדולים ממנו. אדוניה נתמך על ידי יואב בן צרויה והכהונה הוותיקה (אביתר הכהן). שלמה, לעומת זאת, נתמך על ידי משמר המלך (הכרתי והפלתי), הכהונה העירונית (צדוק הכהן) ונתן הנביא.

אדוניה תכנן זבח מפואר – כנראה טקס הכתרה, כנהוג בעולם העתיק - והזמין אליו את תומכיו ואחיו, כשהוא נמנע להזמין את שלמה ותומכיו. נתן הנביא שלח את בת שבע אל המלך דוד, וזו נכנסה אל חדרו של דוד, טענה כי נשבע בשם אלוהים שהמלוכה תובטח לבנה, לשלמה, והביעה את תמיהתה על קיום הכתרתו של אדוניה ואת חששה לחייה ולחיי שלמה. במהלך דבריה נכנס נתן הנביא לחדר גם הוא וחיזק את דבריה.

דוד הורה על משיחה מיידית של שלמה למלך. לצורך משיחתו הוזעק משמר המלך אשר ליווה את שלמה אל מעיין הגיחון, שם משח אותו צדוק הכהן למלך. עם היוודע דבר המשיחה התפזרו משתתפי טקס הכתרתו של אדוניה בבהלה, ואילו אדוניה נאחז בקרנות המזבח מפחד שיירצח. לאחר ששלמה הבטיח לאדוניה כי לא יפגע בו אם יהיה נאמן, שב אדוניה לביתו.

על פי מדרש סדר עולם היה שלמה בן שתים עשרה שנים כשהומלך.

צוואת דוד

ערך מורחב – צוואת דוד

לפני מותו כתב דוד בצוואתו את הוראותיו לשלמה למען השגת ממלכה מצליחה, באופן הממשיך את פועלו של דוד, תוך עשיית צדק מול מי שהועיל או הזיק לדוד עצמו: הקמת בית המקדש, שמירת מצוות ה', וכן נקמה ביואב בן צרויה, שר הצבא, ובשמעי בן גרא, שיידה אבנים על דוד בבורחו מפני אבשלום, וגמילת חסד עם בני ברזילי הגלעדי, שעזר לו בעודו בורח.

ביסוס שלטונו

עם תחילת מלכותו פעל שלמה במהירות להבטחת שלטונו. הוא המית את אדוניה, לאחר שזה ביקש מבת שבע את ידה של אבישג השונמית, משרתת דוד, לעצמו - פעולה שמצביעה במובהק על חוסר נאמנות לשלטון. את אביתר הכהן, שתמך באדוניה, הוא הגלה מירושלים לעירו ענתות, ואת יואב בן צרויה הרג. את שמעי בן גרא השביע שלמה שלא יעזוב את ירושלים, והזהירו שאם יעזוב את העיר יומת - וכאשר יצא שמעי לגת הרג אותו שלמה.

שלמה המלך, ציור מהמאה ה-9

משפט שלמה

על פי המסופר בתנ"ך, שלמה היה האיש החכם ביותר. בהקשר לכך נקשר משפט שלמה

ערך מורחב – משפט שלמה

בספר מלכים א', פרק ג' מתואר השלב האחרון בביסוס מלכותו של שלמה, לאחר שסילק את מתנגדיו. שלמה העלה זבח חגיגי בגבעון, ובלילה נגלה אליו אלוהים בחלום והציע להעניק לו כמשאלתו. שלמה ביקש חוכמה שתסייע לו להנהיג את העם ולשמש כשופטו: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע" (פסוק ט'), ונענה על ידי אלוהים: "הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ" (שם, י"ב). לאחר מכן עלה שלמה לירושלים ושם נערך משפט שתי הזונות. סיפור המשפט מתואר בפסוקים ט"ז-כ"ח:

"אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט."

— – ספר מלכים א', פרק ג', פסוקים ט"ז-כ"ח

על-פי המסופר, שלמה התבקש להכריע בדין בין שתי נשים זונות אשר גרו יחדיו. שתיהן ילדו תינוק בהפרש של שלושה ימים זו מזו, ואחד התינוקות נפטר. האישה שנותרה עם התינוק המת, תבעה את התינוק החי מחברתה, בטענה שזו החליפה בין התינוקות בלילה בזמן שהאישה הראשונה ישנה. האישה השנייה הכחישה את ההאשמה. שתי הנשים טענו לאמהוּת על התינוק הנותר בחיים.

שלמה הקשיב לעדויות והגיע להחלטה. הוא פקד להביא בפניו חרב, וציווה לגזור את התינוק לשניים ולתת חצי ממנו לכל אישה. כששמעה אמו האמיתית של התינוק את פסק הדין המזעזע, העדיפה לוותר ולמסור את התינוק לחברתה ובלבד שלא יהרגוהו, ואילו השנייה קראה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזוֹרוּ!". בתגובה, הכריז שלמה על פסק הדין האמיתי, ומסר את התינוק לידי מי שהתגלתה כאמו האמיתית, שבתגובתה ביטאה חמלה לילד ונכונות לוותר על ההחזקה בו כדי לשמור על חייו.

המשפט התפרסם בקרב העם כולו כעדות לחוכמתו המופלאה של שלמה, ושלמה זכה לאהדת העם ולהערצתו. כמו כן, למדו מכך חכמי ישראל עיקרון לדורות: שלמה דן משפט זה בלא עדים והתראה, כפי שנלמד מן הפסוק וישב שלמה על כיסא ה' למלך. מכאן הסיקו כי דיין מומחה ויחיד בדורו רשאי לדון באומדנא דמוכח, כאשר יש הכרח לכך, משום שהדין מרומה ואין אפשרות לחותכו על פי ראיות.

מלחמות שלמה

שלמה ירש מאביו דוד ממלכה גדולה, והצליח לשמור על מרבית שטחה, למעט ארם דמשק, שמרדה בו והצליחה להשתחרר משלטונו. התנ"ך מעיד על המלחמות שנערכו בין שלמה והארמים (הדד ורזון בן אלידע) במשך כל תקופת שלטונו: וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן, אֶת-רְזוֹן בֶּן-אֶלְיָדָע: אֲשֶׁר בָּרַח, מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ-צוֹבָה--אֲדֹנָיו. וַיִּקְבֹּץ עָלָיו, אֲנָשִׁים, וַיְהִי שַׂר-גְּדוּד, בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם; וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק. וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה, וְאֶת-הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד; וַיָּקָץ, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְלֹךְ, עַל-אֲרָם (מלכים א יא, כג-כה). שלמה נלחם בחמת-צובה וניצח אותה: וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה חֲמָת צוֹבָה, וַיֶּחֱזַק עָלֶיהָ (דברי הימים ב ח, ד). אחרי ניצחונותיו בנה את עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת בחמת ואת תדמור, ששכנה במדבר הסורי, כנראה כפיצוי לאובדן דמשק ודרך המסחר שעברה בה. בספר מלכים נאמר כי ימי מלכותו של שלמה התאפיינו בשלום ובשלווה: ”וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע – כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה” (מלכים א' ה', ה)

מפעלות הבנייה

התנ"ך מתאר מערכת גדולה של מפעלות בנייה בתקופת שלמה: בית המקדש, בית המלך (מבנים רבים ביניהם "בית יער הלבנון"), חצור, מגידו, בַּעֲלָת, תדמור, הַמִּלּוֹא (לבת פרעה), גָּזֶר (כיום: תל גזר).

ערי מצור: בית חורון עליון, בית חורון תחתון. ערי מסכנות בחמת, הארכת חומות ירושלים. וצי אוניות בעציון גבר (כיום אילת).

יחסי חוץ

שלמה יצר מערכות מסועפות של קשרי מסחר עם ארצות אחרות, בהן חלק מארצות מזרח אפריקה, אופיר, ממלכת שבא וצור (מלכים א פרקים ה ו-י). הוא כרת ברית עם מלך מצרים, ואף נשא את בתו לאישה, וכן עם חירם מלך צור.

שלמה ומלכת שבא

שלמה ומלכת שבא, ג'ובאני דמין, המאה ה-19

סיפור מפורסם מספר על מפגשם של שלמה ושל מלכת שבא:

"וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה', וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת. וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ. וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ, לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ. וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה, וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה', וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ. וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ, וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי, וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי. הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי. אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ... וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה... וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת שְׁבָא אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַתֵּפֶן וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ."

— – מלכים א', פרק י', א-יג

יחד עם מלכת שבא, נחשב שלמה בשני חלקי אתיופיה כאבי האומה, ועד היום תרבותה של ארץ זו משופעת באזכורים של סיפור זה. יהודי אתיופיה (קהילת ביתא ישראל) אחזו במסורת זו, וכן במסורת שמשום כך הארץ כולה התנהלה על פי "דת ישראל" עד שהועברו לנצרות בזמנו של עזנה, קיסר אקסום במאה ה-4.

נשות שלמה

על פי המסופר בספר מלכים, היו לשלמה שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים והמוכרת בנשותיו הייתה בת פרעה. על פי הכברה נגסט, מיתוס אמהרי בן המאה-14, היה נשוי גם למלכת שבא שממנה נולד מנליק - אבי השושלת שממנה יצא היילה סלאסי מלך אתיופיה. בסופו של דבר, רחבעם, הבן שמלך אחריו, היה בנו מנעמה העמונית.

בזקנתו, נשותיו של שלמה היטו את לבבו להקים להן במות לעבודת אליליהם בירושלים. על פי המסופר הן הקימו לעצמן במות, וזו אחת הסיבות לכך שנקרעה ממלכת ישראל בימי בנו רחבעם. על פי חוק המלך בספר דברים, אחד האיסורים הוא איסור ריבוי נשים. ככתוב: ”לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ”. על הקשר בין החוק בדברים לסיפור במלכים עמדו חז"ל:

כתיב, "לא ירבה לו נשים", אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב "ולא ירבה לו סוסים" ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב "ותצא מרכבה ממצרים".

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'

בסוף ימיו, הקימו נשות שלמה מזבחות בסמוך לירושלים, לאלילי הארצות שאיתן התקשר ביחסים מדיניים על ידי נישואיו עם בנות מלכי הארצות הללו. התנ"ך מבקר את שלמה על התנהגותו זו, ומייחס לה את ירידת הממלכה מגדולתה והתפלגותה לאחר מותו של שלמה, כאשר בנו רחבעם המשיך למלוך בממלכת יהודה בלבד.

לדעת חז"ל, לא שלמה בנה בפועל את המזבחות אלא נשיו בנו אותם. אלא שמפני שהוא לא מחה בהן על מעשיהן, נחשב מעשה בניית המזבחות על שמו.

בית המקדש

שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש הראשון, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו, 1902 לערך

ערך מורחב – בית המקדש הראשון

בעת שמלך שלמה בישראל פיתח את הארץ בבנייה. מפעלו החשוב ביותר היה בניית בית המקדש הראשון בירושלים, שבנייתו החלה בשנה הרביעית למלכותו ונמשכה 7 שנים. כדי לממן את תנופת הבנייה בירושלים הוטלו מסים כבדים על הארצות הכבושות ועל בני ישראל. גם נקבע מס עובד שקבע חובה לעבוד חודש בשנה בשירות המלך. מס העובד והמסים הגבוהים שהוטלו עוררו תרעומת רבה בקרב השבטים ובייחוד בשבט אפרים, והדבר עורר לבסוף מרד גלוי שנכשל.

המקדש היה חלק ממכלול של בניינים שבהם נכללו גם בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם המשפט וארמון המלך. לצורך בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור, שסיפק לו אומנים, בנאים מומחים וארזים מלבנון. נוסף לכך שלח שלמה גם אנשים משלו לכרות עצים ביערות הלבנון ולחצוב אבנים.

מותו

מותו של שלמה מתואר בסוף פרק י"א. שלמה מת לאחר 40 שנות מלוכה ונקבר לצד אבותיו בעיר דוד שבירושלים. ירש אותו בנו רחבעם. התנ"ך מזכיר ששלמה היה מלך מממלכת ישראל המאוחדת האחרון ואחריו נחלקה הממלכה. כבר לקראת סוף ימיו נקרעה הממלכה בגלל אויבים שונים, כגון ירבעם בן נבט למטה שבט אפרים. הממלכה התחלקה לשניים, ממלכת ישראל, שם מלך ירבעם וממלכת יהודה, שם מלך רחבעם, והממלכות מעולם לא אוחדו שוב.

דמותו של שלמה

חכמתו

דמותו של שלמה על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של א. קלדרון. "הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. וגַם אֲשֶׁר לֹא-שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם-עֹשֶׁר גַּם-כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל-יָמֶיךָ."

לפי המקרא, שלמה נחשב לחכם מכל אדם. לפי מקורות אחרים ידע שבעים שפות. על פי המסופר שם, באו לחזות בחכמתו מכל העמים, כדוגמת מלכת שבא. דוגמה לחוכמתו מובאת בסיפור משפט שלמה:

וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב.

— מלכים א', ה', ט'–י"א

בספרות האגדה מוזכר שלמה בחכמתו הרבה, בעיקר בהקשר לבנין בית המקדש ובנית כסא שלמה. לפי המדרש, לשלמה הייתה שליטה על מלאכים ושדים ואף על מלכם אשמדאי ונעזר בהם לבנין בית המקדש. בנוסף, לפי חלק מן המדרשים, שלמה הבין את שפת החיות והעופות.

יצירתו

לפי ספר מלכים, שלמה חיבר שלושת אלפים משלים וחיבר "חמישה ואלף" שירים.

לפי חקר המקרא

המחקר רואה במספר המשלים והחיבורים כאמצעי ספרותי מסוג הגזמה. עושר היצירה של שלמה משמש כאמצעי לתיאור חכמה פלאית ואדירה. המחקר מבחין בהקשר זה בין שתי מסורות שונות המקבלות ביטוי בספר מלכים, אחת המבקשת לראות בחכמתו של שלמה חכמה שעניינה חיבור משלים, שירה, ובקיאות בחי ובצומח, ולעומתה מקור אחר הרואה בחכמתו של שלמה כחכמת משפט, המאפשרות לו לעשות משפט צדק.

על-פי המחקר, ספרי קהלת, משלי ושיר השירים יוחסו לשלמה על-מנת לקבל מעמד ותוקף בקרב הקוראים, שכן ייחוסם לשלמה הקנה להם יוקרה וסמכות. עם זאת, ביחס לשיר השירים, העמדה המקובלת במחקר היא שלא ייתכן ששלמה כתב את שיר השירים, נוכח הביקורות והלעג כלפיו המופיעים בו.

לפי המסורת

המסורת היהודית מייחסת לשלמה שלושה מספרי התנ"ך:

• ספר משלי, המכיל פתגמים וחכמת חיים, ובפתיח שלו נכתב: "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל". על פי מסורת זו, אגור בן יקה ולמואל מלך משא, המחברים המוזכרים במקרא לשני פרקי משלי האחרונים, לא היו אנשים בפני עצמם אלא שמות עט של שלמה.
• מגילת קהלת, מגילת פילוסופיה והגות, על פי הפתיחה: "אני קהלת בן דוד מלך בירושלים". גם כאן, רואה המסורת בשם "קהלת" שם עט לשלמה.
• שיר השירים, מגילת אהבה (חז"ל מתייחסים אליה כמשל לאהבה בין כנסת ישראל לה'), על פי פסוק הפתיחה: "שיר השירים אשר לשלמה..." ופסוקים נוספים בספר בהם מוזכר שלמה (ג',ט'-י"א; ח', י"א-י"ג).

המילה "לשלמה" מופיעה בכותרתם של שני מזמורים בספר תהילים (ע"ב וקכ"ז), ועל כן יש המייחסים לו את כתיבת שני המזמורים הללו.

עם זאת, לפי חז"ל ספרים אלה נכתבו על ידי אנשיו של המלך חזקיהו, וגם בספר משלי, פרק כ"ה, פסוק א' נכתב כי חלק מהמשלים הועתקו על ידם.

שלמה בראי הארכאולוגיה

ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית#הממלכה המאוחדת

טרם התגלתה ראיה ארכאולוגית לקיומו של שלמה המלך.

גודלה והיקפה של ממלכת שלמה, וכן של מפעלי הבנייה שלו שנויים במחלוקת. בהר הבית לא נערכות חפירות ארכאולוגיות מטעמים דתיים, ומתחם "אורוות שלמה" שבהר, שנקרא כך בשל זיהוי מוטעה של הצלבנים, מיוחס לתקופת המלך הורדוס, שמאוחרת בהרבה.

עד לסוף המאה ה-20 הארכאולוגים בישראל הרבו לזהות חורבות גדולות כמו תל מגידו ותל חצור עם שרידים מממלכת שלמה. ואולם, בשנות ה-90 החלו ארכאולוגים והיסטוריונים אחדים לפקפק בתיארוכם של שרידים אלו, בייחוד לאור העובדה ששרידים דומים התגלו בערים סמוכות שלא היו חלק ממלכות שלמה. ארכאולוגים והיסטוריונים אלה, מתוקף היעדר תימוכין ממקורות חיצוניים, שוללים את קיומה של ממלכה מאוחדת גדולה ומפוארת. באוקטובר 2010, משלחת ארכאולוגים בראשות ד"ר אילת מזר חשפו חומה גדולה בירושלים ומבנה ממלכתי, אשר לדברי ד"ר אילת מזר מתוארכים לתקופת שלמה המלך, ותואמים לתיאור המקראי על החומות שבנה שלמה בירושלים. זיהויים אלו מצויים בלבה של מחלוקת ערה בנושא הממלכה המאוחדת. לאחרונה, לאור החפירות הארכאולוגיות בתמנע ובפונון שבעבר הירדן המזרחי, עלתה ההשערה כי עושרו הרב של שלמה (על פי העדות התנ"כית) נבע מהסחר בנחושת.

בתרבות ימינו

הכתוב בתנ"ך על כך שדוד המלך אינו יכול לבנות את בית המקדש, כי "ידיו דמים מלאו", אלא שלמה בנו, מהווה את אבן היסוד של התפיסה ההומניסטית הן בדת הנוצרית, הן בתפיסות הדת היהודית באירופה המערבית, והן לאחר מכן במערב האתאיסטי.

בתקופת פינוי ימית, נושא האזורים שנתנו על ידי שלמה לחירם מלך צור, היוו נושא מרכזי בדיון סביב ההרשאה ההלכתית שחלק מהרבנים הציונים דתיים נתנו להחזרת סיני. פרופ' ישעיהו ליבוביץ הרבה להזכיר את הפסוקים הללו במסגרת הפולמוס איתו בנושא זה.

היצירות הידועות ביותר העוסקות בשלמה הן המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ואגדות המלך שלמה מתוך ספרו של חיים נחמן ביאליק, "ויהי היום" (שעובדו לסדרת אנימציה בשם אגדות המלך שלמה).

גאורג פרידריך הנדל כתב אורטוריה "שלמה" בשנת 1748. ארנסט בלוך חיבר ב-1916 את "שלמה" לצ'לו ותזמורת.

האגדות על שלמה המלך כמדבר בשפת החיות, שמשו כשם לספרו על בעלי החיים של קונרד לורנץ "טבעת המלך שלמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), וכבסיס למעשיה שלמה המלך והדבורה של ח"נ ביאליק.

אגדות אלו השפיעו גם על המקובלים ועל החסידים, אשר טענו כי האר"י ורבי משה קורדוברו ידעו ולימדו את "שיחת העופות והחיות".

אילן יוחסין

בעז

רות המואביה

מחלון

עובד

עדאל

ישי

נצבת

דוד המלך

אליאב

צרויה

אביגיל

שלמה המלך

אבשלום

יואב

עשהאל

עמשא

אבישי

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
• מלכי יהודה וישראל
• משפט שלמה
• שלמה המלך ואשמדאי

לקריאה נוספת

• ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006.
• גלעד ששון, מלך והדיוט - יחסם של חז"ל לשלמה המלך, תל אביב: רסלינג, 2013.
• ירון זילברשטיין, 'מוקד פולחני כאמצעי ליצירת אחדות קולקטיבית-לאומית:תפילת שלמה וחזון המקדש הדמוקרטי', כעת ד (תשע"ט), עמ' 17- 31.
• עדין שטיינזלץ, ‏דמויות מן המקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, פרק ט' - "שלמה וחכמתו"
• Dori, N. (2019). Literary and didactic trends in selected versions of two legends about king Solomon. Childhood, 3, 102-114.
• יצחק קלימי, Writing and Rewriting the Story of Solomon in Ancient Israel. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2018.
• הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ' כרונולוגיה במלכות שלמה ב"פשטות המתחדשים" גיליון שנים עשר.

קישורים חיצוניים

• קורס מזורז בהיסטוריה יהודית: שלמה המלך, באתר אש התורה
• פיליפ טריה, מתיה קם, שלמה המלך, באתר "תרבות•il"
• שלמה המלך, מאת מוטי מרינגר באתר Tog
• זאב סולטנוביץ', מלכות שלמה והתפלגות הממלכה, באתר "ישיבה"
• ימי הממלכה המאוחדת: תמונה ארכאולוגית - ימי שלמה, מאת פרופ' עמיחי מזר באתר מט"ח
• גלעד ששון, ‏בעקבות המסורת על שלמה המגיקן בספרות חז"ל, JSIJ‏ 6, 2007
• יעקב שביט, האם כבר נסלח לשלמה המלך?, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2012
• יעקב שביט, מה עומד מאחורי האגדות על חוכמת שלמה, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2014
• יעקב שביט, השדים שסייעו לשלמה לבנות את המקדש, באתר הארץ, 7 במרץ 2015
• נישואי שלמה לבת פרעה בעיני חז"ל - ד"ר גלעד ששון, סרטון באתר יוטיוב
• דליה מרקס ואריאל תשבי, על שלמה המלך בראי פרשת השבוע, סרטון באתר יוטיוב
• שלמה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שלמה המלך, דף שער בספרייה הלאומית
• שלמה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

שלמה - תבניות ניווט